שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן לח, קטע 2

[ח] ולכאורה קשה לי עדיין מהא דבסנהדרין דף ל"ה דנפקא לן שם מקרא דרציחה אינו דוחה שבת וקאמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מקל וחומר ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה עבודה שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות בקרבנות יחיד דלא דחי שבת ולפי מה דמבואר ביומא דשבת הותרה בציבור א"כ הא נסתר לכאורה הך ק"ו דהרי מהא דשרי עבודה בשבת אין ראיה כלל דעבודה חמורה משבת כיון דאין עבודה דוחה את השבת רק הותר שבת אצלה וכמו דהותר' יו"ט אצל אוכל נפש האם נאמר דאוכל נפש חמור מיו"ט וגם לר"א דס"ל בפסחי' ד' ס"ח ע"ב דשמחת יו"ט רשות מ"מ הא מותרת ביו"ט ועיי' בברכות דף כ' דאמרינן דכבוד הבריות אינו דוחה איסור תורה בקום ועשה וכתב רש"י דאין ללמוד דלהוי דוחה מהא דכהן ונזיר מטמאין למת מצוה דשם לא הוי משום דכבוד הבריות דוחה אותה רק דלגבי כבוד הבריות לא נאמר לאו זה דטומאה של כהן ונזיר ולעולם ל"ת דאורייתא חמור מכבוד הבריות ואינו נדחה מפני' והרי כמו כן הכא א"א ללמוד דרציחה לא תדחה עבודה מדחזינן דאינו דוחה שבת הקלה כ"ש דאינו דוחה עבודה החמורה כיון דבעבודה הוי היתר אין ראי' כלל דעבודה חמורה משבת וצריך לומר דהקל וחומר של אביי הוי רק מהקטרה דמותר בשבת והוי רק דיחוי וכמו שכתבנו ולפי מה שכתבנו דבכל קרבנות ציבור הוי גם הקטרה היתר וא"כ הא ליכא ק"ו דאביי רק מהקטרה דתמיד אבל על שארי קרבנות ליכא הך ק"ו וא"כ למה דחה אביי לומר דהך מעם מזבחי מוקמי על קרבן יחיד דלא דחי שבת והרי גם על כל שארי קרבנות ציבור מצי קאי אע"ג דדוחה שבת כיון דהוי בגדר היתר דאין לומר דנילף שארי קרבנות מתמיד דלא להוי רציחה דוחה אותם דשאני תמיד שכן תדיר ומוכרח דלא כמש"כ זו אינה קושי' דהא מה שכתבנו דבהקטרה של שארי קרבנות מוכרח להיות קודם התמיד אינו אלא אליבא דמ"ד במס' זבחים דף פ"ז דלינה מועלת בראשו של מזבח וא"כ צריך להקטירן דוקא ביום אבל לרבה דאמר שם דאין לינה מועלת בראשו של מזבח הרי כל הקרבנות א"צ להקריבן בשבת דיכול להעלותן על המזבח ולהקטירן למחר אחר התמיד של שחר ובהעלאה הא ליכא שום חילול שבת ואפ"ה הא מותר להקטירן בשבת ולדידי' הא נוכל ללמוד מהקטרת כל הקרבנות ומש"ה קאמר אביי דהך מעל מזבחי נוקים רק על קרבן יחיד ונאמר דאביי ס"ל כרבה דאין לינה מועלת בראשו של מזבח והסוגי' דיבמות דף ה' דלא יליף משארי קרבנות ציבור דעשה דוחה ל"ת נאמר דס"ל כרבא דאמר בזבחים דלינה מועלת בראשו של מזבח ומש"ה בכל הקרבנות אי אפשר להניחם עד למחר דהא יפסלו בלינה ומש"ה גם הקטרה דידהו הוי מצוותו בכך והותרה בציבור ועיין בפסחים דף נ"ט דאמרינן שם מעלה ומלינה בראשו של מזבח וכתב שם רש"י וז"ל דלינה אינה פוסלת בראשו של מזבח כדאמרינן בזבחים דלד"ה אם עלו לא ירדו הרי דס"ל לרש"י דגם למ"ד לינה מועלת מ"מ מקרי שפיר דיש לו תקנה ע"י זה דמעלה ומלינה כיון דגם הך מ"ד מודה דאם עלו לא ירדו וא"כ הא לכאורה נסתר תי' זה דהא לכ"ע יוכל להמתין להקטרה של כל הקרבנות עד למחר אמנם יעויין במל"מ בפרק א' מהל' תמידין שהביא לדברי התוס' ביומא דף כ"ט ובמנחות דף מ"ט וכן מוכח בתוס' ר"ה דף ל' דחולקים בזה על פרש"י וס"ל דלמ"ד לינה מועלת אין זה תקנה דאע"ג דגם לדידי' אם עלו לא ירדו מ"מ הא לדידי' נפסלים האיברים בלינה והא דלא ירדו הוא משום דהמזבח מקדש הפסולים ולדברי התוס' הא י"ל כתירוצנו הנ"ל ועוד דודאי דגם רש"י מודה בזה דנהי דס"ל לרש"י דגם למ"ד לינה מועלת מ"מ מותר להעלותן ולהלינן כיון דלא ירדו מ"מ הא מודה דאי אפשר לומר דמש"ה לא יהיה הקטרת כל הקרבנות בכלל מצוותן בכך משום דאפשר להקריבן בפסולן דהרי מצוותו של ההקטרה הוי בהכשרן ולא בפסולן וגם לרש"י נקרא מצוותן בכך למ"ד לינה מועלת ומש"ה לא למד ביבמות משארי קרבנות ציבור:

[ט] ובדברינו אלה נתיישב לנו פסקו של הרמב"ם דפסק בפרק שלישי מהל' פסולי המוקדשין דלינה מועלת בראשו של מזבח וכתב שם הכ"מ דבזבחים דף פ"ז הוי פלוגתא דרבה ורבא ופוסק כרבא דבתרא הוא ובאמת דהאלפס פסק בב"ק פרק כיצד הרגל גבי הא דאם נהנית משלמת מה שנהנית דרבה אמר דמי עמיר ורבא אמר דמי שעורים וכתב האלפסי איכא מאן דפסק כרבה משום דהוי רבו של רבא ואיכא מאן דפסק כרבא דהוא בתרא הרי דדבר זה הוי ספק כל היכא דפליגי רבה ורבא הלכה כמאן ועיין ברמב"ם פרק שלישי מהל' נזקי ממון דדעת המ"מ דגם הרמב"ם מספקא לי' בזה ועיין במ"מ פרק רביעי מהל' יו"ט הלכה כ"ה וא"כ גם הך דינא דלינה הוי ספיקא דדינא ובפרט לדעת התוס' הנ"ל דלמ"ד לינה מועלת אין זה תקנה מה דמעלה ומלינה ולדידהו הא מוכרח דרב פפא דאמר בפסחים דף נ"ט מעלה ומלינה בראשו של מזבח דס"ל כמ"ד אין לינה מועלת וכמש"כ המל"מ בפרק א' מהל' תמידין א"כ הא בודאי דיש לפסוק כן דר"פ הא בתרא הוא אבל לדברינו הנ"ל ניחא דעת הרמב"ם דהא סתמא דגמ' דיבמות דקאמר ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור והרי קשה קושי' התוס' דנילף משארי קרבנות ציבור ומוכח דס"ל לינה מועלת והוי שארי קרבנות מצותן בכך ומש"ה פסק הרמב"ם כהך סתמא דגמ':

[י] ונהדר לדידן דהך סוגי' דיבמות קאי על הקטרה ומש"ה לא שייך לא סברא דהותרה בציבור ולא סברא דמצוותן בכך והא דבמנחות דף ה' אמרינן דלא נוכל ללמוד טרפה דיהיה מותר לגבוה אע"ג דאסור להדיוט מהא דחזינן דשבת מותר לגבוה משום דשאני שבת דמצוותן בכך ואמאי לא נילף מהקטרה דמותר בשבת אע"ג דאסור להדיוט כיון דנתבאר דבהקטרה לא שייך מצוותו בכך גם זה ניחא די"ל דהסוגי' דמנחות אזלא כסברת ר"ע דס"ל הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת ושחיטה הא הוי מצוותו בכך ומהקטרה אי אפשר ללמוד כלל דקילא דכבר נדחה אצל קרבן זה שבת דהא בלא"ה נראה דההיא סוגי' הוי רק כר"ע דהא בשבת דף קי"ד איתא עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט יכול אף ביוה"כ ת"ל בשבתו וא"כ במנחות דדחי שאני שבת דמצוותן בכך הרי תיקשה עדיין אליבא דר' ישמעאל שנאמר יוה"כ יוכיח דשרי לגבוה להקריב גם חלבי שבת שמערב יוה"כ דהני איברים הא לא הוי ביוה"כ מצוותן בכך כיון דאינם מחובות היום כלל ואפ"ה מותר לגבוה אע"ג דאסור להדיוט ונלמוד מיני' לטריפה ומוכרח ע"כ דאתי' אליבא דר"ע דלדידי' לא שרי ביוה"כ רק ביו"ט ויו"ט הא מותר גם להדיוט באוכל נפש וא"כ הא ניחא דלא יליף מהקטרה דר"ע הא ס"ל הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת. וכיון דנתבאר לנו דהך סוגי' דיבמות דקאמר אי מתמיד אי מפסח על כרחך לא קאי רק על הקטרה והרי תיקשה דהיאך אפשר ללמוד מהקטרה על מ"ע דיבום דנימא שאני הקטרה דכבר דחתה שחיטה את השבת ומוכח כמו שכתבנו דלאו כ"ע ס"ל הך סברא וסתמא דסוגי' זו לא ס"ל כלל הך סברא וכמו שכתבנו, דגם הני ב' סתמי דפרק ר' ישמעאל לא ס"ל הך סברא וגם מדברי אביי בסנהדרין דקאמר דלא תהא רציחה דוחה עבודה לפי מה שנתבאר דהקל וחומר דידיה הוי מהקטרה מוכח ג"כ דלא ס"ל הך סברא ושוב נוכל ללמוד מהקטרה דכל היכא דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת אפילו אם אפשר מאתמול וכדס"ל לר"ל בירושלמי דנקצר ביום כשר וגם דוחה שבת וכהני ב' סתמי ומש"ה פוסק הרמב"ם כן:

[יא] ובדברינו אלה נוכל לישב דעת התוס' בפסחים דף ה' בשם הריב"א דלמאן דסבירא ליה הבערה ללאו יצאת א"כ לא הוי בכלל מלאכה וליכא לאיסור הבערה כלל ביו"ט ואפילו שלא לצורך כלל והקשה השאגת אריה בסי' ע"א מהא דבשבת דף קי"ד קאמר ר' ישמעאל עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ ר"ע אומר לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט וקאמר בגמ' כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט פי' מדלא מוקים לקרא דבא להתיר ביו"ט מכלל דס"ל נדונ"ד קרבין ביו"ט ומש"ה לא צריך לאוקמא הפסוק על יו"ט ומוקים לה על יוה"כ ולהריב"א תיקשה דלמא לעולם ס"ל נדונ"ד אין קרבין ביו"ט ומשום איסור שחיטה ורק ס"ל הבערה ללאו יצאת וליכא שום איסור בהקטרה ביו"ט אפילו שלא לצורך כלל ומש"ה מוקים להפסוק דבא להתיר ביוה"כ אבל לפי מש"כ ניחא היטב דהא ביבמות דף ו' איתא לא תבערו אש בכל מושבותיכם למה נאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת כו' ת"ל לא תבערו כו' ומפרשינן שם דה"ק דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ הוי ס"ד דרציחה תהוי דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי כו' שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה וע"ש בתוס' שהקשו דנימא דיו מה עבודה דאינו נדחה מפני רציחה רק בשב ואל תעשה כמו כן לא יהיה שבת נדחה מפני רציחה רק בשב ואל תעשה ותירצו דאין הק"ו לשבת מעבודה רק הק"ו הוי רציחה מעבודה ומה עבודה דוחה שבת בקום ועשה אינו דין שתהא רציחה דוחה שבת בקום ועשה יעו"ש ולפי דברינו הא קיי"ל דמשחיטה דהוי היתר ליכא ללמוד כלל ק"ו על רציחה דמהא דמותר לשחוט בשבת אין ראיה כלל דעבודה חמורה משבת וכמש"כ למעלה באות ח' ועיקר הלימוד של ר' ישמעאל הוי רק מהא דמותר להקטיר איברי תמיד בשבת ומיני' הוא דהוי ס"ד ללמוד על רציחה וברציחה הא הוי גם איסור נטילת נשמה דהוי חיוב סקילה ואם נאמר דר' ישמעאל ס"ל דבהקטרה ליכא רק איסור לאו גרידא א"כ הא אי אפשר ללמוד מהא דשרי הקטרה בשבת דגם רציחה תהיה דוחה שבת באיסור סקילה ולמה לי הך קרא דבכל מושבותיכם דהא ודאי אין לומר דהפסוק בא לאסור גבי רציחה ההבערה בעצמה דאי לאו הפסוק הוי ס"ד דההבערה יהיה מותר גם בשבת כמו דמותר הבערה גבי הקטרה ויבעיר האש בשבת להכין על מוצאי שבת ואז יתיך הפתילה וישרוף להבת כהן דבכה"ג דלא יקיים המצוה בשבת הא ודאי דאי אפשר ללמוד כלל מהקטרה דשם בעת החילול מקיים המצוה ומהיכא תיתי נתיר לו לחלל שבת משום מצוה שיעשה במוצאי שבת ומוכרח ע"כ דס"ל לר' ישמעאל דבהקטרה איכא ג"כ מלאכה גמורה של סקילה ושוב הוי מצי לאוקמא לקרא דעולת שבת בשבתו על חלבי שבת שמותר להקריבן ביו"ט ומדמוקים לי' על יוה"כ מוכח דס"ל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט:

[יב] אכן אם כן קשה לי טובא דלר' יוסי דסבירא ליה הבערה ללאו יצאת ולדידיה למה צריך הך קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם לאסור שרפת בת כהן בשבת דהא לדידיה אי אפשר ללמוד כלל מהקטרה ואף על גב שכתבנו בסימן ט"ז דבהקטרה איכא גם כיבוי דבשרא אגומרי הוי תחילתו מכבה וסופו מבעיר מ"מ הניחא לעולא דס"ל בשבת דף ל"א דר' יוסי ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ולדידי' איכא בהקטרה גם כיבוי אבל לר' יוחנן דאמר שם דר' יוסי ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולדידי' הא לא משכחת לה חיובא דכיבוי רק בצריך לפחמין ושוב ליכא בהקטרה משום כיבוי רק הבערה דהוי לאו גרידא וכן הוא מבואר להדי' ביבמות דף ל"ג ע"ב דלר' יוסי ליכא בהקטרה רק איסור הבערה וכתבנו לעיל בסי' ט"ז דהוי אליבא דר' יוחנן וא"כ למה לן קרא דבכל מושבתיכם לאסור שריפת בת כהן בשבת דהא מהיכא תיתי הוי ס"ד להתירה וכמו כן תיקשה לדברינו דלר"ע דס"ל סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת ושוב ליכא ללמוד מהקטרה על רציחה למה לי' הך קרא דבכל מושבותיכם ובודאי דוחק גדול לומר דר"ע ור"י ס"ל דלפי האמת עשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת ומהך קרא גופה הוא דילפינן לי' מדאיצטריך הפסוק לאסור שריפת בת כהן מכלל דבעלמא עשה דוחה כה"ג וכמו שרצה הגמר' לומר ביבמות אליבא דר' ישמעאל קודם שידע מהק"ו דעבודה ור"ע ור"י ס"ל כן באמת אמנם זהו דחוק לומר כן דהא כתבו התוס' ביבמות דף ו' בד"ה שכן הכשר דלהמסקנא בשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"ש דרש"י חולק על זה וס"ל דלהמסקנא י"ל דגם ל"ת שיש בו כרת נדחה ולדידי' הא ניחא אבל להתוס' דיבמות הא מוכרח ע"כ לומר דהך ק"ו של ר' ישמעאל נוכל לעשותו גם משחיטת הקרבן מהא דשרי בשבת ויהי' ניחא גם לר"ע ור' יוסי ודלא כמו שכתבנו ואין לומר דהרי בשבת דף ק"ז יליף ר"ש דמקלקל בהבערה חייב מדאסרה רחמנא שריפת בת כהן וע"ש בפרש"י שכתב דר"ש יליף לה מדאסרה תורה הבערה מכלל דחייב בו מקלקל דכל הבערה מקלקל היא דאפי' מבעיר עצים לקדרתו הוי מקלקל לגבי העצים לר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולפרש"י הא גם אי לא הוי כתיב בכל מושבותיכם רק לא תבערו גרידא הוי יליף מינה ר"ש דמקלקל בהבערה חייב דמהא דחזינן דהבערה הוי אסור מדאורייתא מדייק דמקלקל חייב ולדידי' צ"ל הא דאמרה בגמר' דטעמא דר"ש מדאסרה רחמנא שריפת בת כהן הוי לאו דוקא דלא מהא דבת כהן יליף לי' רק מכל הבערה יליף לי' אלא דהגמר' נקט האמת דהך פסוק קאי על בת כהן והתוס' שם ס"ל דמכל הבערה ליכא ללמוד דס"ל דזה אינו תלוי כלל בהך דמלאכה שאינה צריכה לגופה יעו"ש ומבעיר עצים לקדרתו הוי שפיר מתקן ורק מדחזינן דאפי' שריפת בת כהן אסורה הוא דיליף ר"ש לחייב במקלקל וא"כ להתוס' נאמר דר"ע ור' יוסי ס"ל כר"ש דמהך דבת כהן ילפינן מקלקל דחייב ומש"ה הא צריך קרא דבכל מושבותיכם כי היכי דנדע מינה הך סברא דמקלקל חייב דבלא"ה הוי שרינן שריפת בת כהן משום דהוי מקלקל ולשיטת רש"י הא ניחא בלא"ה וכמש"כ דנלמוד מיני' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת זה אינו דהרי כתבו התוס' בשבת שם וביבמות דף ו' דר' נתן דס"ל הבערה לחלק יצאת וגם ר' יוסי דס"ל דללאו יצאת ע"כ לא ס"ל הך דר"ש דאל"כ מנ"ל למדרש הך דלחלק או ללאו דלמא יצאת רק מש"ה לחייב במקלקל וא"כ הא ר' יוסי ע"כ לא ס"ל כר"ש רק כר' יהודה דגם בבת כהן הוי מתקן דמה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנים וגם ר"ע ע"כ לא ס"ל כן דהא בפסחים דף ה' קאמר רבא ש"מ מדר"ע הבערה לחלק יצאת וא"כ ס"ל דמקלקל פטור וא"כ קשה לדידהו למה לי הך בכל מושבותיכם וצ"ע שוב מצאתי במכילתא פרשה ויקהל עוד דרשות על הך דבכל מושבותיכם וא"כ נאמר דגם ר"ע ור' יוסי ס"ל כהמכילתא:

[יג] ובדברינו אלה מיושב לי ג"כ הא דבמנחות דף ס"ה מביא הגמר' כמה הוכחות דהך ממחרת השבת דכתיב גבי עומר לא הוי ממחרת שבת בראשית רק ממחרת יו"ט הראשון של פסח וקאמר שם ר' ישמעאל אמרה תורה הבא עומר בפסח והבא שתי הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחילת הרגל אף כאן רגל ותחילת רגל וזה כמה הוקשה לי דלמה צריך ר' ישמעאל לזה והרי איהו דרש להפסוק דבחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ומזה גופה הא מוכרח דשפיר יכול להיות הבאת עומר ביום השבת דאי נאמר דממחרת השבת הוי שבת בראשית א"כ הא לעולם הוי הבאת עומר ביום ראשון לשבוע (שוב מצאתי קושי' זו כתובה על ספר] ואין לומר דאע"ג דההבאת עומר הוי ביום ראשון מ"מ משכחת לה שפיר דיהי' צריך לדחות שבת בקצירתו וכגון שלא מצאו שדה שהביאה שליש שיכולים להביא ממנה עומר רק רחוק מירושלים עד שמוכרחין לקוצרה בשבת ויגיע עד א' בשבת לירושלים דא"כ הא הוי נקצר שלא כמצותו ואם נקצר שלא כמצותו כשר הא אינו דוחה שבת וא"כ כמו דחזינן דר"א בר"ש מדקדק מהא דדוחה שבת דנקצר שלא כמצותו פסול כמו כן הא ממילא מוכח מינה דממחרת השבת לא הוי שבת בראשית ולמה הוצרך ר' ישמעאל ללומדו במה מצינו משתי הלחם דודאי דוחק גדול לומר דר' ישמעאל לא ס"ל כלל הך כללא דאמר ר"ע דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת דהרי במס' פסחים דף ע' קאמרינן דר"א החולק על ר"ע וס"ל דגם מכשירין דוחה שבת הוי יחידאה אבל לפי הנ"ל ניחא דרק לר"ע תלוי זה בזה אבל ר' ישמעאל דלא ס"ל כלל הך סברא דדחתה שחיטה את השבת ואזל לשיטתו דיליף רציחה בק"ו מעבודה ולפי מה שנתבאר הוי הק"ו רק מהקטרה ולא ס"ל כלל הך סברא וא"כ אינו תלוי זה בזה כלל ושפיר ס"ל נקצר שלא כמצותו כשר ומש"ה הוכרח ללמדו משתי הלחם דעצרת אמנם ראי' זו יש לדחות בקל דהרי ר"ע דרש להך קרא דבחריש ובקציר תשבות על תוס' שביעית דאע"ג דהפסוק כתיב גבי שבת מ"מ מוקי לי' באם אינו ענין על תוס' שביעית ורק לר' ישמעאל דס"ל דתוס' שביעית ידעינן מהלכה דס"ל עשר נטיעות הלכה למשה מסיני אייתור לי' הך קרא לומר דקצירת עומר דוחה שבת וכמבואר כל זה במו"ק דף ג' וכיון דדרש לי' מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה איסור דאורייתא והאי פסוק הא כתיבא גבי שבת מש"ה מוקים לי' דבא לומר שדוחה שבת דהא לפי הך דרשה אין לנו להוציא הכתוב ממשמעותי' דכתיב גבי שבת אבל אי לא הוה לי' הך למודא דשתי הלחם הוי מפרשינן הך ממחרת השבת על שבת בראשית ואי אפשר להיות קצירת עומר בשבת והוה דרשינן הך בחריש ובקציר על שביעית והיינו דורשין יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה שביעית כמו דר"ע מוקים לי' על תוס' שביעית כן היו מוכרחין לאוקמא הך פסוק דקמ"ל דמותר לקוצרו בשביעית ורק השתא דידעינן משתי הלחם דממחרת השבת קאי על יו"ט ראשון של פסח ויכול להתרחש הבאת עומר בשבת שוב אין לנו להוציא הכתוב מפשטי' דכתיב גבי שבת וע"כ בא להתיר קצירת העומר בשבת ועדיפא מזה נראה דגם השתא ס"ל להירושלמי דר' ישמעאל דרש לי' על שביעית דבירושלמי דשקלים פ"ד ה"ב איתא תמן תנינן ר' ישמעאל אמר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ר' ישמעאל כדעתי' דאמר אין העומר בא מסורי' ובודאי קשה טובא דהא גם בסורי' נוהג שבת ואפי' אי הוי ס"ל דעומר בא מסורי' ג"כ שפיר קאמר דהפסוק בא להתיר קצירתו בשבת וראיתי להמפרש במס' שביעית פ"א דכתב לגרוס להיפוך דר"י דאמר אין העומר בא מסורי' הוי כדעתי' דאמר יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה שבת וה"ה דדוחה שביעית ומש"ה מצי סבר דאינו בא מסורי' דבלא"ה לא הוי מצי סבר דאינו בא מסוריא דהא הוי קשה דבשביעית מוכרח להביאו מסורי' דמארץ ישראל הא אסור משום שביעית ורק משום דס"ל דקצירתו הוי מצוה ודוחה שבת וה"ה דדוחה שביעית ויכול לומר דאינו בא מסורי' ופירושו קשה טובא חדא דצריך לשבש הגירסא דלפי דאיתא בירושלמי דשקלים משמע להדי' להיפוך דהא דאמר דקצירת העומר דוחה שבת תלוי בהא דאינו בא מסורי' ועוד דעיקר הדבר מש"כ דאי לא הוי ס"ל הך דרשה דיצא קציר העומר שהוא מצוה הי' מוכרח לומר דמביאין מסורי' לא ידעתי היאך תלוי זה בזה כלל דהרי מאן דס"ל דאינו בא מחו"ל נפק לי' מקרא דכי תבאו גו' והבאתם ראשית קצירכם דמשמע ולא מחו"ל וכמו שכתב הר"ש בפ"ב דמסכת פרה מ"א ורק מאן דס"ל חדש בחו"ל דאורייתא יכול לסבור דמביאין מחו"ל וכמבואר כל זה במנחות דף פ"ד וא"כ אפי' מאן דס"ל בחריש ובקציר כר"ע על תוס' שביעית מ"מ מצי סבר דאין מביאין מחו"ל מקרא דכי תבאו וגם מה שכ' דאי לא הוי הקצירה מצוה שדוחה שבת הי' מוכרח להביאו מסורי' אינו מובן כלל דהרי יכול להביאו מא"י ולא יקצרנו רק יתלשנו ע"י שינוי שלא כדרך הקוצרים דמותר בשביעית וכמבואר במס' שביעית פ"ח משנה ו' וכ' שם הר"ש דשלא כדרך הקוצרים שרי בשביעית ואפי' מן המשומר ואפי' לפי מה שכתבו התוס' ביבמות דף קכ"ב דמן המשומר אסור אפי' ע"י שינוי מ"מ הא מן המופקר הא ודאי כ"ע מודים דמותר ע"י שינוי וכמבואר במשנה דשביעית וכ"כ התוס' בר"ה דף ט' בד"ה וקציר וא"כ הא אפשר להביא עומר מן המופקר ולתולשו ע"י שינוי דשרי לכ"ע וע"כ נראה דהירושלמי מפרש הא דאר"י יצא קציר העומר שהיא מצוה היינו דדוחה שביעית וקמ"ל הפסוק דמותר לקוצרו אפי' מן המשומר או קמ"ל דא"צ לקוצרו ע"י שינוי וזהו דקאמר דהוי כדעתי' דאין בא מסורי' דאי הוי בא מסורי' אמאי דוחה שביעית הא יכול לקיים שניהם ולהביאו מסורי' דליכא איסור שביעית כלל והא לא קשה דא"כ אפי' אינו בא מסורי' אמאי מותר לקצור כדרכו הא יכול לקיים שניהם דיקצור ע"י שינוי זה אינו דהא ודאי אם נאמר כהסוברים דמן המשומר אסור לקצור אפי' ע"י שינוי הא ניחא דהיכא דלא מצא מן המופקר קמ"ל קרא דשרי לקצור אפי' מן המשומר ואפי' להר"ש דע"י שינוי מותר בכל גווני מכל מקום האניחא דהתורה התירה לקצור כדרכו ולא הצריכה שינוי כלל וכמו דחזינן בכל מלאכת שבת דמותר גבי עבודה ולא אמרינן דיעשה אותם כלאחר יד ויהיה פטור משום שבת. ואם נרצה לומר דרך הפלפול קצת נאמר דכוונת הירושלמי הוי לקושייתינו דגם איהו מפרש כש"ס דידן דהא דקאמר רי"ש יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה שבת וא"כ הא קשה הא דצריך לימוד משתי הלחם דממחרת השבת אינו שבת בראשית ורק הוי לשיטתו דס"ל דאין עומר בא מסוריא א"כ הוי מצינן לפרש דהפסוק בא להתיר שביעית ומש"ה צריך לימוד דשתי הלחם רק זה דרך חידוד דהרי בירושלמי שם לא הובא הך ברייתא דמנחות דיליף ר' ישמעאל משתי הלחם]: