שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א

סימן א יחקור בהא דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומהאי טעמא מכשרינן במצא גדי שחוט האיף הדין בנגנבו גדייו ומצאן שחוטין, וגם יבאר בבעה"ב שמצא בהמתו בביתו שחוטה בלא רשותו אי מותרת או לא:

במס' חולין (דף י"ב) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין כו' ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, וכתבו התוס' בד"ה הרי שאבדו דה"ה נגנבה דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, ובתוספתא קתני לה בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצא שחוט דכשר. וכן כתבו התוס' במס' ב"מ (דף כ"ד) וכן כתב הרא"ש בחולין שם והרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ח' כתב אבדו לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית כשר, ומדבריו הרי משמע להדי' דבנגנבו ס"ל דאסורה מדהשמיט לדברי התוספתא ולא כתב רבותא יותר. והנה לכאורה עפ"י הסברא החיצונה צ"ע דעתו גם בלא דברי התוספתא דמאיזה טעם תהי' אסורה. והרי זהו כלל גדול בכל התורה דחשוד על איסור אחד אינו חשוד על שארי איסורים ופשיטא דה"ה שחיטה וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א מה' עדות הלכה ז' וז"ל שם, עד אחד נאמן באיסורים אע"פ שהוא פסול לשארי עידות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי, וכ"כ בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ט"ו דהפסול לעדות בעבירה מן העבירות הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, וא"כ אמאי נאסור בנגנבה, ולכאורה הי' נ"ל בדעתו דאזל לשיטתו דמחלק בין חשוד למומר דבמומר לשארי עבירות הא ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת סכין מקודם כמו במומר לאכול נבילות לתיאבון ואם לא בדקו לו סכין ס"ל דגם בדיעבד אסור ומש"ה בנגנבה ס"ל לאסור דהרי אין מקום להתיר רק במקום דרוב גנבי ישראל ובודאי דמסתמא אין לנו לתלות הגניבה בא' שגנב באקראי ובודאי מסתמא גנבוה הגונבים בקביעות וס"ל דהם בכלל מומר לאיסור גניבה ומש"ה אסורה לשיטתו (ועיי' בסי' ב' בש"ך ס"ק י"ח ובט"ז שם). אמנם הרי בתוספתא מבואר להדיא דגם נגנבו כשר ובודאי קשה מדוע דחאה הרמב"ם מהלכה, ואם נאמר כמש"כ משום דתלינן הגניבה במומר לגניבה א"כ הרי עוד תוסיף הקושי' על הרמב"ם גם על דינו השני דמצריך במומר לא' משארי עבירות בדיקת סכין דלפ"ז הא מוכרח מהתוספתא דאפילו במומר לגניבה א"צ בדיקת סכין ובע"כ ההכרח לומר בדעת הרמב"ם דלא מקרי מומר רק אם הוא פורק עול של האיסור לגמרי מעליו אבל גגב סתם אינו בכלל מומר דא"צ בדיקת סכין. והא דלא פסק הרמב"ם כהתוספתא הנראה לומר טעם אחר בזה:

[ב] ואשר נראה לומר בדעתו ז"ל דס"ל דהרי עיקר הסברא דקיי"ל. רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מחזקינן ליה דבודאי בדק הסכין ושחטה בהכשר וכהלכה הרי עיקר יסודו משום חזקת כשרות דכל ישראל הם בחזקת כשרים ומש"ה בכל מעשה כיון שיודעים אנחנו שישראל עשאה וכגון בעיר שרובה ישראל יש לנו לומר דבודאי נעשה כדין וכהלכה ומש"ה במצא בהמה שחוטה אמרינן דאם לא היה מומחה לא הי' שוחט משום דהי' חושש לאיסור נבלה וכמו שכתבנו (בסימן) דזהו דעתו של הרמב"ם בהך כללא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם יעו"ש. וס"ל להרמב"ם דלא אמרינן סברא זו רק היכא דנוכל לומר דזה המעשה עצמה שאנו דנין עלי' היה הכל עפ"י דין תורה בלי שום איסור, אבל היכא דבמעשה זו של אותה השחיטה עצמה עבר עבירה ועשה שלא כדין בזה ששחט אותה שוב אין לנו הוכחה גמורה דהשחיטה הי' כדין וכהלכות שחיטה, והא דקיי"ל דחשוד על איסור א' נאמן על שארי איסורים זהו במעשה אחרת וכגון מי שחשוד על הגניבה ושחט בהמה של עצמו דהשחיטה היא בהיתר שפיר סמכינן עליו דהא לא אבד חזקת כשרות דידי' לגבי איסור נבילה, אבל השוחט בהמה גנובה דמעשה השחיטה היא באיסור גניבה שוב חיישינן על אותה מעשה עצמה דלמא עשה בה עוד איסור אחר ושחט גם בלא ידיעת הלכות שחיטה ובלא בדיקת סכין. דהרוח שטות הנכנס להעובר עבירה בעת עשיית האיסור לא גדרו בו חכמים לומר עד פה יבא ולא יוסיף. ודעביד הא אכיל הא. ועל אותה שעה לא שייך בו חזקת כשרות כלל. ודוגמא לזה מצינו בכתובות (דף ט') דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן דליכא רק ספק א' אם זינתה תחתיו או קודם שנתארסה והקשו התוס' בד"ה לא צריכא דנוקי אותה על חזקת הותר לכהונה ומקודם שנתארסה נבעלה ותירצו דיש להעמידה על חזקת בתולה ועכשיו נבעלה והקשה הפ"י במס' גיטין (דף י"ז) דנוקים אותה על חזקת כשרות ולא זינתה בעודה א"א ותי' דכיון דבודאי זינתה ועשתה איסור דהרי גם אם היתה פנוי' אז עשתה ג"כ איסור שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה ויש לחוש דלמא השתא משנתארסה נבעלה, הרי דכתב להדיא כסברתנו וכמו כן גבי שחיטה כל שעשה איסור בהשחיטה שוב לא אלים חזקת כשרות דידי' להוציא מחזקת איסור אינה זבוחה שיש להבהמה בחיי'. ועיין עוד בסנהדרין (דף כ"ה) גבי פסולי עדות הוסיפו עליהם החמסנין והקשו התוס' דליפסלו מדאורייתא דהא עוברים על לא תחמוד אע"ג דיהיב דמי דהא אמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע דהאמת אינו כן. וכבר נתקשו רבים על התוס' דהרי כיון דהעולם טועים וסוברים דבדיהיב דמי ליכא לא תחמוד ממילא כשרים הם לעדות ועיי' באו"ת סי' ל"ד שביאר כוונת התוס' בזה דהרי וודאי דלאו כ"ע טועים ולא גמירי דינא ויש מי שיודע האמת דגם בדיהיב דמי איכא לא תחמוד ורק דיש להכשירו משום חזקת כשרות דמסתמא אינו יודע האיסור בזה אבל השתא דפסלוהו מדרבנן ומוכרח דזה גלוי לכל דלכה"פ איכא איסורא מדרבנן בזה גם ביהיב דמי א"כ הרי ממילא יש לנו לפוסלו מה"ת מספק דלמא ידע האיסור שיש בו מדאורייתא דלא שייך להעמידו על חזקת כשרות כיון דבאותו מעשה עצמו עבר בודאי לכה"פ על איסור דרבנן ממילא יש לחוש עליו דלמא עבר בו גם על דאורייתא. ועיי' בסוף נדרים בהאי נואף דאמר להבעל לא תיכול מנהון דטעמינהו חוויא ואמר רבא איתתא שרי אם איתי' דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם ופריך פשיטא מהו דתימא איסורא עביד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי עלוי' מים גנובים ימתקו כו' קמ"ל. ופירשו התוס' שם דפריך פשיטא דסתם נואף חשוד על שפיכת דמים. ולכאורה דבר זה לא שמענו מעולם שהחשוד על. ניאוף יהי' חשוד על ש"ד ובודאי דאינו חשוד. רק הברור דכוונת התוס' הוא דנואף חשוד על ש"ד הנוגע להניאוף שלו וכגון להרוג בעלה כדי שתהא שכיחא לי' ולא דחשוד על ש"ד גרידא וזהו דמשני הגמרא דס"ד דניחא לי' דלא לימות כי היכי דלהוי מים גנובים וא"כ אין הש"ד נצרך לניאוף שלו ועל ש"ד גרידא לא חשוד, וא"כ שוב אין קושיא על הרמב"ם מהתוספתא די"ל דהתוספתא אתי' כמ"ד בב"ק (דף סו) דסתם גניבה יאוש בעלים וגם ס"ל להתוספתא יאוש כדי קני וא"כ הרי לא עשה שום איסור בשחיטתו דשלו הוא טובח (והא דחייבה התורה לגנב ד' וה' נוקים דאיירי בידעינן דלא נתייאש) ובמה שמקודם עבר על איסור גניבה הרי בזה לא אבד חזקתו דכשרות לגבי איסור נבילה ומש"ה מכשרי התוספתא גם בנגנבה. אבל לפי מה דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ונמצא דהשחיטה עצמה היה באיסור גניבה מדאורייתא וכמו דאיתא בב"ק (דף ס"ה) דמשו"ה חייב בטביחה ארבעה וחמשה משום דשנה בחטא או נשתרש בחטא שפיר ס"ל להרמב"ם דאסורה מספק וכמו שנתבאר:

[ג] והנה אחרי שישבנו דברי הרמב"ם בסברא הנראה לחקור מאין יצא לו סברתו זאת מהגמרא. והנראה ראייה לדבריו מהא דאיתא (חולין י"ב) מצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם וכתבו התוס' בד"ה או דבתחילה תני מצא תרנגולת שחוטה די"ל דהבעלים בעצמם שחטוה והדר תני רבותא יותר דאפילו אמר לשלוחו צא ושחוט והלך השליח ומצא שחוט דבודאי נשחטה שלא ברשות אפ"ה חזקתו שחוט. ובודאי דלכאורה קשה דלרבותא זו למה נקטה הברייתא באופן דהבעלים אמרו לשלוחם והשליח מצא שחוט והרי בקצור הוה ליה למיתני דהבע"ב שמצא בביתו בהמתו שחוט חזקתו שחוט ולאיזה ענין נזכר כאן בברייתא מעשה השליחות כלל. והנה עוד איתא שם בגמ' דאמר רב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך [פי' הבע"ב] ומצאו שחוט חזקתו שחוט ואם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אינו תרום דאין חזקה שליח עושה שליחותו וחיישינן דלמא אינש אחרינא תרם ושחיטה אי נמי אינש אחרינא שמע ואזיל שחט רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וס"ל להרמב"ם דמש"ה נקטה הברייתא רק באמר לשלוחו דרק מש"ה כשירה דאחזוקי אינשי ברשיעא שילך ויהרוג בהמתו של חבירו לא מחזקינן ותלינן דאחרינא שמע כשצוה הבעה"ב להשליח לשחוט ואזל איהו ושחט ומש"ה כשירה אבל אם לא צוה הבעה"ב כלל לשחוט רק אחד בא ושחטו שלא ברשותו לגמרי לא סמכינן כלל על סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם כיון דבמעשה זו של השחיטה קעביד איסורא דהרי הוא גזלן או מזיק ממון חבירו במזיד, ומהך ברייתא דנקטה רק באמר לשלוחו נסתייעו טובא דברי הרמב"ם. שוב מצאתי בספר יראים סי' קל"ז שכתב להדי' כמו שכתבנו וז"ל ומדאמר רב נחמן טעמא דאינש אחרינא שמע ואזל ושחט למדנו דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דאיכא למתלי ולמימר דהאי דשחט לאו גזלן הוא דברשות בעלים שחט אבל אי ליכא למתלי בשוחט שלא בגזל בההוא לא אמרינן רוב מצוין מומחים הם דחשוד לגזול חשוד לשחוט שלא בידיעת ה' שחיטה עכ"ד הרי להדיא כמש"כ. הן אמת דראייתו של ס' יראים מהא דאמר רב נחמן אי נמי אינש אחרינא שמע יש לדחות בפשיטות ונאמר דגם בשוחט לגמרי שלא ברשות מ"מ אמרינן ביה רוב מומחין הם והא דקאמר ר"נ א"נ אינש אחרינא שמע לא דיסוד ההיתר תלוי בזה רק לרבותא נקטי' דבלא הך סברא דאינש אחרינא שמע לא הי' מקום לחוש בו כלל ובודאי היינו מכשירין אותה כיון דהבעה"ב צוה לשלוחו לשחוט והשליח הוא מומחה ואח"כ מצאו הבע"ב שהוא שחוט א"כ מאין לנו להסתפק דלמא אינש אחרינא שחטה שלא ברשות לגמרי ובודאי תלינן דהשליח שחטה. דעד כאן לא מספקא לן בעלמא אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או לא רק באומר לשלוחו לעשות לו דבר ואינו ידוע כלל אם נעשה אותו דבר וכגון באומר לשלוחו צא ותרום ולא ידעינן אם תרם או לא או באומר צא וערוב עלי ולא ידעינן אם עירב או לא וכדומה ועל זה הוא דנחלקו אי אמרינן בי' חזקה שליח עושה שליחותו או לא. אבל אם ראינו אח"כ דנעשית אותו מעשה וכמו בשחיטה דרואים עתה שהיא שחוטה הרי י"ל דבכה"ג לא הי' לנו מקום להסתפק כלל דלמא אחר שחטו שלא ברשות לגמרי ועיקר מקום שיש להסתפק בזה הוא רק משום דלמא אינש אחרינא שמע כשצוה הבעה"ב לשחוט ומש"ה הלך הוא ושחט כיון דידע דזהו רצון הבעה"ב והא דאוסר רב נחמן גבי מצא תרום הוא ג"כ רק משום הך סברא דלמא אינש אחרינא שמע ובלא"ה לא הי' חושש וזהו דקאמר רב נחמן דאפ"ה כשרה דאפילו אם יבא לחוש לזה דלמא אינש אחרינא שמע מ"מ כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וא"כ אין מזה ראי' להרמב"ם. אבל מהברייתא דנקטה היתרא רק באמר לשלוחו ולא נקטה רבותא יותר בבעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה דכשרה מוכח שפיר דעיקר ההיתר הוא רק משום דתלינן דלמא אינש אחרינא שמע אבל בודאי שחט שלא ברשות אסורה

[ד] אמנם עדיין לא נסתייעו מזה דברי הרמב"ם לגמרי וקושי' זו יש ליישבה גם להתוס' והרא"ש דס"ל להכשיר גם בנגנבה דהם ס"ל דאע"ג דבמעשה זו של השחיטה עבר על איסור גניבה מ"מ שפיר אמרינן בי' רוב מומחין הם דחשוד על גניבה לא חשוד אנבילה ואפילו במעשה אחת והא דמוכח דאם לא הי' אומר לשלוחו היתה אסורה יתרצו בסברא אחרת. דהב"י בסי' א' הביא דברי בעל העיטור שכתב וז"ל איכא מאן דאמר דוקא אבדו לו גדיו אבל לא אבדו לו גדיו לא דבעל דבבי' הוא דאזקי' ולא דייק לן מדקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה והא דקתני אבדו אורחא דמלתא נקט. והנה הך סברא דהיש אומרים שהביא בעה"ט אינו כסברא הנ"ל שכתבנו להרמב"ם וספר יראים וגם הם מודים להתוס' דגם נגנבה שרי ורק בשוחט שלא ברשות ס"ל דאסורה וטעמם דהרי הסברא דרוב מומחין הם הוא משום דכל ישראל הם בחזקת כשרות מובדלים מאיסור נבילה ואם לא הי' מומחה לא הי' שוחט. וזה שייך בסתם שחיטה שבעולם דמסתמא כוונתו בשחיטתו להתירה באכילה אבל השוחט בהמת חבירו שלא ברשות הרי חזינן דמזיק הוא דכל שוחט הוא מקלקל כדאיתא בחולין (דף ח') וא"כ מנ"ל דהוא מומחה דלמא באמת רצה לנבל לו בהמתו שתיאסר עליו כיון דחזינן דשונא הוא לו ורוצה להזיקו ודלמא נתכוון להזיקו יותר ולהפסידה לגמרי ממנו ומש"ה אינה מותרת רק באמר לשלוחו דאז תלינן דאינש אחרינא שמע ואזיל ושחט ולא נתכוין כלל להזיקו ושוב הדרינן לכללא דרוב מומחין הם. ולפ"ז הרי יש לומר דגם התוס' והרא"ש שכתבו להיתר בנגנבה מ"מ בשוחט בהמת חבירו שלא ברשות והניחה שם אפשר דמודים דאסורה ולא מכשרי רק בנגנבה דהגנב הרי נתכוין בשחיטתו להתירה באכילה ולא להזיק לחבירו אבל שוחט שלא ברשות דמכוין להזיק אפשר דאסור. והנה הבעל העיטור הא חולק גם על סברא זו ומתיר גם שלא ברשות וראייתו מהא דקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה. ולא זכיתי להבין כונתו דהרי י"ל דהבעלים בעצמם שחטוה וכמש"כ התוס' ולא נתכוין שום אדם לקלקלה. ואין לומר דהבעה"ט מפרש דמדנקט הברייתא סתמא הרי שמצא תרנגולת שחוטה ומפרש לה דהבעלים מצאו תרנגולת שלהם שחוטה ויצא לו לפרש כן דאל"כ תקשה מהך ברייתא לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ומוכרח דהבעלים בעצמם מצאוה ומכירים אותה בטביעת עין (ועיין בט"ז סי' א') ומדרב נשמע גם לדידן דאפילו בשלא ברשות כשרה דבזה הא לא פליגי אמוראי, זה אינו דהרי דעת בעה"ט דשחיטה הוי סימן וכמו דמבואר בסימן ס"ג וא"כ לשיטתו הא ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ואם כן שוב נוכל לפרש דמצא תרנגולת שחוטה של אחר וכשרה דתלינן דהבעלים שחטוה. ועוד דאם נפרש דקאי על בעה"ב שמצא תרנגולתו שחוטה שלא ברשות א"כ מה הוא דמסיים הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט והרי זה ידעינן מק"ו דרישא והסיפא היא משנה שאינה צריכה לגמרי, רק זה יש לישב דבעל העיטור מפרש סיפא דקתני האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דלא כמש"כ התוס' שם דהשליח מצא שחוט רק מפרש דקאי על בעה"ב דהבע"ב מצאו שחוט והשליח אינו לפנינו לשואלו, דומיא להא דאיתא שם בגמ' בסמוך בבעיא דרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דקאי על בעה"ב וכמו כן מפרש להברייתא וא"כ הא י"ל דלרבותא נקטה אמר לשלוחו דאיירי דידוע דהשליח אינו מומחה ואילו שחטה בעצמו בודאי אסורה וקמ"ל דלא חיישינן דהשליח בעצמו שחטה כיון שהרשהו בעה"ב רק תלינן דבודאי צוה למומחה אחר לשחוט וא"כ זהו רבותא יותר משוחט לגמרי שלא ברשות ואין אנו יודעין מי הוא אם הוא מומחה או לא ושפיר נוכל לפרש רישא דמצא תרנגולת דקאי על בעל הבית כבעל העיטור. אמנם בתוספתא דחולין איתא מצא תרנגולת שחוטה או שנתן לאחד מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו הולכין אחר הרוב ומכאן הא מוכח דשלא ברשות לגמרי אסורה מדנקט רק בגווני ששחט ברשות:

[ה] ובמה שנתבאר למעלה להרמב"ם וספר יראים דבדוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו אבל בלא"ה הי' אסורה מיושב אצלנו מה דיש לדקדק קצת שם (באותו דף) דקאמר רב ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר ואם לאו אסור ופריך במאי עסקינן אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מומחין הם, ולכאורה יש לדקדק קצת מאי מוכיח והרי הך ברייתא איירי בעוף וכמו דתני הרי שמצא תרנגולת ונימא דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי אשכחן כמה תנאי דס"ל כן שם (דף כ"ח) ובמס' נזיר (דף כ"ט) מוקי ר"ל להמשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דלא אמרינן רוב מומחין הם ואינו רק ספק אם שחטה מומחה ונשחטה כהוגן או לא מ"מ מותרת וככל ספק דרבנן להקל אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דיש לו שחיטה מן התורה שפיר מצריך רב ראוהו מתחילה ועד סוף. אבל לפי מש"כ ניחא שפיר דהגמ' מדקדק דהא דהברייתא מתרת הוא משום דס"ל רוב מומחים הם מדנקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומוכח דבעה"ב שמצא תרנגול שלו שחוט אסור, ואם נאמר דעיקר ההיתר הוא רק משום ספק דרבנן, א"כ הרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי מ"מ מידי ספיקא לא יצאת דאע"ג דאיכא הני שני סברות שכתבנו או סברת הרמב"ם או סברת הי"א שהביא בעל העיטור דבכה"ג ליכא רוב מומחין מ"מ הרי ספק השקול הוא אם שחטו מומחה או לא ומוכח דס"ל להברייתא דאם הי' רק ספק הי' אסורה ולא כשר רק משום רוב מומחין הם ומש"ה בשוחט שלא ברשות דלא שייך סברא דרוב מומחים אסורה ומש"ה פריך הגמ' לרב שפיר:

[ו] ולפי זה הא נסתייעו מזה ג"כ עיקר סברתו של הרמב"ם דלסברת היש אומרים שבבעה"ט עדיין אינו מיושב קושי' זו, דהנה התוס' במס' בכורות (דף כ') בד"ה חלם כתבו וכן כתב הרא"ש שם ובחולין (פרק א') דאע"ג דקיי"ל כרבנן החולקים על ר"מ ולא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט חיישינן ליה אנן מדרבנן ושוב הקשו ע"ז דא"כ אמאי סמכינן על הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם נימא סמוך מיעוטא דאינם מומחים לחזקת איסור דבהמה בחיי' ותיאסר מדרבנן ותירצו דאינם מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כלל ואפי' בהדי חזקה. וא"כ הדר קשה מאי פריך הגמ' לרב נימא דגם רב ס"ל דרובם מומחים הם והא דמצריך רב שיהי' אחד רואה אותו מתחילה ועד סוף, הוא משום דס"ל דמיעוטא דאינם מומחים הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה בצירוף חזקת איסור אינה זבוחה שיש לבהמה בחיי' וה"ל כפלגא ופלגא ואסורה מדרבנן. והא דתני בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה כשירה דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הא ה"ל פלגא ופלגא מדרבנן וה"ל כספק השקול ובאיסורא דרבנן אזלינן בי' לקולא, והא דנקטה הברייתא דווקא או שאמר לשלוחו צא ושחוט הוא משום דבלא אמר לשלוחו רק בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי הא ליכא רובא כלל והוי מצד עצמו ספק השקול אם השוחט מומחה או לא ומשום הני סברות שכתבנו למעלה וכיון דהוא פלגא ופלגא מצד עצמו גם בלא צירוף החזקת איסור של העוף ושוב מכריע החזקת איסור שהי' לעוף בחיים ואזלינן ביה לחומרא דס"ל להברייתא דגם ספיקא דרבנן ואיכ' חזקת איסור אזלינן ביה לחומרא והרי במס' עירובין (דף ל"ו) פליגי בזה תנאי ור"י הא ס"ל שם בהדיא דבחזקת איסור גם ספק דרבנן הוא לחומרא ונאמר דכן ס"ל להך ברייתא מש"ה בלא אמר לשלוחו אסורה אע"ג דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל באמר לשלוחו צא ושחוט דמצד עצמו הא איכא רובא דמומחה שחט אע"ג דנאמר דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא מ"מ הרי שוב הו"ל כספק השקול בלי שום חזקת איסור דהחזקה שהי' לה הא כבר שקלינן לה לצרפם בהדי מיעוטא לעשותו פלגא נגד הרוב ושפיר אזלינן ביה לקולא מדרבנן ומש"ה מכשרה לה הברייתא, אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דצריך שחיטה מן התורה כי אמרינן בי' סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור הא ה"ל ספק השקול בדאורייתא ומש"ה אוסרה רב ומאי פריך הגמ'. והניחא לדעת הרשב"א במשמרת הבית (דף זיין) שכתב דלגבי הך רובא דמומחין לא שייך כלל לומר בו הך סברא דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור דבהמה בחיי' יעו"ש סברתו בזה הבאתי דבריו בארוכה (בסי') ולדידי' ניחא שפיר אבל לתוס' והרא"ש במס' בכורות שהבאנו למעלה שהקשו קושי' זו ותירצו דמיעוטא דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה לא אמרינן בו סמוך הרי קשה מאי פריך הגמ' לרב דלמא מודה דהוא רובא ואינו חולק רק בזה דס"ל דאינו מומחה הוא מיעוט טוב ואמרינן בי' סמוך לחזקה וכמו שנתבאר: