שו״ת בית הלוי – חלק א – תשובה ג, קטע 3

ובדין הב' כבר כתבתי דלהרשב"א אסורה מדאורייתא ומסתברא דהלכתא כוותיה נגד משמעות המהרי"ק:

ובדין הג' בניסת לשני עפ"י טעות המורה בקידושין הראשונים דלהרשב"א שריא ולמהרי"ק מדרבנן אסירא הנה רמ"א ס"ס י"ז סתם כדברי הרשב"א והט"ז הרבה להשיב על דבריו יעו"ש ולפענ"ד קושייתו פלטי לא עשה שום מעשה לק"מ דמי היו עדים שהעידו ע"ז דהא נתייחדה עם כלטי לשום אישות כדכתיב וילך אחרי' אישה והן הן עידי ביאה ואפי' אם דוד ראה ברוה"ק כדרש הגמ' שפלטו אל מן העברה לא ידעתי אם הותרה לו כיון שיש הרבה עדים שנתייחדה עם פלטי לשם אישות ועוד דהא משעת כניסתן לחופה נאסרו כמבואר בש"ע סי' ז' סעיף י' והוא מוסכם באין חולק שוב ראיתי שהרשב"א עצמו בסי' י' תירץ קושיית הט"ז בדרך אפשר לומר ע"ש שכ' וא"ת מנין היה יודע כן י"ל כי נביאים היו בימי דוד ועפ"י נביא עשה והוא דוחק גדול לפענ"ד:

גם קושיית הט"ז על הרשב"א שקראה בלשון אנוסה והקשה מדחייבת קרבן על הוראת ב"ד.. לק"מ דכה"ג אשכחן טובא בש"ס בענין זנות אשה קורא לשוגגת אנוסה כדאי' בפ' האשה רבה מאי הוה לה למיעבד מינס אנסה והא התם לענין קרבן שוגגת היא כדקתני להדיא במתני' דחייבת קרבן אבל לענין להתירה לבעלה כיון דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא קורא לכל המותרות לבעליהן אנוסה לכוללה בלשון המקרא בנתפשה וכן הר"ן והרשב"א וש"פ שלהי נדרים כתבו דבהך עובדא באשת ישראל שריא דאונס בישראל מישרא שריא והא התם לענין קרבן שוגגת היא דדמיא ממש להך דובשעת כניסתן לחופה הוחלפו דחייבים חטאת כדקתני התם במתני' וברייתא אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הרמב"ם הל' אישות פכ"ד ה"ך שהשוגג צד אונס יש בה ורצה לומר דלפיכך השוגגת בכלל נתפשה היא ועי' רש"י בפ' האשה רבה ד"ה מותרת לחזור וד"ה שלא עפ"י ב"ד:

אמנםקושיא ג' של הט"ז וכן הקשה הב"ש מדקי"ל דלא עבדינן עובדא במאי הו"ל למיעבד לכאורה קושיא אלימתא היא והיא ראיית המהרי"ק סוף שורש פ"ד מנמצאת הערוה איילונית ודכוותיה ולכאורה היא ראיה מכרעת וניצחת דהא התם הוי אונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתמצא איילונית לפי מסקנת הש"ס דלא הו"ל לאמתוני ואפ"ה אסירא ולא אמרינן מאי הו"ל למיעבד:

ומ"ש הש"י בתשו' סי' מ"א לתרץ דעת הרשב"א מקושיא זו דשאני ניסת עפ"י עדים דהוי טעות ולא הוראה וכדאי' בגמ' דף צ"ב א' אמר זעירי אין זה הוראה אלא טעות וכ"פ הרמב"ם הל' שגגות פי"ד ה"ג דמטעם דהוי הוראת טעות חייבת בקרבן משא"כ בשגגת הוראת ב"ד העושה ע"פ פטורי' עכ"ל ש"י שותי' דמר לא ידענא וכי מה ענין הוראת טעות ב"ד לכאן דבודאי בהוראת ב"ד לאו באונס תליא מילתא דהא התירוה ב"ד עפ"י שני עדי' ודאי יותר אנוסה מהתירוה ע"פ עד א' ואפ"ה לתנא דמתני' ר"פ האשה רבה וכן לר"נ ור"א בדף צ"ב דהוראה היא ובניסת ע"פ עד א' פטורה מקרבן אפ"ה בניסת ע"פ שני עדים חייבת ומשמע ודאי ואפי' התירוה ב"ד עפ"י שני עדים. וכדאי' התם דף צ"א ריש ע"ב רבינא אמר לענין קרבן קתני עשו ב"ד בהוראתן לא מתיא קרבן ע"פ עדים מתיא קרבן והא התם מיירי בברייתא בעשו ב"ד ע"פ עדים אלמא התם ודאי שאני דאימעוט מבעשותה דהוראה הוא דאמעיט ולא טעות משא"כ לענין היתר אשה לבעלה כל אונס או שוגגת מותר וא"כ לי טעות הוראה מה לי טעות עפ"י עדים ס"ס הב"ד התירוה והרי עכ"פ היכא דחייבת בקרבן שוגגת מיקרי ושגגות איש באשה מותר מדינא כמש"ל אלא דרבנן גזרו שוגג אטו מזיד כדאי' דף צ"ד ע"ב וא"כ כיון דמסקינן דאפי' היכא דלא ה"ל למיעבד כלל גזרו בה רבנן מאיזה טעם נחלק בין טעות הוראה לטעות עפ"י עדים וביותר תמוה מש"ש בשם הרמב"ם דהיכא דטעו בהוראה היחיד פטור והרי הרמב"ם כ' להדיא הל' שגגות פי"ג סוף ה"א וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל הרי ב"ד פטורין ואלו המעוט שעשו חייבים וכבר הרגיש המשנה למלך פי"ז ה"ג לתמוה על הרמב"ם בזה שנתן טעם דחייבת בקרבן משמע דאין זה הוראה אלא טעות דהא כיון דפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב בלא"ה חייבת בקרבן:

והנה בפ' המצניע דף צ"ג ע"א אייתר בעשותה למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופירש"י דלר"ש באמת חייב והתו' גרסי לר"ש ל"צ קרא למעוטי ופי' התוס' משום דהא אנוס הוא ואף שהשגות התוס' מהך דהוריות דף ג' ע"ב כבר תירצה רש"י בפי' למשנה שם בד"ה הורו ב"ד דמיירי שעשו רוב הציבור ע"פ ולפענ"ד פשטא דמתני' הכי משמע מדקתני דין שהביאו כפרתן וכפרה ודאי לא מיירי אלא בעשו רוב הציבור (ור"י דמחייב במשנה ד' ה' בשעשה אותו שבט על פיהם היינו משום דס"ל דשבט אחד נמי איקרי קהל כדאי' התם ד' ה' ע"ב) וכן מהא דאי' התם בגמ' דף ג' ע"ב א"ד אומר היה ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב ציבור כו' משמע לכאורה דעיקר החיוב הוא מחמת שעשו רוב הציבור דוקא ולפענ"ד לזה כיון רש"י בפ' המצניע שכ' ור"ש לטעמיה דא' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ולפענ"ד דגם הרמב"ם הוה משמע ליה הא דאמר בגמ' כל הוראה שיצא ברוב ציבור דהיינו שעשו רוב הציבור ומש"ה אע"ג דפסק פי"ג ה"א דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמש"ל מ"מ הביא דין זה ספי"ד משום דס"ל דהכא מיירי שעשו רוב הציבור וכללו בלשונו שפשטה ברוב הציבור ובזה נסתלקה השגת הראב"ד מעליו ואף להראב"ד שלא הבין לשונו כן מ"מ הרי כ' להדיא דמיירי שעשו רוב הציבור וא"כ לא קשה מידי על ראיית רש"י מה שהקשו עליו התוס' [כאן חסר בהעתקה] פוטר יחיד העושה כו' הטעם משום דהוי אנוס והרי בעשו ב"ד עפ"י עדים יותר אנוסה ודאי ואמאי חייבת קרבן:

ולולא דמסתפינא ה"א לקיים גי' הגאוני' דגרסי' דלר"ש ל"צ קרא ולא מטעמייהו דהתוס' והרשב"א דהוי אנוס אלא משום דהוי מזיד בדעת עצמו דהא לולי התרת ב"ד הי' לבו נוקפו להתיר ולא הי' סבור שהוא מותר רק הב"ד התירו לו נמצא השגגה אצל הב"ד שסברו שהוא מותר ולא אצלו דהא הוא לא היה סבור שהוא מותר (ועי' הוריות ד' ג ע"ב רש"י ד"ה לפי שלא ניתנה כו') וא"כ ע"פ ע"א לולי התרת הב"ד לא היתה סבורה שהיא מותרת לינשא דהא בכל התורה ע"א לא מהימן מש"ה פטורה מקרבן דהשוגג הוא אצל הב"ד ולא בדעתה משא"כ בהתירוה עפ"י ב' עדים דאף בלא הב"ד היתה סבורה שהוא מותרת לינשא מדעת עצמה דמי לא ידעה דשני עדי' נאמני' להעיד וכיון דאף בלא הב"ד לא הי' לבה נוקפה א"כ שוגגת היא בדעת עצמה מש"ה חייבת בקרבן והכי קתני בהדיא בברייתא עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה והיינו כמ"ש דהאיש והאשה עשו בזדון רק הב"ד היו שוגגין (ועי' תוס' ד"ה רבינא אמר שנדחקו לפרש הא דנקט כזדון איש באשה סימנא בעלמא הוא והוא דוחק גדול למנקט סימנא דזדון אאנוס אבל לפמ"ש אתי שפיר כפשטא ובהא נמי הוי ניחא הא דפטורה מקרבן בהוראת ב"ד גרידא דכיון דהך סוגיא דר"פ האשה רבה כר"ש אזלא ולר"ש ס"ס הרי היא מזידה בדעת עצמה אף בהוראת ב"ד גרידא אבל בטלה דעתי נגד כל המפרשים ז"ל ולא כתבתי זאת אלא אולי ימצא באיזה קדמון שיפרש כן ואהי' סניף לדבריו כי לפענ"ד הוא נכון בסוגיא והא דהורו מזידין ועשו שוגגין עדיין צ"ע קצת כי יש לישב בדוחק ואיך שיהי' עכ"פ משום אנוס א"א לפרש כלל כמ"ש מאוקימתא דרבינא וכן הך סוגיא דדף צ"ב ע"א דשקל וטרי הש"ס בניסת עפ"י ע"א אי הוי הוראה או טעות ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דממעט מבעשותה דאי משום אנוס (או מזיד מה לי הוראה או טעות ס"ס הוי העושה הוא אנוס או מזיד וא"כ דלאו משו' אונס מיפטר יחיד העושה כו' אלא דאמעיט מבעשותה הדרא קושיית הט"ז וב"ש לדוכתי' כמ"ש לעיל:

ולפעד"נ לתרץ דעת הרשב"א גם מקושיא זו דהרשב"א לשיטתו אזיל דהא באמת טעמ' בעי אמאי לא אמרינן מאי הוה לה למיעבד כיון דבאמת מינס אנסה הואיל ועפ"י שני עדים ניסת ואף דבגמ' ד' צ"ד אמרינן כיון דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אכתי קשה מאי שנא מהך דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה ולא גזרינן שוגג אטו מזיד ומ"ש הכא דגזרינן והנה בדבר זה נחלקו בו חכמי ישראל רש"י ודעימי' ס"ל דהכא הואיל וע"י נשואים גמורים נשאת לשני חיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והרשב"א בחי' ס"ל דלשמא יאמרו לא חיישי' אלא מביא ירושלמי דרמי הך דהכא אמתני' דהוחלפו ומשני קנס הוא קנסו בה שתהא בודקת יפה וצ"ל הא דאיתא בגמ' אשה דייקא ומינסבה לאו בהותרה עפ"י ע"א לחוד דוקא אלא אפי' בהותרה ע"פ שני עדים נמי דייקא בתר סהדי דילמא שיקרי נינהו (וכ"כ התוס' דפ"ח ע"ב ד"ה והבא עלי' דאפי' הותרה ע"פ ב' עדים דייקא) והא דלא דייקא שפיר קנסוה רבנן והשתא ניחא דהא קנסא דלא דייקא לא שייך אלא בטעות ע"פ עדים דאי הוה דייקא שפיר בתר הני סהדי אי שיקרי נינהו וכן אחר בעלה אם הוא חי הוה מתודע לה האמת משא"כ בעובדא דמיכל בת שאול מאי ה"ל למידק כיון דשאול בחיר ה' וכל הסנהדרין הכי הוו ס"ל והתירוה להנשא האם תעלה השמימה אין לה אלא לדרוש השופטים אשר בארץ בימים ההם וכן דקדק הרשב"א בלשונו וכו' דגבי עובדא דמיכל וטעות כזה אנוס הוא כן נ"ל ברור ונכון דעת הרשב"א אבל מהרי"ק ס"ל דהטעם דלא אמרי' מהו"ל למיעבד משום שמא יאמרו גירש זה כו' כשיטת רש"י ודעימי' וא"כ אפילו בכה"ג דלא הו"ל למידק כלל אפ"ה אסורה שמא יאמרו כו':

ועתה אשובה אראה כמאן קי"ל לדינא אי כהרשב"א אי כמהרי"ק ובתחלה אבאר בעז"ה שיטת רש"י והרשב"א על בורים כבר כתבתי דמהרי"ק ס"ל דאפי' בניסת עפ"י טעות מורים מובהקים כב"ד של שאול דלא הו"ל למידק כלל אפ"ה אסירא היינו כשיט' רש"י שכ' להדי' בגיטין ד' פ' ע"ב בד"ה דמיחלפ' דהטעם הוא דאסרי' לה למיהדר משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וכ"כ התוס' שם וכ"כ התוס' ביבמות ד' צ"ב ע"א ד"ה אבל חכמים וכ"כ הרא"ש בסוגיא דאין קידושין תופסין ביבמה דהטעם הוא שמא יאמרו כו' וכ"כ הראב"ד והרמב"ן בס' הזכות הובאו גם ברא"ש בסוגיא דכל שפוסל וכ"כ הרמב"ם פ"י דגירושין גבי גט בטל הטעם דשמא יאמרו ומשמע שם וכן בגמ' דחד טעמא הוא דאל"כ לא הוה פריך מידי בגמ' ועמ"ש לקמן אי"ה בדעת הרמב"ם. וכ"כ רש"י ד' צ"ו ע"ב ד"ה וא"ר הונא כגון שקידש דאי בנשא אחיו ודאי מותרת דליכא למיחש לגירש זה כו' דהא גרושת אחיו הוא וכ"פ הרא"ש והטור שם. ולשיטתם צ"ל הא דמשמע ר"פ האשה רבה דלא שאני בין קלקלה לנשאת אלא לענין קרבן כדמפרש טעמא שלא התירוה אלא להנשא ומשמע ודאי דאסורה לראשון בזנות דשני כמו בנשואין דשני וכ"ה בתוס' גיטין ד' פ ע"ב וכ"כ הרשב"א שם להדיא ולדעתי גם רש"י מודה בזה ואע"ג דלא שייך גירש זה כו' כיון דזנות הוא צ"ל דלא פלוג רבנן דאפי' בשומרת יבם אמרינן ביבמות ד' צ"ב ובגיטין ד' פ' ע"ב דמיחלפה באשה שהלך בעלה למדה"י. אף על גב דאמרינן בגיטין זינתה לא מיחלפה היינו זנות דיבמה בנשואין שהלך בעלה למדה"י אבל זנות דידה בנישואין דידה ודאי מיחלפה ואין להקשות לשיטת רש"י ודעימי' דהא משמע בגמ' ד' פ"ח ע"ב דטעם שמא יאמרו גירש זה כו' לא קאי רק אמאי דצריכה גט משני דהא לא פריך התם רק אמאי דצריכה גט ולא אתצא מזה ומזה דבאמת לא ק"מ דפשטא דמתני' ודאי לא קאי רק אניסת בע"א ובהא לא צריכינן לטעמא דשמא יאמרו דהא בלא"ה לאו מינס אנסה בניסת ע"פ ע"א וטעמא רבא איכא לאסרה כדפירש"י ר"פ האשה רבה וכ"כ הר"ן משום דשריותא דע"א הוא משום דאיהי גופא דייקא והיא דלא דייקא ראוי לקונסה אבל ע"פ ב' עדים דמינס אנסה איכא למימ' דטעם דאיסור הוא שמא יאמרו כו' ובהכי ניחא דלא תיקשי קושיית התוס' דף צ"א ד"ה עפ"י ב"ד ע"ש דודאי בניסת בע"א אף בלא גט אסורה כמ"ש אבל בניסת עפ"י ב' עדים דעיקר האיסור הוא רק משום שמא יאמרו ומשום האי חששא אמרי' בגמ' דבעי נמי גט וא"כ פריך שפיר מגט אאיסור דבחד טעמא שייכין:

אבל לשיטה זו קשה הא דיהיב בגמ' דפ"ט טעמא משום דעבדא איסורא קנסוה רבנן וחיישינן שמא יאמרו והא בניסת ע"פ עדים דלא עבדא איסורא דמהו"ל למעבד וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' אמאי חיישינן לשמא יאמרו ולהרמב"ם שכ' פ"י דגירושין ה"ז הטעם דנתקדשה מותרת הוא משום דלמא תנאה הו"ל בקידושין לק"מ ועי' לח"מ דבאמת למסקנא דקיי"ל כר"ע דחוששין לתנאי קידושין לא צריכינן לטעמא דעבדה איסורא כמ"ש התוס' ד"ה אמרי קידושי טעות כו' ואולי גם מחמת קושיא זו כ' הרמב"ם כן אבל חלוקים על הרמב"ם כל רבותיו וחביריו דהא הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן הביאו מסקנא דגמ' דהכא דהטעם לחלק בין נשאת לנתקדשה הוא דבניסת עבדא איסורא ונלפענ"ד דעת כל הפוסקי' הנ"ל דלא חייש ר"ע לתנאי קידושין אלא לחומרא אבל לתלות לקולא בתנא' לא שמעינן לר"ע:

והי' נראה לישב קושיא זו ולומר דאע"ג דהשתא באמת לא עבדא איסורא מ"מ כיון דבנשואין אילו הוה במזיד הוה איסורא ודאי קנסו שוגג אטו מזיד (לרבנן דפליגי עליה דר"ש ואמרי אף בניסת שלא ברשות אף בנתקדשה אפי' הוי מזיד לא עבדא איסורא לא קנסו שוגג ואפ"ה לא קשיא הך דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה דתרווייהו בעינן עבדא איסורא וחששא דשמא יאמרו ודהך דהוחלפו אע"ג דאילו הוה במזיד הוה עבדא איסורא מ"מ כיון דזנות בעלמא הוא ולא שייך חששא דשמא יאמרו מש"ה שרינן וא"כ מהא נמי מוכח דלא כהרי"ף דגרס אלא רישא דעבדא איסורא עיין ברא"ש שהשיג עליו בזה ולפמ"ש גם מהך דהוחלפו ק' על גי' הרי"ף ולמאן דס"ל הטעם משום שמא יאמרו) דאי בעבדא איסורא לחוד תליא הך דהוחלפו אמאי שרינן הא אילו הוה במזיד הוי עבדן איסורא:

וראיתי להרשב"א בחידושיו בסוגיא דכל שפוסל ע"י עצמו ד' צ"ה ע"ב שהקשה על שיטה זו מה שהקשתי לעיל מהא דמשני בגמ' ד' פ"ט נתקדשה דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן והא נמי הרי לא עבדא איסורא ועוד הקשה מהא דא"ר ששת לעיל ד' צ"א מהו"ל למיעבד מינס אנסה ואי ס"ד הטעם הוא שמא יאמרו כו' א"כ מאי קאמר מינס אנסה והא אנן משום גזירה אסרינן לה וכן לרב פפא היאך הוי סבר למיעבד עובדא למשרי' במאי הו"ל למיעבד כיון דאיכא למיחש שמא יאמרו:

ולפענ"ד לק"מ מהא אשיטת רש"י דבאמת היא קושיית הגמ' דפריך דכיון דלא הו"ל למיעבד ומינס אנסה. וא"כ לא עבדא איסורא וא"כ אמאי קנסוה דניחוש לשמא יאמרו כו' ומש"ה גם רב פפא סבר למיעבד עובדא הכי דכיון דלא עבדא איסורא לא נקנוס לה ולמסקנא דגמ' דלא עבדי עובדא במאי הו"ל למיעבד באמת נשארה בקושיא ולא ידעינן טעמא דמילתא דהא גם לשיטת הרשב"א נשארה הקושיא דמאי הו"ל למיעבד בגמ' דידן. רק לפום גמ' ירושלמי מיתרצא והשתא לא צריכין למדחק נפשין בפירושא דטעמא דיהיב בגמ' רישא דעבדא איסורא קנסוה לדחוק ולומר כמ"ש לעיל דכיון דבמזיד הוה עבדא איסורא כו' אלא פירושא כפשטא דבניסת ע"פ ע"א איירי הגמ' התם ושפיר עבדא איסורא דלא דייקא ואינסבה אבל בניסת עפ"י ב' עדים באמת נשאר הגמ' בקושיא ואפ"ה לא עבדינן עובדא ומ"מ למסקנא דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד אפשר דטעמא דפרישית אמת לחלק בין נשאת בשני עדים לנתקדשה:

ונראה דעת רש"י ודעימי' דהך ירושלמי קאי אניסת בע"א. ואהא הוא דמשני שתהא בודקת יפה והיינו כש"ס דילן שהחמרנו עלי' בסופה ד' פ"ח ע"א וא"נ דהירושלמי קאי גם אניסת בשני עדים כמו שהביא הרשב"א מ"מ ס"ל לרש"י ותוס' דלא משגחינן עלי' דאיהו ס"ל כס"ד דש"ס דילן דאמרי' גבי כל הנך דתנן בפ' הזורק דכל הדרכי' האלו בה הוה לה לאמתוני או לאקרויי לגיטא וכהנהו שינוייא דשנינן אבל למסקנא דש"ס דילן דשינויי דחיקי נינהו ולא אמרי' הוה לה לאמתוני ה"נ לא אמרי' הו"ל למידק אם לא בניסת ע"פ ע"א דמתוך שהקלנו עלי' בתחלתה החמרנו עליה בסופה דאי לא הוה מחמרינן בסופה לא הוה מקלינן עלי' בתחלתה כדאיתא בגמ' דף פ"ח ע"א:

ובאמת לכאורה קשה על הרשב"א דמשמע למעיין בדבריו דס"ל דבניסת עפ"י עדים לא מתסרא אלא משום דהו"ל למידק כטעם הירושלמי וכן משמע בר"ן בסוגיא דכל הפוסל כו' ד' צ"ה משמע הא היכא דלא ה"ל למידק כלל לא מתסרא (וכמש"ל לתרץ דברי הרשב"א בתשובה) וא"כ כל הנך דתנינן בפרק הזורק דתצא מזה ומזה כגון נמצא הערוה איילונית וכן נתן גט לאשה ושובר לאיש אמאי מתסרו כיון דלא הו"ל למיעבד כלל למסקנת הש"ס דשינויי דחיקי נינהו ואפשר לומר דבכל הנך דפ' הזורק היינו טעמא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למה"י וכדאי' התם במסקנא גבי שומרת יבם ואי קשיא כיון דס"ס אפי' היכא דלא ה"ל למידק כלל אסורה משום דמחלפא א"כ קושית ט"ז וב"ש על תשו' הרשב"א הדרא לדוכתא. דהא ודאי היכא דמיחלפא יש לנו לאסור אף בדבר שלא הוזכר בש"ס להדיא דהא אפי' בקטנה שלא מיאנה והגדילה קיי"ל כהרי"ף והרמב"ם דאסורה משום דמחלפא אע"ג דלא הוזכר בש"ס ואף הראב"ד לא פליג התם אלא משום דהוי קידושי דרבנן עיין פ' ב"ש ברא"ש סי' ז' וא"כ בהך עובדא דתשו' הרשב"א ה"ל למיסר משום דמיחלפא וע' תוס' ד' צ"ב ד"ה אבל חכמים וכ"כ הרא"ש שם דבנישאת בהוראת ב"ד כמחלוקת ב"ש וב"ה לא שייך טעמא דמיחלפא וא"כ לק"מ על הרשב"א שנראה דבמחלוקת ב"ד של שאול ודוד נמי עשו כל אחד כדבריהם: ש

אי נמי י"ל דאפי' למסקנת הגמ' כל הנך דבפ' הזורק בלתא דנפשייהו מתסרן משום דה"ל לאקרויי גיטא או לאמתוני והא דאמרי בגמ' שינויי דחיקי נינהו ולא סמכי' עלייהו לא אתא אלא לאפוקי מס"ד דהנהו שינויי דחששא דה"ל לאמתוני ולאקרויי גיטא אלים מחששא דה"ל למידק ומש"ה הוי סבירא לן דאפי' למ"ד בניסת ע"פ שני עדי' שריא ואמרי' מהו"ל למיעבד אפ"ה בהנך דפ' הזורק אמרי' דה"ל לאמתוני ולאקרויי אהא לא סמכינן דשינויי דחיקי נינהו לומר דהאי חששא אלים מטעמא דה"ל למידק אלא הני תרי חששי כי הדדי נינהו ואי אמרי' בניסת ע"פ עדים הו"ל למיעבד אף בהנך דפ' הזורק נמי אמרינן מהו"ל למיעבד. וא"כ למסקנא דניסת ע"פ עדים אסורה משום דהו"ל למידק באמת הנך דבפ' הזורק נמי בלתא דנפשייהו אסירן דה"ל לאמתוני ולאקרויי גיטא והא ל"ק לי על הרשב"א מסוגיא דנשאו אין זינו לא דבפ' הזורק דמוכח התם להדיא דהטעם הוא משום שלא יאמרו ועי' תוס' שם וכ"כ שם הרשב"א בחי' להדיא ומשמע ודאי דנשאת בגט בטל ואשה שהלך כו' חד טעמא אית להו דאל"כ לא הוה פריך הגמ' מידי בהאשה רבה ד' צ"א כמ"ש הרשב"א דאי טעמא משום שמא יאמרו לחוד הא לא שייך למימר מהו"ל למיעבד וכמש"כ לדעת הרמב"ם: