שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ג, קטע 2

[ה] ונהדר לדידן דלהך מ"ד דעודו על מצחו מרצה נראה דבעינן כל הבגדים לריצוי ציץ. ואין להביא ראיה להיפוך מהא דבקידושין דף ס"ו בעובדא דינאי המלך דקאמר הקם להם בציץ שבין עינך והקשו התוס' שם היאך הותר לו ללובשו שלא לעבודה דמיד שיש שהות לפושטו משמע דלא ניתנו ליהנות בהן ומפרש רבינו תם דציץ משום דכתיב בו והיה על מצחו תמיד משמע דמותר גם שלא בשעת עבודה אבל שארי בגדים לא הרי דס"ל לר"ת דבציץ מותר ובשארי בגדים אסור זה אינו דהתוס' כתבו זאת אליבא דמ"ד דגם באינו על מצחו מרצה ולדידי' הא ודאי לא בעינן לבישת הבגדים משום ריצוי ומ"מ כתב ר"ת דאפ"ה הציץ מותר לו ללובשו גם שלא לעבודה משום דכתיב בו על מצחו תמיד אבל למ"ד דאינו מרצה רק עודו על מצחו שפיר י"ל דגם התוס' מודים דאינו מרצה רק בהי' לבוש הבגדים ושוב אין חילוק בין ציץ לשארי בגדים אמנם מדברי התוס' דיומא דף ס"ט נוכל להוכיח להיפוך דגם שם הקשו על הך דהקם להם בציץ שבין עיניך והרי הוי שלא לעבודה וגם הוסיפו שם להקשות דהא הוי במדינה ובמדינה מבואר ביומא שם דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות וכתבו ומיהו למ"ד דאין הציץ מרצה רק עודיהו על מצחו ניחא דלדידי' יכול להניחו כל שעה כי היכא דלהוי מרצה הרי דס"ל דלהך מ"ד יכול להניח הציץ אפי' במדינה כי היכי דלהוי מרצה דס"ל דגם כשהוא במדינה כשלובש הציץ שפיר מרצה וא"כ הא מוכח דס"ל להתוס' דגם להך מ"ד לא בעינן כל הבגדים לריצוי דהרי זה ודאי דשארי הבגדים אסור אפי' לכה"ג ללובשם במדינה דהא ביומא שם דמסיק דבמדינה לא ניתנו ליהנות ופריך ובמדינה לא ומביא שם עובדא דשמעון הצדיק שהלך עם זקני ישראל לקראת אלכסנדר מוקדון בבגדי כהונה ומשני עת לעשות לה' ומאי הקשה הא שמעון הצדיק הי' כה"ג ומוכרח דגם לכה"ג אסור במדינה ללבוש כל הבגדים ואפ"ה הא כתבו התוס' דמותר ללבוש הציץ אפי' במדינה כי היכי דלהוי מרצה ומוכרח דס"ל דלא בעינן כל הבגדים אמנם גם זה יש לדחות ולעולם י"ל דגם התוס' מודים דבעי כל הבגדים ולפי מש"כ התוס' דלהך מ"ד מותר ללבוש אפי' במדינה כי היכי דלהוי מרצה ה"ה דכל הבגדים מותר לו ללבוש גם במדינה והא דפריך ביומא משמעון הצדיק י"ל דפריך אליבא דמ"ד דס"ל דגם באינו על מצחו מרצה ולדידי' כהן הדיוט וכה"ג שוים בשארי הבגדים ושניהם אסורים במדינה דהא לא צריך ללבוש משום ריצוי ופריך מעובדא דשמעון הצדיק דודאי דגם הך מ"ד לא יחלוק על שמעון הצדיק וכל זקני ישראל היו שם ומעשה רב והנה בירושלמי פ"ב דחגיגה איתא הובא בתוס' דחגיגה דף י"ז בד"ה אין א"ר יוסי בר' בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם היו שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתוך ביתו כו' ר' עקיבא בשם ריב"ל אמר לא הי' עושה כן אלא בשבתות ויו"ט אית תנויי תני הציץ מרצה על מצחו אית תנוי תני בזויות כו' מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר' יוסי בר' בון דאמר בכל יום מתלבש כה"ג בכליו ומ"ד אפי' בזוית מסייע לר' עקיבא ולכאורה קשה דהיאך קאמר דמ"ד שאינו מרצה רק עודו על מצחו מסייע לי' לר' יוסי בר' בון והרי גם לר"ע ניחא כיון דכתבו התוס' דהציץ לכ"ע הי' מותר ללובשו אפי' במדינה וא"כ גם הך מ"ד מצי ס"ל כר"ע דלא הי' בא לבהמ"ק רק בשבתות וי"ט ובכל יום הי' לובש הציץ בביתו וגם שפיר מרצה ולכאורה יש להוכיח מזה דבעינן כל הבגדים לריצוי ציץ וגם נאמר כמש"כ בסמוך דלבישת כל הבגדים הי' אסור אפי' לכה"ג במדינה כדמוכח מהא דפריך מעובדא דשמעון הצדיק דבחוץ לא ניתנו ליהנות בהן ומש"ה הי' מוכרח לבא למקדש בכל יום משום לבישת הבגדים וכר' יוסי בר' בון אמנם באמת אין מזה ראי' כלל לעיקר דברינו דנהי דזה מוכח מהירושלמי הנ"ל דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל דלהתוס' דיומא שכתבו דיכול ללבוש הציץ בחוץ ומרצה שם הא ודאי קשה מהירושלמי הנ"ל דא"כ מצי אתיי' האי תנא גם כר"ע והי' לובשו בביתו אבל ראי' לדברינו דבעינן כל הבגדים לריצוי ג"כ ליכא דמה שמקשינן דגם לר"ע ניחא דילבשו בביתו ותירצנו דכיון דבעי כל הבגדים מש"ה א"א ללובשו בחוץ אינו מספיק כלל דהרי זה גופה טעמא בעי דאמאי יהי' אסור לכה"ג ללבוש בגדיו במדינה דבשלמא גבי כהן הדיוט דאין עליו מצות לבישת הבגדים רק משום עבודה ועבודה הא לא הוי רק במקדש ושפיר מחלק הגמר' ביומא דאע"ג דניתנו ליהנות בהן מ"מ זה לא הוי רק במקדש דהוי מקום עבודה אבל לא במדינה אבל בכה"ג לפמש"כ דלריצוי בעינן כל הבגדים אם נאמר דגם כשהוא לבוש הציץ במדינה יהי' מרצה א"כ גם במדינה יהי' מותר לו ללבוש בגדיו ומה חילוק יש בכה"ג בין מקדש למדינה וא"כ הדר קשה דמצי אתי' גם כר"ע ובע"כ ההכרח לומר דס"ל להירושלמי דלהך מ"ד דאינו מרצה רק עודו על מצחו הוי הריצוי כעין עבודה ואינו מרצה רק כשהוא במקדש ואם ילבש במדינה לא ירצה וא"כ שוב ליכא ראי' כלל דבעינן כל הבגדים לריצוי דהא בע"כ מסייע לר' בון כיון דבמדינה אינו מרצה ורק דברי התוס' דיומא שכתבו דמרצה גם במדינה וכתבו דמש"ה מותר לו ללובשו גם במדינה צע"ג לי מהך ירושלמי אמנם גם בלא ראי' נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל דבעינן כל הבגדים לריצוי וכמו שכתבנו לעיל מילתא בסברא וגם סמכנו הדבר מסוגי' דערכין דקאמר הכל חייבין בתפילין ומש"ה מותר לכה"ג ללבוש בגדיו במקדש גם בשעה שאינו עובד שמא יתרחש טומאה להכהנים וירצה וכמו שכתבו התוס' ביומא דלהך מ"ד מותר ללבוש הציץ כי היכא דלרצי והרמב"ם ס"ל דמה"ט מותר בכל הבגדים ומש"ה נקט הרמב"ם האיסור רק באבנט ובהדיוט דכה"ג לעולם מותר דהא גם בלילה מקטירין איברים ופדרים ומהפכין בצינורא ואין הכי נמי דאם יתרחש איזה זמן שאין הכהנים עובדים וכגון בלילה וכבר הקטירו כל האברים ונתאכלו כבר יהי' אסור גם לכה"ג ללבוש הבגדים אבל הוא רחוק המציאות ומש"ה נקט בהדיוט דבכל גווני אסור שלא לעבודה והא דאמר בירושלמי דחגיגה דלמ"ד אינו מרצה רק עודו על מצחו אתי' כר' יוסי בר' בון דאמר דכל יום כה"ג לובש בגדיו ובא ומקריב התמיד דנהי דזה ניחא הא דמוכרח לבא למקדש דבחוץ אינו מרצה מ"מ אמאי צריך להקריב הקרבנות כיון שכתבנו דבשביל ריצוי ציץ לחודא מותר לו ללבוש כל בגדיו גם זה ניחא דכיון דהי' מוכרח להיות במקדש וללבוש הבגדים מש"ה ממילא הי' עובד דלמה לו להיות יושב בטל שמה והרי בע"כ צריך לומר כן לשיטת הראב"ד דס"ל דגם כהן הדיוט מותר ללבוש הבגדים שלא לעבודה א"כ הא דאמר בירושלמי שהי' עובד ע"כ צ"ל דכיון דהי' במקדש ממילא הי' עובד וכמו כן נאמר להרמב"ם ואין להקשות על זה מהא דירושלמי דמס' כלאים שהבאנו לעיל בסי' א' אות ג' דאמר אין עראי לכלאים במקדש ופריך מהא דתני' כהן שיצא לדבר עם חבירו ולא מתרץ לה דהך דיצא לדבר איירי בכה"ג דשרי דכיון דתני יצא א"כ לא איירי במקדש ושם אינו מרצה וגם לכה"ג היה אסור וגם הא דהבאנו לעיל בסי' א' אות ב' ראי' מהא דתנן ביומא דף ס"ח בא לו כה"ג לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באיצטלית לבן משלו והקשינו דהרי יש לו עוד ברירה ללבוש הבגדי זהב והוכחנו מזה דאיכא איסור כלאים בבגדי כהונה גם לדברינו אלה ניחא חדא דהרי הי' קורא בהה"ב ולא הי' בעזרה ושם לא הי' מרצה כלל ועוד דהרי ביוה"כ לא הוכשרה עבודה רק בכה"ג ובשעה שהכה"ג הי' קורא בתורה לא היו הכהנים עובדין כלל ולא הי' צריך אז לריצוי ציץ וגם דהא אנן קיימינן למ"ד דס"ל דאינו מרצה רק עודו על מצחו ולדידי' הא אמרינן ביומא דף ו' דביוה"כ לא הי' צריך לריצוי ציץ כלל דאיהו ע"כ ס"ל דטומאה הותרה בציבור יעו"ש ומש"ה גם הכה"ג הי' אסור ללבוש הבגדים שלא לעבודה בשבת ויו"הכ דליכא רק קרבן ציבור:

[ו] ובדברינו אלה יתבאר לנו היטב דברי התוספתא שהביאו התוס' במנחות דף מ' בד"ה תכלת והכי איתא שם דבגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כה"ג שיצא בהם במדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור והנה מה שקשה על הרמב"ם דס"ל דהדיוט אסור ללבוש האבנט אפי' במקדש שלא לעבודה כבר כתבנו בסי' ב' אות י"ד דהתוספתא איירי בלבשם לעבודה ולשהות בהם אחר העבודה גם הרמב"ם מודה דמותר יעו"ש אמנם דברי התוספתא מעצמן אינם מובנים דלמה ברישא נקטה לתרווייהו דאין בהם משום כלאים ובסיפא נקט רק לכה"ג ושבקה להדיוט והניחא לשיטת רש"י ביומא דף ס"ט דכלאים קשין מותרים אפי' בלבישה וכתבנו לעיל בשם המאור דלשיטה, זו צ"ל דרק האבנט היה קשה אבל חושן ואפוד לא הי' קשין וא"כ ניחא דברישא דתני סתמא אין בהם משום כלאים נקט גם ההדיוט אבל בסיפא דמסיים בה דבמדינה חייב בע"כ לדעת הראב"ד בספר תמים דעים סוף פ"א דביצה שהשיג בזה על המאור וכתב דגם החושן ואפוד הי' קשין וכן לשיטת התוס' בסוף פ"א דביצה וביומא שם דגם כלאים קשין אסורין בלבישה מה"ת וכן הוא דעת הרמב"ם וכמש"כ למעלה קשה למה תני בסיפא רק כה"ג לחודא אבל לדברינו ניחא דברישא תני בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים פי' בלבשם מתחילה לעבודה ואח"כ נקט בסיפא בגדי כה"ג היוצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פי' בין לובשם לשרת ובין לובשם שלא לשרת מותר דהוא מותר גם ללובשו לכתחילה משום ריצוי ציץ ומש"ה נקט רק כה"ג דהדיוט אפי' במקדש אסור ללבוש לכתחילה והא דכה"ג אסור בחוץ משום דבחוץ אין הציץ מרצה וכמו שכתבנו למעלה:

[ז] ולפי שהבאנו קצת סמוכין מדברי התוספתא דיש חילוק בין כה"ג לכהן הדיוט משום ריצוי ציץ אמרתי לכתוב עוד טעם אחר במה שיש לומר החילוק ביניהם ואע"ג דאין טעם זה עולה לדעת הרמב"ם שאנחנו עוסקין כעת בדעתו מ"מ לא מנעתי מלכותבו כאן ועכ"פ דברי התוספתא יתיישב בם דהנה ביומא דף ס"ט איתא האי נמטא גמדא דנרש שרי' פי' דקשין ואין בהם משום כלאים וכתב שם רש"י וז"ל שרי' אין בו משום כלאים דהעלאה דומי' דלבישה דאית בו הנאת חימום הוא דמיתסר והקשו עליו התוס' מהא דאמרינן בערכין כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו והרי בגדי כהונה קשים הם ומש"ה כתבו דרק בהצעה דהוי רק דרבנן לא גזרו בקשין אבל בלבישה והעלאה דהוי דאורייתא גם קשין אסור מה"ת ובביצה דף ט"ז כתב רש"י וז"ל בגדים קשין שאינם מחממין מותר לישב עליהם וכ"כ שם נמטא גמדא דנרש שרי' לישיבה דאינו מחמם הרי דקדק רש"י וכתב דרק לישיבה מותר וזהו כשיטת התוס' ונמצאו דברי רש"י סותרים זה את זה והנראה לישב דלא יהיה סתירה בדבריו בסברא חדשה והגם דלא מצאתי לה שום סמך בדברי הראשונים ז"ל עם כל זה לא מנעתי מלכותבו ופיטפוטי דאורייתא טבין והמעיין יבחר אם לקבל או לא והוא דסבירא ליה לרש"י דכלאים הא כתיב לא תלבש ואסרה התורה כל מה דהוי לבישה וכיון דסתם לבישה לא הוי רק בהנאת חימום וכמו דאיתא ביבמות דף ד' כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בו הנאה ומש"ה כלאים קשין לא מקרי לבישה ולא הוי בכלל האיסור. ומ"מ מודה רש"י דמה"ת אסור ללבוש גם קשין דמיד שלובש ומתקשט בו שוב אחשבי' איהו ונקרא אצלו לבישה שפיר דהא גם בשלובש בגד לא משום חימום רק להתקשט בו הא מקרי ג"כ לבישה וכדאיתא בשבת דף ע"ז לבישה לא בושה והא דאמרי' ביבמות דהיכא דליכא הנאה מותר הא שם קאי על מוכרי כסות דהם אינם לובשים אותו משום לבישה רק להראותו להקונים איהו ולא אחשביה אבל בלובשו למלבוש אע"ג דליכא חימום אחשביה ואסור והרי זה דומה להא דאמר בחולין דף ק"כ הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וקאמר הגמרא בשלמא הקפה את הדם כיון דאקפי' אחשובי אחשבי' וכתב שם בחידושי הרשב"א דאי לאו הך סברא דאחשביה הוי ס"ד דפטור דלא חייבה תורה בדם אלא כדרכו דרך ברייתו דהיינו מחוי הרי דאפ"ה כיון דאחשבי' חייב וכן מצינו בפסחים דף כ"א דקאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וכתב שם הרא"ש דיש רוצים לומר דלאו דוקא קאמר דבהנאה מותר רק ה"ה באכילה מותר דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו אכל ליה אסור וכ"כ הרב הברצילוני ועי' באו"ח סי' תמ"ב בט"ז ס"ק ח' שכתב דסברתו של הרא"ש הוי משום דאיהו אחשביה וכ"כ הב"ח באו"ח סי' תרי"ב דאם שתה הרבה חומץ ביוה"כ מש"ה חייב דאע"ג דלא הוי אוכל מ"מ הא אחשבי' וכן מצאתי סברא זו בריטב"א בחידושיו למס' מכות דף י"ז על הא דאמר ר"ש דכל שהוא למכות וכתב דאע"ג דסתם אכילה הוי בכזית מ"מ כיון דאכלו ואחשביה ס"ל לר"ש דלוקה עליו בכל שהוא:

[ח] ובדברי הריטב"א הללו עמדתי על דברי התוס' במס' ע"ז דף ס"ז בד"ה ואידך שכתבו בשם רבינו יקר דאע"ג דס"ל לר"ש כ"ש למכות מ"מ איצטריך שפיר לדידיה קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור דעד כאן לא קאמר ר"ש כל שהוא למכות רק כשהוא בעין אבל לא ע"י תערובת וכבר מפורסם הקושיא בפי העולם משבועות דף כ"א דמדייק הגמרא דר"ע לא ס"ל כר"ש מהא דקאמר ר"ע נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד ס"ל כר"ש למה לי צירוף ולרבינו יקר הא בתערובת מודה ר"ש דבעינן כזית ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לרבינו יקר כהריטב"א דכ"ע מודים דסתם אכילה הוי בכזית והא דס"ל לר"ש דחייב בכ"ש הוי משום דנוטלו ואוכלו אחשביה ומש"ה ס"ל לרבינו יקר דזהו דוקא כשאכלו במחשבה שמכוין לאכילת האיסור אבל אם נתערב האיסור מעצמו בהיתר והוא אינו רוצה כלל באכילת האיסור וכוונתו הוי רק משום ההיתר הא לא שייך סברא דאחשבי' ומש"ה מודה דבעי כזית וזהו רק כשנתערב בעצמו אבל ר"ע הא אמר נזיר ששרה פיתו ביין דמכוין לאכול היין הדר אחשבי' ולר"ש לא בעינן כזית ועי' בלשון רבינו יקר שהביאו התוס' בע"ז וז"ל ואצטריך שפיר משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית יין שנבלע בחצי זית פת וקאכלו הרי דנקט שנבלע פי' ממילא וזה ברור בע"ה:

[ט] ונהדר לדידן דשפיר י"ל דכלאים קשין דפטור דידהו הוי משום דלא מקרי לבישה ומ"מ מיד כשלובשו הא אחשבי' והוי לדידיה שפיר לבישה וחייב עליו ונ"מ איכא בין רכין דהוי מצד עצמה לבישה ובין קשין דלא הוי לבישה רק משום דאחשביה היכא דלבשו שלא בכוונה רק עלו הכלאים עליו מעצמן דברכין הוי איסורא דכלאים ובקשין ליכא איסורא כלל דהא לא אחשבי' ובזה מיושב דברי רש"י שכתב נמטא גמדא דנרש שרי לישב עליו דללבוש אסור משום דאחשבי' אבל לישב עליו מותר דהצעה הא הוי רק מדרבנן משום גזרה שמא תיכרוך לו נימא על בשרו שלא בכוונה והוא לא יהיה יודע בה ובקשין הא גם אם יכרוך לו נימא הא ליכא איסורא כיון דהוי בלא כוונה והא שכתב רש"י ביומא הטעם משום דהעלאה דומיא דלבישה הוא דאסורה לא בא לומר דיהיה מותר ללובשו רק כוונתו לדברינו דנותן טעם אמאי לא חיישינן גם בקשין שמא תיכרוך וע"ז כתב דהיכא דלא אחשבי' לא הוי איסורא רק אי אית ביה הנאת חימום ומש"ה גם אם תיכרוך לו ליכא איסורא אבל רכין אסורין גם בהצעה דהם אסורין מצד עצמן וחיישינן שמא תיכרוך לו על בשרו ואין להקשות על זה דהא גם בעשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן ובכה"ג הא נראה דאין האיסור משום שמא תיכרוך לו נימא על בשרו דהא אי אפשר שתיכרוך כיון דהמצעות מפסיקין בין הכלאים להבשר ובע"כ הוי הטעם משום דאם נתיר לו הצעה גזרינן שיבא להתיר לבישה ועיין בר"ן סוף פ"א דביצה שכתב להדי' דבהצעה מלבד החשש דשמא תיכרוך איכא גם גזירה משום שמא יבא להתיר גם לבישה וכן בנדה דף פ"א כתבו התוס' בד"ה ולא דגזרו הצעה אטו לבישה וא"כ לדברינו דבלבישה מודה רש"י דגם בקשין איכא איסורא דאורייתא א"כ מה הועיל רש"י בסברתו שכתב דהעלאה דומיא דלבישה דאית בו הנאה אסור דנהי דליכא חששה דשמא תיכרוך מ"מ ליתסר משום גזרה דלבישה זה אינו קושיא כלל דהא גם בלא דברינו תיקשה כמו כן לשיטת התוס' דס"ל דבקשין איכא איסור דאורייתא בלבישה דאמאי לא גזרו בהצעה אטו לבישה וצ"ל דבקשין דאין רגילות כל כך בלבישה לא גזרו וכמו כן ס"ל לרש"י רק דהוי קשה ליה לרש"י דנהי דמשום גזירה ליכא משום דאין דרכו ללובשו מ"מ ליתסר משום הך חששה דשמא עתה בעת ששוכב עלי' יכרוך לו על בשרו ועל זה כתב רש"י דהעלאה דומי' דלבישה בעינן ועוד דעיקר הסברא שכתב הר"ן דגזרו הצעה אטו לבישה אינו מוסכם וי"ל דגם הא דאסרו עשר מצעות הוי הכל רק משום שמא תיכרוך וכן כתבו התוס' בפסחים דף מ' בד"ה ולא יעשנו דגם הא דעשר מצעות הוי רק משום שמא תיכרוך וז"ל הרמב"ם בפרק יו"ד מה' כלאים הלכה י"ב ומדברי סופרים אפי' עשר מצעות זה על זה והתחתון כלאים אסור לישב עליהם שמא תיכרוך כו' ועיין עוד בר"ן שם בביצה במה שמדקדק בלשון רש"י שכתב גבי עשר מצעות אסור לישן עליהם מדרבנן יעו"ש ובדברינו אלו נעמוד על החילוק שיש בין כה"ג לכהן הדיוט דלעיל בסי' ב' אות כ"ו הבאנו דברי רש"י בקידושין דף ס"ו דס"ל דמשום הך סברא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ידעינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ומותר אפי' ללובשן לכתחילה שלא לעבודה כלל יעו"ש וגם הבאנו שם באותו סימן דברי הרא"ש בה' ציצית שכתב דגם באיסור כלאים של בגדי כהונה הא שייך הך סברא דלא ניתנה תורה למאה"ש וא"כ נדקדק מזה דגם איסור כלאים הותרה לגמרי ולשיטת רש"י יש לנו להתיר משום הך סברא אפי' ללובשו לכתחילה שלא לעבודה אבל לדברינו אינו דבשלמא לענין איסור נהנה מן הקדש דאסור גם בשוגג ובלא כוונה כלל שפיר ס"ל לרש"י דדייקינן שפיר כיון דבע"כ מוכרח לשהות זמן מה אחר העבודה ונהנה מהם א"כ בע"כ התירה התורה לגמרי הנאתן וממילא מותר גם ללובשן לכתחילה אבל לענין כלאים דבגדי כהונה קשים הם ולא שייך בהו איסור כלאים רק היכא דאחשביה וא"כ במה דמוכרח לשהות מעט אחר העבודה הא באותו שהיה ליכא לאיסור כלאים כלל דהא לא שייך לומר דאחשביה כיון דאותה השהיה מוכרחת היא וא"כ הא לא נוכל לדקדק מניה דלגמרי הותרו כלאים בבגדים אלו ושפיר י"ל דאסורים ומ"מ היכא דלובשו לצורך עבודה אע"ג דהעבודה לא הוי רק מדרבנן וכמו בהך דנזיר דהאב מדיר את בנו גם למ"ד לחנכו מותר לעבוד דכיון דלבישתו הוי משום עבודה הא לא אחשביה כלל וממילא ליכא משום כלאים כלל דהיו קשין והא דאמרינן כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו אע"ג דהיכא דלא אחשביה ליכא לכלאים כלל מ"מ ניחא דהא כתבנו לעיל בשם המאור דהאי קאי על כה"ג דהחושן ואיפוד לא היו קשין וגם היכא דלא אחשביה הוי כלאים וא"כ בכה"ג הא נשארה הסברא הנ"ל דנדקדק מהא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דע"כ לגמרי התירה לו התורה כלאים בבגדים אלו ומש"ה באמת מותר לכה"ג גם בלבישה לכתחילה שלא לעבודה והא דמסיים בערכין קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי אע"ג דהך סוגיא ע"כ איירי בכה"ג ואצלו מותר לגמרי מ"מ ניחא דנפרש כמו שכתבנו לעיל סי' א' דזמן שאינו ראוי לעבודה כלל הא בודאי אסור גם להראב"ד או נפרש כמש"כ התוס' בחולין דף ק"ו דהיינו בגדים שאינם ראוין לעבודה ומיושב לנו דברי התוספתא דברישא תני בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים היכא דלא שייך אחשביה וכגון שלובשו לצורך עבודה אע"ג דהעבודה בעצמה אינו מדאורייתא או משום צורך אחר כל שאינו מכוין ללבישה והדר תני בסיפא דבגדי כה"ג מותרים במקדש אפי' ללובשם שלא לצורך כלל דבו מותר לגמרי והגם דביאור דברי התוספתא דחוק קצת מ"מ עיקר דברינו בישוב דברי רש"י ובכל הדברים שכתבנו עד כאן נראה נכון בסברא. אמנם דברי הרמב"ם במה שכתב לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט אי אפשר לפרש כן דהא איהו ס"ל לגמרי כשיטת התוס' דקשין אסורין בלבישה מן התורה מעצמם גם בלא סברא דאחשבי' דהרי כתב דכהנים שלבשו בגדיהם לוקים מפני האבנט ולא הותרה בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית והרי האבנט ודאי היה קשה ובשעת עבודה הא לא אחשביה ואפ"ה כתב הטעם דמותרים משום דהוי מ"ע כציצית פי' דעשה דוחה ל"ת ולדידיה צ"ל כמש"כ באופן הראשון: