בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 14

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. ודיוקי הכתוב מבוארים ואומר בפירושו. כי עם היות מדרך העולם להמצא שתי סבות הפכיות ונגדיות. שמתוכן בא האדם לידי המעדה להתפקר חלילה נגדו ית' ולהרחיקו ממחשבתו. והם רוב טובה והצלחה. והפלגת צרה ומצוקה. כמאמר החכם ע"ה ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. פן אשבע וכאשתי ופן אורש וגנבתי ותפשתי וגו'.. הנה העידה תורתנו שתתעלה. כי יוסף הצדיק ע"ה לא כן היה כי בכל אחד משתי קצוות אלי שעברו עליו מן ה' לא סר לבו אלא ויהי ה' את יוסף. תמיד היה ה' עמו חקוק זכרונו לפניו לבלתי יחטא לו. וזה בין בזמן העבר שהיה יוסף איש מצליח ברום ההצלחה ושופע הטובה. וגם בקצה האחר עתה בהיותו למס עובד בבית מי שהוא אדון לו ורואה עצמו בגדר עבד שאין לך מדרגה שפלה ממנה. ועכ"ז קיים בעצמו כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא כו'. וזה סבב גדולתו כאשר ספר הכתוב:

וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו. ואני משער בכונת זה כי האדם יחוש לבלתי ימסור ממונו ביד זולתו לאחד מג' סבות. אם מפני שלא נתאמץ מנאמנותו ואינו בוטח בו שלא יגזלהו ויחשוד אותו שאפילו ירויח כמה וכמה שמא פעם אחת גם את הכל יקח ואם מפני היות האחר איש נרדם ובלתי זריז או קשה יום ולא יצלח לשום מלאכה והוא קרוב להפסד ורחוק מן השכר. והג' אפילו לא יהיה שום אחד מאלה לא יחפוץ בו מפני שאין רוחו נוחה הימנו כי לא מצא חן בעיניו והוא קץ בו ומאוס עליו אע"פ שלא תהיה שם שום סבה. אמר כי ביוסף ע"ה אדרבא נמצאו ב' סבות הפכיות אשר עוררו את אדוניו להשליטו בכל אשר לו. אם מהנאמנות הלא ראה כי ה' אתו. ראהו תמיד דבק באלהיו ולא סרה מעולם יראת ה' ממנו. ובלי ספק איש אשר מורא שמים עליו יותר ממורא ב"ו הוא נאמן ולא עולתה בו. ואם מההצלחה ראה גם כן והבחין כי כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. באופן שהריוח והשכר הוא בידו נכון ובטוח. וזולת כל אלה מצא יוסף חן בעיניו ע"כ ויפקדהו וגו':

והנה עם כל כשרותו זה של יוסף וצדקתו לפניו ית'. לא עצר כח לפני פתוי יצרו בהסתת אדונתו. ולא היה כמעט יכול להתגבר בנצחון התאוה. לולא מה שנתעצם בתחבולת השבועה האמורה במאמר שאנו בו אשר כללוהו בשלשה שנשבעו ליצרם ובבאורו יש לנו לדייק בלשון זה שבא יצרן לתקפן. שהוא לשון זר וכבד. ואם הוא מעין התוקף בעבדו וכו'. היל"ל לתקוף בהן ולא לתקפן. וכן במה שהאריך לומר כל אחד ואחד בשבועה יקצר ויאמר ונזדרזו בשבועה. ואיך נראה ביוסף שנשבע מאמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. דבשלמא רבי חוניא דורש משנויא דלאלהים. ולשון רבי חוניא מגומגם ובלתי מובן. ובענין דוד מנין שנשבע ליצר או לאבישי. ולא נאמר שהוא מדבר עם עצמו. ובענין בעז א"ר יהודה ורבי חוניא וכו'. כאלו הם חולקים. ומי המונע ששניהם יסכימו לדעה אחת שהרי שניהם אומרים שנשבע. והרי כל אחד ידרוש כחברו. ובכלל ראו לדעת הכונה בג' אלו שהביא. ובספרי נמצא שמנה גם כן עמהם אברהם בהרימותי ידי ואלישע ע"ה באמרו חי ה' אם אביט אליך ואם אראך וראוי שנדע למה לא נמנו במאמרנו. ונאמר בכונתם ז"ל כי בלי ספק השלם אשר ימנע עצמו מלעשות איזה עון. הוא מיראת השי"ת לבלתי מרו דבריו וצוויו. וישמור מלעבור רצונו. שאינו רוצה באותו הפעל הרע. אמנם המסית והמדיח הוא שטן הוא יצר הרע. ממציא לו פתח להעבירו בהראות לו שאין זה נגד רצונו ית' ושגם בוראו יסכים בזה. והנה יבא אליו בהדרגה בא' מג' טענות זו למעלה מזו:

תחלה יראה לו שהאסור לא יתפשט בענין ההוא לאיזו טענה מזוייפת. באופן שלא ימנעהו הוא יתברך:

הב' כשלא יספיק זה. יוסיף עוד. כי לא בלבד לא תבא ע"ז מניעה ואזהרה ממנו יתברך. אלא אדרבא יזדמן ענין המורה איך הוא ית' ממש פותח פתח לאדם ומרמז לו שיוכל לעשותו בלי שום גמגום וחשש:

הג' יעלה עוד למעלה מזה. כי יסיתהו לומר לא מיבעיא שאין כאן עבירה נגד רצון ה' כי אדרבא יש בזה קיום מצוה רבה והוא יתברך חפץ ורוצה בכך. באופן שבמקום היות הצדיק ירא את ה' וחרד מפחד ה' ומהדר גאונו. בעשותו העבירה ההיא. אזיל בתר איפכא שהיצר מחזיקו ומאמצו. ונותן לו אבירות לב לעשותה. באלו הטענות. וזה הוא שאמר ג' הן שבא יצרן לתקפן וכו'. ירצה שהיצה"ר בא לתת להם תקף ואומץ הלב כדי שיעשו העבירה. אמנם הוצרכו כל אחד ואחד להזדרז בשבועה, ר"ל שלהיות שכל אחד מאלו בא לו היצה"ר בטענה א' מהאמורות לא ראי זה כראי זה. לכן כל אחד וא' נזדרז בשבועה. כדי שלא יהיה עוד פתחון פה ליצה"ר לפתותו. כי אחר שנשבע לבלתי עשותו עם שמתחלה היה לו פתח היתר עתה אחר השבועה שעשה אפילו אחר ידעו סבת היתרו. הוא אוסרו באיסר קיים מבלי תשובה. וגם אם תהיה בטענת מצוה. כשנשבע אח"כ חלה השבועה אף על קיום דבר מצוה ע"י כולל כנודע:

והנה ליוסף ע"ה בא בענין הראשון מצד האונס. כדבריהם ז"ל שהיתה אשת פוטיפר מגזמת עליו בכמה הגזמות ומזה היה יצרו מפתהו לומר הרי זה מותר לך מפני האונס ורחמנא פטרך. כי בלי ספק אין רצונו למנוע ולאסור אותך מזה. כי אלו היה חפצו שלא תעשה אותו איך נתן כח ויד לאשה הזאת שתגזים עליך ושתאנוס אותך לעשותו. היה לו יתברך לבטל כחה ולסתור ולבטל מאמר פיה. שלא תוכל בשום צד להכריחך על ככה. אלא ודאי נראה שהוא מעלים עין מזה. ומניח אותך שתעשהו לפיכך נזדרז יוסף בשבועה על האופן שפירש רבי חוניא. כי אמר אין הדבר כמו שאתה אומר היותי אנוס. ונמצא לפי דבריך שלא יתייחס פעל זה אל עצמי אלא אל האונס. וכאלו בא מאת ה'. חלילה שהסכים על כך אחר שלא עכב על ידה. כי לא כן הדבר. אלא באמת אני עושה לאלהים אני הוא החוטא. ואין שום מגע יד לבורא ית' חלילה. כי בחירתי חפשית ואין כאן שום אונס אלא לפנים. ואפילו יהיה אונס. כיון שנשבעתי אחרי ידעי האונס הרי הוא אסור עלי אפילו תאחר האונס. ולדוד ע"ה בא בענין השני. להורות כי השי"ת הוא עצמו המורה ומרמז היותו מסכים באותו הפעל. והוא מאמר אבישי.

סגר אלהים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחד ולא אשנה לו ויאמר דוד אל תשחיתהו וגו'. ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו וגו' חלילה לי וגו'. והם פסוקים מלאים דקדוקים, כי מה איכפת לן אם יהיה בחנית ובארץ ואם בפעם א' או בב'. גם שאמרו ולא אשנה לו הוא מיותר. שאם אמר פעם א' פשיטא שלא ישנה. כי אלו ישנה לא היתה פעם א'. ולמה אמר דוד אל תשחיתהו ולא אל תמיתהו. ואמרו כי אם ה' יגפנו וגו' אין לו גזרה שלשון אם הוא תנאי ולא באר מה יהיה אם ה' יגפנו. ואמרו חלילה לי משלוח ידי הוא קשה אצלי כי אבישי לא אמר לו שישלח דוד יד בו. אלא שאבישי עצמו רצה להמיתו.

אכן הכל יובן ע"פ דרכנו. כי אבישי טען טענה מזוייפת להסית את דוד למען ירצה דוד להמית הוא עצמו את שאול מבלי יהיה שם עון אשר חטא, וזה כי א"ל ראה גם ראה כי אין זה דבר מקרי שבא בהזדמן. אבל הענין עצמו מורה כי מאת ה' היתה זאת שמראה באצבע שהוא עצמו הנותן לך יד ומסגיר אויבך בידך כיון שתרדמת אלהים נפלה על כלם. וא"כ עת לעשות במאמר ה'. ואם לא תרצה אתה להביא עליו המיתה מתחלה ועד סוף אני אתחיל במה שאכהו תחלה מכה א' בלבד שלא ימות בה. אלא תהיה מכה זו באופן שאתקעהו בארץ שלא יוכל להתנועע וללכת אנה ואנה. ולא אתן לו אני המכה השניה שימות בה לגמרי. כלומר כי זה נוגע לך לעשות תכלית הנקמה בידך כאשר מורה הסכמת ה'. והשיב לו דוד על שניהם אם למה שנוגע לך שאתה אומר להכותו פעם א' בלבד מבלי שימות בה ידעתי כי לא ימנעך מזה שלמות המעלה עצמה כפי גדרה שהיא לבלתי עשות דבר שלא ברצונו ית' להיותו פועל מגונה מצד עצמו. אבל אצטרך להפחידך ולהגזים בך כי מפחד העונש תשיב אחור ימינך. ולפיכך אני מזהירך אל תשחיתהו אל תעשה בו אפי' השחתה בעלמא שאמרת להכותו פעם אחד. כי מי שלח ידו ונקה. ויהיה עונשך גדול. ואם למה שאמרת ולא אשנה לו. לומר שאני אתן לו השניה כדי לגמור מיתתו. הנני נשבע חי ה' כי לא מבעיא עתה לפי דבריך שאהיה אני הממית אותו עודנו חי אלא אפי' אם ה' יגפנו או במלחמה וגו' שכבר הוא מת ואפי' גבי כבוד אמרינן חומר בקללה מבהכאה שהמכה אחר מיתה פטור וכו'. כדאיתא בפרק חלק מ"מ עדין היה כבודו עלי. ומוראו אפילו אחרי מותו. וחלילה לי מה'. הוא דבר נמנע ממני לא מפחד העונש. אלא מה' אברח מלעשותו. מצדו ית' אשר בלי ספק לא יישר בעיניו. ומצד גנות הדבר עצמו. שאינו פועל מעולה לשלוח יד במשיח ה'. אפי' שליחות יד בעלמא שאין עושה בו פצע וחבורה. כיון שהוא מת. על כל זה כיון שהוא משיח ה' צריך לנהוג בו כבוד אפילו אחרי מותו. ובזה נצל דוד מיצרו שהיה מתפתה אחר טענת אבישי. באמרו סגר ה' וגו'.. כי אחרי השבועה אין עוד פתחון פה

ולבעו ע"ה בא בטענה השלישית. שלא בלבד אין בזה שום עון אלא אדרבא יש מצוה רבה כי את פנוי והיא פנויה וכו' ותבא לקיים המצוה הראשונה שבאה למין האנושי פרו ורבו וכו', על כן נשבע שלא לנגוע בה בסתם. כי מתוך שחלה שלא לנגוע בה שלא לשם קדושין. חלה גם כן לשם קדושין. וכיון שבאלו השלשה חלוקות נכללו כל מיני הטענות שיוכל להמציא היצר הרע למצא היתר להחטיא את האדם ושנתבטלו על ידי השבועה לא הוצרך עתה להביא עוד מאברהם ואלישע ע"ה. כי שניהם נכנסו בשלשה אלה. כי אברהם היתה ההסתה ענין ההיתר. לאשר עמל בו באותו ממון וקנהו ביגיעו. והיה מותר לו להחזיקו לעצמו. כי ה' אנה לידו ואין בזה שום עון כי מה' היתה לו וזה נכנס מעין אותו של דוד. וכן בענין אלישע היה פני ההראות להיותו מלך עריץ דומה לאונס. ויוכרח להחניף לו. וזה נכנס בענין יוסף ע"ה ואולם מחלוקת רבי יהודה ורבי חוניא. יראה בעיני היותו תלוי בידיעת מדרגת בעז עליו השלום מה היתה באותו המעשה. אם היה כובש או מעולה. כי לרבי יהודה היה כובש שכבר מצא היצר הרע פתח ללחום עם בעז בטענותיו זמן מה, שבכל אותו הלילה היה מקטרגו ומבקש לנצחו ולהפילו באומרו לו את פנוי וכו'. אלא שלבסוף נתקומם בעז עליו השלום עליו וכבש אותו על ידי השבועה. אשר באה אחר כל זה ההתקוטטות. והיה זה כמעט בסוף הלילה סמוך לבקר. שאז אמר לאשה שכבי עד הבקר. כאלו יאמר תוכלי לשכב בטח ואל תדד שינה מעיניך. כי בלי ספק לא אגע בך. והוא מבואר שמאמרו שכבי עד הבקר משמע שהיתה רוצה לקום ולא לשכב עוד. וזה ודאי לא יצדק אם היה בתחלת הלילה או אפילו בחצות אלא בקרוב לסופה סמוך לאשמורת הבקר שאז יש צד להשכים ולקום. והוא אמר לה לא תקומי עדין ותשכבי עד הבקר כי אין המרחק רב. ואם כן נמצא שכמעט כל הלילה היה באותה המלחמה. באופן שמדרגתו היא כובש אמתי. אמנם רבי חוניא ע"ה לא כן ידמה על שלם שבשלמים כבעז ע"ה. אלא הוא גבר חכם בעז שלא המתין ולא נתן מקום ליצר שיתקוטט עמו בטענות וויוכוחים עד יעבור בזה שום זמן. כי היה מעולה ונזדרז על יצר בשבועה. יהיה מן הזריזים מקדימין. ותכף בהרגישו מה שיהיה יכול להיות בזה מן הסכנה. נזדרז והקדים בשבועה לאסור את יצרו לבלתי היות לו שום מקום להכנס אפי' כחודה של מחט. וזה כל פרי חלק שבועת המצוה. וראוי לנו לצאת בעקבות קדמונינו ע"ה ויקויים בנו ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה. ב"ב אכ"י: עת לחננה דרושים לזמן מעשה הצדקה לחונן דלים ולגמול חסדים טובים. דרוש ראשון כופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה:

במדרש וכי ימוך אחיך הה"ד מלוה ה' חונן דל. א"ר אלעזר כתיב נותן להם לכל בשר בא זה וחטף לו את המצות אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו הה"ד וגמולו ישלם לו:

העמוד הימני משלשה העמודים שהעולם מתקיים בהם. הוא עמוד החסד להיותו היותר תמידי וכולל מהשנים האחרים. ויספיק לנו לומר בהפלגת מעלתו. היותו פועל מתמיד בלי שום הפסק ממנו יתברך על נבראיו יום ולילה לא ישבות. כי לא יצוייר היות לשום נברא העמדה וקיום אם לא בחסדו יתברך, וא"כ במה יזכה אדם את ארחו בהדמותו אל בוראו במדת החסד החשובה הזאת. והוא משז"ל בפ"ק דסוטה. הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא הלביש ערומים דכתיב ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה בקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים. הקב"ה קבר מתים דכתיב ויקבור אותו בגיא אף אתה קבור מתים. הקב"ה נחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים. ובטעם אמרו בחלוקה הראשונה מה הקב"ה הלביש ערומים וכו'. מה שלא אמר באחרות אלא הקב"ה בקר חולים וכו'. אומר אני שכיונו להודיענו פרטי איכיות הג"ח מה הם כפי מה שבארום בפ' לולב וערבה. ת"ר בג' דברים גדול ג"ח מן הצדקה שהצדקה בממונו ג"ח בין בגופו בין בממונו צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים ג"ח בין לחיים בין למתים. באופן שנתעלתה הג"ח במה שהוא בגוף ולעשיר ולמת והמשורר ע"ה אמר.

גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך. ירצה מהג' דברים שיש לג"ח על הצדקה אחלי יכונו לפני כסא כבודך. שתמנע ממני א' מהם בהיותך גומל עלי. והוא מה שנעשה עם המתים. כי השנים האחרים אקבל בסבר פנים יפות. וזה הוא גמול על עבדך תעשה עמי ג"ח עם כל תנאיה ויתרוניה. אך בתנאי שאחיה ולא אמות לשיהיה כאן ג"כ היתרון הג' שנעשית עם המתים. ומה שאבקש החיים ויגורתי מהמיתה. לא לתכלית החיים עצמם הוא. אלא ואשמרה דבריך. כי לא אוכל לשמור מצותיך אלא עודני חי ובמתים חפשי. ויפה שעה אחת בתשובה ומ"ט בעוה"ז וכו'. וכן על דרך זה כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. והוא מובן יאמר עתה מאמרנו אל יאמר אדם כיון שהג"ח נתעלתה כ"כ על הצדקה. א"כ הג"ח היא העיקרית ואחריה ארדוף אשיג ולא אחוש להטפל בצדקה. אל בני אלא מה הקב"ה הלביש ערומים וכו' כל שתוכל להדמות אליו יתב' באיזה פעל מעולה שיהיה צריך שתחפש אחריו. וא"כ כמו שהוא יתברך נטפל לעשות צדקה בהלביש ערומים האדם ואשתו אשר בה חוברו יחדו שלשת העניינים שלא תספיק הצדקה ליותר מהם. הא' היותר בממון כי נתן להם דבר שוה ממון הוא כסות להלביש. והב' שהיה זה לעניים. כי עניים היו באותה שעה שלא נמצא להם שום דבר מוכן בעולם להתכסות בו. והג' שהוא לחיים. אתה עשה כן. ושמא תאמר א"כ די לי שאטפל בצדקה ולא בג"ח. לא כן הוא כי הלא הוא יתב' נתעסק בג"ח בכל הג' היתרונות האמורים. אם בגופו. כי הוא בעצמו ובכבודו יתרומם על כל ברכה הלך לבקר את החולה. עם שלא היה שם צד נתינת טמון. אף אתה אל תחוש לכבוד עצמך ולך אתה לבקר את החולים לעשות להם נחת רוח ואם למתים. הנה הוא ית' קבר מתים וגם אתה תעשה כן. ואם לעשירים. הנה אחרי מות אברהם ע"ה אשר הניח ברכה עצומה ליצחק ע"ה ונתן לו את כל אשר לו. באופן שהיה עשיר מופלג. הלך הוא יתברך לנחמו ולברכו ועשה עמו החסד ההוא אף אתה נחם אבלים. באופן שראוי לך ליטפל בצדקה וגם בגמילות חסד בשלשת הדברים הנזכרים. וע"ז אמר החכם ע"ה במשליו. רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. אמר מי שלא יספיק לו היותו מתעסק במצות הצדקה. אלא יאחז ג"כ במצות החסד בג' הענינים האלו הנה שכרו אתו על שלשתם. כי למה שגמל חסד עם המתים. ימצא כנגדם חיים ארוכים. ולמה שגמל גם עם העשירים ימצא גם הוא צדקה. שלעולם ימצא אתו ממון והון ועושר בביתו כדי שצדקתו עומדת לעד. ולא יחסר תמיד מלעשות צדקה. ולמה שזלזל בעצמו לעשות חסד בגופו ולא פנה אל רהבים הכבוד המדומה. ימצא כבוד. שיהא גופו מכובד על הבריות. והן אמת כ"א באנו למקור על החסד כפי גדרו האמתי בהחלט. לא נמצאהו מושלם בשום איזה מהמין האנושי. כדברי המשורר ע"ה:

לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ועם כי רבו הפירושים בפסוק זה. חשבתי לחדש בו כי החסד העצמי שנקרא חסד של אמת. גדרוהו כשאינו מצפה לתשלום גמול ולפיכך לא מצאוהו אלא בהעשותו עם המתים. שודאי המת לא ישלם לא שום תגמול. ואמנם בהעמיק על הדבר. גם זה אינו חסד עצמי של אמת בבלתי תקות שום גמול עליו. כי אם שלא ישולם מאת המת עצמו. מכל מקום כל תגמולוהי עליו ית'. וה' ישלם לו שכר פעולתו הטובה. וכדברי שהע"ה גומל נפשו איש חסד. כי האיש העושה חסד. יהי למי שיהיה אפילו למת. הוא גומל את נפשו. כי לכל הפחות הקב"ה ישיב לו גמולו בשכר רוחני ונפשיי. אם כן לא נמצא חסד אמתי וגמור לשום נברא. אלא בו ית' יתכן לחלוטין. וזה יאמר המשורר. כשנדייק מלת אתה לבלי צורך אבל ירצה לך לבדך ה' יצדק לייחס החסד האמתי והמוחלט. כי בלי ספק בעשותך אותו לא יצוייר היות לך שום תגמול ויתרון עליו בעולם ולא יתכן לייחס שם חסד אל האדם אפי' בעשות אותו עם המתים. כי עם היות שאינו מצפה תשלום גמול מאתו אשר נתחסד עמו. הנה אתה ה' ברוב טובך תשלם לאיש כפי מעשהו בחסד. ההוא ותתן לו שכרו משלם. וא"כ לא יאות לו שם חסד. אך אמנם עכ"ז לא חסר לנו איש אלהים קדוש אשר אליו נתייחס המדה המעול' ההוא מהחסד הוא ראש יחוסנו א"א ע"ה. נתאמץ ואזר חיל להשתלם במעלה זאת בשלם שבפנים וזכה שיאמר עליו חסד לאברהם יען נתעלה בה בכל ג' בחינותיה אם שהיה עושה אותה בין בגופו בין בממונו הלא נראה בהכניסו האורחים. כמה וכמה השתדל להתחסד עמהם במאכל ומשתה ממיטב האוכלים. והוא עומד עליהם בגופו. מלבד שהוא בעצמו נטפל בהכנת ועשיית המצטרך כדבריהם ז"ל על ואקחה פת לחם. ואם שהיה גומל חסד בין לעניים בין לעשירים. הורה זה בעשותו את עצמו מליץ יושר על אנשי סדום ועמורה. והפציר כמה פעמים להצילם מרעתם המיועדת לבא עליה. עם כל עשרם ושופע ממונם אשר היה עושר שמור להם לרעתם. ואם שהיה נוהג ג"כ מדה זו עם החיים ועם המתים. היא שעמדה לו במיתת שרה ע"ה שנזדרז כל כך לגמול חסד עמה והשתדל על קבורת' בכמה הרפתקאות. ומה שזכה שמתייחס אליו מדת החסד האמתי כפי גדרה. הוא כי הוא ע"ה הורה שעשה אותו בלב תמים ובשלם שבפנים כפי הוראתה שלא לצפות תשלום גמול. עם היות השכר בא מאליו. אלא מאהבה גמורה לעשות רצון יוצרו יתברך. ולא לשום פנייה אחרת. וההוראה העצומה לזה היא זריזותו וזהירותו בשני ענינים אם במהירות וקדימת מעשה ופועל העבודה ההיא במהירות האפשרי בלי שום אחור או התעכבות והמתנה. ואם להטפל הוא בעצמו לעשותו הוא ובלי שום אמצעי זולתו. כי בשתים אלה יפרסם ויודיע טוב הכונה והתכלית הישר. כי בענין המהירות ובלתי המתנה ועכוב אמר התנא ע"ה: