שו״ת בית הלוי – חלק א – תשובה ג

תשובה ג

שאלה בענין אומר מותר איך קיי"ל לדינא והואיל ולא ראינו שום פוסק שיחוור דין זה על מכונו ראיתי להאריך בזה בעז"ה ואל אלקים אמת ינחני בדרך אמת:

גרסי' בסנהדרין דף ס"א ע"ב ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח כו' לאו מאהבה ומיראה ורבא אמר לך לא באומר מותר והקשו התוס' וז"ל ובריש הגולין ד' ז' ע"ב דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם רבה גרסי' דעני אביי בתרי' א"נ גבי גלות טובא בשגגה כתיב ולכאורה לפי תירוץ הראשון שבתוס' דגרסי רבה לא מחלקי בין גלות לקרבן אמנם כד מעיינת שפיר א"א לומר כן חדא דקושיית התוס' בריש פ' הגולין מתינוק שנשבה כו' לא מתרצא בתי' זה (ועי' מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י דלא תיקשי מתינוק שנשבה) וע"כ צריך לחלק בין גלות לקרבן כמ"ש התוס' בריש הגולין:

ועוד הא אמרי' בפ"ב דמכות ד' ט' ע"א דלמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב נמי לאו שוגג מקרי לענין גלות ופטור ואי לא מחלקינן בין גלות לקרבן. א"כ נימא דכוותי' לגבי קרבן נמי פטור דלאו שוגג הוא תמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו השוגג השנוי ברוב התלמוד סבור שהוא שומן ונמצא חלב סבור שהוא אשתו ונמצא אחותו (ועי' רש"י סנהדרין ד' סב ע"ב ד"ה שבשאר מצות שבועות י"ט ריש ע"א ד"ה פרט למתעסק ואפי' לרבא דס"ל סבור שהוא שומן ונמצא חלב הוי מתעסק (עי' שבת ד' ע"ג ע"א רש"י ד"ה דסבר שומן) ואפ"ה חייב קרבן ודאי אפי' לרבא דחלבים ועריות כדתניא התם חומר בשאר מצות כו' שגג בלא מתכוין חייב וע"כ לא מתוקמא אלא בסבור שומן הוא ואכלו כמסקנת הגמ' שם ודוחק גדול לומר דלתי' התוס' דגרסי' רבה יפרש ברייתא דשגג בלא מתכוין כקושיית התוס' דע"ג ד"ה אלא לאו ויפטר מתעסק גם בחלבים ועריות ועוד הא מתעסק נמי שוגג מיקרי ולא מיפטר אלא מאשר חטא בה פרט למתעסק) ועוד בהא דקתני ביבמות ד' ל"ג ע"ב ובשעת כניסתן לחופה החליפו על כרחך היינו הוחלפו כדמסיק בגמ' וחייבים דקתני ע"כ היינו חטאת כדקתני להדיא בבריי' דר' חייא וא"כ ע"כ מוכח דמתעסק כי האי אפי' לרבא חייב:

ועוד אי גרסי' רבה ולא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ רבא דלא כרבה ודלא כאביי דלרבה פטור מקרבן משום דהוי קרוב למזיד כמו בגלות ולאביי פטור מקרבן משום דהוי אנוס ואנוס ודאי פטור מקרבן (כדאית' שבועות י"ח ע"א לא חדא ליחייב דאכניסה אנוס הוא וא"כ ע"כ רבא דמחייב אומר מותר בקרבן הוא דעת שלישי דסבר אומר מותר לאו אנוס ולא קרוב למזיד הוא אלא שוגג גמור הוא וחייב בקרבן וזה דוחק:

ועוד תיקשי לרבא דס"ל אומר מותר שוגג גמור הוא וחייב בגלות היאך יפרש ברייתא דריש הגולין בשגגה פרט למזיד בשלמא אביי לא פליג אאוקימתא דאומר מותר רק אלישנא בברייתא קא מתמה היאך קורהו מזיד וכדפירש"י ד"ה אנוס הוא ואיהו דשני לנפשי' כמ"ש התוס' ד' ט' ע"א ד"ה ורב חסדא דאפי' אי אנוס הוא מ"מ קורהו מזיד כיון שיודע בטוב שהוא הורגו אבל לרבא אי ס"ל דאומר מותר שוגג גמור הוא ופטור מגלות איך יפרש הברייתא דבשגגה פרט למזיד (ודוחק גדול לומר דאיהו דחיק ומוקים נפשיה כקושיית התוס' ד"ה פשיטא):

ולכאורה י"ל דלרבא ימעט פרט למזיד דברייתא כגון הזורק אבן לר"ה או סותר כותלו ביום כדאי' פ' המניח ד' ל"ב ע"ב דהוי שוגג קרוב למזיד וכמאן דמתני התם אליבא דרבא הא דריב"ח אסיפא א"נ י"ל אפי' לרב פפא משמי' דרבא דמתני ארישא י"ל דפטור ג"כ היכא דהוי קרוב למזיד אלא דס"ל להאי לישנא דאפי' נכנס ברשות לא הוי קרוב למזיד כקושיי' התוס' ד"ה דלא סגי ואף שהתוס' כ' בד"ה מיתבי בסופו דלמאן דתני ארישא חייב קרוב למזיד מ"מ אין פירושם מוכרח די"ל כמ"ש והכי משמע מדשני התם רב פפא גופי' אליבא דלישנא קמא הב"ע באשפה העשוי להפנות בלילה וכן הרמב"ם פ"ו מה' רוצח הל' י"א פסק כמאן דמתני ארישא ובהל' ז' ח' פסק בכל הנהו דהוי קרוב למזיד דפטור אבל מ"מ דוחק גדול לומר דרבא יהא דעת שלישי ויפרש הברייתא באוקימתא שלא הוזכרה בסוגיא כלל ועוד דנראה דשוגג דומיא דסותר כותלו ביום חייב נמי בקרבן אע"ג דהוי לי' לעיוני. דהא בפ' אלו דברי' ד' ע"ב ע"ב אר"י אשתו נדה בעל חייב אע"ג דהו"ל לשיולי' ואפי' סמוך לוסתה (ועי' תוס' שם דאפי' ידע שהוא סמוך לוסתה ובעל הנדה חייב בקרבן ודוחק גדול לומר דרבא פליג אדר' יוחנן:

מיהו הא ל"ק לי מדאביי דאמר אומר מותר אנוס הוא א"כ גם מקרבן פטור אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן והכא מחייב אביי קרבן בעובד מאהבה ומיראה והיינו ע"כ באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה כדפירש"י ד' ס"א ע"ב ד"ה חייב וד' ס"ב ד"ה אלא לאו וא"כ לכאורה קשה דאביי אדאביי (ולפמ"ש אי"ה לקמן בשם רש"י ריש כריתות דלא מקרי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה כו' בלא"ה לק"מ) הא לאו קושיא הוא דנוכל לפרש דעת אביי כדפירש"י פ' כלל גדול לר"י ולר"ל דאומר מותר מעיקרו כגון תינוק שנשבה דלא ידע האיסור מעולם הוא דהוי אונס אבל הכיר ולבסוף שכח הוי שוגג כמתני' דהשוכח עיקר שבת (וכמ"ש לקמן לשון רש"י לחלק בזה לאביי) וא"כ לק"מ דבסנהדרין ד' ס"ב מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח ונתעלם ממנו האיסור כמ"ש לקמן בשם התוס' להדיא דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי אף דאין ראייות התוס' שייך באומר מותר מאהבה ומיראה דהא שפיר הוא מודה בע"ג מ"מ נראה נכון לתרץ כמ"ש ולהכי מחייב קרבן דשוגג הוא ובפ"ב דמכות דפריך אביי אומר מותר אנוס הוא היינו באומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם והא דפריך אביי אנוס הוא ופשיטא לי' דבברייתא ממעט אומר מותר כי האי שלא למד מעולם היינו משום דאי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח חייב אף בגלות כמו בקרבן ולא הוי ממעט לי' מבשגגה דהאי שוגג גמור הוא ובהכי ניחא דלא תיקשי לאביי קושיית התוס' פ' כלל גדול ד' ע"ב ע"ב ד"ה באומר מותר ע"ש אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן דהתם מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח וכדכתבו התוספות שם להדיא ד"ה עד כאן דאומר מותר דע"ג היינו דוקא הכיר ולבסוף שכח דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ג אינו ישראל כיון שמודה בע"ג ואומר מותר כי האי שוגג הוא לאביי וחייב ובפ"ב דמכות מיירי באומר מותר מעיקרו כמש"ל:

אבל אי קשיא הא קשיא לי דהא ודאי מסתברא אומר מותר מעיקרו קרוב למזיד הוא כ"ש הכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד וכן יש להוכיח מדהקשו התוס' על רבא דמחייב קרבן באומר מותר דע"ג (דהיינו בהכיר ולבסוף שכח כמש"ל בשם התוס' דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי) מהך דריש הגולין וכן הקשו התוס' בפ' כלל גדול ולא תירצו כמ"ש לדעת אביי לחלק בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי כמ"ש דלאביי דסבר אומר מותר אנוס הוא הוא דשני לי' בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם (דשפיר הוי אנוס דמאין הי' לו לשום על לבו לשאול וללמוד דין זה) ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם א' הי' לו לשום על לבו ולא הוי אנוס אבל לרבא דס"ל דאפי' אומר מותר מעיקרו הוי קרוב למזיד משום דהו"ל ללמוד כ"ש הכיר ולבסוף שכח דהוי קרוב יותר למזיד דהוי לי' לשום על לבו יותר וא"כ אכתי לא תירצו כלום בתירוצם דגרסי' רבה דהא אכתי קשה לרבה דס"ל אפי' בהכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד איך יתרץ מתני' דהשוכח עיקר שבת:

אלא ודאי מחוורתא דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי וודאי שוגג גמור הוא למאן דסבירא לי' אומר מותר קרוב למזיד הוא כתי' שני שבתוספות סנהדרין הנ"ל וכ"כ התוס' פ"ב דמכות ובפ' כלל גדול דס"ח ע"ב ושלהי פ' כיצד הרגל וכ"כ הרשב"א בחידושיו ס"פ כיצד הרגל דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי שוגג גמור מיקרי וכ"פ הרמב"ם הל' רוצח פ"ו היה עולה על דעתו שמותר להרוג ה"ז קרוב למזיד ואינו נקלט וכן בפ"ה הל' ד' גבי גר תושב כ' ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוין להרגו ולענין קרבן פ"ב מהל' שגגות ה"ו פסק דחייב [והיינו כרב פפא ריש כריתות דף ג' ע"ב דמוקים כגון בתינוק שנשבה כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' דבתראה הוא ומחייב בקרבן אפי' היכא דלא הוי ליה ידיעה מעיקרו (ובחנם נדחק הכ"מ שם בטעמו: ועי' רמב"ם שם ריש פ"ו מהל' שגגות הביא הך דרב פפא והכ"מ את מקורו לא הראה כנראה דאשתמיטתי' סוגיא זו) וכ"מ מהא דהוי בה רבא שבועות די"ח ריש ע"א ואי עם הארץ הוא כו' משמע דבע"ה שלא למד מעולם ולא הו"ל ידיעה מעיקרו נמי חייב קרבן ורבא בתראה הוא] ולי נראה דאפשר לומר דהתוס' גם לתי' הראשון ס"ל לחלק בין גלות לקרבן אך האמת תפסו דרבה גריס מדעני אביי בתרי' אבל לדינא אין נפקותא מזה דהא רבא ודאי מחלק בין גלות לקרבן כמו שהוכחתי לעיל והילכתא כוותיה נגד אביי אמנם בהא יש להסתפק רבא כמאן ס"ל אי כרבה דקרוב למזיד הוא אי כאביי ודאי אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכי הא דא' בפ"ב דמכות דף ח' ע"א אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא דודאי אינו אלא קרוב לאנוס וכן כ' הרמב"ם להדיא הל' רוצח פ"ו ה"ז ועוד דאביי גופיה דקאמר אנוס הוא ס"ל דלאו דוקא אנוס אלא קרוב לאנוס ומחלק בין גלות לקרבן דאל"כ תקשה קושיית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה דחייב בקרבן (דהא התוס' בפ' כלל גדול סברי דטעמייהו דר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה לאו משום אומר מותר אנוס הוא אלא מהקישא דמונבז) ואפי' אם נאמר דהתוס' דהכא בהא כשיטת רש"י ס"ל (דטעמייהו דר"י ור"ל משום אומר מותר אנוס הוא) ולא תקשה מתינוק שנשבה כמש"ל מ"מ תקשי הא דסבור בהמה ומצא אדם דקרי ליה אונס וכה"ג ודאי חייב בקרבן כמש"כ אלא ודאי נראה דגם אביי דס"ל אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכמ"ש התוס' בפ' כלל גדול דף ס"ח ע"ב ד"ה אבל תינוק ע"ש: והנה

רש"י בפי' משנה א' דכריתות פסק בהדיא דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן ולכאורה נראה דהיינו כאביי וס"ל דלאביי הוי אנוס גמור לכל מילי וכן משמע לישנא דגמ' דנקטו בלישנא דרבא קרוב למזיד ובלישנא דאביי אנוס הוא ולא קרוב לאנוס וכ"מ לכאורה מדאמר אביי סנהדרין דף ס"א ע"ב מנא אמינא לה כו' לאו מאהבה ומיראה כו' ורבא כו' באומר מותר משמע דלאביי אומר מותר פטור מקרבן ואי קשיא קושיית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה עי' רש"י פרק דף ס"ח ע"ב אהא דאר"י ור"ל אבל תינוק שנשבה כו' וגר שנתגייר בזה"ב פטור דקא סברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא ולפ"ז ל"ק לשיטתו דבאמת אביי ס"ל כר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה מקרבן וכן נראה מלשון רש"י מדתפס בלשונו אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה משמע להדיא דכיון להא דאביי דממעט אומר מותר מבשגגה מטעם אנוס ואע"ג דדחו התוס' לפירש"י בפ' כלל גדול מדאמרי' שם אנן דאמרי' כמונבז וטעמא דמונבז מפורש בגמ' מהקישא דתורה אחת יהיה לכם נ"ל דעת רש"י דבאמת מונבז נמי לא פטר תינוק שנשבה אלא מטעם אנוס דהא אבנין אב דנקיט בברייתא וכך היה מונבז דן כו' אף שוגג שהיה לו ידיעה ודאי לא סמיך מונבז כדפרש"י ד"ה מ"ט דמונבז כו' ומהקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס לא מוכח למעט היכא שלא היה לו ידיעה אלא לחייב אף בהיה לו ידיעה כדילפינן בגמ' מהאי הקישא אף לחייב שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ולא ילפינן איפכא דלא לחייב אלא בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ועי' תוס' ד"ה כ"ש שהוספת שסיימו מיהו ק' לר"י דהא פטרי מהקישא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח והיינו לשיטתם דלא ס"ל טעם אנוס אבל לרש"י ניחא דבאמת תינוק שנשבה לאו מהאי טעמא מפטר אלא מטעם אנוס והקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס למונבז לא קאי אלא אהא דמחייב אף בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ובהא לא ס"ל לר"י ור"ל כמונבז ובהכי ניחא הא דפליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן דפליגי אמונבז ועי' בכ"מ פ"ב דשגגות ה"ו ובלח"מ שם ואם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת התוס' שהבאתי לעיל דאומר מותר דע"ג היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה ודאי לק"מ אאביי מכל הני דוכתי דמוקים בגמ' שגגת ע"ג באומר מותר דהא אביי כר"י ור"ל ס"ל לשיטת רש"י ומודה בהכיר ולבסוף שכח בלאו אנוס הוא וחייב קרבן אבל באמת רש"י לא פי' כן עי' בפ' כלל גדול דף ע"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר פי' להדיא כגון גר בזמן הבית כו' וכן פי' בסנהדרין דף ס"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו' כיון שלא הוזכרה לו מעולם ע"ש ונראה דמשמע לרש"י לישנא דאומר מותר דבש"ס דהיינו שלא ידע האיסור מעולם וכ"נ מלשון רש"י ריש פ' כלל גדול שהבאתי לעיל דקרי לתינוק שנשבה אומר מותר וכ"נ מלשון רש"י ריש כתובות דף ב' ע"א בסופו שכ' אבל באומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס ופטור והא ודאי בהכיר ולבסוף שכח ליכא מ"ד אנוס הוא דהא משנה ערוכה היא השוכח עיקר שבת כו' ובודאי כיון רש"י להא דר"י ור"ל ומדלא פי' כן להדיא דמיירי בכגון תינוק שנשבה משמע דנכלל בלשון אומר מותר ואפ"ה לא קשה לרש"י מכל הני דוכתי אאביי די"ל דכל הני דוכתי דמוקים שגגת ע"ג באומר מותר אליבא דרבא הוא דשקל וטרי הש"ס לאוקמי בהכי וכולהו גרירי בתר הך סוגיא דסנהדרין דף ס"ב ריש ע"א דאביי מוקי באהבה ומיראה ורבא מוקי התם להדיא שגגת ע"ג באומר מותר ולהכי קאמר בכל הני דוכתי (שבת דף ע"ב ע"ב סנהדרין ס"א ע"ב בסופו כריתות ג' בסופו) אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי אלא לרבא מא"ל אלא באומר מותר ואדסמיך ליה קאי דפריך לרבא מא"ל ואהא קאמר אלא (ע"כ רבא לטעמיה כדמוקי בסנהדרין ריש דף ס"ב באומר מותר והיינו לרבא דוקא אבל אביי מוקים במאהבה ומיראה כטעמיה אבל באומר מותר באמת פטור לאביי דאנוס הוא ובהכי ניחא לי לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' כלל גדול דף ע"ב ע"ב ד"ה עד כאן כו' אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת ולפמ"ש אתי שפיר דניחא ליה לאתויי מרבא להקשות דידיה אדידיה וא"כ לשיטת רש"י א"צ לחלק בין גלות לקרבן לאביי ופטור אף מקרבן דאנוס גמור הוא ואע"ג דהך דסבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב ודאי לאו אנוס גמור הוא אלא קרוב לאונס (לרב חסדא דסבר כאביי) דהא דכוותיה ודאי חייב בקרבן כמש"ל ובהגולין דף ט' ע"א מדמה להו אהדדי דקאמר התם ואזדו לטעמייהו כו' לאו משום דחד דינא אית להו אלא י"ל דהא בהא תלוי דלמאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה קרוב למזיד הוא שהיה לו ללמוד הא נמי קרוב למזיד הוא וליכא למימר קרוב לאנוס הוא דאבעי ליה לעיוני כמ"ש רש"י שם ד"ה קסבר בהמה אבל למאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה אונס גמור הוא שפיר איכא למימר בהא דסבור בהמה כו' דקרוב לאנוס הוא ואף שזה דוחק לומר דלאו חד דינא אית להו מ"מ כתבתי כן לישב דעת רש"י ולפי משמעות לשונו שהבאתי לעיל דמשמע להדיא דאביי כר"י ור"ל ס"ל דאנוס גמור הוא ופטור מקרבן:

אבל לרבא ודאי גם לרש"י צריך לחלק בין גלות לקרבן כתי' התוס' דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי דאל"כ תקשי לרבא קושיית התוס' מתינוק שנשבה והנה קושיא זו יש לתרץ דהא טעמא דרבא דא"ל קרוב למזיד הוא היינו משום שהיה לו ללמוד כמ"ש דף ט' ע"א ד"ה כסבור בהמה וכן פי' התוס' בד"ה ואזדו לטעמייהו ובד"ה דאומר מותר משא"כ בתינוק שנשבה (עי' רמב"ם ה"ל שגגות פ"ב ה"ו שפי' תינוק שנשבה לבין העו"ג וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם כו' כשיודע לו שהוא ישראל כו' ע"ש ובכה"ג) נראה דלא שייך לומר שהיה לו ללמוד כיון שלא ידע שהוא ישראל ולא ידע דתם מש"ה חייב בקרבן אבל אכתי תיקשי (אי גרסי' רבא) מכל הני דוכתי דמוקים רבא להדיא באומר מותר ואין לומר דכל הני דוכתי דשגגת ע"ג מיירי ג"כ בתינוק שנשבה דהא בסנהדרין דף ס"א ע"ב מיירי בכהן משיח (בידע שהוא ישראל ומה הם ישראל ודתם ושפיר היה לו ללמוד). ועוד אפי' אי גרסי' רבה דלא תיקשי מכל הני דוכתי דמחייב קרבן באומר מותר דהתם לרבא הוא דשקל וטרי הש"ס כמש"כ מ"מ אכתי תקשה לפי מש"ל דלמ"ד אומר מותר קרוב למזיד הוא אין סברא לחלק בין אומר מותר מעיקרו להכיר ולבסוף שכח תקשי לרבא (או לרבה) משנה ערוכה דהשוכח עיקר שבת גם מה שהקשיתי לעיל מהך דסבור כותי ונמצא גר תושב דחייב דכוותיה ודאי בקרבן אלא ודאי לרבא (ולרבה) גם לשיטת רש"י ע"כ נחלק בין גלות לקרבן והא דפסק רש"י ריש כריתות דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן לא אדע על מה פסק נגד רבא דס"ל להדיא איפכא דקרוב למזיד הוא ואף אם נאמר דרש"י גריס כגי' התוס' סנהדרין דרבה לא פליג אאביי וס"ל דלאביי אנוס גמור הוא לכל מילי כמ"ש ליישב דעתו וא"כ הלכתא כאביי (ותניא בפלוגתא דרבוותא אי הלכתא כאביי ורבא נגד רבם) עדיין קשה מכל הני דוכתי דמחייב רבא להדיא אומר מותר בקרבן בפ' כלל גדול דף ע"ב ובסנהדרין דף ס"ב ע"א וע"ב וכבר כתבתי דלפירש"י איירי התם בכגון תינוק שנשבה והתם ודאי רבא דס"ל הכי וא"כ הלכתא כרבא נגד אביי:

ומהא דאמר רבא שבועות דף י"ח ע"א ואי ע"ה הוא כו' דמשמע דע"ה שלא ידע האיסור מעולם חייב קרבן לרבא וכן רב פפא דבתרא הוא מוקי בריש כריתות דף ג' ע"ב בתינוק שנשבה כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' ומחויב קרבן באומר מותר מעיקרו לא קשיא ארש"י דהא רש"י כ' במשנה א' דכריתות הבאתי לשונו לעיל דלא הוי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף (וסברתו נראה דבאומר מותר כל הגוף איכא למימר דאנוס הוא דמאין ולאין היה לו לשום על לבו לשאול שום שאלה. אבל אם יודע עיקר הדין דע"ג אסורה היה לו לשאול כל פרטי הדינים שיזדמנו לו וללמוד כל פרטי האיסור ואף בהך דפירש באבר חי היה לו לשאול וללמוד מקודם דין זה) והך דרבא ודרב פפא לאו עוקר כל הגוף הוא: