שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן לח

סימן לח

יבאר דין היכא דלא ספר בלילה אם יספור ביום בברכה או לא:

התוס' כתבו במס' מנחות דף ס"ו בד"ה זכר דאם לא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה וטעמם דקיי"ל גבי עומר דנקצר ביום פסול וראייתם מהא דקיי"ל דקצירת העומר דוחה שבת מכלל דנקצר שלא כמצותו פסול אבל הרמב"ם פסק בפרק שביעי מה' תמידין ומוספין דנקצר ביום כשר וגם פסק שם דקצירת העומר דוחה שבת והקשה הלחם משנה דהא במס' מנחות דף ע"ב מבואר בגמרא להדיא דלרבי דס"ל דנקצר ביום כשר ע"כ ס"ל דקצירתו אינו דוחה שבת דהא הוי מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש ואינו דוחה שבת וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב ס"ק ב' יעו"ש ועיי' בשו"ת חכם צבי שכתב דהרמב"ם דחה הך סוגיא דדף ע"ב מהלכה ופוסק כהני תרי סתמי. דבר"פ ר' ישמעאל הוי סתם משנה דדוחה שבת ובסוף הפרק הוי סתם משנה דנקצר ביום כשר ומש"ה פוסק הרמב"ם כן. ושוב הביא החכם צבי דברי הירושלמי דסוף פרק קמא דר"ה דקבעי ר"ל שם קצירת העומר מהו שתדחה שבת ביום ומסיק שם ר"ל דדוחה וזהו להדיא כהרמב"ם דאע"ג דכשר ביום מ"מ דוחה שבת אמנם בודאי אין זה מספיק עדיין לישב דעת הרמב"ם דהיאך נדחה סוגיא מפורשת דבבלי מפני הירושלמי:

[ב] אמנם באמת הנראה דעתו של הרמב"ם ברורה למאד דהא כך היא הצעת הסוגיא במנחות שם דר"א בר"ש ס"ל דנקצר ביום פסול וקאמר ר' יוחנן ר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מבערב שבת אינו דוחה שבת ואי ס"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דוחה שבת ופריך והא רבי ג"כ הוי תלמיד ר"ש ואמאי ס"ל נקצר ביום כשר ומשני ס"ל כאידך דר"ש דתניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין בשבת עד שתחשך ופריך ור"א בר"ש לא שמיע ליה הא אלא שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת ומסיק אלא קסבר רבי קצירת עומר אינו דוחה שבת וס"ל להרמב"ם דרק על רבי פריך דהא כל הסוגיא אזלא שם לאוקמי התלמידים של ר"ש דיסברו כר"ע רבו של ר"ש ומש"ה הקשו על רבי שפיר דהא הוי תלמיד ר"ש ומהא דאמר ר"ש דהקטרה דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה אין ראיה להא דקצירה די"ל דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת דהא שמעינן ליה לר"ע דאית ליה הך סברא לחלק כן דבפסחים דף ס"ט דיליף ר' אליעזר דחתיכת יבלת דוחה שבת בק"ו מהקטרה שדוחה שבת וקאמר ליה ר"ע דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת הרי דר"א לא ס"ל כלל הך חילוקא דמשום דכבר נדחה מש"ה יהיה דוחה עוד ורק ר"ע ס"ל הך סברא ומש"ה במנחות פריך שפיר מדברי ר"ע עצמו על רבי דהיה תלמיד ר"ש אבל הני ב' סתמי דפרק ר' ישמעאל לא צריכינן לאוקמינהו כתנאי כלל דהא י"ל דשניהם הלכה רק חולקים על עיקר סברתו של ר"ע וס"ל דהא דכבר דחתה שחיטה את השבת אינו מעלה כלל לענין הקטרה כמו דחזינן בפסחים דר' אליעזר לא ס"ל הך סברא וחילוקא ושפיר מוכחינן מהא דהקטרה דוחה שבת דגם קצירת העומר אע"ג דדוחה שבת מ"מ נקצר ביום כשר דהדחיה הוי משום דחביבה מצוה בשעתה וכיון דלית לן הכרח מקרא לפוסלו בנקצר ביום מש"ה הוי כשר ואין לומר דא"כ דלית לן הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת א"כ הא ישאר ק"ו של ר"א דגם חתיכת יבלתו יהיה דוחה שבת ובזה הא ודאי דלא קיי"ל כר"א זה אינו דהרי הך סברא דחביבה מצוה בשעתה הוי ג"כ פירכא להק"ו של ר"א דשאני הקטרה דהוי מצוה וחביבה היא בשעתה וכן קצירת העומר הא הוי מצוה ולכתחילה מצותו בלילה ומש"ה דוחה בזמנו שבת אבל חתיכת יבלתו הא החתיכה לא הוי שום מצוה כלל דהוי רק מכשירי מצוה ולא מצוה עצמה ובו לא שייך הך סברא דחביבה מצוה בשעתה ומש"ה אינה דוחה שבת כיון דאפשר לעשותה מבער"ש והרי בתחילה דרצה לתרץ על רבי דס"ל כאידך דר' שמעון הא חזינן דהגמר' רצה לומר כן דאע"ג דס"ל לרבי כר"ע דכל שאפשר לעשותה כגון חתיכת יבלתו אינו דוחה שבת מ"מ קצירת העומר דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה וכמו כן נאמר דהני ב' סתמי ס"ל כן גם לפי האמת וזהו סברת ר"ל בירושלמי דסובר נקצר ביום כשר ומ"מ דוחה שבת ואין הבבלי חולק כלל על הירושלמי והגמרא אזלא רק אליבא דר"ע ובזה ניחא ג"כ הברייתא דמביא שם במנחות ומנין שאם נקצר ביום כשר ודוחה שבת ת"ל תקריב וכתבו התוס' דלר"ע דס"ל דמלאכה שאפשר לעשות מער"ש אינה דוחה שבת צ"ל דהך ודוחה שבת דתני בברייתא קאי על הקרבת העומר ולא על קצירתו ושוב הקשו בעצמן על זה דהרי הקרבתו ידעינן מבמועדו ולא מהך קרא דתקריב אבל להרמב"ם ניחא דהך ברייתא ס"ל דרק במכשירין דלא הוי מצוה הוא דאינו דוחה שבת היכא דאפשר לעשותו מבער"ש אבל במצוה עצמה שזמנה מגיע בשבת אע"ג דאפשר לעשותה מקודם מ"מ דוחה כמו בהקטרה:

[ג] והנראה להביא עוד ראיה לזה דבמס' יבמות דף ה' איתא אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרה וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות מפסח שכן כרת מתמיד שכן תדיר ממילה ופסח שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי והקשו התוס' בד"ה ומכולהו דאכתי נילף משארי קרבנות ציבור דדוחין שבת דהא אפי' עומר ושתי הלחם דוחין שבת וא"כ נילף ממילה ומחד מהני ותירצו דהני כולהו חשיבי תדיר דהם בכל שנה ואיכא למימר על מילה ועומר שכן תדיר ובודאי דתי' זה של התוס' דחוק קצת לומר דעומר ושתי הלחם חשיבי תדיר ומש"ה במס' פסחים דף ע"ז שהקשו ג"כ התוס' קושי' זו נשארו בקושיא ולא כתבו תי' זה כלל ועוד קשה לי על הך סוגיא דיבמות דקאמר אי מתמיד שכן תדיר דהיאך ס"ד למילף מתמיד ופסח שדוחין שבת דבעלמא ג"כ עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והרי ביומא דף מ"ה אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ומפרש שם ר"ח דסופו דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ומפרשינן שם הטעם שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחיא סופו לא דחיא הרי דשבת אינו נדחה כלל מפני קרבן ציבור רק הוי היתר דהתורה התירה לאיסור שבת לענין עבודת קרבן ציבור וכמו דהותרה מלאכת יו"ט לענין אוכל נפש וא"כ הא אי אפשר ללמוד מיניה על שארי איסורים ושארי מצות דלהוי עשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת וצ"ע:

[ד] ועוד קשה דהיאך רוצה הגמ' לילף דעשה דיבום לידחי ל"ת דאחות אשה אע"ג דיש בו כרת מהא דתמיד דוחה שבת והרי נוכל לומר מה לתמיד שכן מצוותו בכך ועיי' במנחות דף ה' דרצה הגמר' ללמוד דטרפה יהיה כשר לקרבן אע"ג דאסור להדיוט משבת דאסור להדיוט ומותר לגבוה ודחי מה לשבת שכן מצוותו בכך הרי דאי אפשר ללמוד איסור טרפה מאיסור שבת והיאך נלמוד איסור אחות אשה לגבי יבום משבת ואע"ג דהך דיבום לא דמיא לטרפה דשם גם עתה הא אין המצוה על הקרבת הטרפה דאע"ג דאין לציבור בהמה כשרה מ"מ אם היה מזדמן להם כשרה הרי מצות קרבן זה גופיה יוכל להתקיים בכשרה ומש"ה לא הוי טרפה מצוותו בכך אבל אחות אשה שנפלה לפניו ליבום הרי עתה שכבר היא יבמה אי אפשר להתקיים המצוה של יבום בלעדה מ"מ אע"ג דיבום עדיפא מטרפה מ"מ הא עדיין לא דמי כלל לקרבן בשבת דאחות אשה הא לעולם אינו בהכרח כלל ורק ע"י סיבה והזדמנות שנשאה אחי' ומת בלא בנים ואם לא נשאה לא היה המצוה כלל אבל הקרבן בשבת הא הוי בהכרח ובודאי הוי שבת מצוותו בכך ואי אפשר ללומדה משבת לענין יבום ובפרט קרבן תמיד הא בודאי דלא דמיא כלל לאחות אשה כיון דבכל שבת מוכרח להיות קרבן תמיד ואי אפשר לשבת בלעדו ועי' בכריתות דף י"ד דדרשינן עתי דכתיב גבי שעיר המשתלח ואפי' בשבת כלומר דבחלה השעיר מרכיבו על כתיפו וקאמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ דאל"כ אמאי איצטריך לומר דדוחה שבת הא ידעינן זה מדחזינן דדוחה יוה"כ דחי ג"כ שבת ומשני הגמרא שאני יוה"כ דמצוותו בכך ומש"ה צריך לדרוש קרא להתירו כשחל בשבת ופרש"י דהכשר מצוותו בכך דומיא דתמידין שקרבין בשבת הרי להדי' דהך דתמיד שקרב בשבת הוי דומה לעבודת יוה"כ שעושין ביוה"כ והא חזינן בגמר' דמהא דשרי שעיר יוה"כ לא ידעינן מיני' דלהוי דוחה גם כשחל יוה"כ בשבת וא"כ הא ק"ו בן בנו ק"ו דהך דתמיד של שבת עדיף טובא מהך דיבום באחות אשה וא"כ היאך רצה הגמרא לומר דנילף מתמיד וגם על הא דרוצה ללמוד מפסח ג"כ קשה לי קושי' זו דאע"ג דפסח שחל בשבת לא דמי להך דתמיד וכדמוכח בסוגי' דכריתות מ"מ הא לא דמי' ג"כ לאחות אשה דשאני פסח דבא בהכרח ע"י החשבון וראיית העדים את הלבנה משא"כ אחות אשה ליבום לעולם אינו בהכרח ובודאי דגם פסח מקרי מצוותו בכך לגבי יבום *]:

(הגה"ה**

*) במס' יומא דף ס"ו איתא ג"כ להך ברייתא עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא א"ר ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר"נ האמר חי נושא את עצמו אפ"ת ר' נתן חלה שאני אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ וכבר דברו המחברים הראשונים ליתן טעם על הא דביומא לא דחי הך דרפרם ובכריתות דחי שאני יוה"כ דהכשירו בכך והנראה לומר סברא פשוטה דמה דאמר דיוה"כ דהכשירו בכך הלא צ"ע דהרי יכול להתקיים מצות שעיר בבריא שלא יצטרך לשאתו על כתיפו ורק שנזדמן שחלה ונתחדש גם מלאכת הוצאה וא"כ הא לא הוי מצוותו בכך וקשה על הברייתא דלמה אמרה עתי ואפי' בשבת והרי גם ביוה"כ צריך לרבוי' דמותר לשאתו על כתיפו ועיי' ביומא דף ס"ו דשאלו את ר"א חלה מהו שישאנו על כתיפו ובכל יוה"כ איירי שלא הוזכר שם שבת כלל ומוכח מהברייתא דאין הוצאה ליוה"כ וצ"ל דאע"ג דבלא חלה יכול השעיר להלך ברגליו מ"מ גם בחלה מקרי הכשירו בכך דהא המצוה הוי על האדם שיגיע השעיר למדבר ואין המצוה על השעיר רק על האדם ועי"ז שיכול השעיר להלך לא מקרי דלא הוי הכשירו בכך דהמצוה על האדם להגיענו ורק אם נאמר דחי נושא את עצמו וא"כ אם לא דחלה גם כשהי' האדם נושאו לשעיר הא ג"כ ליכא חילול יוה"כ והמלאכה של הוצאה הוי רק ע"י זה דחלה שוב לא מקרי הכשירו בכך אבל לרבנן דלא ס"ל חי נושא את עצמו וגם בבריא אם ישאנו יהי' הוצאה שוב הכשירו בכך ומש"ה בכריתות דלא מוקמינן לי' כר' נתן שפיר דחי הגמר' להא דרפרם אבל ביומא דאמרינן שם אפ"ת ר' נתן חלה שאני שפיר מוכח דאין עירוב והוצאה ליוה"כ דלא הוי הכשירו בכך כלל:)**

[ה] וע"כ הנראה לומר דהא דשבת מקרי מצוותו בכך לא הוי רק לענין שחיטת הקרבן דזהו מוכרח להיות ביום השבת אבל הקטרת איברים ופדרים אפילו של קרבן תמיד לא מקרי כלל מצוותו בכך כיון דיכול להמתין להם עד הלילה של מוצאי שבת וכשרין דהא זמנו כל הלילה ורק משום דחביבה מצוה בשעתה הוא דדוחה שבת לא מקרי כלל מצוותו בכך דהא המצוה יוכל להתקיים גם בלא דחיית שבת ונפרש דהא דאמרי' ביבמות אי מתמיד דקאי על הקטרת התמיד מדשרי בשבת ומיני' נילף דכל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהרי הא דהקטרה דתמיד שרי בשבת ידעינן לה מקרא וכמבואר בפרש"י במסכת פסחים דף ס"ח מדכתיב עולת שבת בשבתו וכן כתב הרשב"ם בפסחים דף ק"ה ע"ב ועיין ביומא דף מ"ו בתוס' ד"ה אבל מה שהקשו על הר"י פורת יעו"ש וכן הא דקאמר אי מפסח נפרש ג"כ דיליף לי' מהא דשרי הקטרה דפסח בשבת דגם בו הא ידעינן מקרא דשרי בשבת דהא בפסחים דף נ"ז יליף דפסח דוחה שבת מג"ש דמועדו מועדו מתמיד וקאמר שם ותמיד גופיה מנ"ל ומשני אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד והך קרא דתמיד הא קאי על הקטרה וא"כ הא ילפינן מיני' מהג"ש דמועדו דגם הפסח מותר להקטיר בשבת ובמקום אחר כתבנו דעיקר מה שנסתפקו בני בתירא בפסח אי דוחה שבת או לא והלל פשט להם דדחי הי' כל השקלא וטרי' שלהם רק על הקטרתו של פסח אי שרי בשבת כיון דיכול להמתין עד הלילה אבל בשחיטתו לא נסתפקו כלל בני בתירא דפשיטא דדחי שבת ואין כאן מקומו להאריך בזה] ומש"ה לא דחי הגמר' דשאני פסח ותמיד שכן מצוותן בכך ובזה מיושב לנו ג"כ מה שהקשינו דהיאך רוצה הגמרא ללמוד מקרבן ציבור בשבת והרי ביומא אמרינן דשבת הוי הותרה בציבור ולא דחוי' ולא שייך ללמוד מיני' על מקום אחר אבל לפי מש"כ ניחא דעיקר הדבר מאי דאמרינן ביומא דשבת הוי הותרה י"ל הסברא לזה במה דמצינו בכמה דוכתי דהוי היתר ובכמה דברים אמרינן דהוי בגדר דיחוי וצ"ע לכאורה החילוק בזה ועיי' בברכות דף ך' ברש"י ובתוס' ד"ה שב ואל תעשה יעו"ש והנראה דהכל תלוי בזה דמה דאי אפשר להיות בלעדי זה וכמו הקרבת התמיד וקרבנות ציבור בשבת הוי הותרה וכמו כן במ"ע דיבום דאיסור אשת אח הותרה במקום יבום דהא לעולם אי אפשר להמצא מצות יבום מבלי אשת אח אבל דבר מצוה דיכולה להתקיים מבלעדי האיסור הוי רק בגדר דיחוי וכמו כלאים בציצית דאפשר למצות ציצית להתקיים בטלית של צמר והא דשרי בפשתן הוי רק בגדר דיחוי וזהו גופה סברת הגמר' במס' זבחים דף ל"ב דאמרינן שם דהא דמצורע מכניס ידיו לעזרה לבהונות הוי הותרה וטומאה הוי דיחוי יעו"ש ולפי"ז הוי הך סברא דהותרה וסברא דמצוותו בכך חדא סברא דכיון דמצוותו בכך ע"כ הוי בגדר היתר דהתורה התירה בזה האופן ומה דלא הוי מצותו בכך אינו מותר רק מטעם דיחוי וא"כ הא דאמרינן ביומא דף מ"ז דשבת הוי הותרה ע"כ לא קאי רק על שחיטת הקרבן דכתבנו דהוי מצותו בכך אבל בהקטרה דאפשר להמתין עד הלילה ומ"מ שרי משום דחביבה מצוה בשעתה הוי בגדר דיחוי ואדרבה בזה מדוקדק לנו היטב לשון הגמר' ביומא שם דקאמר רב חסדא דשבת סופו נמי דחיא וקאמר הטעם שבת הותרה בציבור סופו נמי דחי הרי דגבי הקטרה נקטה הגמ' לשון דיחוי ומש"ה שפיר רצה הגמר' לומר ביבמות דנילף מפסח ותמיד על כל עשה שדוחה ל"ת שיש בו כרת ולא דחי דשאני שם דהוי הותרה או מצוותו בכך דהלימוד הוי מהקטרה:

[ו] ואין להקשות על זה שכתבנו דבהקטרה לא הוי רק דיחוי ולא הותרה מהא דביבמות דף ל"ב איתא זר ששימש בשבת רבי חייא אמר חייב שתים ובר קפרא אמר אינו חייב אלא אחת התחיל ר' חייא לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה ולא לזרים התחיל בר קפרא לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש לכל הותרה אין כאן אלא משום זרות והרי ודאי דהך סברא של בר קפרא לא שייך לומר רק אם נאמר שבת הותרה היא בציבור דאז אפשר לומר דלכל הותרה ואין בזר רק משום זרות אבל אם נאמר דדחויה היא בצבור דמצות עבודה דחי לאיסור שבת א"כ הא לא שייך סברא זו רק היכא דמקיים המצוה אבל זר דכשעובד הא לא נתקיים מצות עבודה דהא אדרבה מחלל ופוסל את העבודה הא לא שייך כלל לומר דגם אצלו יהי' שבת נדחה ולא יהי' חייב משום שבת דכיון דליכא מצוה במה ידחה לאיסור שבת ומוכרח מדברי בר קפרא דשבת הותרה בציבור ואע"ג דלפי המסקנא דשם הוי פלוגתא דר"ח וב"ק בסברא אחרת אם איסור חל על איסור בכולל ולא פליגי כלל בהך סברא דכשהותרה שבת במקדש אם הותרה לכל אדם או רק לכהנים מ"מ הא חזינן דר"ח וב"ק בעצמם כל אחד אמר סברא זו לסמוך דעתו וע"ש בחידושי רשב"א ובחידושי ריטב"א שכתבו כן דכל אחד אמר סברא זו לסמוך דעתו אע"ג דאין זה עיקר טעמו וא"כ הא מוכח מדברי ב"ק דשבת הוי הותרה ולא דחויה והרי שם בדף ל"ג מוקמינן הא דתני' זר ששימש בשבת חייב שתים דקאי על הקטרה דשחיטה הא כשרה בזר וא"כ גם הך פלוגתא דר"ח וב"ק ע"כ איירי בהקטרה ומוכח דגם בהקטרה אמרינן דהותרה בציבור זו אינה קושי' חדא דהרי איכא שם עוד אוקימתא בשחיטת פרו של כה"ג ביוה"כ ואליבא דמ"ד פסולה בזר וי"ל דר"ח וב"ק איירי בכה"ג וגם י"ל דאיירי בהקטרת קטורת בשבת דזה אי אפשר להניחו למחר דהוי חובה באותו יום והוי כשחיטה ולכהנים הותרה שבת ומה שיש עוד לדבר על תירוץ זה אין כאן מקומו ולעולם דהקטרת אברים הוי רק דיחוי גרידא ולא הותרה:

[ז] גם נראה עוד לתרץ קושיא זו ויתורץ ג"כ קושיות התוס' ביבמות שהקשו על הא דאמר דממילה ופסח ותמיד אי אפשר ללמוד שכן ישנן לפני הדיבור והקשו התוס' דאכתי נילף משארי קרבנות ציבור שדוחין שבת ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהא שכתבנו דהלימוד הוי מהקטרה דבו לא שייך סברא דהותרה ולא סברא דמצותן בכך הא זה לא שייך רק בהקטרתו של תמיד דרק איהו הוא דכשר כל הלילה אבל איברים של שארי קרבנות הרי מוכרח להקריבן קודם זריקת דם התמיד של בין הערבים משום עשה דעליה השלם כל הקרבנות כולם וכמו דאיתא בפסחים דף נ"ט רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עלי' השלם ומשני כשניתותרו ומוכרח דגם הקטרה של כל הקרבנות צריך לכתחילה להיות קודם זריקת דם תמיד של ערב דהך פסוק איירי בהקטרה ואם יכול להניחם עד אחר התמיד מאי פריך דהקטרת התמיד הא כשר כל הלילה א"ו לכתחילה צריך להקטיר קודם הזריקה ועיי' בתוס' יומא דף כ"ט ד"ה אלא ועיי' מש"ש בסימן ל"ד וא"כ הא מוכרח להקטירן ביום ובכל הקרבנות גם בהקטרה הוי הותרה בציבור וגם מצוותן בכך ומש"ה א"א ללמוד משארי קרבנות ולא קאמרה הגמר' רק מתמיד דהקטרתו יכול להיות במוצאי שבת אפילו לכתחילה וגם מפסח רוצה שפיר ללמוד דגם הקטרתו כשר כל הלילה דהא עיקר הבאת קרבן פסח הוי אחר התמיד וא"כ יכול להקטירן בלילה ואפ"ה מותר בשבת וא"כ מיושב ג"כ הך שהקשינו בסמוך ביבמות דף ל"ג דקאמר ב"ק שבת לכל הותרה ואיירי בהקטרה של שארי קרבנות ציבור לבד מתמיד ואין להקשות לפי מה שפירשנו דהלימוד דמתמיד ופסח הוי רק מהקטרה דא"כ מאי דחי הגמר' מפסח שכן כרת והלא אם לא יקטירם היום ויניחם עד הלילה הא ליכא חיוב כרת כלל ובע"כ קאי על שחיטת הפסח ושפיר איכא כרת אם לא יעשה הפסח זה אינו דה"פ דמפסח ליכא ללמוד דמצוותו חמורה שכן יש בו כרת ואי אפשר ללמוד שארי מצות מיני' והרי דכוותי' צ"ל הא דקאמר שם ממילה ופסח שכן כרת והרי הא דמילה דוחה שבת אינו רק בזמנה ביום השמיני דשלא בזמנו אינה דוחה שבת וכרת הא ליכא רק כשיגדל ולא ימול את עצמו אבל במילה בזמנה אם לא ימול היום ליכא כרת כלל ובע"כ צ"ל כמש"כ דכיון דיש במצוה זו חיוב כרת חמירא משארי מ"ע: