שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן לז, קטע 2

[ז] ואין להקשות על הנ"ל דהרי הגמרא פריך על ר"ע דמוקים משרת להיתר מצטרף לאיסור טכע"ק מנ"ל ומשני יליף לה מכלי מדין וכתבו התוס' במס' נזיר דף ל"ו דהא דפריך כן בפשיטות לר"ע ולא ניחא ליה לומר דר"ע ס"ל טכע"ק לאו דאורייתא משום דיותר מסתבר להחמיר בטכע"ק מבהיתר מצטרף לאיסור ואי לאו דידע ר"ע טכע"ק מפסוק אחר לא הוי ליה לאוקמא הך דמשרת על המל"א רק על טכע"ק וא"כ להר"י דאורליינוש הקשה דהא עתה דמוקים ר"ע הפסוק להמל"א הא לא איצטריך הפסוק רק משום חיוב מלקות לחודא דלאיסור לא צריך דחצי שעור ג"כ אסור וכמש"כ למעלה וא"כ אע"ג דידע ר"ע טכע"ק מכלי מדין מ"מ הא לא ידעינן מיניה מלקות והדר קשה קושי' הגמרא דאמאי מוקים ליה ר"ע להמל"א טפי ה"ל לאוקמא דבא לחייב מלקות על טכע"ק וכלי מדין איצטריך כי היכי דלהוי לוקה על שארי איסורין ומאי מתרץ הגמרא דר"ע יליף מכלי מדין ומוכרח ע"כ דהר"י לא ס"ל סברתו של המ"מ וגם אי הוי מוקים משרת לטכע"ק לא הוי לוקה על שארי איסורין וא"כ אייתור לר"ע כלי מדין ומוכרח דמשרת בא להמל"א זה אינו קושיא דהא י"ל דהר"י דאורליינוש חולק על עיקר סברת התוס' דנזיר וס"ל דלעולם שפיר נוכל להחמיר בהמל"א יותר מבטכע"ק והרי דעת רש"י הוא כן בפסחים דף מ"ו ובחולין דף צ"ח שכתב דאנן קי"ל טכע"ק לאו דאורייתא ומשרת מוקמינן להמל"א ולדידיה נצטרך לומר דהא דפריך הגמרא בפשיטות ור"ע טכע"ק מנ"ל לא הוי קושיא כלל רק הגמרא באה לתרץ דברי ר"ע גם אליבא דמאן דס"ל דטכע"ק דאורייתא:

[ח] ולכאורה קשה לי להר"י דס"ל דאם נילף טכע"ק מנזיר לא ילקה עליו דהא הגמרא קאמר דמש"ה לא יליף ר"ע המל"א מנזיר משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך דלרבנן דמוקמי לטכע"ק נימא ג"כ דהוי ב' כתובים ומשני דמשרת לטכע"ק ויקדש להמל"א וחולין מקדשים לא ילפינן ומאי הקשה והרי אפי' אם נאמר דיקדש בא לטכע"ק הא ג"כ לא הוי שני כתובים דהא אי הוי ילפינן מנזיר לא היה לוקה על טכע"ק ומש"ה כתיבא יקדש לומר דבקדשים להוי לוקה על טכע"ק דהא עתה דמוקמינן ליה על טכע"ק ג"כ לא בא רק לחייבו מלקות ומאי פריך לרבנן גם זה ניחא די"ל דגם אי לאו קרא דיקדש ידעינן בקדשים דטכע"ק הוי דאורייתא מהא דהצריכה התורה מריקה ושטיפה לכלי שבשל בה חטאת ונהי דלרבנן הוי ע"כ חידוש הא דאסרה התורה כלים דהא הוי לפגם מ"מ עכ"פ בקדשים הא ידעינן מניה דטכע"ק אסור (וכבר ראיתי קושיא זו בספר מהר"ם ברבי דאמאי לא ילפינן טכע"ק בקדשים מהך דמריקה ושטיפה] ורק דעל זה לא היה לוקה לדעת הר"י דהא הוי רק עשה ועכ"פ איסורא הא ידעינן מניה ושוב הוי ילפינן דבקדשים להוי לוקה על טכע"ק בק"ו מנזיר דלא הוי איסורו איסור עולם ומדכתב יקדש הוי ב' כתובים ומש"ה משני דיקדש בא להמל"א:

[ט] ולכאורה קשה לי על הר"י דאורלייניש מהא דבמס' זבחים דף ע"ח קאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ולשיטת הר"י קשה דהא ר"ל לא אמר רק דפטור ממלקות ולעולם י"ל דמודה דהוי איסורא דאורייתא דס"ל דנותן טעם ברוב לא חמיר מכל טעם כעיקר וכמו לדידן בטכע"ק

(הגה"ה**

משקין והם הא שרי גם בלי הגעלה והניחא להטעם שכ' הרשב"א דכיון דבליעתו בצונן הוי רק משהו וא"כ הא שפיר הצריכה הגעלה לכלים שמבשלים בו יין אבל לפי הטעם של הטור שכתב ביו"ד סי' קל"ז דבשאר משקין הוי פגום קשה. והנראה לישב דהא בחולין דף ט"ז דרשינן ובתים מלאים כל טוב ואפי' כתלי דחזירי הרי דגם אם תפסו איסור ג"כ הותר להם וא"כ נזיר שתפס יין הא מותר לשתותו ועי' ברמב"ן פי' החומש פ' מטות הא דלא נאמר להם דין הגעלה במלחמת סיחון משום דהיה מארץ ז' עממין ובו הותר גם כתלי דחזירי ורק במדין דלא הוי מכלל הז' אומות לא הותר וא"כ הא הוצרך הגעלה לבל ישתמש בו נזיר יין מאותן ששלל במלחמת סיחון:)**הוי

דאורייתא ואין לוקין עליו והיאך מדקדק דר"ל ס"ל דהוי לאו דאורייתא ומוכרח כר"ת דאי הוי דאורייתא לוקה ג"כ דלרבנן הוי הק"ו גילוי מילתא ולר"ע אהדריה לאיסורא קמא ושפיר מוכיח מדפוטרו ר"ל ממלקות מכלל דס"ל דאין בו איסורא דאורייתא כלל שוב מצאתי קושיא זו בגליון הש"ס שנדפס סוף מסכת זבחים ונשאר בצ"ע והגם דנוכל לדחוק על קושיא זו ולומר דה"פ ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ללקות עליו וכן כתב רש"י להדיא וז"ל לאו דאורייתא ללקות עליו והגם דזהו דוחק גדול מ"מ הא לכאורה לדעת הר"י מוכרח לפרש כן אבל הרי עדיין תיקשה מהא דאיתא שם מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז ומשני מדרבנן ופריך אימא סיפא ויוצא בו ידי חובתו בפסח ואי מדרבנן אמאי יוצא בו ומאי פריך רבא מהא דחייבת בחלה והרי כיון דאיסורא דאורייתא מודה ר"ל דאיכא בטכע"ק שפיר חייבת בחלה מדאורייתא:

[י] והנראהלישב זה דשפיר הוכיח רבא דמדחייב בחלה מוכרח ע"כ דלוקה על נו"ט ברוב דבמסכת פסחים דף ל"ה נפקא לן דאינו יוצא חובת מצה באורז ודוחן דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יוצא בו ידי מצה יצא אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון וע"ש עוד ע"ב דתניא יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכא אזיל ומשני הא מני ר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור והרי רבנן לא פליגי על ר"ש בעיקר ההיקש דהא מהך סברא הוא דממעטינן אורז ודוחן רק חולקים על ר"ש משום דס"ל דבכולל איסור חל על איסור ואיכא גם בטבל איסורא דחמץ אבל בדבר דע"פ דין אין בו כלל איסור חמץ ודאי כ"ע מודים דאינו יוצא בו והרי בהך היקשא כתיבא לאו גמור דכתיב לא תאכל עליו חמץ וא"כ נראה בודאי דאינו יוצא חובת מצה רק בדבר שלוקה עליו משום חמץ אבל דבר דאין בו לאו משום חמץ אע"ג דאיכא עליה איסור חמץ מדאורייתא נראה דאינו יוצא בו דמצה הא איתקש ללאו דחמץ והגם דהדבר נראה אצלי ברור מ"מ הנראה להביא עוד ראיה לזה דביבמות דף ל"ב איתא בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי רש"א אינו חייב אלא משום א"א בלבד ומסיק שם דאע"ג דגם ר' יוסי לא ס"ל איסור חל על איסור בכולל מ"מ שפיר קאמר דחייב ב' דהיינו לקוברו בין רשעים גמורים הרי דהא דאין איסור חל על איסור הוי רק לענין לחייבו שני חיובים אבל לענין איסורא שפיר חל איסור השני ואיכא על הדבר שני איסורים וע"ש בתוס' ד"ה בין וז"ל ור"ש סבר דאע"פ שיש בעבירה זו שני איסורים כיון דלא מחייב אלא חדא אין קוברין אותו בין רשעים גמורים הרי דס"ל להתוס' דגם ר"ש מודה דאיסור השני חל שפיר לענין איסורא ורק חולק על ר' יוסי וס"ל דכיון דעל הני ב' איסורים אינו חייב אלא חדא אין קוברין אותו בין רשעים גמורים שעברו ב' עבירות נפרדים שיש עליהם שני חיובים והרי מ"מ חזינן דס"ל לר"ש בפסחים דאינו יוצא בטבל משום דלא חל עליו איסור חמץ והא גם על הטבל איכא איסורא דחמץ ורק דאינו חייב עליו משום חמץ ומוכרח כמש"כ דמצות מצה תלוי רק אם יש בו חיוב משום חמץ אמנם לפי מש"כ בסי' מ"ד דיש חולקים על התוס' דיבמות הנ"ל וס"ל דלר"ש לא חל איסור השני כלל גם לענין איסורא גרידא א"כ אין ראיה מכאן אבל הרי גם בלא שום ראיה נראה כן כיון דבהך היקשא כתיבא לאו ולהתוס' הנ"ל בע"כ מוכרח כן:

[יא] וא"כ הרי במס' מנחות דף ע' תנן דרק חמשה דברים חייבים בחלה ולא אורז ודוחן ובגמ' מה"מ אמר ר"ל גמר לחם לחם ממצה והתם מנ"ל אמר קרא לא תאכל עליו חמץ כו' א"כ גם בחלה אינו חייב רק בעיסה שאם היתה של חמץ היה חייב עליו משום חמץ ומש"ה פריך שפיר לר"ל מהך דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז דמוכח מינה דאם היה של חמץ היה בו חיוב משום חמץ ומוכרח דלוקה על נותן טעם ברוב דאע"ג דעל טעם כעיקר אינו לוקה לשיטת הר"י זהו רק בנתערב בו רק טעמו וכמו ענבים ששרה במים או פליטת כלים אבל היכא דנתערב בו גופו של האיסור והתערובות ניכר בו בטעמו לוקה ע"כ עליו ג"כ וקשה לר"ל דפוטר בפיגול ונותר שבללן ואדרבה בזה מיושב היטב קושית התוספות בזבחים שם שהקשו על רבא דאמאי לא הקשה משארי ברייתות דתני בהו דטעם כעיקר אסור ולפירוש זה ניחא דבכל דוכתי ניחא גם לר"ל די"ל דרק ממלקות קפטר ליה ר"ל ומודה דאסורה מדאורייתא ורק מהא דתנן דיוצא חובת מצה וגם חייבת בחלה מוכיח שפיר דלוקה על נותן טעם ברוב:

[יב] ואין להקשות דאכתי זה ניחא לשיטת הר"י כפי מש"כ הר"ן דלכ"ע אינו לוקה על טכע"ק ושפיר מוכיח רבא מהך משנה דנותן טעם ברוב עדיף מטכע"ק ולוקה ג"כ אבל לפי מש"כ התוס' דלרבנן לוקה על טכע"ק ורק לר"ע אינו לוקה הרי עדיין קשה מאי פריך דהא י"ל דנו"ט ברוב לא עדיף מטכע"ק ולרבנן לוקה והך דחלה אתיא כרבנן ור"ל ס"ל כר"ע זה אינו די"ל דפריך מכח הסתם משנה דעכ"פ הא מוכח מהמשנה דס"ל דלוקה יהיה מאיזה טעם שיהיה ועכ"פ הא מוכח דהלכה כן ובאמת הוי מצי לתרץ דתנאי היא רק דעדיפא משני דר"ל איירי במין במינו ותדע דהא גם בלא דברי הר"י ג"כ מוכרח לומר כן לפי שיטת רש"י בפסחים דף מ"ה שכתב דדין טכע"ק הוי פלוגתא דתנאי ורבנן דפליגי על ר"א בכותח הבבלי לא ס"ל טכע"ק וא"כ הוי מצי לומר דתנאי היא:

[יג] אמנם עדיין לא נתישבה דעתי מקושיא הראשונה דמאי קאמר ש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא כיון דר"ל לא קאמר רק דפטור ומה שכתבנו דה"ק לאו דאורייתא ללקות עליו הא כבר כתבנו לעיל דהוי דוחק ואין לומר דהא גם בלא דברי הר"י דאורליינוש קשה הך ש"מ דהיאך הוי ס"ד דר"ל איירי במין באינו מינו וס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא והרי ר"ל איירי בפיגול ונותר וטמא דהם קדשים פסולים ובקדשים הא לכ"ע טכע"ק וכדאיתא בחולין דף צ"ח דקאמר רבא דטכע"ק לאו דאורייתא בחולין ובקדשים הוי דאורייתא ונפק ליה מקרא דיקדש דכתיב גבי חטאת יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול והיאך קאמר ר"ל דפטור בהו ובע"כ נראה לומר דהוי ס"ד דגמרא דר"ל ס"ל דהך יקדש הוי רק עשה וכמו שאמר רב אשי בזבחים דף ע"ז ואין לוקין עליו וא"כ הא ניחא גם לשיטת הר"י דאורליינוש דה"ק ש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא פי' דש"מ דבכל האיסורין לבד מקדשים הוי לאו דאורייתא כלל דאי נאמר דהוי דאורייתא בכל האיסורין ובע"כ הא יליף לה מנזיר או מכלי מדין דאל"כ מנ"ל לאסור בכל האיסורין דמהך קרא דיקדש אי אפשר ללמדם דחולין מקדשים לא ילפינן וא"כ הא בע"כ אתיא הך יקדש לומר דבקדשים לוקה ג"כ על טכע"ק דלאיסור הא לא צריך קרא דמהנך לימודים נוכל ללמוד גם קדשים ובע"כ מוכרח א' מהני תרתי או דיקדש בא לומר דבקדשים לוקה על טכע"ק או דבכל האיסורין גם איסורא דאורייתא ליכא ואתיא קרא דיקדש דבקדשים אסור מדאורייתא וא"כ ר"ל דפוטר גם בקדשים מוכרח דס"ל דבשארי איסורין גם איסורא ליכא זה אינו מספיק דהא י"ל דר"ל ס"ל דיקדש בא להיתר מצטרף לאיסור וכמו דס"ל לר' יוחנן בפסחים דף מ"ה וקמ"ל קרא דאע"ג דבחולין אין היתר מצטרף לאיסור בקדשים מצטרף ולעולם י"ל דטכע"ק בכל התורה אסור מנזיר ואינו לוקה עליו והיאך מדייק דס"ל לאו דאורייתא:

[יד] וע"כ הנראה פשוט דהר"י דאורליינוש חולק על הא דמבואר בדברי הראשונים דהא דקיי"ל דמין באינו מינו לא בטל מה"ת עד ס' הוי הטעם משום דקיי"ל טכע"ק דאורייתא ואיהו ס"ל דהוי מסברא דכיון דניכר עדיין טעמו של האיסור לא שייך סברא דביטול כלל ואינו תלוי כלל בהך דינא דטכע"ק דקרא דמשרת דבא לטכע"ק לא בא רק לומר דטעמו של האיסור נחשב כממשו וכגון שרה ענבים במים או פליטת כלים דאין שם ממשו של איסור כלל ומ"מ אסור ולעולם מצי איירי באופן דלא שייך סברא דביטול וכגון דאין בהיתר רוב נגד האיסור ששרה ענבים כזית בתוך כזית מים אבל היכא דיש בהיתר רובא לא שייך כלל הא דטכע"ק דהא ס"ד דאפי' בנתערב ממשו של האיסור ס"ל לר"ל דבטל ברובא ואנן דקיי"ל דלא בטל הוי רק מסברא ושפיר מדקדק הגמרא כיון דחזינן דר"ל ס"ל דפטור ע"כ ס"ל דנו"ט ברוב לא הוי דאורייתא כלל דממ"נ אם נתבטל ברוב אע"ג דטעמו ניכר לענין מלקות אמאי לא יתבטל גם לענין איסורא דהא לא אשכחן שום פסוק שיאמר דבטל לענין מלקות ולא לענין איסורא כן נראה נכון וברור: