שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ג

סימן ג

ישוב קושי' הראב"ד על הרמב"ם סוף ה' כלאים ושייך להסימנים המבוארים לעיל:

הרמב"ם בסוף ה' כלאים כתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקים מפני האבנט והראב"ד בהשגות הקשה על זה דכתב משום אבנט והרי גם בחושן ואפוד הי' כלאים ובאמת דבפ' ח' מה' כלי המקדש כתב הרמב"ם וז"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כו' חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו הרי להדי' דקדק וכתב דאסור להדיוט ללובשו ומוכח מדבריו דבכהן גדול גם הוא מודה דמותר ללבוש בגדיו ואפי' שלא לעבודה וא"כ ניחא הא דנקט אבנט:

[ב] וראיתי ברדב"ז חלק ב' בלשונות הרמב"ם סי' צ"ז שכתב לתרץ הא דנקט הרמב"ם רק אבנט משום דהחושן ואפוד שהיו מכ"ח חוטין היו קשין ובקשין אין בו איסור כלאים אבל של אבנט לא הי' קשה והא דנקט הרמב"ם בה' כלי המקדש רק הדיוט הוי לאו דוקא וגם כה"ג אסור בלבישת האבנט אלא משום דכה"ג הא הי' לו ב' אבנטים א' של כל השנה והי' של כלאים וא' של יוה"כ ובו לא הי' כלאים ומש"ה תופס הרמב"ם הדיוט דאבנט שלו לעולם הי' של כלאים אים עכ"ד ודבריו אלה נפלאים הם מאד חדא דהרי דעת הרמב"ם הוא כשיטת התוס' סוף פ"א דמס' ביצה דהא דאמרינן דקשין אין בהם משום כלאים הוי רק לענין הצעה דהוי רק מדרבנן ולא גזרו בקשין אבל בלבישה והעלאה דהוי דאורייתא גם בקשין אסור מה"ת שכן כתב בפרק יוד מה' כלאים הלכה י"ג אבל בקשים כו' מותר לישב עליהם הרי דס"ל דבלבישה אסור ומשמע דמדאורייתא אסור מדלא כ' דגם בלבישה שאני קשין מרכין שאין לוקין עליהם ועוד דמש"כ דהאבנט לא הי' קשה מבואר בגמרא להיפוך ביומא דף ס"ט דמביא שם הא דתנן לא היו ישנין בבגדי קודש אלא פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן וקאמר לא תימא תחת ראשיהן אלא נגד ראשיהן והכי נמי מסתברא דאל"כ תיפוק לי' משום כלאים הניחא למ"ד אבנט של כה"ג זהו אבנט של כהן הדיוט אלא למ"ד לא זהו אבנטו של הדיוט מאי איכא למימר וקאמר רב אשי לעולם תחת ראשיהן בגדי כהונה קשים הם הרי להדי' דעל האבנט קאמר דהיה קשה ואדרבה מה דתפס לי' הרדב"ז דהחושן ואיפוד היו קשין דבר זה לא נמצא בגמר' כלל ומצינו בדברי קצת מהראשונים להיפך דדעת רש"י ביומא דף ס"ט דכלאים קשין מותרים אפי' בלבישה והקשו עליו התוס' מהא דאיתא בערכין דף ג' כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי להו כלאים והרי בגדי כהונה היו קשין והוכיחו מזה דאפי' בקשין איכא איסורא בלבישה מה"ת והמאור סוף פ"א דביצה תי' שיטת רש"י וכתב דהא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה הם קשין קאי רק על בגדי הדיוט דלא הי' בהם כלאים רק באבנט והוא הי' קשה ובערכין קאי על כה"ג דהיו כלאים גם בחושן ואיפוד והם לא היו קשין הרי דכתב ממש מהיפוך להיפוך מדברי הרדב"ז ועוד דהרי התוס' הביאו במנחות דף מ' דברי התוספתא דתני בה בגדי כה"ג שיצא בהם במדינה חייב הרי להדי' דמחייב משום כלאים בשל כה"ג וא"כ ע"כ א' מהני ב' סברות מוכרחין או דשל כה"ג לא היו קשין או כהתוס' דגם קשין אסורין בלבישה מה"ת ואי אפשר כלל לומר כהרדב"ז דאמר הני ב' סברות ביחד דשל כה"ג הי' קשה וקשין מותר גם בלבישה וע"כ לא מצאתי מקום לדבריו ובודאי נראה ברור דגם הרמב"ם מודה דכה"ג מותר אפי' שלא לעבודה ומש"ה נקט רק אבנט אמנם עיקר הדבר טעמא בעי דאמאי ס"ל דהדיוט אסור ללבוש שלא לעבודה וכה"ג מותר ובאיזה סברא חלוק הכה"ג מהדיוט לענין זה והנראה דביומא דף ז' פליגי ר' יהודה ור"ש בריצוי ציץ אם הא דציץ מרצה אי הוי רק בעודו על מצחו של כה"ג או תמיד מרצה ומסתפקנא להך מ"ד דס"ל דאינו מרצה רק עודו על מצחו אי בעינן ג"כ שיהי' לבוש כל הבגדים שלו או סגי כשלובש רק הציץ לחודא ולפי הסברא נראה דבעינן שיהי' לבוש כל הבגדים דהא בכמה דוכתין אמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם א"כ הא גם אם לבש הציץ לחודא לא הוי כה"ג והוי כזר שלבש הציץ והך מ"ד הא ס"ל דאינו מרצה רק בעודו על מצחו של כה"ג דוקא וא"כ ניחא הא דנקט הרמב"ם רק אבנט להדיוט דאיהו הא פסק דאינו מרצה רק עודו על מצחו וכמבואר בפרק ד' מה' ביאת מקדש ומש"ה יכול ללבוש כל בגדיו אפי' בשעה שאינו עובד משום שמא יתרחש כעת איזה טומאה לאחיו הכהנים וירצה ומש"ה נקט רק הדיוט דוקא והנראה סמוכין לסברתינו שכתבנו דבעינן לריצוי ציץ שילבש כל הבגדים דידוע דעת הר"ן בסוכה פ"ב וכן הוא דעת הג"א דהא דאמרינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה היינו אפי' באפשר לקיים שתיהם ולא יתבטל מן הראשונה במה שיקיים את השני' ואפ"ה פטור יעו"ש והקשה עליהם השאגת ארי' בסי' ל"ז מהא דאיתא בערכין דף ג' הכל חייבים בתפילין כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא לי' כו' והני כהנים הואיל וליתניהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבין בשרו אימא במצוה דראש נמי ליתניהו קמ"ל דלא מעכבי אהדדי הרי דכהנים בעת עבודתן חייבין מיהא בתפילין של ראש דהא איירי ע"כ בשעת עבודה מדקאמר דליתא בשל יד משום חציצה וזה לא שייך אלא בשעת עבודה ואילו בזבחים דף י"ט אמרינן כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפלה ומן התפילין משום דהוי עוסק במצוה ומסיק שם דהא דנקט פטורין ומשמע הא איסורא ליכא קאי על של ראש אבל בשל יד איסורא ג"כ איכא משום חציצה הרי דגם בשל ראש ליכא חיובא והיאך תני בערכין הכל חייבין בתפילין והניחא לפמש"כ התוס' בב"ק דף נ"ו ובכמה דוכתין דהא דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה אחרת רק באם יקיים השני' יתבטל קצת מן הראשונה אבל בלא"ה חייב יש לישב דהך דזבחים איירי אם עובד כבר ואם יניח תפילין יצטרך להפסיק קצת מעבודתו בזמן הנחתן ומש"ה פטורין והך דערכין איירי כשכבר הן על ראשו קודם שהתחיל העבודה דליכא ביטול עבודה במה שמונחין עליו וקמ"ל דכה"ג הוא חייב בשל ראש ואסור לו לסלקו אבל לדעת הר"ן והג"א דגם בכה"ג פטורין קשה עכ"ד הש"א. וא"כ הרי גם דעתו של הרמב"ם הוי כהר"ן דבכל גווני פטור דהרי כתב בפרק ששי מה' סוכה הלכה ד' שלוחי מצוה פטורין מסוכה בין ביום בין בלילה וכתב שם המ"מ דיש מי שאומר והוא שיהי' בענין שאם ישב בסוכה יתבטל קצת מאותה מצוה ואינו נראה כן מדברי הגאונים ולא מדברי רבינו שסתם וכתב שלוחי מצוה פטורין אלמא בכל גווני פטורין וא"כ הא גם עליו קשה קושית השאגת ארי' הן אמת דיש לדחות עיקר הקושי' דלא ידעתי מנ"ל להש"א דלהר"ן יהיה מותר לסלק התפילין מעל ראשו דעד כאן לא אמרינן רק דהעוסק במצוה פטור מלעשות מצוה אחרת אבל אם כבר הם עליו וא"צ להעשי' כלל אפשר דגם הוא מודה דהעוסק במצוה אינו נפטר ממצוה שעליו מכבר ואסור לו לסלק התפילין וא"כ גם להר"ן ניחא הך סוגיא דערכין כמו להתוס' דאיירי בשכבר הם עליו קודם העבודה אמנם עיקר הדבר מה שכתב הש"א דלהתוס' ניחא דבערכין איירי כשכבר היה לבוש בתפילין דאז אינו מתבטל מהעבודה לא ברירא לי כל כך דהרי תפילין אסורין בהסה"ד וצריך למשמש בהן כל שעה וגם העבודה צריכה מחשבה לשמה ובע"כ יתבטל מהעבודה בעת שימשמש ויכוין בהתפילין ואע"ג דדעת התוס' ביומא דף ח' ד"ה ומה דהא דתפילין אסורין בהסה"ד לא הוי רק מדרבנן מ"מ הרי כתב הרמב"ם בפרק ד' מה' תפילין הלכה י"ג מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מתפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם הרי דמהאי טעמא ס"ל דפטורין וע"ש ברמב"ם דמהמשך דבריו משמע ג"כ דעיקר הטעם הא דכהנים בעבודתן פטורין מן התפילין הוי רק משום הסה"ד דאחר שכתב הך דינא דמצטער פטור משום הסה"ד סיים באותו הלכה כהנים בעבודתן כו' וא"כ הא גם בהיו עליו מקודם צריך להיות פטורין אבל לפי מה שכתבנו דלמ"ד דאינו מרצה רק עודו על מצחו בעינן כל הבגדים לריצוי ציץ דבלא"ה אין כהונתן עליהם הא ניחא שפיר דהא י"ל דהך ברייתא דערכין אתי' כהך מ"ד וא"כ כהן גדול גם בשעה שאינו עובד והיה לובש הציץ כי היכי דירצה על טומאה שיתרחש לכהנים העובדים היה צריך ללבוש כל הבגדים ולא היה אפשר לו להניח התפילין של יד דיהיה חציצה וא"כ הא לא ירצה אז אבל בשל ראש הא חייב שפיר לכ"ע דלא מיבעי לשיטת התוס' בב"ק הא ודאי דחייב דהרי לא יתבטל כלל בזה שיהיה מניח תפילין כיון דאינו עובד אז אלא אפי' לדעת הר"ן ניחא ג"כ דהא התוס' הביאו ראיה לדעתם דאינו פטור רק כשיתבטל מהמצוה הראשונה דאל"כ אדם שלובש תפילין יהיה פטור מכל מצות שבתורה וכן הביאו ראיה מהא דס"ל לרבה דשומר אבדה הוי שומר חנם דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא ואם יהיה פטור מלמיתב ריפתא לעני כל זמן שהאבדה בידו הא ודאי שכיח טובא ומכל זה הוכיחו דאם אפשר לו לקיים שניהם שפיר חייב והר"ן תירץ קושיות אלו לשיטתו דרק העוסק במצוה פטור אבל מי שיש לו תפילין בראשו או אבידה בביתו הא אינו עוסק בו רק מקיים מצוה הוא וכה"ג לא פטור וא"כ כה"ג בשעה שאינו עובד רק לובש הבגדים משום ריצוי ציץ הא לא הוי עוסק במצוה והוי רק מקיים מצוה ודומה ממש למניח תפילין דאינו פטור משארי מצות וא"כ ניחא הך דערכין דהא דקאמר הכל חייבין בתפילין דאע"ג דליתניהו בשל יד מ"מ חייבין בשל ראש איירי בכה"ג ולא בשעת עבודה ומ"מ פטור בשל יד וחייב בשל ראש ואין זה דוחק כלל לפרש הא דאמר הגמרא כהנים איצטריכא לי' הוי הרבותא רק על כה"ג דהרי דכוותיה איתא שם בערכין הכל חייבים בציצית כהנים ולוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא לחייבו בציצית קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי וכבר הבאנו לעיל בסמוך דברי המאור דמפרש דקאי רק על של כה"ג דבשל כהן הדיוט היה קשים וליכא איסור כלאים וכמו כן נוכל לפרש דהך דקאמר הכל חייבים בתפילין כהנים הוי ג"כ הרבותא רק על כה"ג וכמש"כ ואיירי שלא בשעת עבודה דומי' דלוים וישראלים דנקט דע"כ הוי בשעה שאינם עומדין על הדוכן והמעמד דאז הא ודאי דלכ"ע פטורים וכמו דאיתא בזבחים דף י"ט וכמו כן הך כהנים הוי כה"ג שאינו עובד רק לובש הבגדים משום ריצוי ציץ:

[ג] ואין להקשות על זה דהרי הא דחציצה אסור גבי בגדי כהונה ילפינן לה מדכתיב ומכנסי בד ילבש על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין בשרו וא"כ נראה דדוקא בין בשר להבגד אסור חציצה אבל בין בגד לבגד כגון אם יש שום דבר על הכתונת וחוצץ בין כתונת לאבנט לא פסלה חציצה כלל ואין זה דוחק דהרי בזבחים דף י"ט בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן וליכא או דלמא דרך לבישה בכך אם נאמר דגם בנכנסה לו רוח אסור והרי ליכא שום דבר חוצץ כלל וע"כ דמפרש הפסוק דעל בשרו שיהיה הבגד מונח על הבשר דוקא ולא יהי' מובדל וממילא הוא דאסרינן חציצה דנמצא הבגד מובדל מהבשר אבל חציצה לא כתוב כאן כלל א"כ הא ע"כ לא קאי הך פסוק רק על הכתונת ומכנסיים שהם מונחים על הבשר אבל בגדים העליונים הא בלא"ה אינם מונחים על הבשר כלל וא"כ הא שפיר כתבנו בדגם אם נאמר דבנכנסה לו רוח מותר והך ילבש על בשרו בא למעט שלא יהיה דבר חוצץ מ"מ לא קאי רק לאסור חציצה בין בגד לבשר ומנ"ל גם לאסור בין בגד לבגד וז"ל הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' כלי המקדש ה"ו אפילו נימא אחת או עפר או כינה אם היתה בין בגד לבשר הוי חציצה הרי דלא כתב סתמא דהוי חציצה רק התנה תנאי אם הי' בין בגד לבשר וכן שינה ושילש שם הרמב"ם באותו פרק בכל מקום שהזכיר חציצה הזכיר ג"כ שיהי' בין בשר לבגד ומדבריו ודאי משמע דדוקא נקט לה אבל בין בגד לבגד לא פסלה חציצה וא"כ הא אי אפשר לפרש כמש"כ דהך דערכין קאי על כה"ג דהרי ידוע מחלוקת הראשונים אי חציצה אסורה בתפילין או לא ועי' בר"ן דמגילה פרק הקורא עומד שהביא דברי הרשב"א שכתב דמותר להניח תפילין של ראש על הכובע ואינו אסור משום חציצה ורק תפילין של יד אסור להניח על הבגד משום דכתיב והיו לך לאות ולא לאחרים לאות וכתב המג"א בסי' כ"ז ס"ק ו' דכיון דס"ל דחציצה מותרת בתפילין ורק משום לך לאות אסור בשל יד א"כ מי שיש לו מכה מותר להניח התפילין על הסמרטוט שבידו כיון דמכסה אותו בבגד אחר ואינו מגולה והא דלא לבשו הכהנים השל יד על הכתונת ויכסו אותו בבגד אחר משום דאינם יכולים להניח עוד בגד משום יתור בגדים ולפי מה שכתבנו דאיירי בכה"ג הדר תיקשה דהי' יכול להניח השל יד על הכתונת וילבש עליהם המעיל וא"כ הא יהיה התפילין מכוסה ולא יהיה לאחרים לאות וגם משום חציצה למעיל ליכא דהא כתבנו דבין בגד לבגד ליכא איסור חציצה ואמאי קאמר דליתניהו בשל יד אלא ע"כ קאי הסוגיא על כהן הדיוט דלא היה לו רק הכתונת ומש"ה לא היה יכול ללבוש השל יד על הכתונת דיהיה מגולה זה אינו קושיא מכמה טעמים חדא דהוי רומי' דגברא אגברא דהרי נוכל לומר דהרשב"א והר"ן דס"ל דחציצה אינו אסור בתפלין הם סוברים דבבגדי כהונה גם בין בגד לבגד אסור חציצה ומש"ה לא היה יכול כה"ג להניח השל יד על הכתונת דיהיה חציצה להמעיל והרמב"ם דמשמע מדבריו דס"ל דבין בגד לבגד ליכא חציצה אפשר סובר דבתפילין אסור חציצה וכדעת הרא"ש בה' ציצית שחולק על הרשב"א וס"ל דגם של ראש אסור להניח על הכובע (ועוד דהרי דעת הרמב"ם בפרק ט' מה' כלי המקדש דלהמעיל לא הי' לו בתי ידים רק נחלק לשתי כנפות מסוף הגרון עד למטה וכתב הכ"מ דכן כתב הרמב"ן ג"כ והראב"ד השיג עליו וכתב מנין לו זה ועכ"פ להרמב"ם ניחא דאם היה מניחן על הכתונת לא היו מכוסין כלל ע"י המעיל שוב מצאתי זה בפרי מגדים על או"ח סי' כ"ז, ועוד דהרי כתב הר"ן שם במגילה דלא תיקשה על הרשב"א מהא דאמרינן בערכין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ולהרשב"א אמאי לא היה מניחן על המצנפת ותי' דאסור להניח דבר אחר של מצוה על המצנפת וכמו כן נאמר דעל הכתונת ג"כ אסור להניח דבר אחר דמה בין כתונת למצנפת ועי' בשו"ת רשב"א ח"ג סי' רפ"א שכתב בעצמו לישב קושית הר"ן דמש"ה לא היה אפשר להניחו על המצנפת משום דמצנפת הוי מצוה ומצוה מפסקת והוי חציצה לתפילין דומיא להא דאמר בזבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ולפי זה הא ודאי לא היה יכול להניחן על הכתונת ואין אנו צריכין לסברתו של המג"א דהאיסור הוי משום ולא לאחרים לאות וגם דעיקר דינו של המג"א במה דכתב דלהרשב"א ולהר"ן יכול להניחן על הבגד ולכסותו בבגד אחר צע"ג ואינו נראה כן והגם דעיקר הקושי' שעל מג"א מצאתי אח"כ בפמ"ג סי' כ"ז מ"מ אכתבנו כאן הואיל והוספתי בראיות ברורות מדברי הראשונים דלפי הבנת המג"א דלהרשב"א ליכא איסור בשל יד רק מה שנשארו התפילין מגולין וקשה על זה דהא במנחות דף ל"ז איתא רב אשי הוי יתיב קמיה דאמימר הוי ציירי בידי' ומתחזיין תפילין א"ל לא סבר לה מר לך לאות ולא לאחרים לאות א"ל במקום לך לאות איתמר פי' דהברייתא הביא להך דרשה על המקום דמזה ידעינן דמקום הנחתו הוי על הקיבורת ולא על פס היד דבעינן מקום לך לאות דהיינו מקום שרגילין לכסותו ולעולם מותרין להיות מגולין וכן פסקינן בשו"ע סוף סי' כ"ז וא"כ הא תיקשה על הרשב"א שכתב דשל יד לא יכול להניח על הבגד משום לך לאות כיון דגם לכתחילה מותרין להיות מגולין ובע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א דעל הבגד לא מקרי מקום לך לאות וכמו דידעינן מהך דרשה דהוי על הקיבורת מקום שרגילין בני אדם לכסותו ס"ל להרשב"א דכמו כן יש למעט מיני' על הבגד דרק על הבשר מקרי מקום לך לאות שרגיל לכסותו וא"כ הא ודאי דלהרשב"א ג"כ לא מהני במה דיכסנו בבגד אחר דכיסוי זה אינו לא מעלה ולא מוריד ממ"נ דאם גם על הבגד מקרי מקום לך לאות הא לא איכפת לנו במה שנשארו מגולין דהא מותרין להיות מגולי' ואם לא הוי מקום לך לאות מה מהני מה שמכסה אותו ועוד דהא זה לשון התוס' בערכין דף ג' בד"ה שלא ותפילין על בשרו בעינן דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות הרי להדי' דמזה ידעינן דבעינן שיהיו על בשרו דוקא וגם ז"ל הר"ן בפרק לולב הגזול על משנה דאין אוגדין את הלולב דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא ובתפילין דכתיב בהו לך לאות הרי להדיא דגם הר"ן מודה דבשל יד אסור חציצה ולא פליגי הפוסקים רק בשל ראש ועכ"פ הך דערכין נוכל לאוקמא בכה"ג:

[ד] ודרך אגב ראיתי לעורר בכאן ספק א' שיש לי בדברי הר"ן במגילה במה שכתב דלהכי בנתן תפילין של יד על בית אונקלי אסור משום דכתיב לך לאות דלמה הוצרך לטעם זה תיפוק לי' מדכתיב לאות על ידך ואם יניחם על הבגד הוי מעל דמעל וכמו דפסלינן ביבמות דף ק"ב בלבש ב' מנעלים וחלצה העליון דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל ועי' באה"ע סי' קס"ט סעיף כ"ו דמהאי טעמא צריך להיות המנעל של חליצה על רגל יחף ולא על בתי שוקיים *) ועיי' עוד במרדכי ה' ציצית שכתב בשם מהר"ם שאין לעשות טלאי תחת הכנף משום דכתיב על כנפי בגדיהם ולא מעל דמעל וגם המרדכי שם אינו חולק עליו רק דכיון דתפרו לבגד הוי בגד אחד יעו"ש וא"כ גבי תפילין הא ודאי צריך להיות אסור מהאי טעמא להניחן על הבגד וצ"ע:

(הגה"ה**

*) ובהאי עניינא צע"ג לי דברי הב"ש באה"ע סי' קס"ט סעיף ו' שכתב המחבר ולא על בתי שוקיים שלא יהיה מעל דמעל וכתב הב"ש ואם חלצה גם הבתי שוקיים כשר כ"כ הרא"ש וכן מוכח בש"ס ודבריו צ"ע דעד כאן לא כתב הרא"ש בפרק מצות חליצה סי ב' רק בשני מנעלים ומש"ה בחלצה שניהם כשר דאע"ג דהעליון הוי מעל דמעל מ"מ הוי חליצה משום התחתון דהוא ג"כ של עור וזה ודאי מוכרח בגמרא ביבמות דף ק"ב גבי מנעל דקאמר ומ"ד לכתחילה לא מ"ש אלימא משום דהוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל א"ה דיעבד נמי לא ופרש"י אלמא מדכשר ש"מ גילוי כרעא בעינן ואפי' במנעלים זה ע"ג זה כי שלפתה לתרווייהו ש"ד כמבואר לקמן ב' מנעלים כו' אבל שלפינהו לתרווייהו ש"ד אבל על בתי שוקיים מאי מהני מה דחלצה גם הבתי שוקיים כיון דהמנעל הוי מעל דמעל והבתי שוקיים אינם של עור ולא הוי מנעל כלל שוב ראיתי בחידושי ריטב"א ביבמות שם ד"ה או דלמא וז"ל וש"מ אי חלצה שניהם בבת אחת או בזה אחר זה כשרה כיון דשניהם של עור הרי להדי' כמש"כ:)**