בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 18

א"ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ופשטן של דברים הלא הוא מבואר שהמכריחים את חבריהם לעשות צדקה אם בדברים וטענות אם בשאר מיני כפיה. זכותם יותר גדול מן העושה צדקה עצמה:

ועם שלכאורה יש טעם לדבר. שלעולם יש לסבה יתרון על המסובב. מכל מקום לא ישקוט השכל בהחלט שזה יוציא ממונו שהוא חלבו ודמו. ומה גם אם אחר שיבקש הצדקה ממנו בטענות צודקות יתנהו בלב שלם לשם שמים וזה לא יחסר מכיסו כלום אלא דברים בעלמא או טורח מה. יגדל כחו כל כך שיהיה יותר מהמפזר ממונו וגם ראיית הכתוב אינה מכרעת שהרי מעשה הצדקה מובנו הפשוט הוא על הפועל עצמו של הצדקה דהיינו עשות זו המצוה. ואיך בשביל היתור מדלא קאמר והיתה הצדקה שלום כדכתב רש"י ז"ל נפרשהו אנחנו פועל יוצא מהכבד. שמעשה ומכריח אחרים שלא כמשמעותו. ואם כונתם כאלו המ"ם נקודה בשב"א. יאמרו אל תיקרי וכו' כדרכם במקומות אחרים. ויראה לי כי הם ז"ל לא הוציאו הכתוב ממשמעותו. אבל הכונה להם כי בא' משני פנים יסבב האדם שהאחר יתעורר לעשות איזו פעולה. אם ע"י הדבור שיאמר לו דברים המתיישבים על הלב. וטענות מספיקות וילמדהו דעת. עד שיסכים האחר לעשות הדבר ההוא. ואם ע"י פועל ומעשה מבלי יאמר לו כלום. אלא שזה עושה איזה פועל מעולה. ומתוך מעשיו של זה יתעורר לומר אעשה כן גם אני. והוא מאמר החכם ע"ה:

בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר כי מה טעם הכפל והשנוי אבל יאמר על ידי דרך החכמה והמדע שאני מלמד אותך ומודיעך בדברי חכמה. אינני בזה אלא מורה מקום לך איזה הדרך תלך בה לטוב לך. אבל איני משים אותך ממש בפעל בדרך עצמה. כי אתה מאליך תדרוך בה ע"פ מה שאני מורה לך ומרמזך. אמנם הדרכתיך במעגלי יושר יגדל כחי ע"י המעשים טובים ובאמצעות מעגלי היושר שאני הולך בם בפעל. שאתה רואה אותי דורך מהלך ומעגל היושר השלמות. ובזה לא בלבד אני מורה לך אלא הדרכתיך. משים אותך ממש בתוך הדרך וכמעט אני מכריחך כי אני גורם שאתה מתלהב ודורך בפעל בדרכים עצמם שאני הולך בהם שעושים בך רושם גדול יותר מהדבור והאמירה על דרך מה שאמר שאול ע"ה לדוד ע"ה כשכרת כנף מעילו ולא שלח בו יד:

ואתה הגדת היום את אשר עשית אתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני. וכי ימצא איש את אויבו וגו'. וכבר ידעת מה שדברו בזה המפרשים ע"ה. ואני מדייק כפל מלת את שהכונה אתה הגדת ופרסמת לכל העולם הטובה הגדולה אשר עשית עמדי ולא ח"ו הגדת ממש באומר ודברים שדברת והכרזת כן בפיך כי היה זה אצלך התפארות מגונה חלילה. אלא מה שאני אומר שהגדת הוא. את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני. הפועל החשוב והיקר הזה שעשית הוא הוא המגיד ומכריז לכל. דקלא אית ליה לעוצם שלמותו ע"ד מה שאני מפרש באמרם ז"ל כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים וכו' ככתוב במקומו. והנה בפעל זה אתה מסבב וגורם שממך יראו וכן יעשו. וכי ימצא איש את אויבו וגו' מכאן ואילך כשימצא איש את אויבו לא תגע בו יד אלא ישלחהו בדרך כי ישא ק"ו ממך מכמה וכמה פנים. והיה הטוב ההוא אשר יעשה האיש הזה עם אויבו הוא יתברך ישלם לך שכר על הטובה ההוא בעבור היותך הסבה והגורם לזה. תחת היום הזה שאתה עשית לי. שזה הכריחו לעשות גם הוא כן:

וזה הוא המכוון לר' אלעזר ע"ה במאמר שאנו בו כי מאשר לא אמר הכתוב והיתה הצדקה שלום נתכוון לדבר על מי שמעשה ומכריח לאחרים לעשות. ולא על המעורר ומייעץ לעשות ע"י דבור משתעי קרא. אלא על מי שעושה צדקה חשובה ונכבדת בהרחבה יתרה ועודפת על יכלתו. כי נשאו לבו בנדיבת רב לש"ש הנה העשירים יותר ואשר יש ספק חסד בידם לעשות יקר יותר ממנו יעשו ק"ו בעצמם אם זה שהוא חלש הכח בערכנו פזר לצדקה כ"כ אנו ע"א כמה וכמה הוכרחנו לעשות יותר ויותר וא"כ נמצא שמעשה זה שעושים האחרים הוא נמשך מהצדקה שנתן זה הנדיב וגדול הלבב שבלי זרוע וידים ואין אומר ואין דברים הכריחם על כך ע"י צדקתו. והרי הוא בזה עושה ומעשה תמצאו בידו שתים. ואם כן ודאי גדול הוא יותר מהעושה לבדו שאין בידו אלא אחת. וזה הוא והיה מעשה הצדקה. דהיינו המעשה של הצדקה ירצה המעשה שעושה האחד ליתן. נגרר ונמשך מהצדקה שעשה זה שקדמו. יהיה לו גדר השלום. שהוא שכר מעולה ויקר כנודע. ואולי על זה המעשה לאחרים עצמו שאמרנו יש בידו שתים. אחד מה שהוא עשה. והשני מה שגרם מעשה האחרים. עליו אמר שמשתים אלו יגדל שכרו מצד היותו מעשה האחרי' יותר ממה שהוא היותו עושה הצדק ובין הכי ובין הכי שימו לבבכם לכל הדברים האמורים עושו ועשו. כי יתעשת האלהים לנו לטוב כל הימים: דרוש רביעי לצדקה לנדבת חברון ע"ה תוב"ב יום ראשון של פסח יתן ה' לכם כאשר דבר ועבדתם את העבודה הזאת:

שמות רבה פמ"ג זכור לאברהם פתח רבי תנחומא בר אבא גפן ממצרים תסיע מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים אלו האבות וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש כד"א ענני ה' ענני ולא נענה. אלא כיון שהזכיר את המתים ואמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל מיד נענה מה כתיב שם ותפול אש ד' וכן משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד ולמד עליהם זכות ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה אלא כיון שהזכיר את המתים מיד נענה שנא' זכור לאברהם ליצחק ולישראל מה כתיב שם וינחם ה' על הרעה הוי כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל:

בכלל הטעמים אשר מצאנו לתורתנו שתתעלה ורבותינו הקדושים שהמשילו הצדקה לזריעה כאמרו זרעו לכם לצדקה. וזורע צדקה שכר אמת. ואז"ל אשריכם זורעי על כל מים אשריהם ישראל כשהם עוסקים בתורה ובג"ח וכו' יראה בעיני היות דמיון עצמי לזה. כי כאשר אצל הזריעה. צריך הזורע לבקש ולבחור קרקע בת זריעה שיהיה המקום דשן ושמן ומוכן לכך באופן שמקוה ללקו פירותיה בריוח. וישמור ויזהר מלזרוע בארץ ערבה ושיחה. לא מקום זרע אשר פריו לא יתן בעתו. למען לא יאבד פעם אחד זמנו יגיעו וזרעו. כן הזורע לצדקה ראוי שישתדל בכל הבא מידו לתת אותה למי שהוא ראוי לה. ולא יזרע לרוח בתת חותה לאנשים רקים ופוחזים אשר לא יקוה בזה להיות המצוה שלמה במעלתה. הלא ראינו כי דרך עונש אמר הנביא ירמיהו ע"ה. ויהיו מוכשלים לפניך. ואמרו בסוף פ' ד' אבות נזיקין דרש רבא מ"ד ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיהו לפני הקב"ה אפילו בשעה שעושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר. וכתבו רבות ני בעלי התוס' ע"ה לפניך זו צדק' שנא' והלך לפניך צדקך נרא' שרצו ליישב היכן נזכר בפסוק זה צדקה. ואמרו שבמלת לפניך נרמזה הצדקה ממה שאמר במקום אחר והלך לכניך צדקך והוי כעין ג"ש ואם הדבר כן יש מקים דקדוק ואם הוא קלוש למה הביא סוף הפ' בעת אפך עשה בהם. כיון שכל דרשתו הוא מרישא דקרא. ועוד אני מדייק אמרו כדי שלא יקבלו עליהם שכר. שזה אינו אלא העדר הטובה כאלו אינו מבקש עליהם שום רע. אלא חסרון הטוב. והלא אמר בעת אפך עשה בהם שזה הוא תכלית העונש והרע המוחלט והול"ל שיקבלו עליהם עונש. ואם באמת אין כאן מקום לקבלת עונש אלא להפסד שכר כי למה יענש לפי שנתי צדקה לבלתי הגין. א"כ יקשה לירמיהו ע"ה עצמו איך אמר שיכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. והמשיך מזה שיעניש אותם באפו וכי עון חמור כ"כ הוא זה לתת צדקה לשאינו הגון. שיגרום עונש קשה כזה לעשות באף ובחמה. ולי אפשר כי לפי שאמרו בפ"ק דבתרא גדול העושה צדקה בסתר יותר ממרע"ה דכתיב מתן בסתר יכפה אף וכו'. דמוכח מינה שכח הצדקה הראויה הוא להיות כופה אפו ית' שהוא א' ממדות דיניו כשיתחייב החוטא מחמת עינותיו וע"י הצדקה הראויה הזו ממתיק אותו שלא יעשה פעולתו. והצדקה הראויה והמסוגלת בזה היא הנעשה בסתר. דהיינו שאינה ידועה ומפורסמת אצל האנשים. אלא היא גלויה לפניו ית' בלבד היודע כל נסתרות. וזו שכרה לכפות האף ע"כ דייק רבא ע"ה בפ' שאם אמרו מוכשלים לפניך בעת אפך וגו' הם ב' ענינים א"כ הל"ל ובעת אפך עשה בהם בו' העטוף. כ"ש שאמרו בעת אפך עשה בהם אינו מפרש שום עונש פרטי אלא אומר שיעשה בהם כשהוא באפו. ואינו מפרש מה יעשה. ואמרו ויהיו מוכשלים לפניך הוא מין פרטי מהעונש וכיון שכן הוא היאך יאמר תחלה המפורש ואח"כ הסתום ה"ל להקדים תחלה בעת אפך עשה בהם ואח"כ יפרש מה יעשה בהם יהיו מוכשלים לפניך. וגם מלת לפניך למה. ולפיכך אמר מ"ד ויהיו מוכשלים וכו'. ופירש שכונת ירמיהו ע"ה היא לומר כי להיות הצדקה הנעשית בסתר לפניו כופה האף שלא יעשה משפט חרוץ כי זה נתן לו לשכר פרטי. מפני זה מחלה פניו ית' שאפי' בשעה שהם עושים צדק כפי גדרה אשר מן הסתם היא השלמה דהיינו בהיותה לפניך בסתר ולא בפני אחרים בגלוי. תהיה בבני אדם שאינם מהוגנים. כי אם תגרע ערכה ואבדה סגולתה ולא יקבלו עליהם השכר הנמשך מזה שהוא כפית האף אלא ישאר האף בתקפי וכחו. באופן שבעת אפך תוכל לעשות כחפצך ורצונך. בכל אשר תחייב שירת הדין על מה שהם חייבים. מבלי שום כופה. והרי זה כאלו רוח יזרעו וסופה יקצורו על בלתי היותה במקום הראוי ורבינו הקדוש ע"ה עד מוכיח בזה בפתחו אוצרותיו בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא וכו' דחק ונכנס רבי יונתן בן עמרם וא"ל רבי פרנסני א"ל קרית א"ל לא א"ל שנית א"ל לא. א"ל א"כ במה אפרנסך. פרנסני ככלב וכעורב. בתר דנפיק יתיב ורבי וקא מצטער אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ וכו'. שהיה מצטער על אשר חשב שזרע זרע צדקתו בבלתי הגון. ועכ"ז ראינו כי סוף סוף נכמרו רחמיו אליו. וכשא"ל פרנסני ככלב פרנסני כעורב. מיד פרנסו אעפ"י שהוא ע"ה לפי מחשבתו. וזה כי הן אמת שצריך האדם לבקש לתת צדקתו להגונים ולא לבלתי הגונים. אבל לא שבעבור זה יתאכזר אם יבא אצלו מי שהוא מוצרך ואנו רואים אותו היותו נודד ללחם שימנע מהתחסד עמו ויניחהו שימות ברעב לבלתי היותו בן תורה. כי צריך להדמות אליו ית' הנותן לחם לכל בשר ליודעים ולבלתי יודעים. ואולי על זה אמר המשורר ע"ה. ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ירצה כדברי ר' יונתן בן עמרם ע"ה כי עם היות שלא קרא ולא שנה. היה מבקש הפרנסה כמו הכלב שלמעוט מזונותיו שוהה אכילתו במעיו וכענין העורב שלאכזריות האב מזמין להם יתושים מתוך הרעי. ולזה אמר ואני בער ולא אדע. עם היותי מכת עמי הארץ שלא קריתי ולא שניתי. ואיני כדאי למזונות. מ"מ בהמות הייתי עמך. היה מרחמנותך לחוס עלי. והייתי אצלך כעין הבהמות והב"ח שנכללו בהם הכלב והעורב אע"פ שאחד מהם עוף לא חש להאריך לפרטן בב' שמות. כן הזמנת פרנסתי עם בלתי היותו ראוי. והיה אומר מרוב ענותנותו וללמד דעת את העם אל יחזיקו טובה לעצמם כי הכל ממנו ית' בחנינה גמורה. אמנם אם יש צד ואופן שיזדמן לאדם עשות המצוה כתקנה ובשלמות. לזרוע במקום הראוי וההגון הנה מה טוב ומה נעים. ואיזה מקום מנוחת בקשת התכלית המעולה הזה במצות הצדקה יותר מהעיר קברות אבותינו הקדושים ע"ה היא חברון תוב"ב אשר חננו אלהים והזמין לידנו ביום זבח חג הפסח הזה. מצות נדבת לבנו להכין ולייסד מושב הארץ הקדושה ההיא בהעמדת קדושי עליון עובדי ה' וצדקתם אשר תמיד רצו את אבניה ואת עפרה יחוננו אלהים יחוננם. ולפרסם שמץ דבר מהפלגת המצוה הזאת אומר כי לא הוחלט המאמר מכל וכל באותה הגזרה המורגלת בפי חכמינו ז"ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. כי הן אמת על הרוב יהיה הדבר כן לאשר המתים המקבלים החסד בטלה מהם כל תנועה ופועל לשיוכלו להשיב שום תגמול אליו. ועל זה היה מתחנן דוד ע"ה. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. יאמר ידעתי ה' כי אף אחרי מותי יגדל חסדך עמדי. אכן אומר כי לגבי דידי טוב הוא מאד החסד אשר תעשה עמדי מזמן החיים. עודני חי על האדמה לפי שהחסד אשר תעשה אחר המות. לא אוכל אפי' לשלם תודות לך בפה כי לא המתים יהללו יה. אבל בעשותך אותו מחיים. הנה לכל הפחות אם לא אוכל להשיב גמול בפועל. הא מיהא שפתי ישבחונך על כך. מה שאין כן אחר המות כי לא יהיה שום תשלום כלל. האמנם לא תתפשט גזרה זו לחלוטין כי יש ויש צד לעשות חסד עם המתים שיצפה ממנו תשלום גמול. והוא במה שנרצה לעשות היום הזה על דבר נדבת השלמים אשר בארץ חברון תוב"ב המה יושבים על משמרת קברי אבותינו הקדושים ינוחו על משכבותם אשר המה בצדקתם ועוצם זכותם לפניו יתברך. יסבבו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו שפע שבע רצון. להרחיק נזקנו ולקרב תיעלתנו. ולמהר גאולתנו שיהיה ב"ב אכי"ר:

עת לספוד והם דרושים והספדות על פטירת קצת חכמים קדושים אשר בארץ המה זכותם יגן בעדנו. דרוש ראשון להספד על איש אלהים קדוש כמוהר"ר אהרן חיים זצוק"ל. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה

סוטה פ' המקנא א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני ב"ו מפני שגלוי, וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזרה מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף ממני ואשמידם כמה צדיקים היו באותו הדור וכמה חסידים משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד ושבעים זקנים ושאר חכמים ותלמידים ולא עשה בשבילם ולא בטל הגזרה אלא בשביל משה:

כמו שבחלאי הגוף כפי ערך האבר אשר יחלה כה יגדל או ימעט שעור הכאב והצער. כן בהעדר איזה אבר ויחיד מאישי הגוף הכללי הזה הוא המין האנושי. יהיה ההרגש והצער מחסרונו. כפי מה שהוא אדם וכפי ערך התועלת הנאבד בהעדרו בקודם בארו המשורר ע"ה באמרו:

כי כסלי מלאו נקלה ואין מתום בבשרי נפוגותי ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת לבי והכפלים והיתורים הם מבוארים אכן נודע כי כל החלאים כללו בב' סיגים. האחד מה שימשך מן הפנימיית אל החוץ כאלו יוצאים מן הנקודה אל המרכז. ובנין אב שבכלם הקדחת אשר על הרוב הם באים מחמת מלוי ברבוי מאכל מותרי עודף על ההכרחי. והב' הם פצע וחבורה בבשר האדם מורגשים באברים החיצוניים. אמר כי כאשר יבואו עליו מאלו החלאים האחר שהכסלים הם הקרבים ימלאו מדבר נקלה כפי המפרשים ז"ל אשר כיון לדבר בלשון נקיה לומר שקרביו מלאים מאותו הדבר המאוס אשר מלואו יסבב הקדחת ושאר חלאים. וגם כשאין מתים בבשרו כי יסיבבוהו מכות רבות בבשרו מבחוץ. אין ספק כי בכל אלה יצטער וידאג כי ירגיש התפעלותו. אך יהיה במעט ריוח כי נפוגותי ונדכתי עד מאד יגיע משעור היותו נדכה עד גביל המאד אבל לא אל המאודות ממש כיון שאין הכאב מגיע לאבר ראשיי. אמנם אני שואג כארי וצועק בקול גדול מפני נהמת לבי כשהצער הוא מכאב לב אשר הוא מהאברים הראשיים וקרוב אל ההרגשה יותר מכלם אני מוכרח להרים קול בי לא אוכל שאתו להיות צער הלב מעורר גודל הצעקה כמאמר הנביא ישעיה ע"ה הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. יורה בבאור כי שברון הרוח שהוא צער והתפעלות מדאגה מדבר מה שיהיה יגרום יללה סתמית אשר איננה בקול עצום וחזק כנודע אבל כאב הלב יסבב צעקה גדולה ומרה. הן אמת כי לפעמים יגיע שעור הפלגת הכאב והצער עד גדר בוא אל הקצה האחד מהשתיקה מכל וכל כאשר קרה לרעי איוב כדברי הכתוב. וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד אשר יקשה אמרו ראו כי גדל הכאב. כי הכאב הוא התפעלות נפשיי נעלם מן העין לא יצוייר הרגשתו בחוש הראות. ואלו ידבר על השחין או המכות וכיוצא היה צודק בו לשון ראיה שהוא דבר מוחש ונגלה. אבל בכאב הפנימי לא היל"ל אלא ידע או הכירו וכיוצא. ואולי יובן עם מה שאמרו בהשותפין. תנא בין כל א' וא' ג' מאות פרסה מנא הוו ידעי א"ד כלילי הוו להו וא"ד אילני הוו להו כיון דכמשי הוו ידעי. וההרגש מבואר מאי בעי מנא ידעי וכי הוא דבר נמנע שידעו ע"י עוברים ושבים או אגרות וכיוצא וכשאמר הכתוב וישמע יתרו ורבים כמוהו. האם שאלו ז"ל מנא ידע ומה הכונה באלו הכתרים והאילנות. ונראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב שאחרי אמרו את כל הרעה הזאת שמורה באצבע היות הרעה דסליק מינה ושדבר ממנה עד עתה. למה הוצרך להוסיף עוד הבאה אליו כי פשוט הוא שאליו באה ואם רצה לפרש על מכת השחין שבאה אל גופו ממש. גם זה לבלי צורך כי מלת הזאת רומזת אליה כיון שהיא אחרונה ועוד הרגישו אמרו ויבאו איש ממקומו. כי ודאי שאיש ממקומו בא ולא ממקום אחר ומה לנו בזה. ועוד הבינו כי בלי ספק כונת הפ' לומר כי כל הרעה הזאת האמורה לעיל שמעוה ריעיו וידעו בה לא בהמשך הזמן ימים רבים אחרי בואה. אלא הבאה אליו מאז בואה אליו באותו הרגע ובעת עצמה שבאה תכף שמעוה והיתה ביאת כל אחד מהם לא מסבת מה שנתעורר לו ממקום אחר כגון שבאה שמועה מחוץ לעיר או ע"י כתבים וכיוצא אלא כל א' בא ויצא ההתעוררות ממקומו ממש כי מאותו המקום אשר הוא יושב נמשכה אליו ידיעה המכריחתו לבא אל איוב לסבת רעתו. ומעתה באה התמיהה כיון שהיה המרחק ביניהם כ"כ מג' מאות פרסה ע"כ היה צריך זמן מה אחרי בא הרעה קודם שתגיע אליהם השמועה. ומהיכן ידעוה בזמן ההוא עצמו שבאה אליו ע"י שמיעת מקומו בא כל אחד ולא ממה שהודיעוהו מן החוץ. ותירצו כלילי הוו וכו'. ירצו בזה לדעתי כי אהבת חברת הרעים הנעימים האלו לא היתה תלויה בשום דבר גשמי מהבלי העולם לא מהערב ולא מהמועיל אלא לסבת הטוב במה שהוא טוב הנמשך לכל אחד מהם מחברת כלם בשלמות הנפש כי היו נוחים זה לזה להשלים את חבריהם אם בשלמות הדעות והמושכלות. ואם בשלמות המדות וקנין המעשים הטובים ולהורות על תכליתם המעולה הזה הציבו להם ציונים וסימנים להיות לכל אחד מהם עטרות בשלשה פרצופין עם שמות חבריהם חקוקים שם כפרש"י ז"ל. להורות על תועלת המושכלות אשר ישיג כל אחד ע"י חברת האחרים. והם נרמזים בעטרות הראש כאשר פירש"י אחרונינו ז"ל על מאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. שהם מה שיזכו להשיג מההשכלה שם לעתיד ע"י מה שעיינו כאן בעוה"ז: