בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 15

כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב וכו'. ויש כאן ב' דיוקים הא' שתחלה אמר תאכל תשתה תישן וכו' בלשון עתיד. ואח"כ אמר בתורה אתה עמל בלשון הווה ולא אמר תעמול. והב' שכפל לומר ואם אתה עושה כן וכו' לבלי צורך. שלא היל"ל אלא שכרו בסתם אשריך וטוב לך. וממילא היה מובן שעל העושה כל האמור הוא חוזר. אבל הכונה לומר כי עם היות האדם חסר כל טוב ומצטער ברעב ובצמא וחיים דחוקים מהיותו קשה יום והיה עולה על הדעת כי בהשיגו שעת הכושר להזדמן לו דבר מה להשיב את נפשו מאכילה ושתיה ומנוחת האברים. יאחוז בו ליהנות ממנו תיכף ומיד טרם ברוח יברח מידו ותדחהו השעה ואח"כ יעסוק בלמודו. מ"מ למדנו על זה אדרבא מה שראוי שיהא מההבדל בין הפעל הגשמי החמרי ובין הרוחני האלהי. כי בפעל הגשמי כגון האכילה והשתיה והשינה וכיוצא. אפילו יהיו מדוחק. לא יחוש להיות זריז ימהר יחישה מעשהו להקדים לעשותו. אלא יעכב אותו ויתמהמה כי עוד ישאר זמן לאכול ולשתות ולישן אף אחרי שעה. וזה הוא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה שאפי' בהיות האכילה מצומצמת ומעוטה. לעולם תמתין לעתיד תאכל תשתה ותישן לשעה הבאה ולא עתה מיד לעת כזאת. אבל בענין לימוד ועסק התורה אל תעשה כן. ואל תאמר לכשאפנה אשנה ואעמול בתורה תוך שעה או שתים וכיוצא אלא בתורה אתה עמל לזמן ההווה תיכף ומיד בעת ובעונה הזאת. ואם אתה עושה כן וכו'. לומר שהדרך הזה אשר אמרתי בענין הלימוד ועמל התורה אם תחזיק בו גם במעשה המצות. ואתה עושה המעשה כן כמו שאמרנו. בענין שלא יעכב עליך צער החיים. ותזדרז להיות עושה המעשה הטוב מיד בלי שום אחור ועכוב. אשריך וטוב לך. אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. כי בשביל המעשה שהוא נעשה בכלים הגופנים יהיה לך אושר בעוה"ז. ובעיון ועסק התורה שהוא בשכל ורוחניות. יהיה לך אושר לעוה"ב. ואין לנו צריכים להאריך בהוראת זריזות ומהירות אברהם ע"ה. שעליו נאמר וימהר אברהם וישכם אברהם. וממנו למדו ז"ל זריזים מקדימין למצות והיותו הוא בעצמו מתעסק בפעל המעולה. הלא נראה בענין העקדה שנאמר בו ויחבוש את חמורו וגו' שעשה הפעל ההוא בכבודו ובעצמו. ולא מסרו אל עבדיו אשר להם יאתה. כי עצם חבתו חבת המצות לא ירפהו עד עשות הוא כל הבא מידו לקיימה על ידו ולא על ידי זולתו. ודומה לזה ויקח את עצי העולה וישם על יצחק בנו כדי לחנכו ולהרגילו על זה. והיא מעצמו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וגו'. ובזה יובן אצלי מאמרם ז"ל אשר נדחקו בו הראשונים ז"ל לזרותו. והוא בב"ר פ' מ"ב האומר:

בשעה שאמר הקדוש ב"ה לאברהם למול הלך ונמלך בשלשה אוהביו. אמר לו ענר כבר בן מאה שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך. א"ל אשכול מה אתה הולך ומסייף עצמך בין שונאיך. אמר ליה ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו. א"ל הקב"ה אתה נותן לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטון שלך הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא. והזרות מבואר שיאמר על צדיק יסוד עולם כאברהם ע"ה גדול בכל המאמינים ושומרי מצות ה' שישאל עצה אם יהיה נאמן בבריתו וקיים במאמרו ית' ויקשה ג"כ להאמין שענר ואשכול יסיתוהו בעצתם לבלתי שמור מצות אלהיו. אחרי היותם בעלי ברית אברהם אוהביו ורעיו ואנשי סודו. לא יתכן יתחבר לרשעים כאלה. וע"כ אחר המחילה יראה שאין מקום לתירוץ החזקוני ע"ה שלא עשה אלא לנסותם אם הם יראי ה' וכו'. וגם תירוצי מהרא"ם ז"ל דחוקים לפ"ז. ותירוץ שקבל מהורר"ש יפה ז"ל שנמלך אם ימול בפרהסיא מפני ליצני הדור או מפני שונאיו. יצדק לטענת אשכול מה אתה הולך ומסייף וכו'. אבל לדברי ענר בן מאה שנה וכו' מה ענין זה לשאלת אברהם מהפרסום:

ולי בעניותי אפשר יובן זה במה שאמרו בפ' מ"ט. אמר ליה ומי ימול אותי. אמר אתה בעצמך. מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתיירא שהיה זקן מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנא' וכרות עמו הברית וגו'. ואין ספק שיראת אברהם ע"ה למול הוא את עצמו. לא היתה מחמת סכנה או צער הכאב. אלא היה חושש שמא מחמת חולשתו ותשות כחו. יקלקל ולא יעשה המצוה כתקנה. וזה היא לדעתי הויכוח שעבר בינו ובין חבריו. כי הוא ע"ה מצד חשקו והתלהבותו באהבת המצות ולעבוד את קונו שצוה על המילה. היה חפץ לעשותה הוא בעצמו להיות הוא המוהל וחותך את בשרו ולא ע"י אחר. כי לא היה בזה חבוב מצוה כ"כ. אבל מצד אחר היה חושש פן מחולשת זקנותו לא יעשה הדבר כהוגן על בריו. ותהיה המצוה מקולקלת ובלתי שלמה על כן בא ליטול עצה מאוהביו הנאמרים על דבר זה. וצודק אמרו בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול וכו'. ולא אמר להמול. כי הוא ית' אמר ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך. כי מילת אתה השנית מיותרת. אבל הכונה שה' יתב' אמר לו אתה את בריתי תשמור שהוא ברית המילה. ופירש לו אתה שתהיה אתה המוהל ולא אחרים ונסתפק אברהם אם מה שאמר לו אתה. היינו שהוא ימול את האחרים. שודאי לאחרים לא יקלקל. אבל הוא את עצמו הוא רחוק שהיה יוכל למול את בשרו בלי שום קלקול. וזה בשעה שאמר לו למול דהיינו שיהיה הוא המוהל. נמלך על ענין זה בג' רעיו וענר אמר לו הטענה הנראית בתחלת הדעת כפי מה שנסתפק אברהם ע"ה עצמו. שכבר הוא בן מאה שנה חלוש הטבע וחסר הכח. ואתה הולך ומצער עצמך. אתה בידך תהא מצער את עצמך ולא על ידי זולתך. ודאי לא תוכל עשוהו מבלי קלקול. ואם כן כשאמר לך אלהים אתה. ודאי לא נתכוון אלא כשתמול האחרים. כי בזה יכול תוכל. אבל המילה שלך לא תהיה על ידי עצמך אלא על ידי אחרים. ואשכול טען לו טענה אחרת מדינית. ואמר שאין ראוי יעשה הוא עצמו הפעל הזה מפני שיש לו שונאים. ויבקשו עילה כל דהוא להתקוטט עמו. כי יאמרו מה שהוא מל את עצמו מגודל לבב היה זה. כי לא החשיב לשום אחר זולתו יהיה כדאי וראוי לשלוח ידו בבשרו או לעשות פעולה כזו. כי כלם טמאים בעיניו ופחותים בערכו. וכדי בזיון וקצף. על כן אינו מהנאות אלא שתעשהו על ידי אחר. ולמען לא תהיה כאן קנאה יש דרכים הרבה להשבית מדנים על ידי גורל או כיוצא. אבל את הולך ומסייף עצמך כאמור את בעצמך ולא אחר. זה לא יתכן. אך ממרא השלם שבכלם אמר לו שכל אלו טענות מזוויפות. ושהכונה האמתית בדבריו ית' הוא שהוא ימול את עצמו. ועליו ישליך יהבו. שהצילו מן הסכנות הראשונות. יהיה בעזרו. ואם כן הדבר הזה שאמר לך למול במלת אתה אין אתה שומע וכו'. ירצה אינך שומע ומבין כונתי האמתית שהיא כוללת בין לעצמך בין לאחרים. וזכה בעבור זה שיגלה הקב"ה על אברהם בחלקו. ועם כל זה לאשר יש בזה חשש גרעון וחסרון בעצם שלמות המצוה שלא תשאר גמורה כתקנה. רצה לידע הדבר בפירוש מפיו ית' ואמר בשעת מעשה ומי ימול אותי וכו'. ואז נטל הסכין לעשות המצוה הוא בעצמו. כי זה מעיקרי הזריזות בה. ומכל זה נלמוד במצוה המעולה של הצדקה ואהבת חסד. כמה יחוייב האדם להזדרז ולעשותה הוא בעצמו. כי על זה רמזה התורה במה שדקדקה לומר פתוח תפתח את ידך וגו'. ומגדולי השלמיות אשר נמצאו בתורתנו שתתעלה הוא מה שמקפידה כל כך באזהרת אהבת הרעים בגופם ובממונם. כי זה ממה שיורה טוב הנהגתם. כי הוא יתב' לא לכבוד עצמו הוא דורש אלא לתועלת הכללי. ולכן ראינו כי בזה תלויה כמעט שמירת כל מצותיה. כדברי הלל ע"ה לאותו הגר והובא פרק במה מדליקין:

מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כלה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גיירו א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כלה. ואידך פירושא הוא זיל גמור. ויש לדייק מה הכוונה בדחפו באמת הבנין ולמה לא גער בו והוציאו בנזיפה כמו שעשה לקודם שהוזכר שם בברייתא. ונראה כי לפי שהנכרי הזה היה רוצה ללמוד במהירות ונחיצה רבה מבלי שום מתון וללכת בהדרגה מעט מעט. לכן דחפו וסתר דבריו באמת הבנין שבידו ונעשה כאומר לו כי אפילו בבנין גופני וחמרי אי אפשר לעשותו כלו ברגע אחד. אלא ע"י מדידה. היום אמה אחת ולמחר מדידה אחרת. ותחלה צריך לעשות היסודות. ואח"כ מעט מעט לעשות הבנין עליהם. כ"ש הבנין הגדול והעצום הרוחני בנין תורתנו הקדושה. שנקראו לומדיה בנאים. ודאי אין מקום לעשות זה בבהלה ובמהירות. ובזה דחפו ודחה סברתו. אבל הלל הזקן ע"ה בענותנותו היתרה. א"ל אה"נ שיש כאן דרך קצרה ללמוד כל התורה כלה על רגל אחת. כלה מיוסדת על שרש א'. שירצה לזולתו מה שירצה לעצמו. ובזה נכלל כל מה שהשכל יוכל לצייר בין למה שנוגע בינו ליוצרו יתברך. בין למה שנוגע בינו לחבירו. כי הכל צריך שיעשה כפי חפצם כאשר היה רוצה שיעשו חפצו. וכפי' רש"י ז"ל דעלך סני לחברך לא תעביד. רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור על דבריו. שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך וגו'. נמצא שדמה והמשיל את ה' יתברך. לרע וחבר אנושי. להורות על חיוב שמירת מצותיו ואצלי כן יפורש הכתוב. לא תקום ולא תטור את בני עמיך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. וכבר ידעת מה שדרשו ז"ל על מלת כמוך. ולדעתי בא הצווי להזהר מלעשות מה שהוא שנאוי לו. בין לרעהו ממש. דהיינו רעך שאמר שלמה ע"ה. ובין אליו ית' שהוא ריע אביך וחברו כי ג' שותפים באדם אביו ואמו והקב"ה וכו'. שהוא דומה לרע שלך. ומרוב מדת טובו. אמר כאן תחלה לא תקום ולא תטור את בני עמיך. הם רעיך ממש. תשמור האהבה עמהם עד שאפי' אם הם יקניטוך. לא תקום מהם ולא תטור איבה. וג"כ תאהב לאותו הריע שאינו ממש ריע. אלא הוא כמוך ודומה לך. שהרשה את הפה להמשילו עליך. ומי הוא זה פירש ואמר אני ה'. אני הוא הריע אשר אמרתי אהיה כמוך. שראוי תאהבני לשמור מצותי. כמו שאתה רוצה ישמרו מצותיך. והקדים הנוגע לאדם אל מה שנוגע אליו ית'. מרוב מדת טובו. כעין יבושת יד ירבעם אשר שלח ידו אל הנביא אע"פ שהיה מזבח לעגלים ובחדש הבדוי מלבו ועומד להקטיר ולא ייסרו בגופו אלא בעבור הנביא ע"ה. ולא נתרפא אלא כשבקש מאיש האלהים:

חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי ותשב ידי אלי ויחל איש האלהים את פני ה' ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה. ואמרו ותהי כבראשונה. נראה ללא צורך. כי כיון ששבה אליו ודאי היתה כבראשונה והוא ג"כ לא שאל אלא ותשוב ידי אלי. ואולי ירצה להפליג ברשעת ירבעם שלא עשה בו שום רושם העונש שראה בעצמו להכנע ולהתחרט לבלתי עשות עוד כדבר הרע ההוא. אלא היה כפרעה. אחרי הרוחה הכביד את לבו. כן הוא אחרי ששבה ידו אליו. הנה אז היתה ממש כבראשונה חזר אל הרשעות הקודם מעז פנים וזדון שאלו היה מזדמן לו מאורע כזה. היה עושה כאשר בתחלה מבלי שום לב אל העונש. ויצא מכל זה כמה חש ית' על מה שנוגע בין אדם לחברו שתהיה אהבתו אליו כאהבתו את נפשו. והנה מצאנו דרך כלל הקפיד תורתנו הקדושה בזה בג' ענינים זה למעלה מזה. נתבארו בפרשה א' שלשתן. הא' בהרחקת הנזק בין לגופו בין לממונו. והוא מבואר כי נזק הממון יכלול כל מה שהוא היותו מחסיר ממונו של, חבירו באיזה אופן שיהיה. ומכלל זה אמר:

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיך. ומלבד היותו מיותר שכבר אמר למעלה אל תונו איש את אחיו. ראוי לדייק למה שנה מלשון אחיו ללשון עמיתו. ודרשת ז"ל עם שאתך וכו' במקומה תעמוד. ולמה כאן הוסיף ויראת מאלהיך מה שלא אמר למעלה. ורז"ל יישבו כל זה באמרם שזו אונאת דברים ולי אפשר כי תחלה הזהיר על סתם אונאה לקונה או למוכר כשאחד מתנה את האחר אשר הוא לא הונה אותו מעולם ולא לקח ממנו מאומה. וזה ודאי עון גמור כי למה יפסיד ממונו ויחסרהו על לא חמס בכפיו. ועתה הזהיר עוד כי ל"מ אין לו להונות למי שהוא אחיו נקי כפים ובר לבב עמו שלא באה לו ממנו שום אונאה מעולם. אלא אפי' למי שהוא שותפו ועמיתו דומה לו באונאה שהונהו פעם אחד וזה סבל. לא יאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו ויורה היתר לעצמו. שיוכל הוא גם כן להונותו ותצא אונאה באונאה כעין מלוה ישנה יש לו עליו וכו' לכן אמר אל תונו אפילו איש את עמיתו מאנה כמותך אל תונהו. כי עם היות אין זה כאותו של מעלה. כי שם כשהונית את אחיך הנקי. לעולם אתה מתיירא גם ממנו. כי יכיר באונאתך. וכי יאמר לך איזה דבר לא תוכל להשיב לו מאומה. כי אתה לבדך אשמת ולו אין עון אשר חטא. וכאן לא תתיירא מעמיתך המאנה אותך כמוך. כ"א יאמר לך טול קיסם וכו'. תשיבהו דבר גם אתה חולת כמוני ואין חטפי ודידי חטפי כי יש בידך כנגדה אונאה אחרת. ע"ד מליצת הראשונים על כספך היה לסיגים וכו'. מ"מ עיקר היראה צריך שתהיה בך. והיא שתירא מאלהיך. ולכן מפני יראה זו שלי. לא תעשה מה שהוא עול וחמס וחוץ מהיושר. ואם הוא הונה לך ולקח משלך. הלא אני ה' אלהיכם. אלוה של שניכם נאמן ליפרע ממנו כשם שאפרע ממך. ועלי דידי הדר כי לא אצדיק רשע:

הב' הוא כי מלבד שיזהר מלהחסיר ממון חברו צריך ג"כ שישתדל להועילו ולהטיבו בכל מה שבא מידו אם ע"י הלואה או בכיוצא באופן שיוכל להתעסק ולהרויח. אשר ע"ז נאמר וחי אחיך עמך החייהו עמך. וכן אם כסף תלוה את עמי וגו' שהוא מג' אם שהם מצוה. וכן מה שדרשו ז"ל וכי תמכרו ממכר יהיה לעמיתך ולא לאחר. כדי שישתכר בו. וכל זה הוא דבר שזה נהנה וזה אינו חסר. שמטיב עם חברו אבל אינו חסר מממונו כלום וזה הוא וחי אחיך עמך. כלומר שיחיה הוא יחד עמך. שגם אתה תחיה כמוהו ולא שיחסר ממונך ותפחות מחייתך בעבורו. ובענין ההלואה אמר המשורר ע"ה:

טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק. ואחשוב בפירושו. כי אז"ל בפ' איזהו נשך שכל המלוה ממונו שלא בעדים הוא א' מג' שצועקים ואינן נענים. ואמרו רז"ל שהוא גורם קללה לעצמו שנא' תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. ופירש"י ז"ל כשתבעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק. נמצא שבעשותו מצות ההלואה בלי דעת והשכל שלא נזהר להזמין עדים שלא יוכל הלה לכפור. הוא גורם לעצמו ב' רעות. הא' בממונו מתמוטט ומפסיד אותו ומחסרו. שהלה יכפור והוא יצעק ולא יענה. והב' בכבודו שיחזיקהו לרשע תובע מה שאינו שלו ויצדיקו את הרשע הכופר. ע"כ התחכם דוד ע"ה ודקדק בלשונו שתחלה אמר טוב איש חונן ומלוה בלשון הווה ואח"כ יכלכל דבריו לשון עתיד. משום דעצה טובה קמ"ל לומר אין ספק כי טוב הוא מאד האיש המעולה אשר מטבעו הטוב הוא מורגל להיות חונן ומלוה להועיל את חברו בהלואת חן וחסד. אך יזהר וישמור שיכלכל וינהיג דבריו במשפט. יעשה הדברים ע"י שפיטה שכלית. באופן שתהיה ההלואה מאומתת שרירא וקיימת ע"י שטר או עדים וכיוצא באופן שלא יהיה מקום לאחר לכפור כי בזה ינצל משתי הרעות האמורות. הא' כי לעולם לא ימוט. לא יהיה מט לעולם מנכסיו כי לא יוכל לאבדם ע"י כפירה כי יוציאם מיד הלוה בדינא ודיינא. והב' שלזכר עולם יהיה צדיק. לא יוזכר אצל העולם בחזקת רשע תובע תביעת שקר. אלא יהיה זכרונו לברכה ולטובה לצדיק גמור. תובע את שלו בחסד ובמשפט:

הג' זולת כל זה אם יביא הצורך לשיתן גם ממונו ממש ויתנהו לעני להחיות את נפשו חייב להוציאו וליתן לו בלב שלם ונפש חפצה. והיא מצות הצדקה המהוללה אשר לא תשבע התורה הקדושה לצוות עליה ביותר מפני שיש בה חסרון כיס. ועל תכלית גדר מעלתה בהיות בה האדם דומה לבוראו ית' כאשר הקדמנו למעלה בא מאמרנו. ויש לדייק שמביא פסוק מלוה ה' חונן דל. ואינו דורש בו מאומה. כי מה שאמר ר"א בא זה וחטף את המצות אמר הקב"ה עלי לשלם שכרו. הוא ממש פשטיה דקרא ומה מוסיף עליו. וכן פסוק נותן לחם לכל בשר דמייתי ר' אלעזר למאי הילכתא. כי כבר היה יכול לעשות דרשתו בפסוק מלוה ה' לבדו:

ונראה לי שיפורש המאמר בזה שנחלקו הפוסקים ז"ל על סוגיית הגמרא שבפרק שני דייני גזירות אמתני' דמי שהלך למ"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו. חנן אמר אבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים וכו'. ושקלינן וטרינן אהא דתנן המודר הנאה מחברו פורע את חובו וכו'.. אי אתיא כחנן או אפי' כרבנן ונמשך בזה מחלוקת בין האחרונים ז"ל. דלרש"י והרמב"ם וראבי"ה וסיעתם ז"ל כל הפורע מלות חברו אבד מעותיו שהסומכים על סוגית הירוש' ור"ת והרא"ש ז"ל כפי דברי הטור וסיעתם ז"ל סברי דלא אבד מעותיו אלא כשפרע חוב מזונות דלא אתברר חובו. דשמא היתה מצמצמת וכו'. ועתה אמר ר"א כי בזה יובן פ' מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו מאי האי דקאמר וגמולו ישלם לו. מהיכא תיסק אדעתין שיקפח לו שכרו. וכי גרעה מצות הצדקה גדולת הערך כל כך מכל יתר מצות התורה. לפיכך אמר ע"ד ההפלגה שהוא ית' ממדת טובו הגדול נותן לנו רשות שנדבר עליו כאשר נדבר על אנשי האדמה באדמה. כביכול כאלו יהיה כאחד האדם. וזה כי לכאורה לכ"ע לא היה כאן חוב לשלם מאומה לעושה צדקה ונותן לעני מעותיו. כי הנה הוא כאלו מלוה כביכול אליו יתברך בפרוע מה שהוא מרצונו הפשוט ומרוב חסדו אמר לתת לעני. והוי כפורע מלותו. ולא כמלות חוב בעלמא. אלא כמלות חוב של מזונות שהרי כתיב נותן לחם לכל בשר. שהוא יתברך הטיל על עצמו נתינת מזונות לכל בשר והדל הזה בכללם. ובא זה וחטף לו את המצות שנתן המעות לעני להתפרנס שהוא כב"י מלוה לו יתברך מה שיש לו לתת בשביל מזונות. וזה אפי' לפי גמרא דילן לשיטת רבינו תם ז"ל הניח מעותיו על קרן הצבי ואבד הכל. עכ"ז אמר יתברך עלי לשלם לו גמולו. כי לא דרכי דרכיכם. ומהפסוק אשר פתחנו בו כופר נפש איש עשרו ורע לא שמע גערה. למדנו תנאי עצמו צריך שימצא בנתינת הצדקה. מצורף עם הזריזות מהשני פנים שאמרנו. והוא כי כבר אפשר יעשה הצדקה מהכרח חיוב המצות. אבל מ"מ לאשר ירגיש מאד צער חסרון ממונו. יתנהו לעני בדברי קנטורין מרים כלענה. באמור לו למה אתה מטיל עצמך על הבריות הלא טוב לך לטרוח ולהתעסק באיזה מלאכה להתפרנס כי בריא אולם אתה וחזק האברים ואין זה לך אלא התרשלות ורפיון לאכול ולשתות משל אחרים בלי שום עמל ויגיעה. וכיוצא בדברים קשים כאלה. אשר עם היותו נותן לו הצדקה מכאיבהו וידאיבהו בדברים אלה. עד שהמסכן במר נפשו אומר בלבו מי יורידני ארץ עיפתה כמו אופל והלואי ולא היה נותן לי מאומה. ואדרבא יכני הכה ופצוע. ואזני לא תשמענה מה ששמעתי. ולפי זה אפרש בכונה אחרת פסוק טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. שהטוביות ועיקר השלמות בגמילות החסד הוא יהיה בחנינה דרך חן ונעימות לא בזעם ועברה ופנים זועפות. ועל כן יכלכל דבריו במשפט. הדברים אשר ידבר עם האיש אשר הוא מטיב עמו. יכלכלם ויסדר אותם במשפט ובטובת ההשכלה שיהיו באופן יהיו ערבים ונוחים ויכנסו בלב האיש ההוא. ולא שיצטער בם. והוא מאמר בנו ע"ה כאן אמת הוא אין בו שום ספק שכופר נפש איש למלט נפשו מני שחת הוא עשרו וממונו אשר בו יחונן דלים. וצדקה תצילנו ממות ואימתי יהיה כן כשהרש המקבל ממנו הצדקה לא שמע מפיו גערה שדבר אתו קשות אלא כלכל דבריו בשובה ונחת עד שהשיב את נפשו גם הוא את נפשו יחיה: דרוש שני לצדקה לנדבת הלבשת התלמידים משנה קחו בידכם. וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם.