שו״ת בית הלוי – חלק א – תשובה א

תשובה א

בענין שאילתא דשאילנא באיש אחד שנפל בדרך הליכתו לארץ ומחמת זה הוכה בביעיו עד שאח"כ התחיל להתנפח ונתייסר ביסורין כמה שנים עד שזה זמן קרוב חתכו לו הרופאים ביצה א' של ימין והוציאוה כשהיא נרקבת גם הבשר שסביבותיה היה נרקב ונשאל ש"ב המאוה"ג מו"ה ישראל כהן ראפפורט ני' אב"ד דק"ק בוחאוו אם מחוייבים להפרישו מאשתו הישראלית והגיעני דבריו שפתח בכחא דהתירא ושאל גם לחוות דעתי בזה וזאת היתה תשובתי אליו וה' אלקים אמת ינחני בדרך אמת חונן הדעת בא"י למדני חקיך:

[א] פתח דברי יאיר בדין שכ' הרמב"ם דע"י חולי מקרי בידי שמים שראשית דברי מעכ"ת בנוים ע"ז והיות דרכינו לראות כל דין עפ"י מקורו מהש"ס ומפרשי הרמב"ם את מקורו לא הראו אמינא ביה מילתא דבאמת מסוגיא דש"ס דילן אין ראיה מכרעת דלולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל בעניותינו לא היינו למדין להכשיר אלא הנולד כן ממעי אמו דהכי משמע מדיוקא דרבא מפצוע הפצוע וגם הקישא דממזר משמע הכי דהא מום דממזר משעת יצירה הוא אבל כבר כ' רש"י דע"י רעם וברד מקרי נמי בי"ש כמו ממעי אמו: וכל חכמי ישראל שוין בזה ולא ברירא לן מהיכא פשיטא להו הכי ולהני רבוותא דס"ל שר"י בשר"יב"ב אתחלת יצירה קאי יש מקום אתי לומר דמדנקט שמואל סתמא פ"ד בי"ש כשר ולא אמר הלכה כר"י בשר"יב"ב יש לומר דאתי לאוסופי דע"י רעמים וברד מקרי נמי בי"ש כמו ממעי אמו אבל להנך רבוותא דס"ל דר"י בשר"יב"ב אבידי אדם קאי לא מצאתי מקום ראיה לזה וליכא למימר משום דפצוע משמע מכת חרב וכיוצא בו דלא מצי למיהוי נולד כן דא"כ היכי הוי מצי למכתב הפצוע ואולי משמע להו לישנא דמתניתא דנקטה אף כאן בי"א משמע להו דכל שאינו בי"א אינו בכלל פצוע ולפ"ז ודאי אין לחלק בין רעמים וברד או ע"י חולי וא"כ משמע כדעת הרמב"ם דבאמת אינו מחלק ביניהם רק כל שאינו בי"א כשר אבל איננה ראיה מכרעת דא"כ אם נפצעה ע"י בהמה וכיוצא בזה נמי נימא דכשר הואיל ולאו בידי אדם הוא וכדקיי"ל גבי חרותא כת"ק דרשב"א חולין ד' נ"ה ב'*:

(וממוצא דבר ישכיל המעיין שמש"ש הפר"ח דלמאן דסבר גבי פ"ד שע"י חולי לא מקרי בי"ש ה"ה גבי חרותא אסור אין דמיונו עולה יפה דשארי הבריות יוכיחו:)

ומ"ש היש"ש מדאיצטריך דרשא דרבא ולא סגי לרבא בהקישא דתני במתניתא מזה מסייע להרמב"ם דתרווייהו איצטריכא חד למעוטי ממעי אמו וכן ע"י רעם וברד וחד למעוטי ע"י חולי עכ"ד וכל המעיין השופט בצדק יראה שדבריו דחוקים ותו דגם לפי שטתו אכתי איכא למימר דח"א למעוטי ממעי אמו וח"א למעוטי רעמים וברד וגם תמיהתו על רבא דדריש מפצוע הפצוע וכי פליג על ברייתא דדריש בהקישא בעיני לא נפלאת היא אפי' לפי תמיהתו על רבא דבירושלמי איכא מאן דיליף מהקישא דממזר לחומרא לפסול אף בי"ש משום דממזר יצירתו בי"ש הוא (והובא הירושלמי גם ברא"ש בסוגין) וא"כ ברווחא איכא למימר דמש"ה איצטריך דרשא דרבא לאקושי לקולא ואהני הקישא למשרי ע"י רעמים וברד אף דלאו ממעי אמו הוא ולפ"ז קצת ראיה להכשיר ע"י רעמים וברד אבל אין זה ראיה גמורה דעיקר תמיהתו על רבא ליתא דבכמה דוכתי מייתי הש"ס דרשא דאמורא והדר נקט ותנא מייתי לה מהכא והיינו משום דזימנין לא ידע האמרא מהברייתא והיינו דאמרי' בכולא תלמודין תניא נמי הכי וכן תניא כוותיה והוא כלל גדול בש"ס וכ"ה ברש"י כתובות ד' ה' ב' ד"ה מהו לבעול בתחלה והא דאמר ר"ל לר"י קידושין ד' ט' ב' כעורה זו ששנה רבי כו' נראה דר"ל ידע דר"י ידע הך ברייתא:

והאמת הברור דהרמב"ם הוציא דינו מהירושלמי דבירושלמי גרסי' אית תנא תני בי"ש כשר ואית ת"ת בי"ש פסול הוי בעינן למימר מאן דתני בי"ש כשר ר"י בשר"יב"ב היא מאן דתני בי"ש פסול רבנן היא אר"א ב"פ קומי דר"ז כולה דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסיית ה"ה בי"א כמו שהוא בי"ש ופי' הירושלמי פשוט דלשנויא דר"א פלוגתא דר"י ורבנן הוא בי"א ופלוגתייהו דהנהו תנאי הוא בכה"ג שעלתה שחין וע"י החיכוך נימוקה או נחסרה ביעה דמאן דתני פסול סבר כיון דע"י חיכוך נימוקה או נחסרה לא מקרי בי"ש ומאן דתני כשר סבר כיון דהשחין גרם החיכוך מקרי בי"ש א"נ דלשנוייא דר"א מר א"ח ומא"ח ולא פליגא דמאן דתנא כשר מיירי בסתם בי"ש שלא ע"י חיכוך ומאן דתני פסול מיירי בע"י חיכוך אבל הראשון נראה עיקר דלישנא דר"א דמסיים וה"ה בי"א כמו שהוא בי"ש משמע דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהא דמחמת שהוא בי"א כמו שהוא בי"ש מש"ה מ"ס דכבי"א דיינינן לה ומ"ס דכבי"ש דיינינן לה ועכ"פ היאך שיהיה הפי' בירושלמי הרי דע"י שחין גרידא מיקרי בי"ש לד"ה והן הן דברי הרמב"ם שכ' או שנולד בהן שחין והמסה אותן:

[ב] ולא זכיתי לעמוד ע"ד הרא"ש ז"ל שכ' דבירוש' משמע דליקוי שע"י חולי חשוב נמי בי"א וכעין זה נמי עמד כבר מהריב"ל על מש"כ הרא"ש וכמה רבוותא קמאי בשם הירושלמי דר"י בריב"ב לא מכשר אלא בי"ש שהוא נגד מסקנא דירושלמי ועם היות שדבריו נכונים בישוב דברי הרא"ש לפרש דכוונתו הוא שהעיקר הוא בירושלמי כדהוון בעיין למימר דר"י בריב"ב לא איירי אלא בי"ש ולא כשינוייא דר"א כי היכי דלא תיקשי מההוא דאסתתם גובתא כו' (ומה שיש לעיין בשיטת הרא"ש אין כאן מקומו) אבל עדיין אין ישובו מעלה ארוכה לענין ע"י חולי דאף אם נתפוס שיטת הרא"ש ז"ל לדחות שינוייא דר"א היינו במאי דס"ל לר"א דבי"א פליגי בהא הוא דאידחי אבל במאי שלמדנו מדברי ר"א שע"י שחין מקרי בי"ש ודאי בהא לא אדחי דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא לא בבבלי ולא בירושלמי וכן הרמב"ן בחידושיו שהחליט בשם הירושלמי דפליגי בי"ש מ"מ הביא שם לשון הרמב"ם שע"י שחין והמסה אותן מקרי בי"ש ולא חלק עליו והיינו משום דלאו הא בהא תליא וכדכתיבנא. ולקיים דברי הרא"ש יגעתי ולא מצאתי ובודאי אינני כדאי להרים ראש נגד אדונינו הרא"ש ז"ל אשר לאורו אנו הולכין אבל כבר כתבו התוס' דמשמע בירושלמי מתוך המסקנא דאיירי בי"א הרי שקיבלו שינוייא דר"א לדינא וקם דינא כהרמב"ם הואיל ואין הש"ס שלנו חולק על הירושלמי וגם מ"ש הרא"ש ז"ל בשם רש"י להחמיר אינו מוכרח כמ"ש היש"ש דאיכא למימר דרש"י חדא מינייהו נקט וקצת יש להוסיף דרש"י לרבותא נקט רעמים וברד דאיתעביד מעשה אבן וסד"א דמה לי נפל אבן מן הגג ופצעתו או אבן הרעם וברד קמ"ל הואיל ובי"ש הוא כשר. וכל שכן אם נפצע על ידי שחין דלא איתעביד מעשה כלל רק ממילא נימוקה:

אמנם מ"ש היש"ש ראיה מדברי רש"י דלעיל ד' כ' ע"ב שכ' סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו וכן מבואר בדברי רש"י בסוגיין דף ע"ה שכ' סריס חמה בי"ש הוא מחמת חולי דדעת רש"י נמי דע"י חולי מקרי בי"ש: אינני רואה שום ראיה משם דכוונת רש"י דלעיל מבואר דאף דסתם סריס חמה הוא הנולד כן ממעי אמו מ"מ גם מי שתש כוחו מחמת חליו ואבד ממנו כח ההולדה זה מקרי ג"כ סריס חמה וכדאמרי' לקמן ע"ט ע"ב אין לך אשה שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה א' קודם למיתתו וכ"כ רש"י שם בסוגיין דף פ' ד"ה לכולה גופה זהו כונת שני דיבורי רש"י שהביא הרש"ל אבל לדינא דידן אין ראיה מכאן דלא מיקרי חולי אלא מי שחלה כל גופו משא"כ ליקוי דחד אבר מכה הוא דמקרי אבל לא חלי רק מסברא באמת נראה דאין חילוק ביניהם כיון דהוא בי"ש וכן עיקר לדינא:

נחזור לדברי הרמב"ם שכ' או המסה אותן או כרתן אם כוונתו הוא שהשחין המסה וכרתן כבר כ' שמבואר בירושלמי דע"י שחין גרידא לד"ה מקרי בי"ש ואם כוונתו שמחמת השחין כרת אותן האדם כמ"ש היש"ש בפשיטות צריך ביאור מאי דפסק לקולא בפלוגתא דתנאי בירושלמי דהא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר (ע"א דף ו' ע"א) והואיל ופטטי' דאורייתא טבין אמינא מילתא חדתא דלפי מה שתפסו הרבה פוסקים דפלוגתא דרבוותא אקרי ספק איכא למימר דהא דאזלי' בשל תורה אחר המחמיר היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ י"ל דגבי פ"ד לא שייך הך כללא יש לדון ולומר ספיקא דידי' כשר דהא בסוגיין איתקש לממזר וגבי ממזר אמרי' ספק יבא (קידושין ריש ד' ע"ג) ואיכא למימר דלכולה איתקש ואין רצוני להאריך בהרצאת דברים שיש לי בזה*:

(ומכ"ש לשיטת הראב"ד והריטב"א דפ"ד נכלל בתוך חמשה קהלי אין אנו צריכים אפילו להקישא דממזר דאפי' בלא הקישא הוי דינא כממזר דספיקא דידיה שרי':)

[ג] ועתה באתי להשיב על סדר מכתב מעכ"ת מ"ש דבנ"ד אפשר לדמותו לע"י חולי לא כן עמדי. דכיון דהתחלת הכאב היה שנפל לארץ הוי דך שנידוך בקרקע ואף שבתחלה לא הרגיש רק כאב בעלמא כן דרך כל הנימוקים שאינו נימוק בבת אחת רק מעט מעט וברוך חכם הרזים ית"ש:

ולכאורה יש מקום לומר דדין זה תלוי בפלוגתא דתנאי דירושלמי שהבאתי לעיל סוף אות א' שעלתה חטטין ומתחכך בה כו' דלמאן דשרי התם סבר דאזלי' בתר מעיקרא שהשחין גרם החיכוך ומאן דאסר התם סבר בתר סופא דמילתא אזלינן ואי נימא דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהדין טעמא א"כ בנידון דידן מאן דשרי אסר מאן דאסר שרי אבל לא ברירא לי מילתא דבהדין טעמא פליגי דברווחא איכא למימר דמאן דאסר התם היינו משום דלא שרינן אלא דוקא בכולו ע"י שמים מתחלה ועד סוף אבל אם נתערב בו בידי אדם אסור בין בתחלה בין בסוף ותו דאף אם דנימא דתלי' בפלוגתא דתנאי הא בשל תורה הלך אחר המחמיר ואף שהראיתי פנים לעיל אות ב' דבפ"ד לא שייך הך כללא לא כתבתי אלא להעיר לב המעיין ועדיין הרבה יש להרצות בזה:

ואשר חשש בזה מעכ"ת להחמיר אף שכבר היה נרקב קודם שנחתך משום דבחתיכה הוסיפו דבר חדש דפ"ד יש לו רפואה וכ"ש א"ל רפואה כמבואר בס' יראים והסמ"ג בשם הספרי הנה לפמ"ש היש"ש לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש והמסה אותן או כרתן היינו שנכרת ע"י אדם וכמש"ל אות ב' הרי שדעת הרמב"ם להדיא דלא חיישינן להא ובנד"ד דנרקב מסתבר הכי גם מסברא דכל שהוא נתמסמס כליתא דמי בכל דוכתי: ד

[ד] ודברי הספרי דאתי לידן נימא ביה מילתא דהנה הב"י דחאו לומר דלית הלכתא כוותיה נגד הא דתניא ניקב פסול נסתם כשר לפי' כל הגדולים דהא דתניא ניקב פסול קאי אגברא גופא דלא כהרא"מ ואנכי בדרך אחרת נחני ה' לקיים דברי הספרי לכל השיטות ופלוגתייהו דרא"מ והחולקים עליו הוא בספרי אהיכא קאי דהנה במשנתינו ר"פ הערל שנינו איזהו פ"ד כו' ואיזהו כ"ש כל שנכרת הגיד משמע מפשטא דמתניתין דכל פסול שבבצים מקרי פ"ד וכל שבגיד מקרי כ"ש אבל בגמ' אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן וכבר ישבו התוס' דף ע"ה ד"ה כ"ש אמאי נקיט הכי במתניתין ולדינא ודאי אין חילוק בין פסול דבצים לפסול דגיד כל שהוא פצוע או דך בכולן מקרי פ"ד וכל שהוא כרות בכולן מקרי כ"ש וא"כ פלוגתייהו דהרא"מ והחולקים עליו הוא על פי' הספרי אהיכא קאי דהרא"מ ס"ל דהספרי קאי אפ"ד וכ"ש דמתניתין וכדנקיט הכי גם בספרי לעיל מינה איזהו פ"ד וכו' וכ"ש כל שנכרת הגיד אהא הוא דנקט מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר דהיינו כל שבבצים חוזר ושבגיד אינו חוזר מש"ה קשיא ליה הברייתא דתני ניקב חוזר ונסתם. ומשמעות הסוגיא דקאי אגיד (ולפמ"ש לקמן דאכולהו קאי עכ"פ אגיד ודאי קאי) והחולקים על הרא"מ ס"ל דהספרי לא קאי על כ"ש דמתני' אלא אקרא קאי וכדאמר רבא פצוע בכולן דך בכולן דהיינו כל שנכרת בין בבצים בין בגיד מקרי כ"ש וכל שנפצע בין בביצים בין בגיד מקרי פ"ד ואהא הוא דנקט בספרי מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר וניקב תולדה דפצוע הוא דפצוע הוא שנבקע ביקוע רב וניקב הוא ביקוע מעט והכי אמרי' בברייתא דף עה סוף ע"א איזהו פ"ד כו' ואפי' נקבו וא"כ לק"מ על הספרי מברייתא דניקב בגיד חוזר ונסתם דניקב אף בגיד מיקרי פ"ד ויש לו רפואה וכן משמע בירושלמי שמסדר שם ברייתא דספרי בין הברייתא דניקב פסול ונסתם כשר כו' עד חוזר להכשירו ובין היכי עבדינן כו' ולפיטת הב"י דהברייתא דספרי פליג אברייתא דנסתם כשר לא יתכן הא דנקט שם כיצד הוא עושה כו' אחר הברייתא דספרי אבל לפמש"כ דניקב היינו פצוע מסודר כהלכתו:

ורש"י שכ' בחולין דף מ"ח דניקב פסול מפני שהוא כ"ש: ולכאורה ס"ל כהרא"מ אבל אין זה מוכרח דאולי נקט רש"י לשון משנתינו ר"פ הערל ול"ד הוא כמש"כ דמשנתינו הוא ל"ד ולכאורה לשון הברייתא דנקט מפני שהוא שותת משמע דכ"ש הוא אבל גם זה אינו מוכרח דמאן יאמר דפצוע ודך נמי פסולייהו לאו מטעם דמפני שהוא שותת הוא ומסברא נראה דמש"ה הוא דאין מולידין ואין רצוני להאריך בהרצאות שיש לפי"ז בתוס' ד' ע"ה בד"ה כ"ש]:

ולפמש"כ דהא דניקב כשר אם נסתם היינו משום דניקב תולדה דפצוע הוא ופ"ד י"ל רפואה כמש"כ בספרי נראה לומר דברייתא דניקב ונסתם לא אגיד לחודא קאי אלא אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה וכן נוכל לומר גם לשיטת הב"י דהא הב"י לא דחה הך דספרי מהלכתא אלא משום דס"ל דניקב דגיד היינו כ"ש ומדחזינן הברייתא דניקב מהני בהו סתימה הרי הברייתא דניקב ונסתם הוא נגד הספרי וא"כ אכתי לא אידחי אלא הא דכ"ש אינו חוזר אבל הא דפ"ד חוזר אכתי לא אידחי וא"כ איכא למימר אף לשיטת הב"י דניקב ונסתם אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה ועמש"ל אות ו' בהג"ה:

ואי תקשה דאי פ"ד יש לו רפואה היאך מנסבי לפ"ד אשה האסורה לישראל כשר ולכמה מרבוותא אף ממזרת גמורה אמאי ניחוש שמא הבריא דהא לקמן דף פ' מסקינן דלחד אבר חיישינן ופ"ד ליקוי דחד אבר הוא וגם ניחוש שמא יבריא ותהא אסורה עליו וכן לשיטת הב"י דדחה הך דספרי מהלכתא ואף דנימא דאידחי נמי הא דפ"ד חוזר הרי לשיטתו כ"ש י"ל רפואה ותקשה לשיטתו אכ"ש היאך מנסבינן ליה אשה האסורה לישראל כשר ואי נימא דהא דאמרי' בסוגיא דף ע"ו ה"מ קטן אבל גדול אקפילי אקפל היינו דאפי' לשעתו לא מהני הסתימה אנח לן חדא דל"ל למיחש לשמא יבריא דכיון דמנסבי ליה כבר הוא גדול ולא תהני ליה סתימה אבל מדברי רש"י ז"ל שכ' ע"ז לאחר שעלתה ארוכה חוזר ונסתר משמע דלשעתו מהני הסתימה ומעלה ארוכה א"כ ליחוש שמא יעלה ארוכה ויבריא בנתיים ותהיה אסורה עליו הא לא קשיא דהא בספרי לא נקט דפ"ד י"ל רפואה אלא שפ"ד חוזר דהיינו שחוזר ונסתם. ובאמת בדקינן ליה אי נסתם אי לא ולשמא יבריא נמי לא חיישי' דידע אינש בנפשו אם נסתם אי לא ואי נסתם יפרוש ממנה והא דפריך מהאי גברא דחרזי' סילוי' כו' צ"ל דבדקו וראו שלא נסתם דאל"כ לא הוי קשה מהא דאוליד דדילמא אסתם ואוליד*:

(*ודוחק לומר דכיון דנפק מיניה כחוטא דמוגלא תו לא מסתם והרי"ו שכ' בנתיב כ"ג ח"ד דבניקב ביעיו לא מיפסיל אלא בדנפק מיני' חוטא דמוגלא יחידאה הוא ולא מצינו לו חבר ובפרט לפמש"כ לקמן ריש אות וי"ו דהעיקר הוא דר"י בריב"ב אבי"א קאי והלכתא כוותי' צ"ל דהא דפריך וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא וכו' היינו משום דעובדא הוי דתרווייהו אינקבו וכדאמ' שם דחרזי' סילויא בבצים לשון רבים וגם לשון מחריזה הכי משמעי ואי נימא דבניקב לחוד לא מיפסיל אי לא נפיק מיני' מאי קושיא מהא דאוליד דלמא האי חוטא מחד ביצה הוא דנפק ושפיר אוליד וכן הא דשלח שמואל לרב לשאול על בניו מה זו שאלה כיון דחד חוטא הוא דנפק מיני' משמע מביצה א' ושמואל הא ס"ל בהדיא בירושלמי הלכה כר"י בשריב"ב וא"ל בישוב שיטת הר"י:)

ונראה דהא דא"ל שמואל לרב צא וחזור על בניו מאין הם דהיינו לבדוק אם נסתם ואוליד המה בניו ואי לא עלתה לו רפואה המה בני זנונים וכן י"ל הא דאמר בסוף פרקין ד' פ"ג ע"ב ור"י אמר לך צא וחזור על בניו מאין הם דודאי גם לר"י לא גרע טומטום שנקרע מסריס חמה וסריס חמה יש לו רפואה כדאמר ר"א במתני' שם ד' ע"ט ב' וכן בברייתא שם ד' פ' ע"א העיד ר"י שבמינם מתרפאין ואף ר"ע לא פליג עליו אלא מטעמא דלא הי' לו שעת הכושר אבל על עדות של ר"א שיש לו רפואה לא פליג וא"כ שפיר נקט הש"ס גם בסוף פרקין צא וחזור על בניו דהיינו אם נתרפא המה בניו ואי לאו המה בני זנונים*. ואכתי תיקשה הא דכתבו הפוסקים שפצוע דכא דאוליד הוי בניו ממזרים ודאים אמאי ניחוש שמא חזר ונסתם ומש"ה כ' הב"ש ס"ק ג' דאי הוליד לא תלינן שנתרפא אבל לקמן ד' פ' הא מסקינן דלחד אבר שנתרפא חיישינן וא"כ אף אי בדקי' וחזינן דלא נסתם הא אמרי' שם דבחד אבר אף אם יחי' וסופו לקוי חיישי' שמא הבריא בנתיים וא"כ גבי פ"ד ג"כ ליחוש שמא הבריא בנתיים ואז אוליד בשעת בריאותו ודוחק גדול לומר דלא הוו ממזרים אלא כשאומר הוא בעצמו דלא הבריא דנאמן האב לומר על בניו שהם ממזרים וצ"ל דהא דחיישי' שמא הבריא היינו דוקא בדבר שרפואתו בי"ש כדמשמע לישנא דשמא הבריא אבל פ"ד אינו נתרפא אלא א"כ נסתם ע"י אדם וכדאמרי' בסוגיא היכי עבדינן מייתינן שערתא כו' ולשמא נתרפא בי"א לא חיישי' וכעין זה אשכחן בש"ס בכורות דף כ' דמפלגינן בין רובא דתלוי במעשה כו':

(*ונראה דשאלת שמואל לרב לא הוי עלי' דידי' אם לאפרושינהו אלא על הבנים אם הם ממזרים או מותרים לבא בקהל דהא מלישנא דהש"ס חזור על בניו כו' משמע דכבר היו לו בנים הרבה בעת שאלתו ואי שאלתו עלי' דידי' הוי אי לאפרושינהו הו"ל לשמואל למשאל אחר לידת ולדא קמאי אלא נראה דעלי' דידי' לא הוי שום שאלה דהא לא נקט הש"ס היכי אנסבינהו בתר דחרזי' סילויא וא"ל דגיורת אנסבי' דשרי' אף לישראל כשר ומש"ה לא שאל שמואל אלא אחר שגדלו בניו אם הם מותרים לבא בקהל ובהכי מדוקדק טפי לשון הגמר' הא שלח שמואל כו' והיינו משום דקושי' הש"ס קאי עלי' דידי' והא דשלח שמואל קאי אבניו וכדכתיבנא:)

[ה] ואשר כ' מעכ"ת שלכאורה אפשר לסמוך ע"ד רש"ל שנתעצם לומר דר"ת וסייעתו מתירין ובלבד בשלימין בעזהי"ת מסברא דנפשאי כוונתי לדעת הרש"ל כאשר כ' במכתבי הראשון מווילנא שלא הי' לפני שום ספר רק הטור וראיתי כן תמהתי על הטור שכ' בשם ר"ת להתיר בשל ימין דוקא ובבואי לביתי ראיתי דברי היש"ש וגם הוא עדיין לא קלע אל השערה במה שכ' שם כי ר"ת בדרך מו"מ פי' דברי הירושלמי שנראה לפרש של ימין עכ"ד תלה בר"ת מה שאינו כי ר"ת לא הביא כלל את הירושלמי משום דס"ל דלית הלכתא כוותי' אלא כש"ס דילן דאינו מחלק בין ימין לשמאל אלא תלמידי הר"י בעל התוס' הוא שנשאו ונתנו בדברי הירושלמי וכן בס' הישר לר"ת כ' דהלכה כר"י בשריב"ב ולא הזכיר כלל את הירושלמי וכ"ה במרדכי וכן בספר התרומה שאזכור לקמן אות ו' לא הזכיר את הירושלמי אף שהי' מתלמידי הר"י בעל התוס' ועל הר"י הוא אשר ראוי לומר כן כדברי היש"ם שלא פי' דברי הירושלמי אלא דרך מו"מ ולא זכיתי להבין מ"ש הר"י בתוס' שיותר נראה לפרש של ימין שתי תיבות ובעניותי גירסא זו אין לה קיום דלפמ"ש בתוס' שם בשם הירושלמי שאינו מוליד לא ידעתי מה בין ימין לשמאל דבשלמא אי נימא דבהולדה תלי' מילתא כמש"כ הרא"ש מצינו למימר דשל ימין יפה כחו להוליד משא"כ בשל שמאל אבל אם גם בשל ימין אינו מוליד צ"ל דגזה"כ הוא והיכן רמיזא באורייתא או במתניתא אבל אי גרסי' בשלימין ניחא דהא מילתא דתלי' בסברא דלא יחזור פסול להכשרו וגם בש"ס דידן לא אשכחן מאן דפליג עלי' והא דאמרי' בש"ס זהו למעוטי מאי למעוטי בטריפות דריאה ולא מוקי למעוטי פצוע שניטלה דהא מיעוטא דפצוע ובת בוקתא היינו משום דגבי ריאה הוא דכוותי' ניקב ונסתם וגם ר"י דס"ל בחולין ד' מ"ח דזהו למעוטי סביך בבשרא נמי סתימה דנקב הוא משא"כ פצוע שנטלה לאו דכוותי' ואע"ג דבחד מילתא דכוותי' הוא דתרווייהו חוזר להכשירו בי"א מ"מ ניקב ונסתם בעינן וכן איכא כמה פסולים שאינם חוזרים להכשירם *ולא קממעט להו משום דאינו בניקב ונסתם ואי נימא דר"י בר"יב"ב פליג אהא דתני במתני' ובברייתא אפי' א' מהן וגם בנפצע א' מהן מכשיר כמ"ש התוס' בשם ר"ת בדרך את"ל לא המ"ל למעוטי פצוע שנטל' דלר"י בשר"יב"ב גם בנפצע הוי כשר ולרבנן גם בניטלה פסול דהא לשיטה זו לא מדמינן (בין) לטחול וכליות ולפי מש"כ דנד"ד מיקרי בי"א נראה דדינא דידן בהא תליא דאי נימא דר"י בר"יב"ב לא פליג את"ק א"כ קיי"ל כירוש' דקאמר ובלבד בשלימין אבל אם נפצע ואח"כ ניטל אין הפסול חוזר להכשירו וכה"ג מצינו בדיני טריפות ביו"ד סי' מ"ד גבי כליות פלוגתא דרבוותא ואפי' המקיל התם היינו אם חזר להכשירו בי"ש אבל בי"א הרמב"ן יחידאה הוא דס"ל גבי נחתך הרגל בין הארכובה לשוק דגם בי"א חוזר להכשירו והרא"ש בפ' בהמה המקשה סי' ו' כ' שדעת רחוקה היא זו שטרפה תחזור להכשירה בי"א והר"ן כ' שהרמב"ן הי' מגמגם להכשיר וכן הרשב"א ושאר פוסקים לא קבלו שם דעת הרמב"ן אבל אי נימא דר"י בר"יב"ב פליג את"ק וגם בנפצע א' מהם מכשיר הרי כשר מעיקרא: