בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 16

פרק השותפין. א"ר אבהו שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש אבא. פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. מה טעם הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו משום דלחמו נתן מימיו נאמנים:

מהטעיות הגדולות אשר יפלו בהם חסרי הדעת. הוא היותם לוקחים כל הגזרות והלמודים בדרך כולל בכל הענינים. מבלי הבחנת הפרטים אשר בהם יתחלפו. להבדיל בין דבר לדבר. ובכיוצא בזה נלכדו ונכשלו הרבה מהקמצנים וצרי העין לכסות פחיתות מדתם אשר לפי האמת מעולם ומשנים קדמוניות פשתה צרעת חמדת הממונות לכל באי עולם אשר כמעט אין נקי ממנה בין רב למעט כדבריהם ז"ל. איו אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו וכו'. ולדעתי אף על זה נתכוון המשורר ע"ה באמרו:

גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון. השמיע לכל העמים ולכל יושבי חלד. כי זו רעה חולה על כל פרט מאישי המין האנושי ואפילו לשלמים שבהם שגם בני אדם הכוללים וגם בני איש המיוחדים באישיות שהוא רומז אל השלמות הנה יש מדה אחת לכולם והוא היותם יחד עשיר ואביון שיצדקו לכל אחד שני שמות אלו יחד מצומדים בזמן אחד כי אפי' בהיותו עשיר ומוצלח מרוב כל טוב. עכ"ז הוא אביון תאב ומתאוה ליותר כאלו הוא עני מדולדל. ולא יסתפק בחלק אשר לו. והוא ממש המאמר שאמרנו הובא במדרש קהלת על פסוק:

ונתתי את לבי לדרוש א"ר יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו אלא אין אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאה ואין אית ליה תרתין מאווין בעי למעבד להון ארבעה מאה. וההרגש מבואר כפי משלו. היאך אמר שאינו יוצא מהעולם וחצי תאותו בידו. שהרי כשהוא רוצה תמיד שיהיה לו הכפל ממה שיש לו בהכרח כבר יש לו החצי ממה שהוא מתאוה. כי בהיות לו מאה מתאוה שיהיו לו מאתים. והמאה שבידו הם חצי המאתים שהם תאותו. ולא נוכל לפרש שמתאוה מאתים זולת המאה אשר לו. שהרי אמר בעי למעבד יתהון תרתין מאה. הן אמת כי על פסוק ראיתי את הענין וגו'. באה הגירסא בזה הלשון. אי אית ליה מאה בעי דיעבדון תרתי מאה ומן דאית ליה תרתי מאה בעי דיעבדון ד'. ולפי גירסא זו נוכל לפרש מלת יעבדון. שאינה מהנפעל אלא הוא פעל יוצא. והכונה שבהיות לו מאה הוא רוצה וחפץ שאלו המאה יעשו פירות וירויחו ויולידו מאתים אחרים. באופן שהיה חפץ יהיו לו בין הכל שלש מאות, ונמצא שבהיות לו מאה אין בידו חצי תאותו אלא השליש, אבל לפי הגירסא הראשונה דאמר למעבד יתהון. א"א לפרש כן. ושמא אפשר שהכונה בערך רבוי הפעמים אשר תתמיד התאוה פעם אחר פעם. מבלי תגיע לעולם לגבול שום קץ ותכלית. כי בהיות לו עכשיו מאה לא יגיע לחצי למה שהוא גבול ותכלית תאות האדם, שהרי לא יספיק לו להתאוות פעם אחת הכפל. אלא שאח"כ יתאוה עוד כפל הכפל וכן מפעם לפעם. ונמצא שאפילו יהיו לו אלף אלפי אלפים. עדין אינו החצי ממה שיבא להתאוות. וא"כ צדק המשורר באמרו יחד עשיר ואביון. האמנם כמה שגו ברואה הרודפים אחר החמדה הפחותה הזאת על בלי היות לאלו הטובות שום מין יסוד אשר יאמר עליו כי הוא זה דבר קיום והעמדה. כאשר הוא בהצלחת הנפש וטובותיה. הלא תראה שנוי נמצא בכתוב בספר עניני איוב שאמר. והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע. ואח"כ ויהי מקנהו שלשת אלפי צאן ושלשת אלפים גמלים וגו'. ובא לרמוז כי ענין שלמותו במדות ובדעות ובמ"ט שהם בעצמיותו ובאישיותו. מה שהיה הוא שיהיה יועילו ויצליחו לו אף לעתיד. וזהו והיה האיש וגו'. אבל עשרו לא היה אלא לשעבר לשעתו עודנו בכפו. וכיון שעבר עבר. וא"כ למה זה הבל ייגע האדם בדבר אין חפץ בו. ועל זה למדנו החכם המלך שלמה ע"ה במוסריו:

אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. יאמר אל תהי אתה יגע ומטריח עצמך בבקשת הממון. כדי להעשיר את אחרים וא"כ מבינתך ומטוב שכלך חדל מלעשות זאת. כי אין לך סכל בעולם. ירצה להיות זורע ואחר יאכל. ועוד ירצה גם כן מבינתך חדל בדרך הגזמה, אם עכ"פ תרצה להשתדל בבקשת העושר איעצך תחדל מהבינה שלך ואל תחוש להתעסק בתבונה ובהשגת המושכלות. כי שתי מלאכות אלו הן צרות זו לזו ולא כל המרבה בסחורה. מחכים. ובא לדבר על לב האדם אל ידאג בהעדר העושר וחסרונו. ואמר התעיף עיניך בו ואיננו. אם אולי עשית כל השתדלותך ושמת כל מעיניך ועיני השגחתך עליו דרך העברה והתעוררות שזה הוא המוטל עליך. והנה איננו כי לא הועלת כלום בהשתדלותך. או אם איננו עוד עמך שהלך מאצלך. אחרי שכבר שלטה בו עיניך והיה ברשותך. אל תדאג על זה. כי דע לך היותו משומר לך בעולם העליון. כי הוא עושה כנפים לעוף למעלה במקום שאין היד שולטת בו שאפי' פרי השכר יהיה לעה"ב וא"כ אין לרדוף אחריו או להתפעל מחסרונו. אשר באמת ובתמים פחותי הלב יצטערו על כך מעצם כילותם ורוב חמדתם עד שתביאם קמצנותם לקפוץ ידם מהצדקה ולהמנע ממנה אך יסתירו פחיתותם תחת מכסה מזוייף באמרם. כי כבר אמרו ז"ל חייך קודמים וכו' ואיך יחסיר את עצמו ממה שהוא צריך כדי לתתו לזולתו וישאר הוא ריק ממנו. והחסד האמתי צריך שיתחיל ראשונה לעצמו. ויראו פנים לזה מדברי המלך שלמה ע"ה. גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. אשר כפי פשוטו יראה היות כונתו כי החסד העיקרי הוא מה שגומל האיש עם נפשו לבלתי תחסר כל דבר. כי העוכר שארו ומונע מעצמו מה שיצטרך הוא אכזריות גדול וכ"ש יאמרו עתה הנבלים כי באו עלינו הוצאות על הוצאות כמה מיני מסים וארנוניות שלא כסדרן והכסף אזל מכיסנו וכמעט כלתה פרוטה ואיך נוסיף תת כחנו להלביש עניים אשר לא מבני ביתנו הם. הלואי יספיק ממוננו לזון ולפרנס ולכלכל ולכסות פרי בטננו יוצאי חלצינו. ודברים אחרים מרבים הבל כיוצא באלו:

האמנם כמה פקו פליליה לא ידעו ולא יבינו אמתת הענין. כי באמת הדברים הפוכים. ממש והוא מה שלמדנו רבי אבהו ע"ה במאמרנו. כי ראוי לדעת בו מה הכונה בשאלה זו. האם לדעת שכר הצדקה מה הוא. וכי אפשר לתת גבול אל השכר אשר יאמר עליו עד היכן הוא. ולמה אמר ששאלו לשלמה בן דוד אפשר עד עכשיו לא ידענו היות שלמה בנו של דוד ע"ה. וכיון שבא לידי כך למה נטל ממנו הוד המלכות. וכונת צאו וראו וכל אלו הראיות מה הן, ויראה בעיני כי נודע היות כל מין ידיעה מושגת באחד מג' פנים, אם ע"י החושים ומה שמראה הנסיון ואם ע"י השכל ומה שמשיג בחקירתו הדברים נעלמים מן העין. ואם ע"י השמיעה שיקבל מזולתו מה שיורוהו ויאמרו לו וכבר התפרסם כי שלמה ע"ה נשתלם בתכלית השלמות בג' אלה אשר ע"כ היה פתח דבריו במשליו. משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. כאלו יאמר הט אזניך וקבל משלים ומוסרים אלו לשמור לעשות ככל הכתוב בהם יען נאמרו מפי מי שהוא מעולה בג' מיני הידיעות. כי מצד חכמת עצמו הלא הוא שלמה אשר נאמר בו ויחכם מכל האדם. ומצד קבלתו הסתכל מי היה אביו שלמדו חכמה וקבל ממנו הוא בחיר שבמלכים דהע"ה. ומצד הנסיון. מי היה יכול לנסות יותר כל הדברים ולהשיגם בחוש חוץ ממנו אשר היה מלך ישראל. כי ברום ממשלתו ממנו לא יכחד כל דבר. ועתה המציא רבי אבהו ע"ה כי לאשר יחשבו האנשים הנבלים ונבזים. שבהחסר ממונם במיני הוצאות והטלות יתרות לא יוכלו להוציא כל כך בנתינת הצדקה כי יבואו להצטרך הבריות ויחסר לחמם. כי בעיניהם ובחושם יראו שכל מה שמוציאים מכיסם הם נעדרים ממנו. לכן אין לדבר לאלו מצד החוש והנסיון לומר להם שעם היותם רואים חסרון והוצאה ממונם יחליפו כח ויתעצמו בנתינת הצדקה כי יאמרו הלא אנו רואים בזה נכסינו פוחתים והולכים. אבל שיבאו ע"ז מצד ההשגה השכלית בטוב העיון ומקבלת האמת ממי שאמר אותו. לדעת עד היכן מגיע הכח של הצדקה. ירצה עד איזה גדר וגבול יהיה החיוב של הצדקה. ועד כמה כחה לחייב האדם להחזיק בה ולא ירפה ממנה על הדרך שאמרו עד היכן כבוד אב ואם וכו'. וזה הוא שאלו לשלמה ע"ה החכם שבחכמים מצד עצמו. ובבחינת היותו בן דוד ע"ה.. שמצד קבלתו ממנו. יורה הדרך הטובה והישרה בזה. והשיב צאו וראו וכו'. ירצה כפי דבריכם נראה שהחוש והנסיון יכזיב לזה. ואין לבא אל אמתתו אלא מצד השכל והקבלה. דעו כי זה טעות בידכם. ואדרבא צאו וראו מה פי' דוד אבא וכו' תצאו מזה ותראו ראיה חושיית ונסיונית היות אמת יציב ונכון מה שפי' דוד אבא והוא פזר נתן לאביונים וגו' לא אמר פזר ונתן בוי"ו העטף שאז היה מדבר הכל בענין הנתינה אל האביונים בכפל הלשונות. אבל אמר נתן בלא וי"ו שמדבר בשני ענינים נפרדים. והכונה אע"פ שהוא פזר ממונו והוציא את שלו מתחת ידו מ"מ לא מנע עצמו מלתת לאביונים ולעשות. אל תחשוב כי איש כזה מסבת נתינת הצדקה ממה שהוא צריך לו. יבא לידי התמוטטות וירידה עד שיצטרך לבריות חלילה. כי אדרבא צדקתו עומדת לעד. הוא יתמיד לנצח לעשות ולתת צדקה לאחרים וקרנו תרום בכבוד מבלי שיתבייש לשאול על הפתחים. וזה באמת הורהו הנסיון כאשר אמר הוא עצמו ע"ה. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. כל היום חונן ומלוה וגו'. כאלו יאמר. מעולם לא ראיתי שיהיה הצדיק נעזב ושזרעו יבקש לחם. שיקרה לו זה מפני שקידתו והתמדתו במצות הצדקה וגמילות חסד שכל היום חונן ומלוה וגו' כי חלילה להאמין שהצדקה תגרום עניות ולפי' שראיה זו של פזר יש בה מהחולשה כי פזר מורה מה שהוא עצמו פזר כאלו הוא מדעתו ורצונו. ואין כאן הוכחה שיצא ממנו שלא כרצונו מה שהוא צריך לו ושעם כל זה יעשה צדקה. כי כבר אפשר יפזר הרבה ועוד ישאר לו ממון רב לאביונים. ע"כ אמר כי יש עוד ראיה נכונה מזה מאמרו. הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. שאם כונת הכתוב הוא למי שנתן לחמו לדל. לא היל"ל נתן בחיר"ק הנו"ן. אלא נתן בקמ"ץ מהקל. שאז היה מובן שהוא נתן הלחם מדעתו אבל אמרו נתן בחיר"ק נרא' שהכונה באופן אחר. והוא שאותו אשר לחמו הלחם שלו שהוא צריך אליו. נתן לאחרים ע"י זולתו על כרחו שלא בטובתו. כי מקרי הזמן החסירוהו ממנו ועם כל זה מימיו הם נאמנים שהוא כנוי ורמז אל הצדקה ועשות חסד להחיות רוח שפלים ולב נדכאים כעין המים אשר הם חיים לעולם. איש כזה ודאי מרומים ישכון וגו'. באופן שעיקר המצוה המעולה הזו הוא שאפי' בזמן אשר יחסר לחמו וממונו מתפזר לא ימנע מלעשותה ואולי לזה נתכוון דהע"ה באמרו ואני בעניי הכינותי לבית אלהי וגו'. והוא מבואר ומובן לפי דברינו. וא"כ הבנת פסוק גומל נפשו איש חסד וגו'. היא ממש להיפך. כי הן אמת נאמר חייך קודמין וכו'. אבל כבר נתבאר בפ' הרבית דהיינו ממש בענין התלוי בחיים שיש שם סכנת מות. כההיא דשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים שניהם מתים ואם שותה א' מהם מגיע לישוב. שאף בזה היה דורש בן פטירא. מוטב שישתו שניהם וימותו וכו', אך ר"ע ע"ה למד. חייך קודמין לחיי חברך וכו'. כי בכיוצא בזה. ודאי חסה התורה לחיי האדם. שלא ימית ממש את עצמו כדי להחיות זולתו. אבל מה שאינו תלוי בחיים. אלא להיות המזונות בפחות ויתר יותר מרווחים או מצומצמים. אין שום ספק בזה לא יקפוץ ידו בעבור שנתרבו הוצאותיו. כי אדרבא בזה יוסיף אומץ ויוכפל שכרו ויש לנו להתבונן כי לא על חנם הלך המשל המורגל בפי ההמון גם אצל החכמים לקרוא הממון והמעות בשם דמים. כאמרם כמה פעמים חייב אדם ליתן את הדמים. הדמים מודיעים וכיוצא באלו יש הדמות והתייחסות עצמיי ביניהם ולא יאמן כי לאשר יחשבו הפתאים את הממון לעיקר חיותם. יקראוהו בשם דם. כאלו הם חייהם כי הדם הוא הנפש. ימשכו החכמים הקדושים ג"כ אחריהם בקריאת השם חלילה לייחס להם כונה זו, כי כבר הראנו כמה יאות לתמימי הדעת לההבילו ולבלתי החשיבו למאומה והחכם ע"ה אמר:

הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה. להורות ולהודיע כמה וכמה הוא חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. אמר שההון מטבעו ומענינו הוא שמהבל ומסבה קלה יגרע יתמעט ויאבד. כי לא יצטרכו סבות חזקות להאבידו. יען מרוב חלשותו ופחיתותו. לאיזה סבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום כאלו היא הבל. ילך לטמיון ויתבטל במעוטו. באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה היאך נתמעט ולהרהר אחר מדותיו. כי ממדתו וטבעו להתמעט מדבר נקל. ואדרבה יש להפלא הפלא ופלא מההפך. שאם יש קובץ על יד שאוסף הממון ומשתמר על ידו שאינו מתמעט. זה ודאי ירבה. הוא עושה דבר רב וגדול כחו שלא כפי המרוץ הטבעי. ויתייחס לו אבירות גדול עצום ורב. וא"כ פשיטא שלא על יקר עצמותו נקראו בשם דמים. אמנם לדעתי הונח לו שם זה. להורות על ההפך ולהודיע עניניו ואיך ישתמש האדם ממנו כי הנה מצאנו ראינו ג' מיני חלאים מתרבים לאדם מצד הדם:

הראשון מחמת כמותו. בהיותו מלא ממנו ברבוי יגרום לו חלי מחמת תגבורת הדם. כאשר יקרה בזמן האביב אשר תרופתו היא ההקזה. להקל ממנו כובד ורבוי הדם:

השני מחמת איכותו. אם נתעפש לאיזו סבה שאין לו האיכות העצמי אשר לדם גם זה רפואתו להקיזו ולהסיר ממנה הדם המעופש:

השלישי כאשר נראה יציאת הדם מנחירים ברבוי עצום כ"כ עד שמתעלף מבלי יוכלו להעמידו בשום מין תרופה. גם בזה מצאו הרופאים תועלת מפורסם להקיז מורידי הזרוע. כי בזה הדם היוצא חוצה. יכניסהו מן העגולה אל המרכז. באופן שכל חלאי הדם יתרפאו ע"י הוצאת הדם. וכנגד כל זה יקרו לאדם חלאים עצמיים בנפש הטהורה מחמת הממון. אשר רפואתה היא הוצאת הממון לשמו יתב' אם מחמת הרבוי והכמות שהיא מזיק גדול אל השלימות האנושי. וכבר באו מופתים נאמנים ע"ז בתורתנו הקדושה והתמימה בכמה מקומות כמאמר הכתוב:

ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך וכו'. ויש לדייק בשנוי הלשון. ועוד כיון שלבסוף יאמר וכל אשר לך ירבה. שכולל את הכלל למה פרט בראשונה בקר וצאן וכסף וזהב. אבל יאמר עם מה שאמרו ז"ל בענין הצלחת איוב בהשותפין שכל הנוטל פרוטה מאיוב היה מתברך. כן אמר כאן תהיה כל כך מוצלח. כי לא בלבד יתרבה הכסף והזהב לך. שיכנס לך ממנו הרבה מאד אלא אפי' כל מה שהוא שלך שנקרא שמך עליו ירבה אף אם יכנס ביד אחרים. שכל הנוטל פרוטה משלך יתב' כעין ההוא דאיוב. אבל יש לחוש שתסתכן בזה פן ירום לבבך ושכחת וגו' מסבת רבוי ההצלחה. ובלי ספק ינצל מסכנה זו אם ירוץ אל ההקזה לעשות צדקה מממונו כי בזה יורה היותו מכיר שאין העושר והנכסים שלו אלא הוא פקיד עליהם לחלקם כפי רצונו ית' אל העניים הקרובים אליו. ובלי ספק בהיות לו הבחנה זו ימלט נפשו מלחטא בהם. ואם מצד האיכות בהיות הממון קנוי לאדם באורחת עקלקלות עושה עושר ולא במשפט הוא ממש עפוש גמור. שיכלה כליון חרוץ ויקוים בו בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל ותקנתו היא ההקזה להוציא הממון המעוות ממנו שהיא ההשבה המעולה לאשר עשקו ממנו ולוותר משלו במצות הצדקה. כי כאשר יראה בעין שכלו היותו מחויב לתת משלו לאחרים וכ"ש שלא יוכל לקחת לעצמו משל זולתו. ואל זה רמז הנביא יחזקאל ע"ה באמרו:

בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה. אמר כמתמיה היתכן יהיה במציאות מי שיש אתו ממון מעופש שעשאו בנשך ותרבית. ועכ"ז יחיה הא ודאי לא אפשר כי לא יחיה. כי מאחר שעשה את כל התועבות האלה בהכרח צריך שמות יומת כל עוד שדמיו בו יהיה. כשעדיין הדמים המעופשים האלו הם בו ולא נתרוקן מהם כי עכ"פ אם ירצה שלא למות. צריך בהכרח שלא יהיו עוד בו. שיוציאה ממנו דבעמוד והחזר קאי. שהיא ההקזה האמתית. ואם מחמת יציאת הדם ונטילתו. כגון מנחירי האף וכיוצא בזה אם רואה אדם שממונו מתפזר ויוצא ממנו בכמה מיני אופנים שונים. אם מן החוץ כעין הטלות המסים והארנוניות. ואם מצד עצמו שהוא ותרן ומפזר ביותר. גם זה יתוקן בשישתדל לעשות לו יציאה ממקום אחר מכוונת לשמו ית'. והיא תעכב היציאה המקולקלת. ויש לנו עד מוכיח ע"ז. אשר רוב חכמי ישראל ראשונים ואחרונים ע"ה הסכימו היות מעשה המשכן מסודר ממנו ית' לתקן המעוות אשר נעשה במעשה העגל כי לכן נקראה תרומת מחצית השקל בשם כסף הכפורים לפי שבא לכפר על מעשה העגל. הלא נראה מה שאחז"ל בשמות רבה שלהי פ' נ"א ודי זהב משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובים צדקה. ואמרו לו תן והיה נותן. עד שאמרו לו דייך. הלך מעט וראה אותם גובים לתטרון א"ל תן והיה נותן עד שא"ל דייך. כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שא"ל די. ונדבו זהב למשכן עד שאמרו להם די שנא' והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותם והותר אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם לפני באלה אלהיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי אלה פקודי. וההרגש מבואר כי כיון שבנמשל הניח שקדם תחלה הזהב לעגל ואח"כ נדבת זהב המשכן לכפר על זהב העגל א"כ למה במשל הקדימה נתינת הצדקה שהיא לרמוז על נדבת המשכן. ואחר כך שנתן לתטרון שהוא מעשה העגל. והיל"ל להפך. ואגב ארחין נדייק אמרם אמר הקב"ה יבא זהב משכן וכו'. יאמרו בסתם אמר הקב"ה זהב המשכן יכפר על זהב העגל וכו'. ומלת יבא הוא ללא צורך. ועוד למה מעיקרא אמר הקב"ה יבא וכו'. ולא אמר לישראל ואח"כ אמר הקב"ה לישראל. אמנם שיראה כי לאשר היא אצלם הנחה מאומתת בלי שום ספק שהיה מחסד ה' יתב' לצוות על מעשה המשכן כדי להמציא להם כפרה על עון העגל. יקשה איך ראינו שבא צווי זה בפרשת תרומה. כשהיה משה רבינו ע"ה בהר בזמן שעדיין לא עשו העגל. וראוי לתקן זה בנועם משלם כי לפניו יתברך בהיותו צופה העתידות ומביט עד סוף כל הדורות יודע ורואה מה די ליהוי. כאלו נעשה והיה בפועל ואצלו יתברך היה מעשה העגל ונדבת המשכן מתקנתו נודע הכל בציורו יתעלה באופן מתחלף ממה שהוא מושג אצלנו לקצורנו. שלא תקיף ידיעתנו באמתות הדברים אלא אחר היותם בפועל. ואלו לפניו יתברך הוא כמשל הבחור שהראינוהו כבר נותן בפזור לצדקה ואח"כ נותן על זה הדרך לתטרון. כי ממה שקדם לנו ראותנו היותנו מזומן לתת לצדקה. אין אנו מעמיסין עליו עתה כובד פחיתות ועון אשמה. בהיותו מפזר לתטרון. כי נאמר זה הוא ממדת פזרנותו שהוא רחב לבב ולא מהיותו להוט אחר פחיתות התטרון. אבל אם לא היה מעשה הצדקה קודם. ודאי שבשעת נותנו לתטרון היינו מאשימים אותו בלי שום התנצלות עד אחר כך כשנראה אותו נותן לצדקה. ולפניו יתברך נחשב כך כאלו ישראל כבר נתנו לצדקה ואחר כך לעגל. כי הן אמת הפועל היה שישראל נתנו זהב לעגל תחלה ואחר כך למשכן. אבל הקב"ה המגיד מראשית אחרית אמר מזמן קודם. ולא לישראל אלא אמרו בציורו הקדוש שיבא זהב המשכן וכו' יבא לעתיד זמן שזהב המשכן שיתנו ישראל בהרחבה יכפר על מעשה העגל. ולכן הקדים לצוות על ככה למרע"ה בהיותו בהר. ואח"כ כשיצא הכל לפועל העגל והמשכן. אז אמר הקב"ה לישראל ממש. באלה הכעסתם ובאלה אני מתרצה וכו'. ואולם אחר אשר בא לידינו ענין זה של מעשה המשכן לא בא מידינו לפוטרו בלא כלום. כי לא יספיק לומר דרך כלל ובאופן סתום. המשכן מכפר על העגל. כי צריך לתת התייחסות לדברים ושיהיו מכוונים אלו עם אלו. ואם כן איך תקנו במעשה הממכן את אשר עוותו במעשה העגל. כי אם אין כאן אלא זהב בזהב. לא ישקוט השכל בזה. ונראה לומר על פי יסוד דבריהם זצ"ל במדרש שם פ' נ"א. בהביאם פסוק. ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמרו בשלשה שמות נקרא ההר הזה. הר האלהים. הר חורב. הר סיני. הר האלהים למה ששם הודיע הקב"ה אלהותו. סיני למה ששנא את העליונים ואהב את התחתונים. חורב למה שבו נתנה תורה שנקרא חרב שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ובהתעוררת כונתם ז"ל יראה. כי ידענו מגדולי אחרונינו ז"ל כללו כל עיקרי תורתנו שתתעלה באותם השלשה המפורסמים. שהם מציאותו יתב'. ותורה מן השמים. והשגחת השכר ועונש. ולדעתי זו אחת מכונותיו יתב' במצוה קריאת שמע פעמים באהבה בכל יום תמיד. והזהרנו כל כך לכוין בפסוק ראשון לכל הפחות שאומר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. יען הוא באמת הוראה קבלת עול מלכות שמים שלימה בכל שלשת היסודות האלה. כי באמרו שמע ישראל זרז על ההשמעות והטיית האזן לדברי התורה לקבל עלינו לשמור לעשות ככל הכתוב בה. וזהו עיקר תורה מן השמים. ובאמרו ה' אלהינו מורה על ההשגחה הפרטית כי השם המרומם המהוה כל ההויות וכל העולם כלו שלו הוא. הנה הוא אלוה שלנו בפרטות משגיח עלינו ביחוד מבין שאר האומות. מלבד שבב' שמות הללו רמז על שתי המדות רחמים ודין. שהם הם חלקי השכר ועונש ונתבארה בם פנת ההשגחה ובאמרו ה' אחד הזהיר בבאור על הכרת מציאותו ית' לסבה ראשונה באחדות גמורה. ולסבת קוצר השגתנו. אמרם לנו מלמטה למעלה. כי נשיגם מן המאוחר אל הקודם שמתוך התורה אנו למדים ההשגחה וממנה באנו להשיג מציאותו. אמנם קדמונינו ז"ל רצו שתהיה החתימה מעין הפתיחה. ושגם בסוף הקריאה נקיים הענין הזה באותן הג' מלות האחרונות שכופל ש"ץ ה' אלהיכם אמת. אלא שעכשיו יהיו כסדרן. אחרי שכבר הושרשנו בהם מתחלה כי מלת ה' באה על מציאותו יתב'. ומלת אלהיכם באה על ההשגחה על הדרך האמור. ומלת אמת היא על התורה התמימה שהיא עצם האמת וכל זולתה שקר וכזב: