שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן לה, קטע 2

[ט] וע"כ נראה דממקום אחר יליף ר"ע דלוקה על לאו שאין בו מעשה דבמס' תמורה דף ד' איתא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ופריך הגמרא ור' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה וכתבו התוס' דאע"ג דצריך הפסוק לאשמועינן דין נותר דהוי בשריפה מ"מ פריך למה כתביה הכא אצל הלאו ומשני דאיצטריך להא דאין שורפין קדשים ביו"ט וכדדרש ליה חזקיה והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו פי' ומש"ה כתביה הכא אצל הפסוק דלא תותירו ממנו עד בוקר דנדרוש הך עד בוקר בתרא לבוקר שני והנה אין להקשות דלר' יהודה דאיצטריך הך קרא דוהנותר ממנו לנתוקי להלאו, א"כ מנ"ל הך דרשה דאין שורפין קדשים ביום טוב זו אינה קושיא דאע"ג דצריך לנתוקי מ"מ הך עד בוקר בתרא מיותר דאי הוי כתיב והנותר ממנו באש תשרופו ג"כ הוי הלאו ניתק לעשה ונדע מזה דאין שורפין קדשים ביו"ט רק הגמרא מתרץ דלר' יעקב ג"כ ניחא הא דכתביה התורה הכא כי היכי דנדרוש הך עד בוקר להך דרשה דבוקר שני ולר' יהודה אע"ג דג"כ איצטריך להך דרשה דליתן לו בוקר שני מ"מ שפיר הוי ממילא ניתק לעשה ואין לוקין עליו ובזה ניחא הא דבמס' מכות דף ד' דחקה הגמרא אליבא דר' יהודה דמנ"ל דלוקה על לשאב"מ ואמאי לא סגי לר' יהודה בהך קרא גופה דכיון דצריך הכא לכתוב הך והנותר אצל הלאו לנתוקי מכלל דבלא"ה הוי לוקה אע"ג דאין בו מעשה ולפי"ז ניחא דהא גם בלא"ה מוכרח הפסוק לכתוב כאן כי היכי דנדרוש הא דבא הכתוב ליתן לו בוקר שני ורק ממילא הוי ניתק לעשה ומש"ה ליכא למידק מניה דלוקין על לשאב"מ דלמא לא איצטריך רק משום הך דרשה דבוקר שני וא"כ ניחא גם לר"ע דהא בשבת דף כ"ד יליף אביי דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט וכתבו התוס' דמנ"ל למעט מיניה גם יו"ט דלמא אינו ממעט רק שבת לחודא ותירצו דדרשא דאביי הוי לר' עקיבא דדרש בשבת דף קי"ד עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומוכח דחלבי חול ביו"ט לא וא"כ לר"ע הא ידעינן דאין שורפין קדשים ביו"ט מאידך קרא ולדידיה לא דרשינן כלל הך עד בוקר בתרא ליתן לו בוקר שני לשריפתו וא"כ הא לא צריך הך והנותר ממנו למכתבי' הכא אצל הלאו לשום דרשה אחרינא רק כי היכי לנתוקי הלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר דלא לילקי עלי' ושפיר י"ל דדייק ר"ע מזה הפסוק גופה דמדאיצטריך למכתב הכא לנתוקי מכלל דבלא"ה לוקה על לשאב"מ ויליף מיניה שפיר דגם מקיים לוקה דגם נותר הוי בלי שום מעשה כלל ובזה מיושב לנו היטב הא דהקשינו בסי' שלמעלה דלר"ע הך עד בוקר שני למאי אתיא ולפי"ז שפיר צריך למכתביה דאי לא הוי כתיב רק לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו באש תשרופו א"כ הא לא הוי מצינן לדקדק מיניה כלל דמדכתבו כאן אצל הלאו לנתוקי מכלל דבעלמא לוקין על לשאב"מ דהא מוכרח לכותבו כאן אצל הלאו דהא עליו הוא נסמך ונמשך דבפסוק דוהנותר לא נזכר באיזה זמן יהיה נעשה נותר ונשרף וקאי על הך עד בוקר דלפניו שבלאו ומוכרח לכותבו אצל הלאו ולא היה אפשר לדקדק מיניה דלוקה על לשאב"מ אבל השתא דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דהוי פסוק שלם ומבואר בו בעצמו הכוונה והזמן שפיר דייקינן דהא היה יכול לכותבו לקמן באותו פרשה לא אצל הלאו וע"כ לא בא כאן רק לנתוקי להלאו ומדאיצטריך לנתוקי דייקינן שפיר דבלא"ה לוקה על לשאב"מ וא"כ מיושב מה דמוכרח לכתוב הך עד בוקר בתרא ולפי תירוצנו זה לא קשה כלל הא דדחקה הגמרא במכות לומר דר' יהודה יליף ממוציא ש"ר וע"ז ולא ס"ל כר"ע ואמאי לא קאמר דנפק ליה מהך דנפק ליה לר"ע בעצמו ונאמר דגם ר' יהודה ס"ל הך דרשה דעולת שבת בשבתו כר"ע דזה אינו דהא לשונו של ר' יהודה דקאמר והנותר ממנו בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו משמע להדיא דס"ל דאי לאו הך קרא היה לוקה המותיר ומוכרח לומר דממקום אחר ידעינן לדידיה דלוקה על לשאב"מ דלר"ע הא לא ידעינן הך כללא דלוקה על לשאב"מ רק מהך קרא דוהנותר ואי לאו הך פסוק לא היה לוקה על לשאב"מ ומש"ה אמרה הגמרא דיליף ממוש"ר וע"ז ועוד דהרי אפי' אם נאמר דר"י ג"כ דרש הך עולת שבת בשבתו כר"ע וידע מיניה דאין שורפין קדשים ביו"ט מ"מ הא איצטריך הך עד בוקר ליתן לו בוקר שני לשריפתו לומר שאינו נשרף בליל מוצאי יו"ט וכמש"כ למעלה בסימן ל"ג באות ז' ורק דלר"ע לא צריך קרא לזה כמש"כ שם דאיהו דרש וא"ו וגם נותר שלא בזמנו לדידיה אינו נשרף בלילה וא"כ הא ר' יהודה לא דריש וא"ו כדאיתא ביומא דף מ"ה א"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל ביבמות דף ע"ב דלמאן דלא דריש וא"ו נותר שלא בזמנו נשרף בלילה וא"כ הא איצטריך הך עד בוקר בתרא ליתן לו בוקר שני לומר שאינו נשרף בליל מוצאי יו"ט וא"כ הא איצטריך הך פסוק למכתב אצל הלאו ושוב ליכא לדקדק מניה דלוקה על לשאב"מ ומש"ה אמרה הגמרא דיליף ממוש"ר וע"ז כי היכי דלהוי ניחא גם לר' יוחנן דיבמות ואפשר דר"ל דמתרץ לה במכות להא דר' יהודה ס"ל ג"כ כר' יוחנן דיבמות וגם אם נפקפק בזה מ"מ הא נוכל לומר בפשיטות כמש"כ בתחילה דמלשונו של ר' יהודה בעצמו משמע ליה להגמרא דממקום אחר יליף ר' יהודה דלוקה בלשאב"מ:

[י] והנה אין להקשות להערוך ורש"י מהא דבמס' מו"ק דף ב' פליגי רבה ורב יוסף במנכש בשבת דרבה אמר דמתרין בו משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע איתביה ר"י לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא א"ל משום מקיים והא מדקתני סיפא רע"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים היא כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר מ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרע"א אף המקיים ואי נאמר דר"ע מחייב גם בלי שום מעשה א"כ למה תלה הברייתא החיוב במה שניכש וחיפה הא בלא"ה לוקה משום דאינו עוקרן דאין לומר דהך ברייתא ס"ל כר"ע בחדא בהך דמקיים הוי איסורא דאורייתא ובהא דלשאב"מ לא ס"ל כוותיה דר"ע וס"ל דצריך מעשה דא"כ למה דחק רבה לומר כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר עדיפא ה"ל לומר דבהא פליגי דת"ק קאמר דמנכש לוקה משום מקיים אבל בלא מעשה לא ובא ר"ע ואמר אף המקיים בלא שום מעשה ניכוש דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ומוכרח ע"כ דס"ל להגמרא דר"ע ג"כ אינו מחייב בלי מעשה זה אינו קושיא דהא י"ל דהברייתא איירי במנכש בכלאים של אחרים או של עו"ג דכיון דהשדה אינו שלו גם לר"ע לא לקי רק ע"י מעשה שמוסיף להם שמירה וקיום וכמש"כ בראשית דברינו והא דלא מתרץ הגמרא דת"ק ור"ע פליגי במקיים בלא מעשה ובכלאים שלו הוא משום דלא ניחא ליה לומר דהאי תנא ס"ל כוותיה דר"ע בחדא ופליג עליה בחדא ומסוגיא זו דמו"ק מוכח ג"כ דש"ס דידן חולק על הירושלמי דלהירושלמי דגם רבנן ס"ל דמקיים הוי איסורא דאורייתא וחולקין על ר"ע רק בהך סברא אי לוקה בלא מעשה או לא א"כ הא הוי מצי למימר דת"ק הוי רבנן ומוכח דהש"ס דידן ס"ל דלרבנן מקיים לא אסירא כלל מדאורייתא וע"כ הוי הת"ק ג"כ ר"ע:

[יא] אמנם הא קשה לי על הערוך ורש"י דס"ל דמדנקט ר"ע סתמא מקיים בע"כ איירי גם בלי שום מעשה וא"כ קשה הא דבתמורה דף ג' קאמר רב כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור ופריך והרי מימר דאין בו מעשה ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר לשאב"מ לוקין עליו ופריך והרי המשנה ההיא לא אתיא כר' יהודה דקתני הכל ממירין ומפרשינן הכל לאתויי יורש דממיר ולאפוקי מר"י דאמר יורש אינו ממיר ומשני האי תנא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכן הוא בב"מ דף צ"א: ולהערוך ורש"י דר"ע ס"ל ע"כ דלשאב"מ לוקין עליו למה דחקה הגמרא לאוקמי כר"י ולומר דהתנא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא עדיפא ה"ל לאוקמא המשנה כר"ע דס"ל דלוקין והרי בהך דינא דיורש אי ממיר או לא הא לא מצינו כלל היאך ס"ל לר"ע ונוכל לומר דס"ל דיורש ממיר ולא נצטרך לדחוק כלל ועוד לפום רהיטא הא נראה דר"ע ס"ל יורש ממיר דהא בתמורה דף ב' איתא מ"ט דר"מ דקאמר יורש ממיר דכתיב ואם המר ימיר לרבות יורש ור' יהודה האי ואם המר ימיר מבעי ליה לרבות אשה ור"מ אשה מנ"ל נפקא ליה מואם ור"י ואם לא דרש ופרש"י דר"מ דרש וא"ו דואם וכ"כ התוס' בריש ערכין דר"י לא דרש וא"ו והנראה די"ל דר"מ ור"י אזלי לשיטתם דביומא דף מ"ה אמר ר"י דבכל יום היו שתים מערכות ור' יוסי אמר שלש ור"מ אמר דהוו ארבעה ואמרינן שם מ"ט דר"מ נפקא ליה מואש ורבנן וא"ו לא דרשי הרי דר"מ ור"י פליגי שם בהך פלוגתא אי דרשינן ואוי"ן ואזלי בתמורה לשיטתם וא"כ ר"ע הא דריש בכל דוכתא ואוי"ן וידעינן לדידיה אשה מואם ואייתור ליה המר ימיר לרבות יורש וכר"מ ועוד דאפי' אם לא נקבל ראיה זו ונאמר דר"י רק הכא לא דרש הוא"ו דואם ואינו תלוי בפלוגתא דר"ע ורבנן בעלמא מ"מ כיון דלא מצינו דר"ע סובר להיפוך דיורש אינו ממיר הא שפיר י"ל דס"ל יורש ממיר וא"כ ה"ל לאוקמא הסתם משנה כר"ע והא אדרבה בכמה דוכתי פריך לימא תנן סתמא דלא כר"ע וכתבו התוס' משום דקיי"ל כולהו סתימתאה אליבא דר"ע פריך כן ואמאי לא נוקים גם הך משנה כר"ע ולא נצטרך לדחוק כלל ומוכרח דס"ל להגמ' דמהא דקמחייב ר"ע במקיים אין הכרח כלל דס"ל דלוקה בלשא"מ דמצינן לפרש דאיירי במקיים ע"י סייג וגדר:

[יב] ועוד נראה להקשות על זה דבמס' מכות דף ב' קאמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות ופריך שם ותיפוק לי' מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' בתוס' כתובות דף מ"ה בד"ה ר"י שהקשו דלר' יהודה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו למה לי הך והצדיקו ותירצו דאיצטריך משום דלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועוד דהרי הא דס"ל לר"י דלוקה בלשאב"מ הוי רק משום דיליף מע"ז וא"כ הא צריך קרא גבי עדים זוממין והנה הני ב' תירוצים של התוס' תלוי' בהני ב' תירוצים של התוס' דתמורה שהבאנו למעלה דלפי מש"כ התוס' בתמורה דגם מנשבע ומקלל הוי מצי ר"י ללמוד דלוקה על לשאב"מ ולאו דוקא אמרינן דיליף מעדים זוממין מוכרח לומר כאן כתירוץ הראשון של התוס' דמלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומש"ה צריך והצדיקו ותי' הב' של התוס' דכתובות ע"כ ס"ל כתירוץ הב' של התוס' דתמורה דמנשבע ומקלל אין ללמוד דלא דמי לכל לשאב"מ ועיי' בב"ק דף ע"ד בתוס' ד"ה הוי שכתבו וי"ל דדחיק טפי לשנויי כר"מ משום דאיירי כו' א"נ אתי' ההיא שינוי' כר"י כו' וגם הני ב' תירוצים תלוים בהני תירוצים יעו"ש] והרי במס' מכות דף י"ג קאמר ר' ישמעאל דגם חייבי מיתות ישנן בכלל מלקות ארבעים ור"ע ס"ל דחייבי מיתות אינם בכלל מלקות וחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ומפרש שם טעמא דר"ע דכתיבי כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר רבא אמר אתרו בו לקטלא כ"ע לא פליגי דאינו לוקה כי פליגי באתרו בו למלקות ר' ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ור"ע סבר אין לוקין עליו רבינא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' וע"ש בתוס' מבואר דלתי' קמא של הגמרא ולרבינא ס"ל לר"ע לאו שניתן לאמב"ד לוקין עליו וא"כ אם נאמר דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו הא תשאר הקושי' דלמה איצטריך והצדיקו תיפוק לי' מלא תענה ושני התירוצים של התוס' הא לא שייך אליבא דר"ע דר"ע ע"כ יליף ממקום אחר הא דלשאב"מ לוקה עליו דמעדים זוממים הא אי אפשר ללמוד אליבי' דהוי קנס ומוכרח ע"כ לומר דלתי' קמא של הגמר' ולרבינא ס"ל לר"ע ע"כ לשאב"מ אין לוקין עליו ומש"ה צריך והצדיקו לחייב בע"ז. ובהך סוגי' אמרנו דברים חדשים רק יען שראיתי שדברו בו הגאונים שלפנינו לא כתבתים אמנם זה יש לישב דנתרץ לר"ע כמו שתירצו התוס' בסנהדרין דף ט' בד"ה דאתרו אליבא דר"מ למה איצטריך והצדיקו והגם כי דברי התוס' בתירוצם שם אינו מובן וכמו שהאריכו בו המפרשים וכמו שנתרץ שם לר"מ כן נתרץ להערוך ורש"י אליבא דר"ע אבל קושי' הראשונה למה דחקה הגמ' בתמורה לאוקמא המשנה כר"י קשה:

[יג] והנה בדעת רש"י היה נראה לישב דאע"ג דגם איהו מפרש כהערוך דמדנקט ר"ע סתם מקיים משמע דאיירי גם בלי שום מעשה מ"מ שפיר י"ל לר"ע לשאב"מ אין לוקין עליו והא דמחייב במקיים היינו משום דס"ל לר"ע דמיד כשזרע הא עבר על לאו דלא תזרע כרמך כלאים במעשה וכל זמן שמחזיקו בשדה ואינו מבטל עדיין עובר על ל"ת זו דכיון דלר"ע הוי בכלל לאו זה גם מקיים בכלל ומש"ה חשיבא שפיר כמעשה כיון דההתחלה הוי ע"י מעשה וכמו דאיתא במס' מכות דף כ"א גבי הי' לבוש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כל א' וא' וקאמר רב ביבי אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו הוי לבישה חדשה וחייב עלי' בפני עצמה ורב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב על כל א' וא' וכתבו התוס' בשבועות דף י"ז הא דלרב אשי לא הוי לאו שאב"מ כיון דההתחלה הוי ע"י מעשה נמשך המעשה גם אח"כ עד שיפשוט וכמו כן י"ל בהא דמחייב במקיים לר"ע כיון דההתחלה הוי ע"י מעשה שזרע מש"ה מחייב אח"כ כל זמן שאינו עוקרם ובזה מבואר לנו דברי רש"י במס' ע"ג שהבאנו בראשית דברינו שכ' שאם זרען אחר ובא זה ועשה סייג דאיירי שפיר גם בכלאים שלו רק כיון שזרען אחר והוא לא עשה מעשה אינו חייב רק בעושה להן סייג אבל במו"ק פי' דברי ר"ע כפשטן דמשמע דמקיים הוי גם בלא מעשה ואיירי שהוא בעצמו זרען מתחילה וא"כ ניחא הא דבתמורה דחקה הגמ' לתרץ אליבא דרב דהמשנה אתי' כר' יהודה וס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דמדר"ע אין ראיה כלל דמחייב בלשאב"מ דאע"ג דלרב ביבי דס"ל דגם בלובש כלאים לא מחייב רק במכניס ומוציא בית יד וס"ל דבלא"ה לא חשיבא מעשה ולדידי' הא מוכרח דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו מ"מ דחקה הגמר' שפיר משום דאנן הא קיי"ל כרב אשי דכה"ג חשיבא מעשה ועוד דהא בתמורה שם קיימינן אליבא דרב ובודאי לכאורה נראה דרב ס"ל כרב אשי דהא בברכות דף י"ט קאמר רב דהמוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק ופריך שם מהא דקבורת מת מצוה דוחה לעושה פסח ומשני שב ואל תעשה שאני ומוכרח דס"ל לרב דמוצא כלאים בבגדו כשאינו פושטו הוי קום ועשה ומוכרח דרב ס"ל כרב אשי דהמעשה שבהתחלה נמשך כל זמן שאינו פושטו. שוב מצאתי בפני יהושע בברכות שם שכ' דרב ס"ל כרב אשי ומש"ה אליבא דרב דחקה הגמר' לאוקמא כר"י דמדר"ע אין ראי' כלל דס"ל דלוקה בלשאב"מ:

[יד] והנה לדעת התוס' לא מצינו שום תנא דיסבור לשאב"מ לוקין עליו לבד מר' יהודה ובזה אמרנו לישב היטב סוגי' אחת במס' שבת דף עב ע"ב גבי נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור ומביא רבא סייעתא לדבריו מהא דתני' חומר בשבת משארי מצות שבשבת עשה שתים בהעלם אחת חייב שתים משא"כ בשארי מצות ומפרש שם דאע"ג דאכל חלב ודם חייב שתים מ"מ הברייתא קאי על ע"ג וכדר' אמי דאמר רבי אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אימא סיפא חומר בשארי מצות שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב משא"כ בשבת שגג בלא מתכוין בע"ג היכי דמי כו' אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר אלא לאו רישא בע"ג סיפא בשארי מצות ושגג בלא מתכוין ה"ד דקסבר שומן ואכלו משא"כ בשבת פטור דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר פטור וסייעתא לרבא וקאמר הגמר' ואביי שגג בלא מתכוין ה"ד דקסבר רוק הוא ובלעו משא"כ בשבת דנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר פטור וכבר הקשו שם התוס' בד"ה הניחא דלמה דחקה הגמר' לתרץ לאביי דשגג בלא מתכוין הוי כסבור רוק הוא והרי לאביי ניחא כיון דס"ל בע"ג דמאהבה ומיראה חייב הא מתוקמא שפיר גם הסיפא בע"ג וכמו דאמרה הגמר' מתחילה הניחא לאביי וא"צ לאוקמא כלל סיפא בשארי מצות ותירצו דהא דקאמר בגמר' אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב הכי פירושו דלאביי שפיר משכחת לה בע"ג שגג בלא מתכוין דחייב אבל הברייתא אי אפשר לפרש כן גם לאביי דמאי תני משא"כ בשבת דמאהבה ומיראה חייב גם בשבת והכרח לפרש גם לאביי הך סיפא בשארי מצות וכסבור רוק הוא ובודאי דוחק הוא לומר כן דהא דקאמר הניחא לאביי לא קאי לפרושי הברייתא דגם לדידי' אי אפשר לפרש כן ועל כן נראה די"ל דס"ל להגמר' דאם עשה מלאכה בשבת מאהבת אדם ומיראת אדם פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן מצאתי בפני יהושע שם שכתב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ושפיר קאמר בתחילה הניחא לאביי דאי נאמר כאביי דבעו"ג מאהבה ומיראה חייב שפיר מתוקמא הסיפא ג"כ בע"ג ושוב ליכא סייעתא מכאן לרבא בהא דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דפטור והא דפריך הגמר' לאביי ודחק לאוקמא אליביה בכסבור רוק הוא ניחא ג"כ דרק לדחות סייעתא דרבא אמר בתחילה הניחא לאביי דאם נאמר כאביי בהך דמאהבה ומיראה ליכא סייעתא אבל להאמת אביי בעצמו אי אפשר לפרש הברייתא כן דהנה הפני יהושע שם הקשה למה דחקה הגמר' לישב הברייתא אליבא דאביי והא לדידי' ע"כ משבשתא היא מהא דתני ברישא דבשארי מצות עשה שתים בהעלם א' א"ח אלא א' ולא מתוקמא אלא בע"ג וכדר' אמי ובסנהדרין דף ס"ג חולק אביי להדי' על ר' אמי וס"ל דזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד חייב על כל א' ואחת דס"ל דלא תשתחוה יצאה לחלק יעו"ש וראיתי במנחת אהרן שם שתי' לקושי' הפני יהושע בטוב דגם לאביי ניחא הך ברייתא דהא ודאי י"ל דהשתחוואה לא יצאה לחלק רק יצאה על עצמה שיהיה לוקה דמלא תעבדם לא לקי דהוי לאו שניתן לאמב"ד ואין לוקין עליו ומש"ה כתיב לא תשתחוה יתירא דלאו זה הא לא צריך לאזהרת מיתת ב"ד ושפיר לקי עליו ורק אביי ס"ל כר"ל דס"ל בסנהדרין דף ס"ג דהשתחוואה לא הוי מעשה כלל וא"כ אע"ג דלאו דלא תשתחוה לא בא לאזהרת מיתת ב"ד לא לקי עלי' דאין בו מעשה ומש"ה ס"ל לאביי דע"כ יצאה השתחואה לחלק אבל למ"ד דס"ל לשאב"מ לוקין עליו גם אביי מודה לר' אמי דאינו חייב אכולהו אלא אחת וניחא הברייתא גם לאביי דאיהו מוקים לה כמ"ד דס"ל לשאב"מ לוקין עליו וע"כ לאביי דס"ל דהשתחוואה יכולין אנו למדרש לחלק ולדידי' אתי' הך ברייתא ע"כ כר' יהודה דאיהו הוא דס"ל דלוקה בלשאב"מ ושארי תנאי לא מצינו שיסברו כן וכדמוכח מסוגי' דתמורה דדחק הגמר' לאוקמא המשנה כר"י ולומר סבר לה כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא וא"כ הא לדידי' גם בשבת מאהבה ומיראה חייב דר' יהודה הא ס"ל מלאכה שאצל"ג חייב עלי' ומש"ה לאביי בעצמו אי אפשר לאוקמא הסיפא בעו"ג ומאהבה ומיראה וע"כ קאי בשארי מצות ומוכרח לאוקמא בכסבור רוק אבל אם נאמר דגם ר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו הא מצינן לאוקמא הברייתא כר"ע ונימא דר"ע ס"ל משאצ"לג פטור עליו ולא הוי צריך הגמר' לדחוק לאביי דלדידי' הא גם הסיפא מצי איירי בע"ג וכקושי' התוס' וקושי' זו קשה אפי' לפמש"כ בכוונת רש"י דהא לרב ביבי דס"ל דשהה כדי לפשוט לא חשיבא מעשה הא לפרש"י ס"ל לר"ע לשאב"מ לוקה עליו ונימא דאביי ס"ל כרב ביבי רק יש לדחות דלא ניחא הגמר' לאוקמא לאביי דלא כהלכה דקיי"ל כרב אשי דבכה"ג חשיבא שפיר מעשה: