שו״ת בית הלוי – חלק א – תשובה ג, קטע 4

אבל משום הא לא תברא די"ל דהס"ד דהפ' הזורק אזלא כר"י נפחא אליבא דר"י ביבמות ד' צ"ה ואליבי' גם הרשב"א מודה דס"ל הטעם משום שמא יאמרו:

ואי קשיא א"כ הדרא קושי' הט"ז וב"ש לדוכתי' דאפי' בעובדא דמיכל בת שאול ה"ל למיסר משום שמא יאמרו כר"י נפחא אליבא דר' יוסי דנקטינן כוותי' לחומרא כיון דלא איתברר אליבא דמאן פסק שמואל הלכה כר"י אי אליבא דר' אמי או אליבי' דר"י נפחא וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ שם הרשב"א גופי'. י"ל דודאי דר"י נפחא גופי' לא אסר משום שמא יאמרו (לשיטת הרשב"א) אלא היכא דעבדא איסורא קצת דלא דייקא שפיר דאל"כ אפי' נתקדשה נמי וכ"כ הרשב"א שם לחד שינוייא דלר"י נפחא בעינן תרוייהו דעבדא איסורא ושמא יאמרו וכו' ולאפוקי מדר' אמי דלא בעי אלא עבדא איסורא לחוד (לשיטת הרשב"א) וא"כ בעובדא דמיכל בת שאול כיון דלא הו"ל למידק כלל וכמש"ל אפי' לר"י נפחא ליכא למיחש משום שמא יאמרו.:

ונראה לפענ"ד להביא ראי' לדעת הרשב"א מהא דמקשה בגמ' דף צ"ד ע"ב ותאסר בשכיבה דאחותה והא הכא ע"כ בשני עדים איירי כמ"ש התוס' בד"ה ואע"ג וכ"כ כל הפוסקים דע"א על מיתת אשתו לא מהימן לישא אחותה וא"כ אי טעם האיסור בניסת ע"פ עדים הוא רק היכא דשייך שמא יאמרו כשיטת הסוברים כרש"י ובנשואת אחיו דליכא למיחש לשמא יאמרו שריא א"כ מאי מקשה הגמ' הא הכא לא שייך שמא יאמרו ואף אשתו בכה"ג לא מיתסרא (ורש"י עצמו אולי נשמר מקושיא זו וכ' בד"ה וגיסו דע"א מהימן על מיתת אשתו אבל על תוס' וש"פ דאזלי בשיטת רש"י בטעמא דשמא יאמרו. ובנאמנות עד אחד על מיתת אשתו פליגי על רש"י קשיא טובא. אבל לשיטת הרשב"א פריך הגמ' שפיר דהא אשתו אפי' היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו כגון נשואת אחיו אפ"ה אסורה משום דה"ל למידק ויש לישב בזה גם לשון התוס' והנה הב"י אף שלא ראה דברי הרשב"א בחידושיו שהבאתי מ"מ הסכימה דעתו הנקי' להבין ולהורות דפלוגתא דרבוואתא היא ע"ש מ"ש בב"ה סי' קנ"ט דמשמעות הרי"ף והרמב"ם דאפי' בנשואת אחיו אסורה אף שראייתם הוא מדהשמיט הרי"ף הא דרב ולפענ"ד איכא למימר איפכא דמש"ה השמיט הא דרב משום דס"ל כשיט' רש"י דבנשואת אחיו דלא בעי גיטא משרא נמי שריא וא"כ כיון דכבר פסק כר"ע והביא הא דאמר ר' חייא בר' יוסף א"ר כגון שקידש אחיו כו' עד אבל בנשואין דליכא למימר תנאה כו' ממילא נשמע דבקידש אחיו אסורה ובנשא אחיו שריא מ"מ נראה דכיון אל האמת דהרי"ף ס"ל כהרשב"א ובהכי ניחא גי' הרי"ף דגרס אלא רישא דעבדא איסורא קנסוה ומה שהשיג עליו הרא"ש מהא דאמרי הכא דליכא למיחש לשמא יאמרו כגון בנשא אחיו אפי' לר"ע לא בעי גט עיין בר"ן אהא דאמר בגמ' דעבדא איסורא קנסוה שפי' בשם הירושלמי דקנס הוא כדי שיבורר איסורו של הראשון וכ"כ הרשב"א והרמב"ן במלחמות כהירושלמי דקנסו וברמב"ן מתברר יותר פירושו כדי שיאמרו מדהצריכוה גט משני מסתמא נשאה אחר שגירש הראשון ובזה יבורר איסורא לראשון שיאמרו הוא מחזיר גרושתו ומכ"ש קודם גירושי שני יאמרו שנשא א"א בלא גט וכה"ג אשכחן דמחמת דמצרכינן גט משני חיישי' לשמא יאמרו כדאמרי' בגיטין ד' פט סוף ע"ב אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו ע"ש) וא"כ לגי' הרי"ף ה"פ אלא לאו כדס"ד דמשום שמא יאמרו בעי גיטא אלא משום דעבדא איסורא (דלא דיייקא שפיר) קנסוה דלבעי גיטא כדי שיאמרו גירש זה ונמצא מחזיר גרושתו וא"כ באשת אחיו ואחות אשה אע"ג דאסירי משום דלא דייקא אבל גיטא לא בעי דהא לא יבורר איסורא בזה דודאי לא יאמרו דמסתמא נשא אחר שגירש ראשון דהא גרושת אחיו היא כנ"ל ברור ונכון דעת הרי"ף דס"ל כהרשב"א וכן הר"ן בסוגיא דכל שפוסל כ' דהאיסור בניסת עפ"י עדים שהוא משום דלא דייקא שפיר והיינו כהרשב"א. (ואע"ג שבסוף דבריו הביא דעת הרמב"ן איהו לא ס"ל הכי):

וראיתי להב"ש ס"ס ט"ו שכלל בקצרה כל הסוגיא ע"ש שכל דבריו נכונים זולת מ"ש דלהרי"ף אף בנשואת אחיו צריכה גט משני הואיל ועבדא איסורא לפענ"ד לא כיון יפה בזה דהא הרי"ף כ' להדיא לקמן בסוגיא דא"ל מתה אשתו ונשא אחותו וחזינן מאן דכתב כו' ולא קמפליג בין נשואין לקידושין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ואף שבזה יש מקום לדחוק ולומר דהרי"ף לא פליג אמאן דכתב שהביא אלא בלא עבדא איסורא כגון אחות אשתו דבמזיד לא אסירא מדאורייתא (וא"כ צ"ל דלהרי"ף מצריך ר"ע גט אפי' באחות אשתו גרידא והא דפריך בגמ' לימא מתני' דלא כר"ע מילתא באפי נפשא היא והיינו דלא כתוס' ד"ה לימא מתניתין) אכן תחלת דברי הרי"ף שהביא הא דר"י בר יוסף א"ר כגון שקידש אחיו את האשה כו' אבל בנשאת כו' לא אמר ר"ע ופסק הלכה כר"ע לא ידעתי איך יפרש הב"ש אבל לענין לאוסרה על בעלה כיון האמת כרבי' דהרי"ף ס"ל כהרשב"א וכמ"ש לעיל דבנשואת אחיו נמי אסורה:

ובדעת הרמב"ם יש מקום עיון בזה דהנה פ"י דגירושין ה"ד כ' הטעם דבנשאת בגט בטל תצא מזה ומזה הוא משום שמא יאמרו ואע"ג דלכאורה אין ראי' מניסת בגט בטל לאשה שהלך כו' דהתם כיון דבאמת גירש זה ונשא זה רק שנמצא הגט בטל שייך יותר חששא דשמא יאמרו הגט הי' כשר משא"כ באשה שהלך כו' דלא הי' שום גט ליכא כ"כ חששא דשמא יאמרו מ"מ הא משמע שם ברמב"ם דחד דינא וחד טעמא אית להו וכן מוכח בגמ' ד' צ"א דאס"ד דבהנך דבפ' הזורק הוי טעמא משום שמא יאמרו אלא ודאי מחד טעמא אית להו: וע"כ נראה דס"ל כרש"י:

ומהא דכ' בהל' ה' שם דאפי' אשת פקח שנשאת לחרש אסורה משמע דס"ל כשיטת הרשב"א דהא התם לא שייך שמא יאמרו כו' דהא אפי' גירש פקח ונשא חרש לאו מחזיר גרושתו הוא להרמב"ם בפי"א ה"ל ט"ו וכ"ה בש"ע סי' י' סעיף ב' ומהא דכ' בהל' ח' וכן הדין באחיו שקידש א' כו' אין ראי' דאפשר דס"ל כרי"ף ורשב"א וכמש"כ להשיג על הב"ש וא"כ אפשר דמשום גט נקט קידש (דבנשא אחיו לא יבורר איסורא) אבל לענין איסור אף בנשא אסורה (דה"ל למידק) וכ"כ הב"י בב"ה שהבאתי לעיל אבל מדלא חילק הרמב"ם בין נסיב אחות אשתו פנוי' ובין נסיב אשת גיסו כדחלקו הטוש"ע ס"ס ט"ו נראה להוכיח דס"ל דקיי"ל כשינוייא דר"י נפחא דר"י מפליג בין אזלא אשתו וגיסו ובין אזלא ארוסתו וגיסו וא"כ כיון דכבר פסק בהלכה ח' ט' כר"ע לחלק בין הלכה אשתו ארוסה להלכה אשתו נשואה אין חילוק בין נסיב אחות אשתו פנוי' או אשת גיסו ולעולם באשתו תליא מילתא אם היתה ארוסה תרווייהו אסירן אף אם אחותה היתה פנוי' ואם היתה אשתו נשואה אף בנסיב אשת גיסו שריא כדפסק הל' ח' ט' (וסברת הרמב"ן דילמא אתי גיסו מקמי אשתו לא ס"ל) ואע"ג דבגמ' לא אתבריר הא דא' שמואל הלכה כר"י אליבא דמאן הוא אי אליבא דר' אמי אי לר"י נפחא כמ"ש הרי"ף וכל הפוסקים ומש"ה פסקו בטוש"ע ס"ס ט"ו כחומרא דר' אמי ולפענ"ד דדעת הרמב"ם דסוגיא דהכא ושינוייא דר' אמי דמיפלגי בין ניסת ע"פ ב"ד לע"פ עדים אתי כס"ד דש"ס דס"ל הכי לעיל ד' צ"ח אבל למסקנא דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד ולא מפליגינן בין ניסת ע"פ ב"ד לניסת ע"פ עדי' ע"כ קיי"ל כשינוייא דר"י נפחא ולענ"ד ברור ופשוט דהרמב"ם ס"ל כר"י נפחא אליבא דרבי יוסי וא"כ ע"כ ס"ל להרמב"ם דהטעם הוא משום שמא יאמרו דהא אליבא דר"י נפחא גם הרשב"א מודה דלר"י הוה טעמא משום שמא יאמרו רק דלהרשב"א בעי ר"י נפחא תרוייהו דעבדא איסורא ושמא יאמרו כדדייק מנתקדשה דשרי' כמש"ל ולהרמב"ם לא בעינן דעבד איסורא למסקנא ובנתקדשה שריא משום דאמרי' תנאה הוי בקידושין וא"כ הא דהלכ' ה' דאשת פקח שניסת בטעות לחרש אסורה טעמא בעי דהא הכא לא שייך שמא יאמרו להרמב"ם כמש"ל ואפשר משום דמחלפא בניסת לפקח אוסר לה (אבל בירושלמי שהביא ה"ה שם עוד היא באלין קנסיא לא משמע כן) ומ"מ אפשר לומר דהירושלמי קאי בניסת ע"פ ב"ד דההיא ודאי קנסא הוא דמחמרינן בסופה:.

שוב ראיתי במל"מ על הרמב"ם פ' הנ"ל שהאריך קצת בזה ודעתו בפשיטות דהרמב"ם ס"ל הטעם שמא יאמרו ומש"ש נפ"מ בין שני הטעמים היכא דזינתה לפענ"ד ליתא דהא התוס' ס"ל הטעם שמא יאמרו ואפ"ה משמע מדבריהם בפ' הזורק בסוגיא דנישאו אין זינו לא דבזינתה נמי אסורה וכ"מ פשטא במתני' ר"פ האשה רבה וכמש"ל דלשיטת רש"י ודעמי' צ"ל דזינתה אסורה משום דמיחלפה דזנות דידה בנשואין דידה מיחלפה כנלע"ד:

היוצא לנו מזה דלהרשב"א דס"ל דקנסוה משום דלא דייקא שפיר א"כ בניסת לאחר עפ"י טעות המורה בקידושין הראשוני' כיון דלא הו"ל למידק כלל לא קנסוה ודוקא כמעשה שהי' בב"ד של שאול ודוד וכגון מחלוקת ב"ש וב"ה דעשו כל א' כדבריהם הא לאו הכי אסורה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י ומכ"ש במורים שאינם מובהקים ודאי אסורה אף להרשב"א דהא ודאי הו"ל למידק ולשאול אצל כל החכמים הבקיאים בהוראה מה דינה ולרש"י ודעימי' דס"ל הטעם הוא שמא יאמרו לעולם אסורה דחשש זה שייך לעולם אך בטעות מורים מובהקים כב"ד של שאול ולהסוברים כשיט' זו צ"ל התי' הראשון של הרשב"א בחי' דבאונס גמור נתנה שאול לפלטי וכן תי' גם בתשובה:

ולדינא נראה דנקטינן בפלוגתא דהנך רבוואתא כחומרי דתרווייהו וקנסו את אחיו וכבר התעורר הב"י בבד"ה וחשש להחמיר כמשמעות הרי"ף וגם הב"ש הלך בעקבותיו ובפרט שזכינו לראות דברי הרשב"א שס"ל להדיא כן וגם הר"ן נראה פשוט דס"ל הכי מי יקל נגדם ודלא כהגהת רמ"א סי' קנ"ט ובודאי אילו ראה או ידע הרמ"א פלוגתא זו לא הי' סותם בש"ע להקל נגדם נגד הנך רבוואתא ופשטא דירושלמי דמשמע הכי ולא אשכחן בש"ס דידן דפליג עליו ומכ"ש בניסת עפ"י טעות המורה נקטינן ודאי להחמיר דחיישי' שמא יאמרו כו' כדעת רש"י ותוס' וראב"ד ורמב"ן ורא"ש וטור וגם דעת הרמב"ם נראה כן ודלא כרמ"א שהביא הך דתשובת הרשב"א ס"ס י"ז כנ"ל ברור בס"ד:

ובדין הרביעי באשה שזינתה עפ"י הוראות מורה מובהק בטעות אף שהוא רחוק מהמציאו' שמורה מובהק יורה להקל באיסור דאורייתא אמנם מקרא מלא הוא אם נעלם דבר מעיני הקהל והכי תנינן הורו ב"ד לעבור כו' גם עלינו לבאר דין זה כבר כתבתי דלהרשב"א שריא כיון דהב"ד הטעוה אנוסה גמורה היא וכיון דבזנות גרידא היא לא שייך חששא דשמא יאמרו ולא מיחלפא בנשואין דהלך בעלה למדה"י ולמהרי"ק אסורה משום דברצון מעלה באישה והמעיין במהרי"ק יראה דראייתו מהרמב"ם שאוסר בזנות דקטנה שהשיאה אביה אינה מכרעת די"ל דידעה שפיר דזנות אסור ומ"ש ראי' משמעתא דפתח פתוח דלא אמרי' ספק באונס ואת"ל ברצון שמא מרוב קטנותה לא ידעה האיסור דהא בקבל בה כו' ולפענ"ד פשוט דגם בהא שייך תי' התוס' דהא כיון דשוגגת אשה להתירה ילפי' מוהיא לא נתפשה הא נתפשה כו' א"כ לענין זה ודאי שוגגת ואנוסה חד שמא הוא ומה בכך דחלוקין לענין קרבן כיון דלענין זה שוין הן ואין ס' אחד מתיר יותר מחבירו עי' דיני ס"ס סי' י"א י"ב ומ"ש ראי' מאסתר דנאסרה אע"ג דעבדה מצוה. לענ"ד שאני התם דידעה האיסור שפיר אלא דמחמת הצלת נפשות ניתנה לזנות והותר לה לעבור על איסור ג"ע ולהאסר על מרדכי א"כ היתה מזידה גמורה לענין ג"ע אמנם סברת המהרי"ק לאסור משום דמעלה בו מעל נראה נכון ואע"ג דלכאורה אזיל בשיט' הרמב"ן שהבאתי בקונטרס דאומר מותר שכ' כעין זה לענין גלות מדכתי' מכה נפש בשגגה עד שיהא שוגג בהכאה וכבר שדיתי נרגא שם שאני התם דבשגגה כתי' ואעפ"י שעושה ברצון מ"מ שוגג הוא בדין. אבל הכא הא לא כתי' שוגג אלא דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא והיפוך מאונס הוא רצון וא"כ הא דברצון זינתה סברתו נכון לאסור ומלשון הרמב"ם אע"ג דלכאורה משמע דכל הנקרא שוגג לענין קרבן הוי בכלל שגגה שכ' הרמב"ם מ"מ אין מדבריו ראי' דאפשר דמיירי בשוגגת המוזכר בש"ס ותפס לשון הש"ס כדרכו וכיון להא דאמר בש"ס ד' צ"א כשגגת איש באשה ולישנא דכשגגת ודאי לא משתמע אלא כהך דהוחלפו ותו דהא גם להרשב"א אומרת מותר לאו שוגגת היא לענין זה וא"כ ע"כ גם הרשב"א יפרש שגגה דנקט הרמב"ם כפי' המהרי"ק דדוחק גדול לומר דהרשב"א פליג אהרמב"ם בהא:

כללא דמילתא אף שראיות המהרי"ק אינם מכריעו' אבל סברתו נכוחה ואין שום חולק עליו זולת שמדברי הרשב"א בתשובה משמע דלא ס"ל סברתו דומעלה בו מעל וכמ"ש לעיל ואולי גם מזה אין ראי' כיון דלא הזכיר בפירוש להקל ואדרבה מחמיר טפי ממהרי"ק לאסור אף בלא מעלה מעל ולדינא צ"ע:

והני מילי בטעות מורים מובהקים דהוי אנוסה גמורה ואין לאוסרה רק משום סברת המהרי"ק בהא אפשר דפליג על הרשב"א אבל בטעות מורה שאינו מובהק ודאי אף להרשב"א אסורה דהא ודאי לאו אנוסה היא דהו"ל למידק ולשאול פי מורים מובהקים ולא לסמוך לעשות מעשה ע"פ הוראות מורה שאינו מובהק:

הנה במה דמבואר בתשובה השני' של א"ז הגאון ז"ל דבזרק גט היה התקנה שלא יהיה גט כלל ולכאורה יפלא היאך אלים התקנה לבטלו גם בדיעבד ואמרתי לכתוב כאן מה דנראה לי בזה:

דהנה בשו"ת נו"ב מה"ת חלק אה"ע סי' קי"ד נשאל בגט שניתן לפני ב"ד והיו שנים בב"ד קרובין זה לזה והצריכה גט אחר וראייתו מדברי הא"ז שהביא התה"ד הביאו הב"י סי' קל"ח דפסל גט הניתן בלילה הרי דס"ל דהוי כדין וא"כ בעינן שלשה דיינים וגם הביא מדברי רש"י שכתב בריש סנהדרין על הא דתנן המיאונים בשלשה משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון הרי דס"ל לרש"י ג"כ דבגט בעינן שלשה דווקא וסיים שם הנו"ב מאחר שלא מצינו מי שיחלוק מפורש על הא"ז ורש"י צריכה גט אחר יעו"ש בדבריו וכן פסק בסי' ק"ה לפסול בדיעבד גט הניתן ביחידי שלא בפני ב"ד יעו"ש והנה מה שהביא מדברי הא"ז אדרבה בדברי א"ז מבואר להדיא ההיפוך ועיין בשו"ת מים עמוקים ובשו"ת של הרא"ש סי' ל"ו הועתק שם דברי הא"ז בלשונו וז"ל שם אחרי שהעלה שם דגט בלילה פסול וכ"ת ליבעי נתינת גט תלתא ולא אשכחן דהוזכרו תלתא אלא במביא גט ממה"י משום דקיום שטרות בג' יעו"ש מה שתי' על זה לחלק בין ג' ללילה הרי דס"ל להדיא דלא בעי ג' והדבר פשוט אצלו עד שהקשה מזה על דבריו דפוסל בלילה ודחק לתרץ משום דמה"ת חד נמי כשר וחולק מפורש על רש"י:

ובאמת דעת רש"י צ"ע טובא ובכל דוכתא לא מצינו גבי גט רק עדים ולא בית דין והנודע ביהודה הקשה בעצמו מהא דאיתא בגיטין דף פ"ו ג' גיטין פסולים ואם ניסת הולד כשר כתב בכת"י ואין עליו עדים כו' רא"א אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר ולרש"י הא בלא"ה צריך ג' ומדקאמר בפני עדים משמע דסגי בפני שנים ועוד דרש"י מפרש שם טעמא דת"ק דס"ל דלא כר"א ולא בעי עידי מסירה וכיון דכתב בכת"י וכתב ונתן קרינן בו ואע"ג דליכא עידי מסירה כשר מה"ת ומיהו רבנן פסלינהו הרי דלת"ק במסרו גם שלא בעדים כשר ובפרט מדברי האלפס ורמב"ם שכתבו דגם לר"א אם נתנו לה שלא בפני עדים כשר דכיון דחתומים עליו עדים גם עידי חתימה כרתי או משום דאנן סהדי שמסרו לידה אבל עכ"פ מוכרח מכאן דלא כדעת רש"י סנהדרין דלדידיה בלא"ה בעי ג' מה"ת משום דהוי דין וגם רש"י בעצמו סותר דבריו וכמש"כ ומה שתי' הנוב"י דהא דמצריך רש"י ג' אינו מצד עצמיות הגט רק משום דע"י הגט מתחייב ליתן לה הכתובה וגם נפטר מכל החיובים שעליו כמו שאר כו"ע והיא נפטרת ממעשי ידיה ומש"ה הוי כדין וכל זה לא שייך רק בנשואה אבל בארוסה לא שייך כל זה ואפי' למ"ד ארוסה יש לה כתובה מ"מ אם כבר שילם לה הכתובה קודם נתינת הגט שוב אין כאן דבר שבממון ביניהם ולא בעינן ג' אבל בנשואה אפי' אם נתן לה הכתובה מ"מ נ"מ לענין מזונות ומעשה ידיה ומש"ה בעי שלשה דוקא ובגיטין שם לא איירי המשנה רק בעיקר דין גט מצד עצמותו ומש"ה לא הצריכה המשנה ג' ונ"מ בזה בארוסה וכששילם לה כתובתה מקודם אמנם בודאי דתי' זה לא ניתן להאמר כלל דנפרש להמשנה דנקטה סתמא רק באופן דחוק ורחוק כזה בארוסה ובנתן לה הכתובה בפרט בדברי האלפסי ורמב"ם שכתבו דאם נתנו לה בינו לבינה ג"כ כשר אם חתמו עליו עדים בודאי לא ניתן להאמר כלל דהם איירי רק באופן כזה וברור דס"ל דלעולם לא בעי ג' ועוד נפלאתי עליו דהרי הכי איתא שם רא"א אפי' אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ועיין בב"ב דף קע"ו ובגיטין דף ג' בתוס' ד"ה וגובה דהך וגובה קאי על רישא דע"י גט זה שמסרו בעדים גובה הכתובה ממשועבדים הרי דהמשנה איירי כשצריכה עדיין לגבות הכתובה ואפ"ה תני דבנתנו לה בפני שני עדים כשר ואני אומר להיפוך למ"ד ארוסה אין לה כתובה ע"כ איירי הך משנה בנשואה וגם לדעת הרמב"ם בפרק עשירי מה' אישות הל' י"א דארוסה אינה גובה כתובה רק מב"ח ולא ממשועבדים הרי מוכח דהמשנה איירי בנשואה והרי רש"י בעצמו פירש בגיטין דף ג' דהך וגובה מנכסים משועבדים קאי על הגט יעו"ש וא"כ הא מוכח דאיירי בלא נתן לה הכתובה ונסתרו דברי הנוב"י ולפי מה דמשמע בתוס' זבחים דף ט"ז בד"ה מה ליושב דעידי מסירה ע"פ דין צריך שיעמדו ובלא"ה לא הוי עדים אין מהמשנה ראיה די"ל דאיירי דאיכא שלשה יושבים כדין ב"ד ולא הוי עדים אמנם עיקר דברי התוס' הוא חידוש גדול שלא נמצא בפוסקים כלל:

גם קשה על רש"י וכמו שהוכיח הא"ז דלא בעי ג' וכוונתו מהא דאיתא בגיטין דף ה' גבי מביא גט ממה"י בפני כמה הוא נותנו לה דר"י אמר בפני ב' ור"ח אמר בפני ג' הרי דלר"י אינו צריך ג' ואפי' לר"ח דמצריך ג' הא לא מצריך רק במביא ממה"י ומשום דצריך לומר בפ"נ דהוי קיום שטרות אבל בנותן גט לאשתו לכ"ע לא בעינן ג' ואין לומר דמש"ה סגי לר"י בפני ב' משום דהשליח מצטרף להשנים והוי ג' וכמו דלענין קיום דבעי בודאי ג' ס"ל לר"י דהשליח מצטרף עמהם כמו כן נצטרף השליח לענין ג' דבעי לנתינת הגט זה אינו דהא מדמפרשינן שם טעמו של ר"י משום דס"ל דשליח נעשה דיין דבדרבנן עד נעשה דיין ור"ח חייש דזימנין מייתי לה אשה ור"י ס"ל אשה מידע ידעי דפסולה ולא סמכי עלה והרי לדעת כמה מהראשונים שליח המביא גט א"צ שיהיה בידו כתב הרשאה שהוא שלוחו של הבעל רק הוא נאמן בעצמו שהוא שליח של הבעל לגרשה כיון דמסר לו הגט חתום בחתימת עדים הוי כשליש דנאמן וא"כ הרי מה"ת מוכרחין אנחנו לעדותו שמעיד שהבעל שלחו דאע"ג דהוא נאמן בעצמו זהו משום דהבעל המניה לכל מה שיגיד אבל עכ"פ הגדתו בעינן מה"ת ונאמן כב' עדים ונמצא הוי עד בדבר דאורייתא ואם נאמר כרש"י דלנתינה בעי ג' מה"ת הרי בדאורייתא אין עד נעשה דיין לכ"ע והניחא לדעת קצת פוסקים דמצריכים שיהיה בידו כתב הרשאה א"כ א"צ עדותו של השליח רק לאמירת בפ"נ והוי עד בדבר דרבנן שפיר מצינן לומר דנעשה דיין לנתינת הגט אע"ג דבעי ג' מה"ת אבל לרוב הראשונים דהוא נאמן בעצמו קשה ובודאי דלא ניתן להאמר דהגמרא דנקטה סתמא איירי רק בבא בהרשאה כיון דלדידהו לא בעינן הרשאה והיאך נוקים סתמא דגמרא וגם הברייתא דמייתי שם דתני בה ונותנו בפני ב' דאיירי רק בבא בהרשאה ועוד דגם בבא בהרשאה נגזור משום זימנין דיבא בלא הרשאה ואתיא למסמך עלה דבשלמא על אשה תי' שפיר אשה מידע ידעי דפסולה לדון אבל נגזור דיבא בלא הרשאה: