שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 2

[ז] אמנם לפי סברתו של הרמב"ם ניחא שפיר גם אם נאמר כדעת התוס' והרא"ש דבכורות הנ"ל, דהרי עיקר הסברא שכתבנו לדעתו של הרמב"ם דכיון דעשה עבירה במעשה זו של השחיטה עצמה שוב לא אמרינן בי' על אותו מעשה חזקת כשרות דידי' הרי בודאי דאין מקום לומר סברא זו רק היכא דאיכא חזקה אחרת המנגדת לחזקת כשרות דידי' וכמו בהך דגנב ששחט דכיון דבמעשה השחיטה עצמה עבר על איסור גניבה ובע"כ שחיטה זו נעשתה באיסור שוב לא אלים חזקת כשרות של השוחט להוציא מחזקת איסור דבהמה בחי', וכן דבהך דפתח פתוח שהבאנו לעיל בשם הפ"י הוא ג"כ דכיון דלכה"פ עברה על איסור זנות דפנוי' שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה דמעיקרא שיש לה אבל היכא דליכא שום חזקה המנגדו ודאי דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקת כשרות דידי', וראי' ברורה לזה דבחולין (דף ד') אמרינן דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב שם רש"י דאע"ג דלהם בעצמן גם החליפין אסור דהרי נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח מ"מ מחליפין הם דכל מה דמצי למיעבד בהיתרא פורתא לא שביק היתרא ואכיל איסורא, הרי להדיא דאע"ג דבהאי מעשה עובר על איסור קל מ"מ מחזקינן לי' בודאי דכל מה שבידו להקל האיסור עושה, ומוכרח דגם הרמב"ם לא סבירא לי' סברא זו שכתבנו רק דכה"ג שוב לא אלים חזקת כשרות דהשוחט להוציא הבהמה מחזקת איסור דידה, ואם כן פריך הגמ' שפיר דאם נאמר דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה ומספיקא הוא דמכשירה להתרנגולת הרי הדר תיקשה דלמה נקטה הברייתא באמר לשלוחו צא ושחוט והרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי יש להתיר משום רובא דמומחין הם אי לאו חזקת איסור של התרנגולת דהרי כל היכא דליכא חזקת איסור גם בכה"ג אזלינן בתר חזקת כשרות דידי' ויש לנו לומר בו הך רובא דבודאי מי שאינו מומחה לא ישחוט בעצמו דיחוש לאיסור נבילה ורק דאנן מצרפינן חזקת איסור של התרנגולת בחיי' לאנרועי חזקת כשרות דידי' וא"כ הדר הויא לי' כספק השקול בלי שום חזקה, דהחזקת איסור כבר שקלינן לה להעמידה נגד חזקת השוחט ובדרבנן צריך לומר דספיקא להקל ומוכיח הגמ' שפיר דמדנקטה הברייתא אמר לשלוחו דבע"כ ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ובספק השקול הוא לחומרא ולא קמכשרי רק משום דרוב מומחין הם ומיעוטא דאינו מומחין הויא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה בעינן דוקא באמר לשלוחו וא"כ פריך הגמ' לרב שפיר, וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לפי סברת הי"א שהביא הבעל העיטור הרי מצד עצמו הוא ספק השקול גם בלי שום חזקת איסור דשמא שונאו נתכוין להזיקו והרגה כדי לאוסרה עליו ושוב נוכל לומר כמש"כ דהברייתא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ בלא אמר לשלוחו הוי' ספק השקול ומצרפינן לי' חזקת איסור שלה וס"ל להך ברייתא דאזלינן בכה"ג לחומרא גם בדרבנן וכמו דס"ל לר' יוסי במס' עירובין ובאמר לשלוחו איכא רובא ואע"ג דהמיעוט בצירוף החזקה ה"ל פלגא ופלגא מ"מ שרי בדרבנן וכמש"כ ומאי פריך. רק דעל דעת הי"א הנ"ל נוכל לומר דס"ל כדעת הרשב"א במשמרת הבית שהבאנו דלמיעוטא דאינו מומחין לא שייך כלל לומר סמוך מיעוטא לחזקה, אבל הרא"ש הרי כתב במס' בכורות פ"ג ובחולין פ"א דמש"ה לא אמרינן בי' סמוך מיעוטא לחזקה משום דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ולא ס"ל סברתו של הרשב"א ואיהו הא כתב בחולין דלאו דוקא נקטה הברייתא אבדו דה"ה גם נגנבו לו גדיו שרי ולא ס"ל סברתו של הרמב"ם ולדידי' הא קשה מאי פריך הגמרא לרב:

[ח] והנראה לומר בפשוט דלא ניחא לה להגמ' לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דאע"ג דבלא"ה מצינו כמה תנאי דס"ל כן מ"מ א"כ תיקשה דלמה נקטה הברייתא באמר לשלוחו צא ושחוט ושוב נצטרך לדחוק בזה לומר דאתי' כר' יוסי דס"ל בעירובין דספק דרבנן וחזקת איסור הוא לחומרא, וכל זה נראה להגמ' לדוחק לומר כן דנצטרך לאוקמא להך ברייתא רק אליבא דהני תרי תנאי כר' יוסי דעירובין וכמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי לא מצינו בשום דוכתא דר' יוסי בעצמו יסבור דאין שחיטה לעוף מן התורה, ואע"ג דבמס' נזיר (דף כ"ט) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בהא דתנן דהאב מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר"ל משום כדי לחנכו במצות ור' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ופריך הגמ' לר"ל הא כי מטמי מביא ציפורין וקאכיל כהן מליקה ומשני קסבר ר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ושוב מביא שם הגמ' לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר כו' מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג לבודקו אם הביא שתי שערות אם לא ר' יוסי אומר אם הגיע לעונת נדרים אם לא, פי' דמ"ד עד שתי שערות ס"ל הלכה ומ"ד עד עונת נדרים ס"ל לחנכו, הרי דרצה הגמ' לומר דר' יוסי ס"ל לחנכו וא"כ הא יהי' מוכרח לסבור דאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דר' יוסי בעצמו ס"ל כן הא שפיר מצינן לומר דהך ברייתא אתא לגמרי אליבא דר' יוסי דס"ל הני תרתי דאין שחיטה לעוף מן התורה וס"ל ג"כ דספק דרבנן בצירוף חזקת איסור הוא לחומרא, גם זה ניחא מכמה טעמים חדא דעיי' שם בתוס' שהביאו גירס' דגרסינן שם ר' יוסי בר' יהודא ולא ר' יוסי סתם ועוד דגם לפי גרסתינו מ"מ הרי בגמ' לא קיימא מסקנא הכי ולבסוף דחה הגמרא להך לימא כתנאי ומסיק דגם ר' יוסי מצי סבר הלכה בנזיר רק ס"ל מופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא, ועוד דהרי במס' נדה (דף מ"ה) ס"ל לרב כהנא מופלא הסמוך לאיש הוא מדרבנן ופריך עליו מהא דאמר ר' יוסי דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה והיאך אתי גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא ומשני קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן הרי דאי אפשר לומר אליבא דר' יוסי מופלא דרבנן רק אם נאמר תרומה בזה"ז דרבנן. והרי במס' יבמות (דף פ"א) תנן ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר שם ר"ל דאינו מאכילה רק בתרומה דרבנן דסברי אנדרוגינוס ספיק' ומש"ה אינו מאכיל רק בתרומה דרבנן ולא בחזה ושוק ור' יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק דר' יוחנן סבר דר' יוסי ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא ומדקאמר מאכילה בתרומה מוכח דס"ל דמאכילה גם בחזה ושוק דס"ל לר' יוסי ור"ש בע"כ דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ולא ספק ושם בדף פ"ג איתא אמר רב ליתא למתניתין דקתני דלר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס ברי' בפני עצמו הוא ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקבה הרי מוכח דרב ס"ל דלרבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא דאי דרבנן הרי ליכא שום סתירה מהמשנה להבריית' דהרי גם אם ספק הוא שפיר מאכיל בדרבנן וכדס"ל לר"ל וכן כתבו התוס' שם (בדף פ"א) בד"ה ואנן דלר"ל לא קשה מהמשנה על הברייתא )הג'"הה במס' סנהדרין (דף כ' ע"ב), תני' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה ואיני יודע איזה מהן תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה כשהוא אומר כו', ויש להבין מדוע לא נסתפק הגמ' כלל מעיקרא גם בבנין הבית אם הוא קודם גם למלך או לא, והנראה פשוט דפשיטא ליה דמלך קודם לבנין הבית דהרי בשבועות (דף י"ד) תנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ואורים ותומים וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו אין חייבין עליו הרי דאי אפשר לקדש העזרה אלא במלך, ואין לומר דרק להוסיף על העזרה הוא דצריך כל הני דהרי אפשר גם בלא הוספה אבל בעיקר הבנין בתחלתו לא בעינן כל הני פרטים ובכה"ג הרי מחלקים התוס' בשבועות שם לענין שיורי מנחה יעו"ש, זה אינו דהרי איתא שם)וכיון דאליבא דרב מוכרח דס"ל לר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא הא ממילא מוכרח דס"ל לר' יוסי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא מדקאמר אם הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ושוב אין לנו הכרח דס"ל לחנכו ומצי סבר הלכה היא בנזיר ושוב אין לנו הוכחה איך ס"ל לר' יוסי בשחיטת עוף ומש"ה פריך הגמ' בחולין שפיר לרב לשיטתו. וכל זה ניחא רק אם נאמר דבדוקא נקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט וכפי הסברא שכתבנו לעיל בדעת הרמב"ם או כדעת היש אומרים שהביא הבעל העיטור אבל לדעת בעל העיטור שחולק על כל זה וס"ל דגם בשחט שלא ברשות לגמרי כשרה ולדידי' הרי בע"כ מוכרחין אנחנו לומר דלאו דוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו ולדידי' הלא קשה קושייתנו הראשונה דמאי פריך לרב נימא דמומחין ואין מומחין הוא ספק השקול והוא פלגא ורק בעוף מכשיר הברייתא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ואין אנו צריכין לאוקמא כלל כר' יוסי לחודא וא"כ אין בזה שום דוחק לומר דס"ל להברייתא אין שחיטה לעוף מה"ת דהרי כמה תנאי ס"ל כן אבל רב דאיירי בבהמה וכן בעוף לפי מה דקיי"ל יש שחיטה מש"ה מצריך ראוהו דוקא ומאי פריך:

[ט] וצ"ל לדעת בעל העיטור דבאמת הוי מצי הגמ' לתרץ כן רק כיון דבלא"ה משני הגמ' שפיר הך ברייתא אליבא דרב לא רצה הגמ' לאוקמי להברייתא דלא כהלכה דהרי קיי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת. ואדרבה בזה הרי יתיישב לנו היטב הא (דבדף ג') דס"ל לרבינא לל"ק דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ובדליתא קמן למבדקי' גם בדיעבד אסורה והקשו שם התוס' (בד"ה ואין) מהך ברייתא דמצא תרנגולת ועי"ש מה שדחקו בזה ולפ"ז הא ניחא דרבינא מוקים לה כמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת וכמו שנתבאר:

[י] היוצא לנו מכל מה שנתבאר דבעיקר הדין יש בו שלשה סברות מחולקות. א' דעת הרמב"ם ובעל ספר יראים דכל שעשה איזו איסור באותה שחיטה עצמה שוב חיישינן שמא נשחטה שלא בהכשר הלכות שחיטה והרי הוא ספק נבילה. ולדידהו בנגנבה ושחטה הגנב כיון דמקרי שנה בחטא אסורה מספק ב' דעת היש אומרים שהביא בעל העיטור גם בנגנבו שרי כיון דהגנב שחטה בעבור עצמו וכונתו הי' לאוכלה שפיר אמרינן גם בכה"ג רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דחשוד על הגניבה אינו חשוד על נבילה ובודאי נשחטה כהוגן אבל בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי דהא ודאי נתכוין זה השוחט להקניטו ולהזיקו משו"ה יש להסתפק דלמא רצה להזיקו לגמרי שלא תהי' ראוי' גם לאכילה ועשאה נבילה במתכוין. ג' והבעל העיטור חולק גם בזה וס"ל דבכל גווני שרי:

[יא] ויצא לנו מזה סברא חדשה בשוחט שנשבע שלא ישחוט בלי עומד על גביו וכדומה ועבר ושחט בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם וספר יראים כיון דשחט באיסור שבועה שוב יש לנו לחוש דלמא בסכין פגומה שחט ואסורה עפ"י דין. ועיין בב"י סי' א' הביא תשובת הרא"ש שכתב דאם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר דיש לאסור שחיטתו. ובפרי חדש העתיק שם טעמו וז"ל יראה לאסור שחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ מזה כו' וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואע"פ שאינו חשוד לאכול דבר אסור מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא לאכול משחיטתו עכ"ד הרא"ש. והרא"ש אזל לשיטתו דמכשיר גם בנגנבה ומש"ה כתב רק ראוי לקונסו. אבל להרמב"ם וספר יראים יש מקום לאוסרו עפ"י דין אם לא בדק לו אחר סכין וראה שאינו פגום ולא ראה שחיטתו וכמש"כ:

ועיי' בבכורות (דף ל"ה) דתנן כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועי כהנים אינם נאמנים דכהנים חשודים לעבור על איסור הטלת מום, ולכאורה קשה דהרי מומי סירוס ג"כ ראוין לבא בידי אדם והרי לא מצינו שיהיו הכהנים חשודים עליהם ויהיו נאמנים והרי המשנה תני סתם דכל הבאין בידי אדם אינם נאמנים ואין מקום לומר דעל מעוך וכתות וכרות שהם מומים הכתובים בתורה לא קאי המשנה. וגם דהרי בגמרא שם מוכיח דבספק בכור אין ישראל חשוד עליו דאלת"ה ספק בכור לר"מ דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו מי מעיד עליו. וכ"ת ה"נ דלית לי' תקנתא והתנן שהי' רי"א כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב ומאי פריך נימא דהך משנה איירי במומי סירוס וטפי ה"ל לאקשויי לר"מ מי דנו ומי מתירו דס"ל דהחשוד על הדבר לא דנו דקושי' זו היה שייך גם על סירוס ומוכרח דגם הקושי' דמי מעיד שייך גם על זה ולמש"כ ניחא שפיר דכיון דחשוד על הטלת מום ואנחנו חוששין בו שמא הפיל מום בידים וממילא יש לחוש דגם אם נזדמן לו שלא היה אפשר לעשות זאת מבלי איסור אחר אע"ג דעליו בעצמו אינו חשוד מ"מ אינו נמנע מלעשותו: סימן ב יבאר דברי הרא"ש בדינא דאינן מוחזקין אי חיישינן לעילוף או לא

האלפס כתב וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין דתניא לקמן (דף י"ב) הרי שמצא תרנגולת בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. ואיכא מאן דס"ל כל"ק דרבינא דלא אמרינן רוב מומחין ואנן לא ס"ל הכי כו' וכתב ע"ז הרא"ש בסי' ו' דמדהוצרך הרב אלפס להביא ראי' דלית הילכתא כרבינא דמצריך מומחין אע"ג דבדף ג' אמרינן דכולהו אמוראי לא אמרי כרבינא דס"ל רוב מומחין הם וטעמו משום דרבינא בתראה הוא א"כ בלישנא בתרא דרבינא דחייש לאינן מוחזקין אע"ג דאמרינן בגמ' דכולהו אמוראי ס"ל דלעלופי לא חיישינן מ"מ אין זה הוכחה דאין הלכה כרבינא. ולבסוף מסיק הרא"ש דמתוך (הגהה ר"ה אמר בכל אלו תנן ר"נ אמר באחד מכל אלו תנן ומפרשינן שם טעמ' דר"נ דס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ומדחזינן דעזרא קידשו בלא מלך ומוכיח מזה ר"נ דהך קרא דוכן תעשו לדורות לא קאי רק על אחד מכל אלו הדברים ור"ה ס"ל קדושה ראשונה קידשה לע"ל ועזרא זכר בעלמא קעבד פי' דלא הוסיף כלל על בנין וא"כ אין לנו הכרח להוציא לקרא דוכן תעשו לדורות ממשמעות דקאי על כל הדברים ומש"ה ס"ל בכל אלו תנן, הרי דאע"ג דעזרא לא הוסיף כלל מ"מ אי לאו דס"ל לר"ה לא קידשה לע"ל לא הי' יכול עזרא לקדשו אליבא דר"ה ונאמר דגם הך ברייתא ס"ל קידשה לע"ל ובפרט דהרי הכא הוא דברי ר' יוסי [ועי' בגליון הש"ס שנדפס בשם המהרש"ל דצ"ל ר' אליעזר בר' יוסי במקום ר"י] ור' יוסי הא ס"ל במס' זבחים דף ס' לפי גירסת התוס' דשם דקדושת מחיצות קידשה לע"ל ולדידי' קאי הך וכן תעשו על כל הדברים הנאמרים בפרשה וא"כ מלך מעכב בו וא"כ הא אי אפשר כלל להקדים בית הבחירה למלך ולא נסתפק רק דלמא קודם לזרעו של עמלק:)לשון האלפס משמע דדין אחד למומחין ומוחזקין היכא דאיתא קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלף והיכא דליתא קמן שחיטתו כשירה מההיא דמצא תרנגולת. ודברי הרא"ש הן מופלאים סתומים וחתומים מה ראה לחלק בין חששא דמומחין לחששא דמוחזקין והרי מאותה ראי' עצמה שהביא האלפס דלא חיישינן לאינן מומחין מהך ברייתא דמצא תרנגולת מיני' גופא מוכח ג"כ דלא חיישינן לאינן מוחזקין וכמו דמסיק הרא"ש בעצמו לבסוף. וגם למה הוצרך הרא"ש בסוף לומר דמדברי האלפס משמע דדין אחד למומחין ולמוחזקין מההיא דמצא תרנגולת כוונת דבריו דמדסתם האלפס ולא כתב בהדי' לחלק בהו דלאינו מוחזק חיישינן משמע דס"ל דלא חיישינן ולמה הוצרך למשמעות בזה דהרי כל זה מוכרח מההיא דמצא תרנגולת. וכבר נתקשה בדברי הרא"ש הללו המעדני יום טוב ומה שכתב בישובו הוא דוחק גדול עד שכמעט לפי דבריו שם נשארו דברי הרא"ש מיותרים בלא ביאור. וכבר ראיתי בתורת יקותיאל שכתב דדברי הרא"ש הללו הם סתומים אם לא שיש בהם איזה טעות הדפוס:

[ב] ובאמת דברי הרא"ש נכונים וברורים. דהנה (בדף ל"ב) דאיבעיא לן שהה במיעוט סימנים מהו וכתבו התוס' (בדף למ"ד ע"ב) בד"ה החליד דמיבעיא לי' על שהייה במיעוט קמא אי פסלה או לא והסביר הרא"ש סברתו דמיבעיא לי' דלמא לא פסלה שהיי' רק במידי דנתנבלה בי' דהיינו בין סימן לסימן דהוא נבילה וכדאיתא בדף ל"ב אבל לא במיעוט קמא דושט דהוא רק טריפה דס"ל לר"ת דנקובת הושט הוא רק טריפה ולא נבילה ובודאי נראה דדעת הרא"ש הוא ג"כ כן דאע"ג דלבסוף לא הסכים שם הרא"ש לפירושו של ר"ת זהו רק מטעם אחר אבל בהא דס"ל דנקובת הושט הוא טריפה משמע דס"ל כן דהא לא חלק עליו בזה. ועיי' באחרונים שהביאו עוד פוסקים דס"ל דהוא טריפה, ולדעתם האי דינא דשהיי' דפסלה השחיטה לא דמי' עוף לבהמה דבבהמה משכחת לה שהיי' דפסלה השחיטה לגמרי והבהמה אינה שחוטה כלל והיא נבילה וכגון בשהה בין סימן לסימן אבל בעוף לעולם לא משכחת שיהי' נבילה ע"י שהיי'. דאחר ששחט רוב סימן אחד הא איגמרא לה השחיטה ושוב לא פסלה בה שהיי' כלל מדאורייתא וקודם ששחט הרוב הרי אינו רק נקובת הושט דהוא רק טריפה וא"כ מיושב היטב דברי הרא"ש דהרי חזינן דהני אמוראי ס"ל דלא חיישינן לעילוף כלל ואפילו היכא דאיכא חזקת אינה זבוחה המסייע למיעוט דמתעלפין וכגון בבהמה ומוכרח דס"ל דמתעלפים הוא מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן כלל ואפילו במקום חזקה ורבינא חולק עליהם וקאמר דחיישינן לעילוף והרי י"ל או דס"ל לרבינא דמתעלפים הוא ספק השקול וחיישינן לי' גם בלא חזקת איסור ועוד י"ל דגם רבינא מודה דרובם אינם מתעלפים רק דס"ל דאינו מיעוטא דמיעוטא אלא מיעוטא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור דאינה זבוחה וחיישינן לעילוף. ומש"ה שפיר כתב הרא"ש דמהא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דכשירה אין לנו ראי' רק דלא חיישינן לאינו מומחה דבאינו מומחה הא החשש שמא יעבור על הלכות שחיטה וידרוס ויחליד דגם בעוף הויא נבילה כמו בבהמה אבל אין מזה ראי' דלא חיישינן לעילוף דבעילוף הא ליכא רק חששא דפסול שהיי' [וכמו שכתב רש"י בדף ג' בד"ה ואע"פ שאינן מוחזקין] ובעוף הא אינו רק טריפה וליכא חזקת איסור שפיר קאמרה הברייתא דכשרה משום דרובם אינם מתעלפין ואכתי אין מכאן ראי' לבהמה דאיכא חזקת איסור דאינה זבוחה דיש לומר דחיישינן למיעוט דמתעלפין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דהרי דעת הרא"ש כהפוסקים דבחזקה המסייע למיעוט אסור גם בדיעבד (ועיי' בחולין דף י"ב שהקשה הרא"ש אמאי סמכינן בדיעבד על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא לחזקה ופי' דמיעוט דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' כלל) וא"כ הא י"ל דמיעוט דמתעלפין הוא מיעוט טוב ובהדי חזקה אסור גם בדיעבד ובעוף דליכא חזקה כשר בדיעבד. וגם בלא"ה ניחא דברי הרא"ש דאפי' אם נאמר דנקובת הושט הוא נבילה וא"כ בהמה ועוף, שווין הם בפסול שהיי' מ"מ אין שום ראי' מהך ברייתא דמצא תרנגולת דלא חיישינן לעילוף דהרי בפשיטות י"ל דהברייתא איירי בנמצא רק הקנה שחוט ולא נגע בושט כלל דבכה"ג הרי אין מקום להסתפק לעילוף דהרי חצי קנה פגום כשר גם י"ל דאפילו בנמצא שני הסימנים שחוטים ג"כ ס"ל להרא"ש דאין להביא ראי' דלא חיישינן לעילוף בבהמה מהא דחזינן דלא חיישינן לעילוף בעוף דהרי בעוף לא משכחת שהיי' רק בשחיטת הושט אבל בקנה לא משכחת לה שהיי' כלל דחצי קנה פגום כשר ואחר ששחט רוב קנה הלא נגמרה לה השחיטה ומשו"ה אפילו בנמצאו שני הסימנין שחוטין לא חיישינן לעילוף דהרי כתב רש"י (בדף ל"ב) בד"ה אבל בבני מעיים דלעולם דרך הקנה להיות נשחט תחילה קודם לושט ומשו"ה לא חשש הברייתא לדלמא שחט הושט קודם ונתעלף קודם ששחט רוב הושט דהרי איכא תרי רובי רוב שוחטין אינם מתעלפין ורובם שוחטים הקנה קודם הושט אבל בבהמה דאיכא חשש שהיי' בין סימן לסימן שפיר י"ל דגם הך ברייתא מודה דחיישינן שמא נתעלף אחר שחט סימן הראשון קודם ששחט השני ועכ"פ דברי הרא"ש ברור מללו דמהך ראי' שהביא האלפס דלא קיי"ל כרבינא בל"ק הרי לנו ראי' דלא קיי"ל כרבינא בלישנא בתרא דחייש לאינו מוחזקין וע"ז מסיק הרא"ש דמדברי האלפס שסתם הדברים משמע דס"ל דגם למוחזקים לא חיישינן מההיא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק. והוא טעות הדפוס וצ"ל מההיא דאבדו לו גדיו וכונתו להברייתא השני' שהביא הגמ' שם (בדף י"ב) דאיתא שם לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן תנאי דתניא הרי שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ריה"ג מתיר ודחי הגמ' דכ"ע רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ור"י דאוסר איירי במצאן באשפה שבבית כו' ועיין (בדף ג') בתוס' ד"ה ואם שחט דרבינא ע"כ מפרש להך ברייתא דפליגא בהך דרוב מצוין אצל שחיטה אם הם מומחין או לא ומש"ה אע"ג דהך ברייתא איירי גם בבהמה מ"מ לא פסיקא לי' להרא"ש להוכיח מינה דלא חיישינן גם בבהמה לאינו מוחזקין כיון דגם לרבינא אתי שפיר דיאמר דהני תנאי פליגי בהא. וזהו דמסיק הרא"ש דמדברי האלפס משמע דגם במוחזקין פוסק דלא כרבינא מחמת ההיא ברייתא דאבדו לו גדיו דחזינן דר' חנינא בנו של ריה"ג מכשיר להדיא גם בבהמה הרי דר' חנינא ס"ל דלא חיישינן לעילוף כלל והרי גם מדברי ר' יהודה דאוסר הרי אין הכרח דחולק עליו בזה דהרי י"ל דפלוגתתם הוא באשפה שבבית וכמו דמוקי לה הגמרא ומשו"ה פוסק האלפס כן. והוא ביאור נכון וברור בדברי הרא"ש ובוא וראה כמה גבהו דרכי רבינו הגר"א זצ"ל זיע"א ביו"ד סימן א' דפסקינן בשו"ע לקולא דלא חיישינן לאינו מומחין ולא לעילוף וכתב שם בביאורי הגר"א ס"ק ב' וז"ל דאין הלכה כרבינא אע"ג דבתראה הוא משום דמסקנא דגמרא שם (דף י"ב) דרוב מצוין כו' הרי"ף והוא ראייתו של הרי"ף מהך דמצא תרנגולת וגם כלישנא בתרא אין הלכה מאותה סוגיא שם הרי שאבדו כו' אלמא דלא חיישינן לשניהם, הרא"ש עכ"ד. הרי דכתב בהעתיקו דברי הרא"ש להך ברייתא דאבדו לו גדיו דנתכווין לכל מה שאמרנו רק דבריו באו בקוצר כדרכו בקודש והדברים נכונים וברורים: נ