שו״ת בית הלוי – חלק א – תשובה ב

תשובה ב

מכתב זה כמו שהוא מצאתיו וכתוב תחתיו הועתק מתשובת הגאון מוהר"ח זללה"ה מוואלזין להגאון מהור"ר יהושע צייטליש זצללה"ה:

אמרי נועמו הגיעני ונשתעשעתי בד"ק אשר הן הן גופי תורה ואם היות שבכמה דברים אתווכח אתו כך היא דרכה של תורה ולזאת נקראת מלחמת ה' וברוך חכם הרזים ית"ש ובהרצאת דברים הרבה שיש לי לדון בקרקע בכל פרט ופרט אין רצוני להתהדר לפני כת"ר רק להשיב פני כבודו בענין הנוגע לנ"ד וה' אלקים אמת ינחנו בדרך האמת:

נידון החשש הראשון אשר השליח נתן לה הגט תחת הקאטינקע הפתוחה שלא היה ראוי לנוח שמה ונפל לארץ תיכף ודאי אם כך היה המעשה דינו ברור כמש"כ כת"ר דדמי להיתה ידה קטפרס ואף שנפל לתוך ארבע אמותי' לא נמסר הגט כהילכתיו לדידן דקיי"ל כחומרא דשמואל ומכ"ש אם היה בר"ה אשר רבו הפוסקים דמדינא לא מהני ד"א בר"ה ופשיטא דפשיטא אם השליח בא תחילה לתוך הד"א לא דינא ולא דיינא שאין מסירת הגט כלום: והחשש

הב' מחמת שבהרשאה מסתמא היה כתוב כנוסח הנהוג שאמר להשליח ליתן הגט לידה והשליח מסר לתוך בגדיה מה נמרצו אמרי יושר דבכה"ג הוי שינוי בשליחות לדידן דמחמרינן ליתן לידה דוקא ואף אם נימא דאינו פוסל בדיעבד מ"מ לענין שליחות בכל דהו הוי קפידא כמבואר בכתובות דף צ"ט ע"ב ובפרט לפי מה שתפסו הפוסקים גי' ר"ח שם דלאחד מסתמא הוי קפידא אמנם מש"כ כת"ר דפשיטא בנ"ד שהבעל עשה תחבולות לגרשה בעניותי איפכא מסתברא דבנ"ד ודאי לא קפיד הבעל ליתן לידה דוקא והיה דעתו באיזה אופן שיעלה ביד השליח למסור לה ומש"כ כת"ר דלא אזלינן בא"א בתר אומדנא כמבואר בסי' מ"ב נראה דשאני הכא דעיקר הדין תליא באומדנא אי קפיד הבעל או לא ומה"ת לא ניזול בתר אומדנא ואי הוו מסהדי סהדי דאמר להו הבעל שאינו מקפיד באיזה אופן שתעלה ביד השליח למסור לה ודאי לא הוי אמרי' דתרי ותרי נינהו נגד עידי הרשאה רק הוי אמרי' דאיגלאי מילתא דלא קפיד ואף שאמר למסור לידה סידרא נקט ואתא וכן אי הוי מסהדי הכי עידי הרשאה לא הוי אמרי' דחוזרין ומגידין הם ומה"ת לא נוכל לומר דאנן סהדי דלא קפיד בנ"ד שהיה עושה תחבולות להפטר ממנה: ודעתו רק שלא יהיה עליו איסור ב' נשים לכשישא אחרת ודאי לא קפיד אחומרא דלכתחילה:

ואשר השיב כת"ר על הב"ש שכ' בשם הריב"ש להתיר להשיאה בנתן לתוך מלבושיה אף שפירוש כת"ר בדברי הריב"ש עולה יפה אף נעים אבל מה שהרעיש על הב"ש מדברי הריב"ש שכתב שהיה ראוי להוכיח הנושא והנושאת לא שמיע קול רעש דהא בעובדא דהריב"ש היה עוד חשש דחתם סופר ועד דלמאן דפסיל בה מחמיר טפי מחומרא דשמואל פשוט לומר דמשום האי חשש היו ראוים לעונש וכת"ר המעיין ישפוט בצדק שלזה כיון הריב"ש שהרי כ' שם ותהי עונותם על עצמות הדיינין ואם הדיינין סמכו על מש"כ אליהם הריב"ש להתירא להינשא שלא להוציא לעז על הגיטין הראשונים שהיו כולם נעשין על דרך הזה וכו' ובודאי לא היו כולם נותנין בסימטא תוך ד"א ובנפילה על הבגד אלא שהיו נעשים ע"י חתימת סופר ועד וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהמנהג היה להיות הסופר אחד מהעדים:

ואשר כ' כת"ר שהב"ש לא הביא דברי הריב"ש אלא לפלפולא בעלמא הוא דוחק גדול ושיחלק הב"ש על הרמ"א לא נפלאת היא וכן דרך האחרונים בכל חלקי השו"ע:

ואשר הקשה כת"ר על שהביא ראיה מהריב"ש שהיה מחכמי הספרדים ולא קיבלו חומרות רבותינו הצרפתים אשר הרמ"א הביא דבריהם הנה באמת חכמי הצרפתים הראשונים לא החמירו אלא לענין לכתחילה שהרי לא כ' הסמ"ק והכל בו והמרדכי אלא לשון טוב או נכון ליתן הגט לידה ממש וכן משמע מדברי המרדכי שהרי הביא שם לעיל מיניה דברי הר"ח וחלק עליו ואח"כ הביא דברי הגהות סמ"ק שלא ליתן לתוך חצירה והיינו משום דחומרת הר"ח הוא אפי' לענין דיעבד וכמש"כ שם דבחצירה לא משתרי לעלמא וע"ז הוא דחולק עליו וחומרת הסמ"ק הוא רק לענין לכתחילה הרי דלענין חצירה הצרפתים מקילים לענין דיעבד והספרדים מחמירים לחוש לדברי הר"ח אף לענין דיעבד ולענין מלבושיה וקלתה לא הזכירו כלל חכמי הספרדים הראשונים כגון הרמב"ם והרשב"א והר"ן כלל ודברי הרמ"א שהחמיר לענין מלבושיה גם בדיעבד באמת חידוש הוא שלא נזכר בשום פוסק ורבינו משה מדעתו הוסיף חומרא זו ונראה דעת הרמ"א ז"ל דחצירה וקלתה ומלבושיה בחדא מחתא נינהו וכמש"כ הסמ"ק דבחד טעמא שייכין וס"ל להרמ"א ז"ל דכמו שלדעת חכמי הצרפתים כולהו אסירי לכתחילה ה"ה לחכמי הספרדים דנקטו חומרות הר"ח לאסור בחצירה אף דיעבד ה"ה נמי קלתה ומלבושי' אף דיעבד אסירי וא"כ שפיר מצינן לאתויי ראיה מהריב"ש דמחמיר בחצירה אף בדיעבד ובמלבושיה כתב דהוי כמטא גיטא לידה ולישנא דכמטא גיטא לידה משמע ודאי דשריא להינשא:

ובחשש הג' שכ' כת"ר שמסתמא לא קראו הגט לפני עדי המסירה אף שאנכי בדרך אחרת נחני ה' בדעת הראב"ד דלהראב"ד לא בעינן קריאה כלל בשליח שבחו"ל אין רצוני להאריך לבאר שיטתו בזה כי ודאי להשיאה לכתחילה אין להקל נגד דעת הרמב"ם ויפה כ' כת"ר דהוי כלא קראוהו ונאבד אם לא שהעדים יכירוהו בסימנים מובהקים:

ומש"כ כת"ר דאף אם קראוהו העידי מסירה בשעת סידור הגט נתבטלה הקריאה מחמת שהיה כמה ימים ביד השליח מילתא דפשיטא ליה למר מספקא לי טובא דאיכא למימר כיון דסתמא אמר הש"ס לאחלופי לא חיישינן לא חיישינן אפי' אחר זמן והכי משמעות דברי הרא"ש שכ' לא חיישינן עד דידעינן דאחליף והר"י בן הרא"ש שהביא הב"י לא חייש אפי' לחזור ולאקרויי גיטא כדמשמע מלשונו שכ' דבזמן מועט כזה אין לחוש ואולי בגוף התשובה ראה הב"י להדיא דאפילו לכתחילה לא חיישי' ומש"ה הוא דתמה הב"י דהא דמי קצת לעיילי' לבי ידיה דלכתחילה מיהא בעי לאקרויי גיטא שנית:

והחשש הד' שכתב כת"ר מחמת שנתאחר השליח כמה ימים מלמסור יפה דקדק הרמ"א בלשונו שכתב מיהו נהגו להחמיר ולכתוב גט אחר דודאי הוא חומרא בעלמא לחוש לדעת הר"ן ז"ל נגד כל הפוסקים וכת"ר נמשך אחר הב"ח לומר דגם דעת הרמב"ם הוא כן ואע"ג דקלסיה מר לשיטת הב"ח בעניותי אפס מקום לקיים דבריו כי לא די אשר דברי הרמב"ם במקומו סוף פ"א אינם סובלים פירושו שהרי הרמב"ם כ' שם רק לשון כותבין ולא לשון נותנין אלא שדבריו סותרים דברי הרמב"ם ריש פ"ב שכ' שם בדין ב' כותבין וחותמין ונותנין לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה הרי דהרמב"ם אדרבה מיקל טפי מהר"י והרא"ש דאף הבעל בעצמו יכול לגרש בו אחר זמן ולכאורה קשה על הרמב"ם קושית התוס' והרא"ש שם מהאי דכותבין גט לאיש וכו' דהא הרמב"ם ס"ל דע"ח כרתי אבל משום הא לא תברא דברווחא משני כמה מרבוותא קמאי קושית התוס' והרא"ש דמשום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' ומילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בו רבנן ואכמ"ק להאריך בזה דאיך שהוא שיטת הרמב"ם אינו נוגע לדינא שביאר מפורש בדבריו דמגרש בו בכל עת שירצה ותו לא מידי:

ובחשש הה' שכתב כת"ר דהשליח מפורסם לפסול נמשך אחר הב"ש בסי' קמא ס"ק מ"ד דבשליח פסול חיישינן למזויף ואני בעניי לא ידעתי היכן מצינו שהחשוד לדבר אחד יהי' חשוד לדבר אחר ובפרט לדבר החמור כעריות ואשר הביא את הב"ש לדוחק זה הוא קושייתו על הרא"ש שם ובס"ק מ"ה לא סלקי ליה שיטתו ולא ידענא מאי קשיא ליה על הרא"ש דמאן יאמר דהרא"ש מיירי בדליכא עידי שליחות הרא"ש מיירי בדאיכא עידי שליחות וכן כל החולקים על הרמב"ם דאי בדליכא עידי שליחות לא היה הראב"ד מייתי ראיה ממשנתינו דהכל כשרין להביא גט וכו' דפסולי דמתניתין ודאי פסול אף אם עשהו שליח בפנינו ובפנינו מסר לה דכיון דאינו בתורת שליחות מעשה קוף בעלמא הוא משא"כ הפסול בעבירה אלא ודאי דגם הראב"ד מיירי בדאיכא עידי שליחות ומש"ה לא מצאו מפרשי הרמב"ם מקום מאין יצא ליה דין זה ובאמת נראה דלדינא לא פליגי הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם באמת מיירי בדליכא עידי שליחות כאשר כבר היטיב לראות המל"מ ואשר התפלא שם על הרא"ש לפמש"כ לא קשה מידי דהרא"ש באמת איירי בדאיכא עידי שליחות ואזדו לטעמייהו דהרמב"ם לטעמו דס"ל דשליח כשר לעולם נאמן על שליחותו אף היכא דא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומש"ה סתם דבריו לפסול את הפסול בעבירה דסתם שליח הכי הוא בלא עידי שליחות והרא"ש לטעמיה דסתם שליח הוא בעדים דוקא רק היכא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן אגב בפ"נ ובפ"נ וא"כ אי בלא עידי שליחות גם שליח כשר אינו נאמן ומאי רבותא דעד פסול ובדאיכא עידי שליחות שפיר הקשה אמאי פסול כיון דלא צריכינן לסהדותא. ולזיופא לא חיישינן ודאי:

ומש"כ כת"ר לפסול את השליח מחמת הקול כדכ' הרשב"א הובא בב"י חו"מ סי' ל"ד הוא דעת יחיד נגד הרא"ש ושארי פוסקים והב"י גופה לא הביא דעתו בשו"ע אפי' בשם יש מי שאומר והרמ"א קבע דעת הרא"ש בסעיף כ"ה שם וכ"כ כל האחרונים ועוד דבנ"ד נראה דגם הרשב"א מודה דכבר יצאה מחזקת א"א מדאורייתא ובפני נכתב ובפני נחתם מדרבנן הוא וכל הנשים נאמנות על זה:

והעירעור אשר קרא כת"ר על א' מעידי המסירה ודאי אם יתברר פסולו בב"ד הרי לא נתגרשה אלא בע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים ואף שהב"ח בתשובה ק"ב המציא קולא לפי מנהגינו שמזהירין את העדים להרהר בתשובה באמת אטו בתוונא דליבא יתבי סהדי זולת שארי פקפוקים אשר בדברי הב"ח שם ותלמוד ערוך הוא מאימתי חזרתו ובאמת גם הב"ח לא כ' שם אלא לענין משאו ומתנו אם מחוייבים להדר ולבדוק אחריו אבל אם יתברר פסולו בב"ד ודאי נפסל למפרע מיום שעבר העבירה:

ואשר כ' כת"ר שלא להתירו לישא אחרת משום שריותא דידה דלא לימרי קמו רבנן במלתא וכו' ואני מחמיר יותר דאף אם אין שום חשש בגט הניתן בע"כ ונמסר כדת אעפ"כ דרכי לאוסרו ואע"ג דהב"ש סי' קי"ט ס"ק י"א נסתפק אם עבר וגירש בע"כ אי הוי גיטא ולכאורה מדינא דכל בו שהביא הרמ"א שאם נשאת שוב אין האיש נקרא עבריין משמע להדיא דבדיעבד הוי גיטא אבל בתקנות ר"ג מה"ג אשר בסוף תשובות מהר"ם ב"ר ברוך דקי"ג מבואר להדיא שהתקנה הוא מפורש דגם בדיעבד אין הגט כלום ומהב"ש וכמה פוסקים נעלם ולא ראו עיקר התקנה רק התקנה שהיה אח"כ בשנת תתק"ץ שהבעל והסופר והעדים יהיו בארור המובא שם בדף קל"א זאת ראו עיניהם. ובסוף תקנות תתק"ץ מבואר שם שתקנות ר"ג מה"ג המה בתוקפם ואין רצוני להאריך בדקדוק דברי התקנות שם ובש"פ המדברים בזה] והנראה דאתו ר"ג ובית דינו ותיקנו גזירת כו' ושלא יהיה הגט כלום ועדיין נתנו רשות לחכמי קהילה אחת להתיר במקום שיראו טעם לומר דבכה"ג לא שייך תקנת ר"ג ואתו חכמי תתק"ץ ותיקנו שצריך רשות ג' קהילות דוקא (ובזה נתיישבה דעת הפוסקים המחמירין לומר דגם במקום מצוה גזר ר"ג וסרה מעליהם תלונות הפוסקים המקילים ואומרים וכי ס"ד דבמקום מצוה יגזרו ולפמש"כ ניחא דבמקום מצוה יתנו חכמי הקהילות רשות אבל לזרוק הגט מדעת עצמו שלא בהסכם חכמי הקהילות אכתי איכא למימר דר"ג השוה מדותיו] ולא רחוק בעיני לומר דהתקנה שלא יהיה הגט כלום הוא תקנת רשב"ם וחכמי דורו וכדמשמע שם קצת ובכל דור הוסיפו חומרא והיאך שיהיה סדר התקנות כולם היה מרבותינו גדולי הראשונים אשר היו כמלאכים המשמשים במרום ואנן ככופתי דחמרא לגבייהו חלילה חלילה לנו לנגוע בתקנתם ח"ו אשר לזאת בסתם נשים ודאי ראוי להחמיר על הבעל בכל מיני חומרות להצריכו שיתן גט אחר משום שריותא דידה וגם שריותא דידיה לישא אשה אחרת ולא לפגוע באיסור ב' נשים וכבר הסכמנו אשתקד עם חכמי ווילנא לאסור עליו אשתו השניה משום איסור ב' נשים והופרדו זה כמה חדשים עד שיגרש את הראשונה מדעתה אמנם היינו בסתם נשים אבל בנשים שמן הדין הוא לגרשם משפטן חרוץ ברמ"א בכמה דוכתי בסי' קי"ז גבי נכפית וכן הסכימו שם האחרונים בסי' ע"ז וכן בריש סי' קי"ט וכ"כ הב"ש בס"ס קי"ז גבי נכפית דיכול לזרוק לה גט ואף דמש"כ שם דגם לדעת את"ל שכתב שם הרא"ש בתשובה כן הוא דכיון שכ' שם הרא"ש שיכול לכופה מכ"ש שיכול לזרוק לה גט ע"כ אנכי בדרך אחרת נחני ה' בכוונת דברי הרא"ש דנראה ברור דעתו ז"ל דמה שמקבלת הגט על ידי כפיית ב"ד עד שמרוצית אף שמה שמרוצית הוא ע"י כפי' זה לא היה כלל בתקנת ר"ג דר"ג לא גזר רק אלא על זריקת גט כמוזכר שם בדבריו ומש"ה כתב דאף את"ל שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ היינו אף לנכפית שמן הדין הוא לגרשה ג"כ גזר שאסור לזרוק לה גט מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל היינו כמו שהאיש כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כן הדין לכוף את האשה עד שתרצה לקבל ואם תמאן לקבל מרצונה מ"מ ביד הבעל לכופה ע"י מניעות שכ"וע עד שתתרצה לקבל הגט וידעתי שכמה פוסקים המדברים מזה כאלו בחדא מחתא כפיות ב"ד עם זריקות גט ואף דמש"כ הרמ"א גבי נכפית דאינו בזה משום תקנת ר"ג היה מקום לפרש דבריו דכפיה שע"פ ב"ד לא הוי בכלל התקנה אך בהג"ה שבסוף הסי' שם וכן בכמה דוכתי משמיעין דבריו להדיא שהיכא שמן הדין לגרשה לא גזר ר"ג ולפמש"כ לקמן דלדינא לא קיי"ל כהך את"ל דהרא"ש אפשר שמש"ה כ' הרמ"א כן וכן אמ"ז מוהר"ם לובלין בתשובה א' לא נחית לחלק בהכי ואחריו נמשך הב"ש לענ"ד הדברים ברורים ופשוטים בכוונת הרא"ש ז"ל כדכתיבנא ודלא כהב"ש אבל לענין דינא אינני חולק דברווחא איכא למימר דהא דכ' הרא"ש כן היינו לרווחא דמילתא בנידון שנשאל שם אם לחייב את הבעל בשכו"ע ע"ז השיב דאפס מקום לחייבו דמסתברא דבאשה נכפית לא גזר ר"ג ואף את"ל דגם בזה גזר היינו על זריקות הגט הוא דגזר אבל הדין הוא שיכפנה עד שתתרצה לקבל גט ואיך ניתי אנן ונמנע ממנו הכפיה אשר בידו אבל לדינא איכא למימר דגם הרא"ש ז"ל ס"ל כסברתו הראשונה דבכה"ג לא גזר ר"ג הואיל והדין הוא לגרשה ואף אם נימא דהרא"ש ספוקי מספקא ליה אי גזר ר"ג גם בהא מ"מ חכמי דורו שהסכימו שם לדעתו כתבו בפשיטות דבכה"ג לא גזר ר"ג ואף דמש"כ שם וכי סבור אתה שר"ג עשה תקנתו על עוברת ע"ד איננה ראיה מכרעת דאף אם נאמר שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ הרי נתן רשות לחכמי קהילות להתיר והמה יתירו במקום שהדין הוא לגרשה וכן אני מורה ובא שלכתחילה צריך הסכמת ג' קהילות והיינו משום חומרא כראוי להחמיר בדורינו מה שהפרוץ מרובה בעה"ר אבל לדינא אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל הראשון שבראשונים הוא מהר"ם מרוטונבורג ז"ל בתשובה הוא הובאו דבריו גם במרדכי והג"א בכתובות בפ' המדיר דבעוברת על שבועה לא בעו הסכמות חכמי הקהילות וכן כתב הרמ"א ז"ל והאחרונים ז"ל בפשיטות דהיכא שמהדין הוא לגרשה יכול לגרשה בע"כ ולא חיישי' לספיקא דהרא"ש ז"ל: