שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 3

[ג] ואי דא"כ קשה הא (דבדף י"ב) קאמר רב ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידע דגמיר למה לי ראוהו ואי דידע דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כו' חזקתו שחוט. ולפי מה שכתב הרא"ש דמהך ברייתא ליכא ראי' דלא חיישינן לעילוף א"כ מאי פריך לרב נימא דהא דמצריך רב ראוהו הוא משום דחייש לעילוף ולא משום דחייש לאינו מומחין וס"ל כלישנא בתרא דרבינא. גם זה ניחא בפשיטות דס"ל להגמרא דמדקאמר רב אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור משמע לי' להגמ' דרב מצריך שיהי' רואה עצם המעשה שעושה אותו השוחט ובע"כ טעמו דחייש לשמא אינו מומחה הוא ושמא דרס או החליד וכדומה מהדברים הפוסלים השחיטה דחושש שמא אינו יודע ה' שחיטה דמשום חשש שהיי' לחודא הרי א"צ לראות עצם המעשה כלל ורק כשיראה אותו בתחיל' נכנס לשחו' ובסו' כשסילק ידיו וגמר שחיטתו ובין הכל לא הי' בו שיעור שני שחיטות דהוא שיעורו של השחיטה ושהיי' דידי' רק הי' פחות קצת מזה צריך להיות כשרה אע"ג דלא ראה כלל מעשיו באיזה אופן שחט ומוכרח דרב חייש לאינו מומחה ומש"ה מצריך ראוהו מתחילה ועד סוף דגם באמצע ראה אותו וגם עצם מעשיו ראה ומשו"ה פריך הגמ' שפיר מהא דמצא תרנגולת דכשרה. גם י"ל דס"ל להגמ' לדוחק לומר דרב לא קאי רק על בהמה דהרי סתמא נקט ומשמע דגם בעוף אם לא ראוהו מתחילה ועד סוף אסורה ומשו"ה פריך הגמ' שפיר דאע"ג דמשני הגמ' לעולם דידעינן דלא גמר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר האי נמי שפיר קמ"ל האי אתרמי לי' אידך שמא שהה שמא דרס'. והרי האי תירוצא לא שייך רק בבהמה ולא בעוף דנכשר בסימן אחד דלא מיבעיא לדעת התוס' והרא"ש (בדף ל') דאחר הכשר שחיטה שוב לא פסלה בי' שהיי' אלא אפילו לדעת רש"י דמפרש שם להך אבעיא דשהה במיעוט סימנין דקאי על מיעוט בתרא דגם אחר הכשר שחיטה יש סברא דיפסול בו שהיי' וחלדה מ"מ הרי הוא שם בעיא דלא אפשיטא ובודאי דאין מקום לומר ולפרש כאן בדברי רב דגם בעוף פסלה שהיי' ודרסה בסימן שני דא"כ הוה לי' להגמ' ליפשוט האיבעיא מכאן ועוד דע"כ לא מיבעיא לן שם אלא בודאי שהה אבל לא דניחוש לשמא שהה במיעוט בתרא דהא אפילו אם נאמר דפסלה בו שהיי' הרי אינו רק איסורא מדרבנן. ובודאי דתירוצו של הגמ' קאי רק על בהמה, גם זה ניחא דהרי הא דאמר רב אם ראוהו מתחילה ועד סוף פירושו עד סופו של שיעור הכשר שחיטה אבל מה ששוחט יותר מהכשר שחיטה בזה לא איירי בו רב כלל אם צריך לראותו או לא א"כ דינו של רב אמת גם בעוף דצריך לראותו עד שישחוט רוב סי' אחד. ורק הרבותא שלו הוא משום בהמה דלא מהני מה דראינו ששחט סימן אחד שפיר. אבל לומר דרב לא קאמר דינו רק בבהמה ובעוף א"צ לראותו כלל זהו ודאי דוחק גדול דהרי סתמא נקט ובוודאי דגם בעוף אם לא ראה אוסר רב משו"ה פריך הגמרא שפיר: סימן ג בו יבאר דין מי שידוע שאינו יודע ה' שחיטה אי יכולין ליתן לו לכתחילה לשחוט כשיהי' אחר היודע ה' שחיטה עומד ע' ורואה מעשיו או דגם בכה"ג אסור לכתחילה:

בטור יו"ד סימן א' פסק דגם מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט אי איכא אחר עומד ע"ג היודע ה' שחיטה והב"י שם הביא דעת רבינו ברוך שהובא בהגהות אשר"י ובמרדכי פרק א' דחולין שכתב דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט ושני הסברות הובאו בש"ע יו"ד סי' א' סעיף ג' והש"ך בס"ק ט"ו הסכים לאיסור וכתב דכן משמע בגמרא יעו"ש. וראיתי בחידושי הרשב"א בחולין (דף ד') שכתב וז"ל ונראה דבעומד ע"ג מותר למסור לו לכתחילה דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאסורים לכתחילה גם באיכא עומד ע"ג דאינהו אינם יודעים לאמן ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה' שחיטה מ"מ רוב מעשיו מתוקנים הם הלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתי'. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (דף ו') להדי' כהטור יעו"ש. ועיי' ביו"ד (סימן ט"ז) דמבואר שם דחשו"ק ששחטו בינם לבין עצמן דרשאי לשחוט הבן אחריהם והטעם משום דרוב מעשיהם מקולקלים וכתב הט"ז בס"ק י"ג דה"ה בגדול שאינו יודע ה' שחיטה והא דנקטה המשנה הך דינא גבי חשו"ק הוא משום דאיירי אפי' בחשו"ק היודעים ה' שחיטה דדבר ברור הוא דאפילו גדול כל שאינו יודע ה' שחיטה רוב מעשיו מקולקלים הם. הרי דמה דתפס הט"ז לדבר ברור ובדברי הרשב"א מבואר להדי' להיפוך דרוב מעשיו מתוקנים הם ולכאורה גם הטור ס"ל כן מדס"ל לחלק בין אינו מומחה לחשו"ק לענין לכתחילה. וצריך לדחוק דהט"ז איירי בשוחט בינו לבין עצמו ורוב מעשיו מקולקלים והרשב"א הא איירי במומחה עומד ע"ג ואז בבן דעת רוב מעשיו מתוקנים כיון דהמומאה מלמדו האיך לשחוט ובחשו"ק גם בכה"ג רובם מקלקלים. אמנם זהו קצת דוחק דא"כ נצטרך לומר דהרשב"א והטור לא התירו לכתחילה רק כשהעומד ע"ג מלמדו האיך לשחוט ואינו ככל עומד על גביו הנזכר בכל סוגי' זו דפירושו רק עומד ורואה מעשיו אם יקלקל או לא ומדסתמו הרשב"א והטור דבריהם הרי משמע דגם בכה"ג ס"ל דשרי דמצד עצמו רוב מעשיו מתוקנים הם. וגם דז"ל הרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה א' ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מה' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זה קרוב לספק נבלה והאוכל ממנו מכין אותו מכות מרדות. הרי דלא כתב רק קרוב לספק נבלה ואינו ממש ספק נבלה דס"ל ג"כ דרוב מעשיו מתוקנים הם רק דאינו רוב גמור ומש"ה הוא קרוב לספק נבלה וגבי חשו"ק הא מבואר (בדף פ"ה) דמש"ה אין איסור על שחיטתן משום אותו ואת בנו ושרי לשחוט גם לכתחילה משום דחייבין על שחיטתן משום נבלה דרוב מעשיו מקולקלים וזהו להדי' דלא כהט"ז) ועכ"פ הא נתבאר לנו דעת הרשב"א והטור דמהא דמבואר בגמר' בחשו"ק דאסור לכתחילה אין ללמוד מני' לאסור בבן דעת רק שאינו מומחה דהם מועדים לקלקל משא"כ בבן דעת:

[ב] והנה בהגהות אשרי מבואר ראיות רבינו ברוך והוא מהא דבדף ג') מפרש רבינא להמשנה הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינם מוחזקין בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה אבל אין יודעים בו אם יודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו אם יודע ה' שחיטה שחיטתו כשירה ופריך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה אהי אילימא אחשו"ק עלה קאי ואם שחטו מבעי לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן למבדקי' ואמאי לא פריך אלא אשאינן מומחין הר' גם לכתחילה שרי באחרים רואין אותו ואמאי תני וכולם ששחטו רק בדיעבד ועוד דגם לפי מה דמשני דקאי גם על אינו מומחה ובדליתא קמן למבדקי' הרי מוכח מלשון המשנה דתני וכולם ששחטו דרק בדיעבד כשר ולא לכתחילה ומדחזינן דלרבינא במי שאין יודעין בו אם יודע ה' שחיטה אסור לכתחילה הרי כמו כן לדידן במי שידוע שאינו יודע דאסור לכתחילה וראי' זו רמזה גם בש"ך בס"ק י"א. ועיי' בכרתי ופלתי שכתב לתרץ להטור דנאמר דלפי אוקימתא דרבינא נקטה המשנה ששחטו רק דיעבד משום חשו"ק לחודא דהרי גם לפי מה דמשני דקאי על אינו מומחה מ"מ הרי קאי גם על חשו"ק וכמש"כ התוס' (בדף ב') ד"ה שמא. אמנם תי' זה דחוק טובא דאע"ג דמצינו בגמר' דכוותי' ממש בזבחים (דף ל"א) כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ומסיק בגמר' דכל הפסולים שוחטים גם לכתחילה ולא נקט לשון דיעבד מן משום טמאים לחודא ועיי' עוד בחולין (דף ט"ו) בתוס' ד"ה אלא ודכוותי' מצינו עוד בכמה דוכתי מ"מ כל שאין לנו ראי' ומורה מהגמר' דההכרח לומר כן ודאי דאין לנו לומר כן ופשיטא דכיון דסתמה המשנה נראה דגם באינו מומחה אסור לרבינא לכתחילה ומנ"ל להוציא המשנה מפשטי' ולומר דלא קאי רק על חרש שוטה וקטן לחודא והוא הדין לדידן בידוע שאינו מומחה:

[ג] והנראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו דגם הם מודים לעיקר הוכחתו של רבינו ברוך דלרבינא אסור לכתחילה אמנם יש לחקור בטעמו של האיסור דהנה באופנים שמצינו שאסרו חכמים למסור לו לשחוט לכתחילה מצינו שני סברות (דבדף י"ב) אמרינן חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י דקאי על שוחט לאכילה והרבותא הוא אע"ג דאיכא אחרים רואין אותם. וכתב הרשב"א בתורת הבית (דף ח') דהטעם דלכתחילה חיישינן דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאותן אחרים וכן מבואר טעם זה בחידושי הרשב"א (דף ד' ע"ב יעו"ש). ועיי' עוד בחידושי הרשב"א ריש חולין במשנה הביא פירושו של ר"ת שחולק על פרש"י ומפרש דהא דאמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה הרבותא הוא אפילו שוחט עבור כלבים או להתלמד ולא לאכילה ואסור בחשו"ק משום חשש הרואים שיחשבו דכשרים הם אצל שחיטה וימסרו להם לשחוט גם לאכילה ובלא אחרים רואין אותו דהוא איסורא דאורייתא. וכן כתב סברא זו בחידושי הר"ן ריש חולין על המשנה יעו"ש ועיי' בתוס' (דף ג') בד"ה בודק דמבואר שם בדבריהם דהא דאסור בחשו"ק גם עבור כלבים הוא משום דלמא משתלי ואכל מהך שחיטה עצמה וכן הוא דעת רבינו ירוחם הובא בש"ך ס"ק כ"ו וזהו דלא כחידושי הרשב"א והר"ן הנ"ל. והנה בהא דמוכח מאוקימתא דרבינא דבאינו מומחה אסור גם בעומדים ע"ג הרי י"ל דהוא משום אחד מהני סברות או משום דחיישינן דלמא יקלקל והעומד ע"ג לא ישגיח היטב ולא יבין בקלקולו והגם דבדיעבד כשירה מ"מ לכתחילה חוששין לו. או דהוא משום חשש הרואים שמוסרים לו שיבאו להתיר שחיטתן גם בלא עומד ע"ג. וא"כ הרי נוכל לומר דס"ל להטור והעומדים בשיטתו כפי טעם השני דהאיסור הוא משום חשש הרואין וחשש הראשון דלמא לא ישגיח עליו היטב ס"ל דלא חיישינן לי' כלל ואפילו אם נאמר דבחשו"ק השוחטים לאכילה חיישינן גם להך חששא וכמש"כ הרשב"א והתוה"ב מ"מ בבן דעת רק אינו מומחה לא חיישינן לי' דשאני חשו"ק דמועדים לקלקל משא"כ אינו מומחה רוב מעשיו מתוקנים וכמו שמחלק כן הרשב"א שהבאנו באות א'. והא דמוכרח דלרבינא אסור גם באינו מומחה הוא רק משום שמא יבאו להתיר שחיטתו בפעם אחר דחששא זו יש לחוש באינו מומחה יותר מבחשו"ק דהרי יותר יוכל לטעות הרואה באינו מומחה לומר דכשר הוא לשחוט מלטעות להכשיר בחשו"ק דחסרונם ניכר לכל וא"כ הרי י"ל דלא אמרי' ליה גבי בן דעת רק לרבינא לשיטתו דלא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מי שאינו מומחה מקבל לשחוט דלדידי' חיישינן דהרואין יטעו בו שהוא מומחה ויתנו לו גם בלא עומד ע"ג וגם הוא הרי יקבל מהם. אבל להמסקנא דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דירדו חכמים לסוף דעת בני אדם דמי שאינו מומחה אינו שוחט ס"ל להטור דליכא הך חששא כלל דהא גם אם הרואים יטעו בו מ"מ הרי הוא בעצמו יודע דלא גמיר ובודאי דלא יקבל לשחוט בלא עומד ע"ג. והרי הדברים ק"ו דהרי בנמצא גדי שחוט קיי"ל דכשירה ומתירין ספקא דאורייתא משום הך הוכחה דמי שאינו מומחה בודאי לא ישחוט ק"ו דנוכל לסמוך על הך סברא לענין הך גזרה וחששא בעלמא דאין לחוש שמא ישחוט פעם אחרת בלא עומד ע"ג. והוא תירוץ נכון בסברא עד שצריך עיון לי דברי רבינו ברוך דמה הביא ראי' מרבינא לדידן והרי החילוק פשוט ומבורר כמש"כ וצ"ל דס"ל לרבינו ברוך כמש"כ התוס' בגיטין (דף ב') בד"ה ע"א וז"ל ומעשים בכל יום דמהימן ע"א על השחיטה אפילו היכא דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר עכ"ל דס"ל דלא אמרי' רוב מומחין הם רק בניכר בית השחיטה ורואין שנשחטה כראוי כשיעורו ובמקום הראוי לשחיטה דזה הוכחה דהוא מומחה אבל באינו ניכר לא שייך הך רובא. דס"ל להתוס' דהא דקיי"ל להמסקנא רוב מצוין מומחין הם אינו משום חזקת כשרות של השוחט דחושש בעצמו מלשחוט כל שאינו יודע בעצמו דבקי ומומחה הוא דאם כן הרי אין מקום לחלק בין ניכר בית השחיטה לאינו ניכר רק ס"ל להתוס' דרק המעשה של השחיטה הוא הוכחה דהוא מומחה דאם לא הי' מומחה הי' ניכר קלקולו במקומו ובשיעורו ומשום הכי אם לא ניכר בית השחיטה גם לדידן חיישינן דלמא שחטן אינו מומחה וא"כ גם להמסקנא יש לחוש דלמא יתנו לו לשחוט בינו לבין עצמו ולא ידקדקו אחריו לבדוק אח"כ את בית השחיטה ויניחו אותו גם לחתכה איברים איברים וכמו בכל שוחט דבכה"ג לא שייך הך רובא וגם לדידן הוא כמו לרבינא אבל לפי מה שנתבאר (בסימן) דהרבה מהראשונים ס"ל דגם בנמצא בשר חתוך שייך הך רובא מתורץ היטב קושי' ר"ב וע"ש שהבאנו דגם דעת הרשב"א בטור הוא כהתוס' דגיטין הנ"ל וא"כ לדידהו אין תירוץ זה מספיק:

[ד] גם עוד מטעם אחר לא נראה לומר תי' זה על הטור ויותר נראה לומר דהטור בעצמו לא ס"ל הך סברא שכתבנו לחלק בין אליבא דרבינא ולדידן וכמו שנבאר. דהנה הטור כתב חרש השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט לכתחילה אם אחר מברך והקשה הש"ך דלמה כתב אם הוא מומחה והרי איכא כאן אחר המברך שעומד ע"ג והטור הרי ס"ל דבאיכא עומד ע"ג גם מי שאינו מומחה שרי לכתחילה ותי' הש"ך דאיירי דאותו המברך אינו מומחה או דמברך והולך לו ומש"ה מצריך הטור שיהי' השוחט בעצמו מומחה ותי' זה דחוק טובא דא"כ דברי הטור מיותרים הם לגמרי דלא הי' צריך לכתוב תנאי אם הוא מומחה כאן דהרי בכל שחיטה צריך להיות מומחה או השוחט או העומד ע"ג וכי ס"ד דאינו מדבר יהי' עדיף משארי אנשים ובודאי כוונת הטור להשמיענו סברא מחודשת באינו מדבר מה שאינו בשארי אנשים הפקחים והניחא לדעת הב"ח שהובא בש"ך ס"ק ל"א דבאינו מדבר לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אתי שפיר שכתב אם הי' מומחה פי' דשאני משארי אנשים דסמכינן על רוב מומחין הם ומוסרין לו לכתחילה על סמך שנבדקנו אח"כ וגם בדיעבד כשר בליתא קמן למבדקי' משא"כ באינו מדבר לא אמרינן הך רובא ובעינן שנדע בודאי שהוא מומחה ובלא"ה אסור גם בדיעבד בליתא קמן וגם אין מוסרין לו לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דבלא בדקו אסור גם בדיעבד. אבל הש"ך הא חלק על הב"ח וכ' דשומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו ובפרט לפי מה דמבואר (בסי' ה') דדעת הטור בהא דאמרינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאינו משום חזקת כשרות דהשוחט רק דמעשה השחיטה מוכיח עליו דהוא מומחה דבלא"ה הי' מקלקל אותה והורגה שלא כדרך השוחטין א"כ הרי ודאי דאין מקום לומר דבאינו מדבר גרע יותר משארי אנשים דאדרבה אם נאמר דדעתו גרוע משארי אנשים א"כ הוא הוכחה יותר דהוא מומחה ובע"כ הא דכתב הטור אם הוא מומחה בא למעט אם ידוע בודאי דלא גמיר לא הוא ולא המברך וא"כ הרי היא משנה שאינה צריכה כלל:

[ה] והנראה ליישב סתירת הטור, דגם הוא מודה לעיקר החששא דגם באינו מומחה יש לאסור משום חששא זו דיטעו בו הרואים ויתנו לו לשחוט ואפי' לדידן דקיי"ל רוב מצוין מומחין הם מ"מ יש לנו לחוש דגם הוא יטעה בעצמו מדנותנים לי לשחוט מכלל דכשר אני וגם אחרים יטעו בו ויתנו לו, או כמו שהבאנו למעלה דהך רובא לא אמרינן ליה רק בניכר בית השחיטה ורואין שהיה כהוגן ולא בלא"ה וא"כ אינו מומחה דומה לחשו"ק דאסור, והא דמתיר הטור באינו מומחה גם לכתחילה ע"י עומד ע"ג הוא מטעם אחר דס"ל דעיקר כלל חשש דטעות הרואין לא אמרינן ליה רק בשוחט בינו לבין עצמו וכגון בחשו"ק השוחטים עבור כלבים בינן לבין עצמן שאסור משום טעות הרואים דהרואה אינו יודע דשחיטתו עתה הוא עבור כלבים ויתן לו גם לאכילה ובלא עומד ע"ג אבל היכא דהשתא שוחט בעומד ע"ג ס"ל להטור דלא שייך כלל חששא דיתנו לו בלא עומד ע"ג דאין לנו לחוש דבפעם אחרת יתנו לו באופן אחר מכפי שהוא שוחט עתה והרי אדרבה איכא הוכחה להרואה מדשחיטתו השתא הוא בצירוף עומד ע"ג מכלל דבלא זה אסור לו לשחוט ומש"ה מתיר הטור והא דבחשו"ק אסורים לכתחילה בשוחטין לאכילה אפי' בעומד ע"ג ס"ל דג"כ אין הטעם דלמא בפעם אחר יתנו להם בלא עומד ע"ג רק חיישינן דלמא לא יסתכל היטב במעשיהם ויקלקלו וס"ל דהך חששא לא אמרינן לה רק בחשו"ק דמועדים הם לקלקל משא"כ באינו מומחה דרוב מעשיו מתוקנים הם וכמש"כ בחידושי הרשב"א שהבאנו באות א', וראי' ברורה דזה הוא סברתו של הטור דהרי בחשו"ק השוחטים לאכילה מבואר להדיא בגמרא דאסור גם בעומד ע"ג והא דאסרינן לחשו"ק לשחוט גם עבור כלבים מבואר להדי' בטור דאינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג שרי ובע"כ מוכרחין לומר בטעמו דס"ל דכששוחטין לאכילה דאיכא חששא דלמא לא יסתכל היטב במעשיו ויקלקל ומש"ה אסור בכל גווני אבל בחשו"ק ועבור כלבים דאין האיסור רק משום דהרואה יטעה בו ויתן לו לשחוט גם לאכילה ומש"ה שרי אי איכא עומד ע"ג דליכא טעות עוד דאדרבה איכא הוכחה דבלא זה אסור, וכן מוכח מדברי הרשב"א שבחידושיו ריש חולין כתב הטעם דאסור אפי' לכלבים הוא משום טעות הרואין ולקמן (בדף ד') כתב הטעם דאסור לחשו"ק לשחוט לאכילה גם בעומד ע"ג משום דלמא לא ישגיח עליו היטב ולא יבחין בקלקולו הרי דכ' שני טעמים להני שני דינים, וגם ז"ל הרשב"א בתוה"ב (ד' ח') וחשו"ק אע"פ שיודעין ה' שחיטה אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' עומדים ע"ג לפי שרוב מעשיהם מקולקלים כו' שמא ישהו ושמא ידרסו ולאו אדעתייהו דאותם אחרים כו', ור"י ז"ל פי' אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' להתלמד ובאין אחרים רואין אותן גזירה משום הרואין שמא יחשבו שהוא כשר ויאכלו על ידו והם לא ידעו שלא מסרנו לו אלא להתלמד עכ"ד הרשב"א הרי דהוצרך לומר שני טעמים דלהתלמד לא אסר אלא בלא עומד ע"ג והחשש הוא משום טעות הרואין ובשוחט לאכילה דאסר גם בעומד ע"ג הוסיף בו טעם דלמא לא ישגיח עליו היטב ומוכרח הסברא כמש"כ דכל דאיכא עומד ע"ג אין לחוש דיתנו לו בלא עומד ע"ג ומש"ה הוצרך לומר בו טעם אחר דלא יתבונן בו היטב וטעם זה לא שייך רק בחשו"ק דמועדים לקלקל, וכן מוכרח לומר דהב"י הביא דברי הרשב"א שכתוב דהא דקטן לא ישחוט לכתחילה זהו דוקא באינו יודע לאמן ידיו אבל אם יודע לאמן ידיו שוחט גם לכתחילה וסיים הב"י דמשמע מדברי הרשב"א דבשחט בינו לבין עצמו גם בדיעבד אסור גם ביודע לאמן ידיו, ולפי"ז הרי תיקשה דאמאי שוחט לכתחילה ביש עומד ע"ג ניחוש דלמא בפעם אחר ישחוט בינו לבין עצמו דבקטן הא לא שייך הסברא שכתבנו דהוא בעצמו לא יקבל לשחוט ומוכרח כמש"כ דבכה"ג לא חיישינן כלל, אמנם עיין בהגהות הטור שתמה על הב"י בזה וכתב דלא מצא שום משמעות ברשב"א כהב"י ואדרבה דמדבריו במשמרת הבית משמע דביודע לאמן ידיו גם בינו לבין עצמו כשר בדיעבד ואין מכאן ראיה לזה אבל מדבריו בחידושיו מוכרח הסברא וכמש"נ. ועוד דהרי (בדף ג') קאמר אביי דכותי שוחט לכתחילה בישראל עומד על גביו ולרבא בישראל יוצא ונכנס אבל אם בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו וכו' וכתבו התוס' דהא דאסור לכתחילה בלא עומד ע"ג על סמך שיבדקנו אח"כ בכזית בשר דלמא ישכח ויאכל בלא בדיקה והרשב"א בחידושיו כ' הטעם דאסור משום טעות הרואין דיתן לו בלא בדיקה שלא ידעו שבדקו אותו אח"כ, והרי מ"מ חזינן דבעומד ע"ג שרי לכתחילה בלא שום בדיקה ולא חיישינן דלמא יתנו לו בלא ישראל עע"ג ומוכרח דלא אמרינן הך חששא רק בשוחט עבור כלבים או להתלמד ובלא עומד ע"ג דחיישינן דיתנו לו גם לאכילה ובאותו אופן עצמו שהוא שוחט עתה, אבל היכא דשוחט באופן המותר כגון בעומד ע"ג בכותי ובבדיקת סכין במומר לא חיישינן לשמא יתנו לו בפעם אחר באופן אחר ממה שהוא עתה וכמש"כ דאדרבה איכא הוכחה להרואה דבאופן אחר אסור, וזה ברור. וס"ל עוד להטור דהך סברא שייך באדם שלם דאז יבין הרואה מדהוצרך עתה להיות עומד ע"ג מכלל דבלא זה אינו כשר לאכילה אבל בחרש השומע ואינו מדבר דאפי' אם החרש מומחה וכשר גם לשחוט בינו לבין עצמו מצד עצם השחיטה מ"מ הרי מוכרח להיות כאן אחר שיברך לו ושוב איכא הך חששא דטעות הרואים דיסבור בו שהוא מומחה וכשר לשחיטה ויסבור דמה דהשתא איכא עוד אחד הוא רק משום הברכה ויתנו לו גם בלא מומחה עומד ע"ג רק שיברך וילך לו או שיברך לו גם מי שאינו מומחה ומש"ה מחמיר הטור דבאינו מדבר אסור לכתחילה אלא א"כ הוא בעצמו מומחה דמומחה עומד ע"ג לא מהני דבכה"ג ליכא הוכחה כלל להרואה, וזהו שכ' הטור דאינו מדבר שוחט אם הוא מומחה פי' לאפוקי בידוע שאינו מומחה אסור גם בעומד ע"ג והוא תי' נכון בסברא בסתירת דברי הטור: