בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 17

והיסודות האלה שלשתם פרסמם הוא יתברך לישראל במעמד הקדוש כאשר הוא מבואר אין צורך להאריך בזה. ומפני שבאה הודעת זה על ההר הקדוש ההוא. לפיכך רצתה חכמתו שיקרא בג' שמות. יורה כל אחד על א' מאלו הפנות. כי הר האלהים יפרסם מציאותו יתב'. והוא אמרם ששם הודיע הקב"ה אלהותו והר סיני הורה על ההשגחה הפרטית שהוא ההנהגה המיוחדת אליו יתברך זולת ההנהגה הכוללת ע"י המערכות השמימיות שהיא כפי הטבע. וזה הוא ששנא את העליונים ואהב את התחתונים. אשר הורה בזה פרטית השגחתו בכאן על ידו ית' ממש ושנא את העליונים מלמסור הכל בידם הטבעיית. והר חורב רומז לתורה מן השמים שנקראת, חרב וכו'. וע"י הפנות היקרות האלה זכו ישראל ללבוש מלכות. הוא העדי אשר נתכבדו בו מהר חורב. אמנם הצליח מעשה שטן בעון העגל. כי בעבורו נאמר ויתנצלו את עדים מהר חורב שאבדו העדי היה לאשר העמיקו סרה בהשחתת ג' העיקרי' האלו. כאשר ראינו נתרעם עליהם הוא יתב' עם מרע"ה באמרו. לך רד כי שחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וגו'. אמר הבט וראה כי כבר נשחת העם הזה מכל היקר והכבוד אשר השיגו. כי על שמירת התורה ומצותיה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. שפרקו עול הצווי. שהוא עיקר יסוד התורה. ועל מציאותו יתב' עשו להם עגל מסכה וקבלו אלהותו עליהם שעשו לו עבודות אלהות בהשתחויה וזביחה. ועל השגחתו אשר היתה עמהם להצילם מכל צרה. יחסו אותה אל העגל ובו תלו תשועת נפשם. כי אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. והיה מהשתדלות הרועה הנאמן להשיב חמתו יתב' ע"י תפלתו עד שנחם על הרעה. אך למען חקות בלבם של ישראל ביתד תקועה. אמונת השרשים האלה לבל ישובו לכסלה. רצה יעשו פועל רושם עצום ונורא מאד בו יוחקקו באופן נפלא וזכרם לא יסוף מלבם והוא מעשה המשכן. אשר מלבד מה שבא בו מהרמזים העמוקים בכל חלקי מקומותיו ראינו נצטוו בו בשלשה כלים רצופים עיקריים. והם ארון שלחן ומנורה. והוראתם מבוארת ומכוונת אל כל זה. כי הארון בו נחקק עיקר התורה בהיות בתוכו שני הלוחות. והשלחן בו נרמזה ההשגחה האלהית התמידית בהיות עליו לחם פנים לפניו תמיד. שהיה יתב' נותן לחם לכל בשר ומכין מזין ופרנסה לכל גויה וגויה. והמנורה הלא היא הדעת מציאותו יתב' המאיר לארץ ולדרים. ואל מול פני המנורה הטהורה. היא מציאותו המעולה יביטו כל שאר הנרות. הם הנמצאים כלם המשופעים מאורו ונתלים במציאותו. ובהביט אל הכלים האלה והסתכל בעשייתם. יבואו להשתרש ברמזיהם ויתחזקו בעיקרי הדת. א"כ נכון הדבר לומר יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. כי בו נתקנו מעוותי העגל. ואגב ארחייהו הרחבת הנתינה לעבודתו ית'. היא היתה לראש מעלתם. ע"כ אקרא בקול גדול למעלתכם כי עתה בפעם הזאת להלבשת התלמידים יצ"ו. לא יספיק כפעם בפעם כי צרכיהם מרובים ועם שרבו בשנה הזאת ההוצאות בנכסים ויצאו מהם מה שיצאו. מ"מ תקחו כסף משנה בכפלים מהנהוג לנדבה זו. כי באמת הכסף הזה. עם שנראה שאתם תתנו אותו אינו כן אלא אתם לוקחים ומקבלים אותי. ויגרום ג"כ שיושב באמתחותיכם הכסף אשר הוצאתם וחסרתם. ויהיה לכם בתוספת טובה מרובה ובהתעוררות זה אצלנו. גם הוא ית' ילבישנו בגדי הוד בגאולתנו העתידה ומגיד משנה ישלח לנו. ב"ב אכי"ר: דרוש שלישי להלבשה לכם רחמים. ואל עדי יתן לכם רחמים:

פרק השותפין. אמר רבא הא מלתא אמר לי עולא משגש ארחתיה דאימיה משמיה דר' אלעזר מ"ד וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול רח"א מהכא וכבג עידים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:

הסבה התכליתית בכל הפעולות. היא הנותנת בכל א' מהנה גדר השלמות והמעלה. או להפך כפי מהות ואיכות התכלית. ועם היות כן בכל הדברים. הנה העיקר אשר יוכרח האדם להתחכם בטוב התכלית. הוא בשמירת המצות האלהיות. כי בלי ספק יתחלף חלוף רב שלמות עשייתן. כפי התחלף כונת התכלית בהן אשר ע"ז חתם קהלת ע"ה את ספרו באמרו. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ולפי שדבר עד הנה מחקירת החכמות ובעניני הידיעה אמר עתה. סוף דבר אתה דע לך כי הכל נשמע. כל מה שאפשר לצייר מעניני החכמה והמדע. אינו ענין חדש ממש יחדשהו כל אדם מעצמו. אלא כבר נשמע מאז ומקדם. אם במעמד הקדוש שכל מה שעתיד לחדש תלמיד ותיק וכו'. או קודם צאתו לעולם מלמדין אותו התורה כלה. אשר בקרוב לזה מרו החיצונים ענין הרימינישינצ"ה. באופן שמה שישיג מהחכמה. לא יתייחס אל האדם עצמו לדבר מחודש ממנו אלא כעין הזדכרות ממה שכבר שמע. ולכן מה שיאות לך. הוא את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. שתעשה עיקר ממעשה המצית. יען זה הענין. כל האדם נכון ומזומן אליו ובידו לעשות מעצמו ואליו יתייחס ולא לזולתו. ואם תקשה והלא גם המעשה הוא בלתי אפשר אם לא ע"י סיוע אלהי בתת לאדם כל המצטרך לעשות המצוה. שאינו יכול לקיים מצות ציצית אם לא נתן לו הבגד. ולא לקבוע מזוזה מבלי בית וכו'. לזה השיב כי עכ"ז לא יתייחס המעשה אלא אל האדם עצמו. והטעם בזה כי לא יבחין הוא יתב' ולא יביא בכור המשפט והדין את המעשה עצמו. כפי הפעולה הגשמית המוחשת אשר בה. אלא העיקר שבו יביא האלהים במשפט את כל המעשה לדין אותו. הוא על כל הנעלם אשר בו. הוא התכלית הנעלם ונסתר מן העין ואינו מורגש או מוחש. הנה על תכלית זה ידין האלהים וישפוט את המעשה אם היה התכלית טוב או רע. כי כפי מה שהוא במחשבתו. יהיה המעשה שלם או חסר. ולא כפי חמר המעשה עצמו. וא"כ הוא מבואר כי תכלית זה שהוא המחשבה הנאותה אינו אנא שהאדם עצמו ולא ה' פעל כל זאת. וכאשר חפשנו בעצם שלימות התכלית מה היא מצאנו אותו מפורש בדברי המשורר ע"ה כשאמר:

למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי רוחך טובה תנחני בארץ מישור. הורה שהתכלית האמתי בעשיית רצונו יתב' שהיא שמירת מצותיו לא יאות שיהא מכוון לשום תוחלת ותקות הטובה ואפילו לזכות לג"ע. אלא תהיה הכונה מיוחדת לעבוד עבודתו ית'. בעבור חיוב גמור המוטל עליו מאליו לגדולת אלהותו יתעלה מבלי שום פניה אחרת. ולחקות זה בלב האנשים ביותר חשיבותו המציא כאלו בקש זאת מידו ית' כי צריך זכות רב וסיוע אלהי לבא לידי מדה זאת. וזה הוא למדני ברחמיך הרבים הדרך ישכון אור שאעשה רצונך כי אתה אלהי. שבזמן עשיתי חקי רצונך אעשה כן בעבור היותך אתה ה' האלוה שלי. ומצד אלהותך וגדולתך אני מחוייב עכ"פ לעשות רצונך. ולא שאחשוב יחוייב לי בזה שום שכר. ולא בלבד משכר העולם הזה אלא אפילו לזכות בארץ מישור שאין בה עקמימות הוא העולם הבא לא אצייר ימשך בתורת גמול חלף עבודתי. אלא בתורת חן וחסד מאתך. כי רוחך טובה מטוב חפצך ורצונך תנחני ותנהלני בארץ מישור בעוה"ב. כי חפץ חסד אתה ולא שאשיגנו בעבור מעשי. ואמנם מעיקר מה שיורה ע"ז התכלית המעולה וטוב הכונה והפלגת החפץ בפעולתו. הוא בהיות הפועל אותם מתאמץ להחזיק בם ולבלתי המנע מלעשותם אפי' אם יזדמנו שם סבות מה הגורמות עכוב ומניעה על כך. ועכ"ז יחגור בעז מתניו להתקומם על כל העכובים ולעשות פועל המעלה. דומה לענין האהבה שנא' עליה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ומגדולי הפעולות המעולות אשר יצטרך להורות התחזקות זה הרבה מאד. היא מצות הצדקה. כי בהיות בה חסרון כיס והוצאת ממון הנחמד והחביב כ"כ. במעט מהסבות המעכבות יקל על האדם להמנע ממנה. מה שלא יהיה כן אצל אבירי לב הקרובים לצדקה בלב שלם ובנפש חפצה. ועל זה אמר הנביא ע"ה:

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל העמים. ופי' הפסוק אצלי. כי אז"ל על פ' צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. שהחסד שעושים עכו"ם חטאת הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בו כמו שנא' די ליהוון מהקרבין נחוחין לאלהא שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי. ופריך ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והא תניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור ומשני ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם. ופירש"י ז"ל כאן בישראל כאן בעכו"ם ישראל דעתם לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מה"ד. נמצא כי יש הבדל רב בין ישראל לעכו"ם בענין הצדקה. כי לאשר הישראלי עושה הצדקה מאהבה לש"ש. אע"פ שבאיזה טעם יקוה באמנעותה יחיה בנו או יתעשר וכיוצא. מ"מ אם אולי לא תצא מחשבתו זאת לפעל ולא ישיג מבוקשו. לא בעבור זה ימנע מלהתמיד לעשותה. כי המעלה נשרשה בלבו. משא"כ באומות עכו"ם. שבהבטל תכליתם ומאווי חפצם. ימנעו מעשותה עוד. וזה הוא כי כארץ תוציא צמחה. כי הן אמת הזורע בארץ ודאי תקותו כפי חפצו הוא שתצמיח פירותיה שעור רב כפי מאוייו:

האמנם לא יחוייב שתמיד תוציא ממש כמות הפירות המשוער ממנו. כי יש ויש כמה מיני סבות גורמות להתמעט או להחסר הפרי והצמיחה מקור וחום יובש או לחות וכיוצא. וכעין זה היא ענין הצדקה. כי בערך שהארץ תוציא צמחה וזרועיה שאינם תמיד על מצב אחד וכפי רצון הזורע. אלא לפעמים תעשה פרי הרבה ופעמים תמעיט. וגם לפעמים אינם מוציאה ולא כלום. ע"ד שאמרו ספק קוצר ספק אינו קוצר. כן ג"כ הצדקה אשר זורע האיש הישראלי כדי ללקוט בפרי חיים או עושר ודומיהם. יצמיח ה' צדקה זו שתעשה הפרי המבוקש. על האופן אשר ירצה לעומק חכמתו ית' ולא יהרהר חלילה אם לא יצא מכונה לפעל אלא מ"מ תהלה ושבח אליו ית'. וזה הפך ונגד כל עכו"ם אשר לא מבני ישראל המה כי אין זה מדרכם שאם לא יקצרו ממש כפי רצונם יהרהרו אחר מה"ד וימנעו מלעשות עוד צדקה. וחסד לאומים חטאת. והמשורר ע"ה אמר אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. ירצה בו לענין המשפט כבר למדנו ז"ל הוו מתונים בדין. שראוי להתעכב להשכיל להטיב היאך יוצא הדין לאור לאמתו ואל ימהר להוציא דבר גזרתו פתע פתאום. ולפיכך אשרי מי שהוא שומר וממתין לעשות המשפט כדי שישפוט מישרים כל שלא יהא בדבר ענוי הדין. אבל לענין הצדקה אין הדבר כן אלא עושה צדקה בכל עת שתזדמן לעשותם תמיד יעשה אותם בלי שום עכוב או המתנה לעת זולת עת ולא ישתנו אליו העתים לתת בעת הצלחה ולקמוץ ידו בעת הנזק וההפסד. אלא כל העתים שוים אצלו בלי שום הפסק. ואולם לא תמצא מדה זו בשלמות אלא לאשר הוא לו בקנין עצמי. כי אז תשוב אליו טבע חזק לא תסור ממנו לשום סבה:

והוא הנרצה במאמרנו כי ראוי לדעת הכונה בדמיונות אלו. ומה לי שתהיה הצדקה כשריון או כבגד דהיינו הך. ואומר בכוונתם ז"ל כי כבר למדנו הרמב"ם ז"ל במשנת והכל. לפי רוב המעשה. שהמעלות יגיעו בהכפל הענינים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיעהו קנין חזק. לא במעשה פועל אחד מפעולות הטובות. כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. וכן בפודה אין שכר מי שפדה אסיר א' במאה דינרין שהוא די מחסורו כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרין. ואל זה ההקש אמרו לפי רוב המעשה וכו':

נמצא לפי דעתו ז"ל כי להשיג הקנין במצות הצדקה צריך ההתמדה ברבוי הפעמים, כי אם החלק הגדול אשר היה עושה בפעם א' יחלקהו לחלקים קטנים. כל שיעשהו פעמים הרבה. אז טוב לו יותר. יען בזה ישיג הקנין. וידוע כי הקנין יכונה בשם לביש ובלשונם נקרא אביט"ו. ע"כ אמר ר' אלעזר ע"ה מ"ד וילבש צדקה כשריון. כי לדעתי הרגיש אמרו כשריון בפתחות הכ"ף. ולזה פירש כי בלבוש כלי הזין העושים להנצל ממכות חרב וחנית יש שני מינים. האחד עשוי מחתיכות גדולות של ברזל ונחשת. והאחד מקליפות או חוליות קטנות מורכבות זו בזו. והוא מבואר כי כל מין משמש למה שהוא כפי תשמישו. שאלו יהיה אותו של הקליפית עשוי בתכונה אחרת שלא היו בו אותן החוליות אלא הכל חתיכה אחת או חתיכות גדולות לא היה לשמש למה שהוא תכליתו אבל משלמות ענינו הוצרך בהכרח להיות כן מקליפות קטנות. וזה הוא מה שריון זה המיוחד של מאליי"א. נבדל מהאחר במה שזה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול שבהיות הרבה קליפות קטנות כל אחת מהנה מסייעת להצטרף הכל להיות שריון גדול בתכלית השלמות. מה שלא כן בהיותו משונה מזה בפחים גדולים של ברזל ונחשת. כן ג"כ הצדקה לשיוכל האדם לומר שהוא לבוש ממנה. דהיינו שישיג הקנין הנרצה בה. צריך שלא יסתפק בצדק' אחת גדולה פעם אחת אלא שיחלקנה לפרוטות מרובות. ואז כל פרוטה ופרוטה בהיותה נתנת פעמים רבות מצטרפת לחשבון גדול. שצרופם יחד גורם הקנין. והוא פי' הכתוב וילבש צדקה. יש מקום להיות הצדקה לביש שישיג קנין מעולה בה. כשתהיה כשריון כאותו השריון המחובר מכמה קליפות ולא כאחר שאין בו כל כך רבוי מהקליפות. ומשום דנפיק מיניה חורבה מלמוד זה. כי ממנו יבא האדם להתנכל כאשר תזדמן לידו מצות צדקה אשר יצטרך לתת בה סך גדול. יאמר טוב לי להמתין שאחלק סך זה לכמה פעמים קטנים שיזדמנו ולעולם לא יתן צדקה גדולה. אלא פעם אחד יפריש חלק מה מממונו והוא לבדו יהיה אצלו למשמרת לתת ממנו מעט מעט ולא יותר כעין השריון שלא יתמיד האדם ללבשו אלא פעם אחת. ואין מדרך האדם לעשות לעצמו אלא שריון אחד לכל ימי חייו. ע"כ אמר ר' חנינא ע"ה כי לא כן הדבר אלא מה בגד וכו'. כי הן אמת הקנין נעשה מעט. אבל תכלית בקשת הקנין הוא כדי שיעשה אצלו טבע מוטבע. עד שאח"כ יתעלה לתת בנדיבות לב תמיד פעמים רבות הסכים המקובצים מהרבה פרוטות גם יחד בכל פעם ופעם מעין הבגד הנארג שהוא מקובץ מנימין הרבה ולא כעין השריון שהקליפות הן משותפות בו. שמורה על רבוי הפעמים. אבל אינן דבוקות ומחוברת יחד אלא כל אחת נפרדת ונבדלת מחברתה. אבל נימי הבגדים הם מחוברים וארוגים יחד כאלו הם גוף אחד. כן הצדקה צריך שיצטרפו הפרטים יחד בפעם אחת שיתן מנה, גדולה. וילבש היום לבוש בגד זה וגם למחר וכן ליום אחר. כעין הבגד הנלבש תמיד. וככלות זה יעשה אחר. וזה ודאי הוא הקנין האמתי בשלם שבפנים. ובב"ר פ' ס"א אמרו.

בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך רבי יהושע אומר אם בא עני אצלך בשחרית תן לו בערבית תן לו שאין אתה יודע איזה מהם הקב"ה מכתיב עליך הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. ודברים אנו נתקשו בעיני במה שאמר שאין אתה יודע איזה מהם הקב"ה מכתיב עליך וכו'. כי כיון שהוא עושה מצות הצדקה בראשון גם בשני. למה יסופק איזה מהם הקב"ה כותב עליו. פשוט שזה וזה נתקיים בידו. ועל שניהם הוא ניטל שכר. ואפילו נאמר שרמז למאמר רבא בקמא. הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר וכו'. כאשר יבא בס"ד. מ"מ קשה א"כ כשם שאפשר שאחד מהם לא יכשר או ששניהם כאחד יהיו מהוגנים כך אפשר ששום אחד מהם לא יהיה הגון. ויפסיד את הכל. ואגב ארחין ידוייק מה היא הכונה בכתיבה זו. ולא אמר בהדיא על השכר. ויראה לי כי ר"י ע"ה רצה להעמידנו על ענין חקרו בו מעולם חכמי לב. איזה פועל מעולה ישובח יותר ויהיה יקר וחשוב אם אשר התחיל בו עתה לעשותו ולא הורגל בו מעולם. או המתמיד במה שכבר הורגל בו. כי יש פני ההוראות לכל צד. אם למתחיל כי להיותו דבר חדש אצלו יעשהו בזריזות. כי טבע האדם לנטות ולהמשך אחר הדברים החדשים. ומה גם במעשה המצות אשר קודם עשותו מצוה זו הוא חסר ממנה ועתה הוא משתלם בה. ויזדרז יותר בעשייתה יותר ממה שיעשה במה שכבר עשה פעם אחרת ואיננו חסר לנפשו ממנה. וגם מפאת השכר כי לא יקל כל כך אצלו מה שלא עשהו מעולם כמו הדבר שהוא מורגל בו כמו שיקרה למתענים וכיוצא מעניני הפרישות. וכן בכל הענינים וההרגל יגרום הקלות וימנע הקושי. ובזה יובן פ' קשה ההתוך ענין הבעלת אוב אשר צעקה בראותה את שמואל ע"ה. וספר הכתוב:

ויאמר לה המלך אל תירא כי מה ראית. ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מך הארץ ויאמר לה מה תארו וגו' והדיוק מבואר. כי אמרו אל תיראי כי מה ראית. הוא נתינת טעם לשלא תירא. שאל"כ היל"ל מה ראית בלא מלת כי. וא"כ כיון שהוא לא ידע מה ראתה. שהרי הוא שואל לה. איך הוא מבטיחה שלא תירא מזה. ועוד אם הוא עשה כל ההשתדלות ההוא כדי להעלות את שמואל. פשיטא שהעלתה אותו. ומה מקום יש לשאלה זו. ואם רוצה לשאול לא היל"ל בלשון מה אלא מי ראית שהיתה השאלה על האיש ההוא מי הוא. ועוד למה השיבה אלהים ראיתי בלשון רבים והוא השיבה מה תארו בלשון יחיד. ודרשתם ז"ל ידועה:

אמנם יאמר כי לאשר חרדה כל החרדה הזאת שצעקה בקול גדול מפחדה. רצה שאול ע"ה להסיר ממנה הפחד והמורא בטענה נצחת. להורות לה שהמראה ההוא מצד עצמו אין בו דבר מבהיל שיהיה ראוי לירא ממנו. וזה כי למי שהורגל לראות דברים מבהילים. אין מדרכו להתפעל ולירא מאיזה דבר שיזדמן לפניו. אם לא כשיהיה עצום ונורא. אבל מי שלא הורגל לראות מעולם דבר בלתי טבעי. הנה כאשר יראה איזה דבר חוץ ממה שהורגל בו אף אם יהיה קטן הערך מאד יתפעל ממנו ומורא יעלה על ראשו. וזה אומר אל תיראי מהמראה הזאת שאין כאן דבר מבהיל מאד עם שאת נבהלת ופחד לבבך. כי הלא מה ראית מעולם שום מראה יוצא מההרגל הטבעי. עד שתוכלי לומר שלא היית מתרגזת אם לא היה כאן דבר בהלה גדול. אין זה אלא שמעולם לא הורגלת לראות כלום. ולכן עתה בדבר קטן רעדה אחזתך. אז השיבה לו. איך תאמר כן. הלא אני כבר ראיתי פעמים רבות מלאכים עולים מן הארץ אשר מראיהם נורא מאד ולא פחדתי מהם. ועתה במראה זאת אשר ראיתי צעקתי כך הלא דבר הוא. ואז שאל לה המלך מה תארו של זה שראית עתה וגו'. ומצד אחר יראה כי ההתמדה תשובח יותר בהיותה מורה על הקנין במעשים כאשר אמרנו אשר לא ילאה בהם ולא יקוץ בהכפלם. ויפרסם טוב כונתו וחפצו בהם. ולא יתרשל אף בדבר אשר כבר עשהו. וכמאמר המשורר ע"ה שמרה נפשי עדותיך ואוהבם מאד. כלומר עם שכבר נפשי שמרה המצות לא בעבור זה אני קץ בהם והיו עלי למשא לבלתי עשותם עוד אלא עדין אני אוהב אותם מאד ומשתדל לעשותם. באופן שיש פנים לכל הצדדים. ובמעשה הצדקה יצדקו מאד שני הסותרים כאשר הוא מפורסם. וע"כ א"ר יהושע ע"ה כי לזה נתכוון שהע"ה באמרו בבקר זרע את זרעך. שיש לדקדק בו אמרו ואם שניהם כאחד טובים שיהל"ל או אם שניהם. וגם מלת כאחד מיותרת. אפל ירצה כי במעשה הצדקה יש צד שתשובח יותר ותהיה חשובה הרבה בפעם הראשונה שלא הורגל עדין בחסרון כיס. ועל זה הזהיר אם בא אצלך עני בשחרית דהיינו בהתחלה. תזדרז לתת לו. וגם אחר כך בהתמדה כשיבא לך בערבית שיבא ההכפל בעשייתה. גם בזה תן לו. כי עם היות שבלי ספק שכרך הרבה מאד על כל א' מאלו. מ"מ אינך יודע איזה מהם הקב"ה כותב עליך. שהכונה איזו היא העיקר עד שיתכן בה שהקב"ה כותבה לחשיבותה להשאיר זכרונה לימים רבים ולעתים רחוקות כמשפט הדבר הנכתב. ולכן בכל א' מאלו הוי זריז וזהיר מאד. ואם אולי תזכה למדרגה יותר עצומה. והיא שיזדמנו לך ב' הענינים גם יחד בזמן אחד בעצמו שבא לידך מצות הצדקה שלא עשית עדין. ובה שעתא לא תבא אחת לבדה אלא מצות שונות. כגון הלבשת ערומים ופדיון שבויים העניים מרודים וכיוצא שבאו כלן בבת אחת אשר בזה תשתלם בהתחלה וגם בהכפל ורבוי גם יחד. כי בזה תעלה אל מעלת הקנין. הנה בלי ספק אלו הם בלי ספק טובים לבלי ערך. כי נמצא הכל בידך. הן כל ראתה עיני משלמות קנין מעלה זו בתכלית הטוביות בקהלה הקדושה הזאת אשר הוד והדר לבשו במצות הצדקה בקנין חזק והתמדה עצומה. ולא עמד בפניהם מעולם שום צד עכוב ומונע עם שרבו כמו רבו. ובעונותינו בשנה זו ראינו כמה נתמעט ממונן של ישראל. כמה וכמה הוצאות הפסדות ונזקים השתרגו עלו על צוארי יחידי ועשירי עמנו. ועם כל זה לא זזה ידם מהרבות פעם אחר פעם מליתן ולחזור וליתן מנות גדולות ונאמנות. גם עתה בדברינו כן נקוה להם עשו יעשו ויגדל נא כחם יפרסמו ויודיעו הקנין אשר לבשו במדה זו. במה שיגדילו נדבתם להלביש התלמידים הנחמדים. כי בפעם הזאת יצטרכו לסך גדול באשר הקופה חסרה מאד ממה שהיתה בזמנים שעברו. ובהיות לכם רחמים לרחם על העניים עם היות לכם סבות מונעות. גם ה' אל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם המשיח המקווה עם שלא נהיה כדאים וזכאים לכך. מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתו אותנו ויחפוץ בגאולתנו ידלג על הרי חטאתינו ויקפוץ על גבעות עונותינו. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ולמען יתרחב לב השומעים להפליג בנדיבותם למצוה זו אזכיר מאמר קצר להם ז"ל בהשותפין: