שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן לב, קטע 2

[ח] ולדברינו ניחא שפיר דהנה בס' טעם המלך ה' אישות הקשה על שיטת התוס' דב"ק דס"ל דאיסור הנאה הוי רק מדרבנן והקשה דכיון דאכילה ודאי הוי דאורייתא וא"כ נילף איסור הנאה בק"ו דאיסי מערלה דמדאורייתא אסור ובאמת דאין זה קושיא על התוס' דב"ק דהא י"ל דא"א ללמדו בק"ו דנאמר מה לערלה שכן לוקה על אכילתו תאמר בתקרובת שאינו לוקה ע' אכילתו דמהך קרא דויאכלו זבחי מתים ליכא מלקות דלא הוי לאו וגם הוי דברי קבלה ואין לומר דנלמד גם הא בק"ו מערלה דלהוי לוקה על אכילתו דהא אין עומה"ד ואפי' לפמש"כ המ"מ דהיכא דידעינן האיסור שוב לוקין מה"ד מ"מ הא גם הוא לא כתב כן רק היכא דהאיסור ידעינן בלאו הכי מכלל עשה וכדומה דהאיסור כתוב בתורה אבל איסור תקרובת דגם איסור אכילה דידיה לא ידעינן רק מדברי קבלה וצ"ל דהוי הלכה למשה מסיני ובא דוד ואסמכיה אקרא אפשר דלכ"ע אין עומה"ד וגם די"ל דהתוס' דב"ק לא ס"ל כלל סברתו של המ"מ רק כל זה הוא לשיטת התוס' דב"ק ובכמה דוכתי דס"ל דגם איסור אכילה דידיה ידעינן רק מהך היקשא אבל הרמב"ם כתב בפרק א' מה' מאכלות אסורות דאיסור אכילה של זבח ויין ידעינן מגופיה דקרא דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וכן כתב בספר המצות מצוה קצ"ד והרמב"ן בהשגות שם במנין המצות כתב דאיסור אכילה דידיה ידעינן מקרא דהשמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו ולהרמב"ן הא ודאי לוקה על אכילת תקרובת דהוי לאו גמור דהשמר הוי לאו ואפי' להרמב"ם דנפק ליה מקרא דאשר חלב זבחימו יאכלו מ"מ הא נוכל ללמוד דלהוי לוקה על אכילתו בק"ו דערלה כיון דהאיסור מפורש בו ואיהו ס"ל כהמ"מ וא"כ להרמב"ם ורמב"ן הא ודאי דלא צריך כלל ההיקש דלמת לענין איסור הנאה דהא נוכל ללמדו בק"ו מערלה ומ"מ ניחא הא דהביא הגמר' בע"ג הך היקש דלמת לענין איסור הנאה משום דהא כמה תנאי לא ס"ל הך ק"ו דאיסי וכמו שכתבנו אבל מ"מ הא מתורץ מה דהקשינו דלחזקיה ולר' יוחנן מנ"ל איסור הנאה מתקרובת מדאורייתא דלפי"ז ניחא דנאמר דהם ס"ל כהק"ו דאיסי וכיון דידעינן איסור אכילה ממילא אסור בהנאה ג"כ ואין להקשות דלחזקיה ור' יוחנן למאי הלכתא איצטריך ההיקש דלמת דהא איצטריך לכדדרשינן במס' ע"ג דף נ' מנין לתקרובת שאין לה ביטול כו' מה מת אין לה ביטול אף תקרובת אין לה ביטול דבלאו הך היקשא אע"ג דידעינן האיסור מערלה דלעולם אסורה מ"מ הוי ס"ד דתקרובת לא עדיף מע"ג עצמה דיש לה ביטול ושריא בהנאה כשביטלה עו"ג וקמ"ל ההיקש דתקרובת חמור מע"ג ואין לה ביטול וממילא גם לענין הנאה אסורה לעולם ולא מהני לה ביטול ואין להקשות דא"כ דחזקיה ור' יוחנן ס"ל הך ק"ו דאיסי א"כ למה צריך לדידהו אותו לחוב"ע הא גם חוב"ע נדע מהך ק"ו מערלה וא"כ אייתור ליה אותו ע"כ לכל איסורין שבתורה וכדר' אבהו גם זה ניחא דהא י"ל דהם דרשי' הך אותו לאסור חוב"ע גם שלא כדרך הנאתן וכמש"כ למעלה דמהק"ו לא ידעינן רק דרך הנאתן וכמו שנתבאר:

[ט] והנראה להוכיח כדעת הרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה אם נהנה בהם מהא דבחולין דף קט"ו יליף איסי בן יהודה דבשר בחלב אסור באכילה בג"ש דקודש קודש מטרפה אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה זו שנעבדה בה עבירה לא כל שכן מה לערלה שלא הי' לה שעת הכשר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיח ופריך שם בגמר' דגם על איסור אכילה נילף בק"ו מערלה ולמה צריך הג"ש דקודש קודש מטרפה ומשני שם. והנה כבר כתבנו בסי' שלמעלה באות ח' דהא דפריך דניליף אכילה ג"כ מק"ו ולא משני דהא אין עונשין מן הדין ואיצטריך הג"ש כי היכי דלהוי לוקה על אכילת בב"ח וכתבנו לתרץ בשם הכסף משנה דהק"ו הוי גילוי מילתא בעלמא דהא דאסרה התורה בישול בב"ח הוי משום דאסור באכילה וא"כ הי' לוקה מהק"ו ופריך שפיר והנה זה שייך על איסור אכילה אבל לענין איסור הנאה הא ליכא סברא זו דהא גם אם אינו אסור אלא באכילה לחודא ג"כ ניחא הא דאסור בבישול ושוב איכא הך סברא דאין עומה"ד וצ"ל דהא דיליף הנאה מק"ו הוי רק לענין איסורא לחודא לדעת הפוסקים דס"ל דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי ג"כ אין עומה"ד וא"כ קשה דבשלמא הא דיליף איסור הנאה בק"ו מערלה ניחא דליכא למפרך מה לערלה שכן לוקה על הנאתו תאמר בבב"ח דגם אם תלמוד אותו מערלה לא יהי' לוקה על הנאה דאין עומה"ד דזה אינו פירכא דהרי בכל דוכתי דילפינן דבר אחד מחבירו בק"ו לענין איסור ולא לענין עונש שייך לומר הך פירכא וא"כ בטלת דין ק"ו גבי איסורין ובע"כ צ"ל דכיון דהא דליכא עונש בדבר הנלמד לא ידעינן זה מקרא ורק משום הך סברא דאין עומה"ד הוא דאינו נענש לא הוי פירכא וזה פשוט וברור וכן הוא מבואר להדי' במל"מ בפרק ה' מה' יסודי התורה הלכה ח' בד"ה והנראה אצלי הוא יעו"ש והא דפריך איסי בעצמו מה לחמץ שכן ענוש כרת וכתבו התוס' דאין לומר דגם כרת נלמוד בבב"ח דאין עומה"ד הרי דאע"ג דהא דבבב"ח ליכא כרת הוי רק משום דאין עומה"ד ואפ"ה הוי פירכא בע"כ צריך לחלק ביניהם דכיון דהוא בא ללמוד בבב"ח איסור הנאה בק"ו שפיר פריך מאכילה דמה לחמץ שכן חייב כרת באכילה דכיון דהם ב' דברים נפרדים אכילה והנאה לא מצינן לעשות הק"ו בהנאה כיון דבבב"ח אינו חייב כרת על אכילה אע"ג דהא דא"ח כרת על אכילה הוי רק משום דאין עומה"ד אבל מהא דלא יהי' חייב מלקות על הנאה דבבב"ח לא הוי פירכא על הנאה וזה הוא מוכרח בסוגי' הגמר' שוב מצאתי בספר גינת וורדים להפמ"ג שכתב זה הכלל. רק הא קשה לי מאי פריך הגמר' דגם אכילה ניליף בק"ו דהיאך אפשר ללמוד אכילה בק"ו דהא נאמר מה לערלה וחמץ וכה"כ שכן לוקה על הנאתן תאמר בבב"ח שאינו לוקה על הנאתו דאין עומה"ד דכמו דפריך איסי מן הא דאינו חייב כרת על אכילה על הק"ו דהנאה הרי כמו כן הוי פירכא להיפוך מהא דאינו חייב מלקות על הנאה על הק"ו דאכילה ומאי פריך הגמר' ומוכרח כהרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה כלל על הנאתן וגם בערלה וכה"כ ליכא מלקות בהנאה ומש"ה פריך שפיר והוא ראי' נכונה וברורה ולהחולקים על הרמב"ם וס"ל דבכל האיסורין לוקין על הנאה לכאורה ההכרח לומר דס"ל דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי שפיר עומה"ד וא"כ הוי הק"ו דאיסי גם לענין מלקות ופריך שפיר אבל להסוברים דגם על לימוד חדא מתרתי אין עומה"ד מוכרח כהרמב"ם ולפי"ז צ"ע לי דברי התוס' דפסחים בדף כ"ח דאמרינן שם דכל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא דרך אכילתן וקאמר אביי דהכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט דלא כתיב בו אכילה והקשו התוס' דאמאי לא קאמר אביי הכל מודים בבב"ח ותירצו משום דאין עונשין מן הדין והרי הק"ו הוי רק לענין הנאה ובאכילת בב"ח הא ודאי דלוקה וכמבואר בכמה דוכתין ומוכח דס"ל להתוס' דבכל האיסורין לוקה על הנאה ורק בבב"ח אינו לוקה דאין עומה"ד וגם ס"ל דגם על לימוד חדא מתרתי אין עומה"ד וא"כ קשה מאי פריך דגם על אכילה נלמוד מק"ו ולדידהו צ"ל דחולקין על הכלל הנ"ל וס"ל דגם בשני דברים כמו אכילה והנאה לא הוי פירכא כה"ג כיון דהא דליכא מלקות בהנאה דבב"ח הוי רק משום דאין עומה"ד שפיר נוכל ללמוד אכילה בק"ו וליכא למפרך מה להני שכן לוקה על הנאתו וא"כ לדידהו תשאר קושי' התוס' דחולין הנ"ל דמאי פריך איסי מה לחמץ שכן חייב כרת על אכילה כיון דגם על חיוב כרת נוכל ללמוד מחמץ ורק משום דאין עומה"ד וכה"ג הא לא חשיבא פירכא ולכאורה הוא קושי' גדולה:

[י] אמנם בלא"ה מצאתי עוד דיבורי התוס' החולקים על כלל הזה וכמו שנבאר דהנה בב"ק דף ד' דקחשיב עדים זוממין בהדי אבות נזיקין וכתבו התוס' בד"ה ועדים זוממין וז"ל פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממין חייבין לשלם דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא אפשר בחזרה ור"י אומר דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן מק"ו דבממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עומה"ד והנה סיום דברי התוס' מה שכתבו והא דאמרינן במכות כו' נראין כמיותרין ואין להם שום שייכות לדבריהם דלעיל אמנם באמת באו בדקדוק גדול וכמו שנבאר דהנה ראיתי כמה שמבינים הפשט בדברי התוס' דהריב"א ס"ל דגם בממון אין עומה"ד ומש"ה הוצרך לטעם דאפשר בחזרה והר"י חלק עליו וס"ל דבממון עומה"ד ובאמת לא ניתן להאמר כן דהרי במס' ב"ק עצמה רבו מספר המקומות דיליף הגמר' חיוב תשלומין מק"ו והגם דבמכילתא שהביאו התוס' בב"ק דף ב' בד"ה ולא זה איתא דגם ממון אין עומה"ד מ"מ הא הש"ס דילן ע"כ, אינו סובר כן וכמו שהוכיחו התוס' בריש המס' ובמקום אחר ישבנו גם דברי המכילתא ע"ד החידוד שלא יהי' סותר ש"ס דידן ועכ"פ אי אפשר לומר דהריב"א יסבור דגם בממון אין עומה"ד. וע"כ הנראה בבירור בדעתו של הריב"א דס"ל דאי לאו הך סברא דאפשר בחזרה ולא מקרי בממון כלל כאשר עשה לא היינו יכולין ללמוד לחייב בממון כאשר עשה בק"ו דכאשר זמם דהרי יש למפרך מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות תאמר בכאשר עשה שפטור בנפשות ומש"ה יפטור גם בממון ומש"ה הוצרך הריב"א לומר סברתו דממון אפשר בחזרה ולא דמי' כלל לכאשר עשה דנפשות ור"י אומר דלא צריך לסברא זו דכיון דהא דפטור בנפשות כאשר עשה לאו מקרא הוא דילפינן לי' לפוטרו רק הטעם משום דבנפשות אין עומה"ד מש"ה לא הוי פירכא כלל דהרי בכל ק"ו דילפינן רק איסורא גרידא ולא העונש לא עבדינן פירכא מהעונש על האיסור ונימא מה להמלמד שכן לוקה תאמר בהנלמד שאינו לוקה וא"כ מדוקדק שפיר סיום דברי התוס' שכתבו והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דשם אין עומה"ד פי' דלא מקרא ילפינן לפטור בנפשות כאשר עשה רק משום דאין עומה"ד ומש"ה לא חשיבא פירכא ובאו התוס' לשלול דלא נאמר דבנפשות פטור כאשר עשה מקרא דלכאורה הא יש סברא לומר כן דעיין במכות דף ה' דתנן שם במשנה הרגו אין נהרגין ומפרשינן הטעם דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ומשמע לכאורה דמקרא קממעט לי' ובגמר' שם אמרינן דמש"ה הרגו אין נהרגין משום דאין עומה"ד ועיין שם בחידושי הריטב"א במכות שכ' דהא דבמשנה אמר הטעם משום דכתיב לאחיו אינו עיקר הטעם רק עיקר הטעם הוי משום דאין עומה"ד וזהו בעצמן אותן הדברים שכתבו התוס' בב"ק בדברי ר"י ומש"ה יליף בממון דכאשר עשה חייב בק"ו וזהו פי' ברור בדברי התוס':

[יא] ובזה מיושב ג"כ הא דבב"ק דף ט"ו איתא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה והקשה השיטה מקובצת בשם רבינו פרץ דלמה צריך קרא לזה תיפוק לי' מדדרשינן בשבועות דף ל"ד דאשה פסולה להעיד מקרא דועמדו שני האנשים ולא נשים ואי אשה אינו בכלל דינים הא בלא"ה פסולה להעיד דא"א לקיים בה כאשר זמם דכיון שגם אם הזיקה פטורה א"כ אם יזימו אותה תפטר וכן ידעינן מזה דמזיק לאשה חייב דאי פטור א"כ בלא"ה אשה פסולה להעיד דאי אפשר להזימה דהזוממין אותה יהי' עדות שאי אפשר להזימן דהזיקו לאשה ותי' דהוי ס"ד דהכתוב בא למעט נשים מעדות דלא שייך בו כאשר זמם כגון בעדות דבן גרושה ובאמת הוי דוחק לומר כן דהרי הך ועמדו שני האנשים כתיב בהך פרשה דכאשר זמם בדברים י"ט ולכאורה יש לישב עיקר הקושי' דאע"ג דמהא דפסלינן נשים לעדות ידעינן דאיכא בהו חיוב דכאשר זמם ואם העידו על אשה והוזמו חייבין לשלם מ"מ לא מצינן למילף מינה דאם הזיקו לאשה בידים יהי' חייב דהא מצינו דכאשר זמם חמור מעושה בידים וכמו דמבואר במכות דף ב' בתוס' ד"ה ומה הסוקל דההורג נפש בסקילה נהרג בסייף ועדים שבאו לחייבו סקילה נסקלים וכמו כן י"ל דאע"ג דכא"ז איכא באשה מ"מ מזיק בידים לא היינו יודעין ממנו ומש"ה איצטריך שפיר הך דלפניהם רק דאכתי קשה לשיטתו של הר"י שכתבו התוס' בב"ק דף ד' דבממון דעונשין מה"ד ילפינן שפיר ק"ו לחייב כאשר עשה מהא דחייב כא"ז אבל לפי המבואר לעיל ניחא דאפילו הר"י דס"ל דבממון ילפינן בק"ו לחייב כאשר עשה הוי רק משום דהא דפטור בנפשות כאשר עשה הוי רק משום דאין עומה"ד וזה ניחא בכאשר עשה דהב"ד עשו מעשה ע"פ עדותן דבזה ליכא קרא בנפשות דקיל מכא"ז אבל לענין עושה בידים הרי הא דההורג נפש בסקילה נידון בסייף ידעינן מקרא בסנהדרין דף נ"ב דהוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה וא"כ שוב לא מצינו ללמוד בממון דעושה בידים יהי' חייב מהא דחייב כא"ז די"ל מה לכא"ז שכן בסקילה חייב סקילה תאמר בעושה בידים שאינו אלא בסייף דעושה בידים קיל מכא"ז ומש"ה איצטריך שפיר לפניהם ואין לומר דבתחילה נלמוד דכאשר עשה שב"ד הוציאו ממון ע"י עדותן דחייב מק"ו דכא"ז להר"י והדר ניליף דמזיק בידים חייב מק"ו דכאשר עשה חייב כ"ש עושה בידים דליכא למימר נפשות תוכיח דמה לנפשות דכאשר עשה שב"ד עשו ע"פ עדותן פטור רק גם זה יש לומר כיון דהא דבממון חייב כאשר עשה הוי רק מק"ו דכא"ז ליכא למילף מיני' עושה בידים כיון דחזינן דבנפשות עושה בידים קיל מכאשר זמם ודבר זה צריך עיון כעת:

[יב] ולכאורה הי' נראה דהריב"א חולק על הריטב"א וס"ל דעיקר הדרשה דפטרינן בנפשות הוי מקרא דלאחיו ושפיר נוכל לומר מה לכאשר זמם שכן חייב בנפשות ומש"ה הוצרך לסברתו דאפשר בחזרה אכן אם נאמר כן הא תיקשה לן דברי הריטב"א שכתב להדי' במכות דעיקר הטעם הוי משום דאין עומה"ד והרי בנמוקי יוסף בב"ב פרק חזקת הבתים על המשנה דהיו שנים מעידין אותו שאכל שלש שנים כתב בשם הריטב"א דכאשר עשה פטור בממון דלא ס"ל הך סברא דאפשר בחזרה והרי תיקשה עליו דנחייב בממון כאשר עשה בק"ו מכאשר זמם דהא בממון ודאי עונשין מן הדין לכ"ע וגם דעיקר הדבר קשה לומר כן דהא במה דכתוב לאחיו ליכא מיעוטא למעט כאשר עשה דהמשנה נקטה שפיר לסתור סברת הצדוקין דאמרי דאין העדים נהרגין עד שיהרג הנידון וע"ז שפיר השיבו דהא כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ומוכח דאחיו קיים וידעינן מזה דגם כשלא נהרג חייבים אבל מיעוטא לפטור בנהרג הא אין כאן וע"כ צריך לטעמא דכיון דהפסוק איירי בלא נהרג אין עומה"ד וע"כ נראה ברור דס"ל להריב"א וריטב"א דאע"ג דהא דפטור בנפשות הוי רק משום דאין עומה"ד הוי שפיר פירכא ואי אפשר ללמוד ק"ו בממון די"ל מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות וכמו דחזינן בחולין דאיסי פריך מה לחמץ שכן ענוש כרת על אכילתו אע"ג דהא דבבב"ח פטור הוי משום דאין עומה"ד מ"מ כיון דהם ב' דברים שפיר הוי פירכא מאכילה על הנאה וכמו כן הא הוי פירכא מנפשות לממון והר"י ס"ל דגם בשני דברים וכה"ג לא חשיבא פירכא כיון דעיקר הפטור דבנפשות הוי משום הך סברא דאין עומה"ד וכמו כן ס"ל להתוס' דפסחים הנ"ל וכבר נתבאר דלפי"ז תיקשה הא דפריך מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת והרי גם זה נלמוד דגם בבב"ח יהי' חייב כרת וצ"ל כמש"כ התוס' בחולין משום דאין עומה"ד ומוכח דכה"ג חשיבא פירכא שפיר:

[יג] ואין לומר דנתרץ לקושי' התוס' דהרי הא דכתבו התוס' דגם בב"ח נילף דענוש כרת מחמץ הא ע"כ אין הכוונה דנלמדו מק"ו דהא לענין כרת ליכא למילף רק מחמץ בפסח לחודא דבערלה הא ליכא כרת והרי חמץ הוי ג"כ נעבדה בו עבירה דהא עבר עליו על בל יראה ובל ימצא וליכא ק"ו כלל רק צ"ל כוונתם הוא דנילף במה מצינו מחמץ דכל דבר שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה יהי' חייב כרת ועיי' במל"מ בפרק ב' מה' נזירות הלכה י"ז שהביא כן בשם כנה"ג דכוונת התוס' דנלמוד במה מצינו ולא מק"ו וא"כ הא לכאורה יש לישב דעת הר"י והתוס' דפסחים דס"ל דגם בשני עניינים לא הוי פירכא והא דפריך איסי מה לחמץ שכן ענוש כרת היינו דבא רק לסתור הלימוד של הק"ו דהא מק"ו דחמץ ליכא למילף לחייב כרת וא"כ הא נסתור הק"ו ואי דנאמר דבאמת חייב כרת בבב"ח במה מצינו מ"מ הא שוב לא הוי הלימוד שאנחנו למדין לאסור בב"ח בהנאה ע"י ק"ו רק במה מצינו ואיסי הא רוצה ללמדו בק"ו דהא בלא"ה כתבו התוס' בחולין דאיסי הוי מצי ללמוד איסור הנאה דבב"ח במה מצינו מכלאי הכרם לחודא וכל השקליא וטרי' שלו הוא דרוצה ללמדו בק"ו ועל הלימוד של ק"ו פריך שפיר מכרת דע"ז הא ליכא ק"ו אמנם זה אינו מספיק חדא דעיקר תי' זה דחוק טובא ועוד זאת נראה לי כוונת התוס' בקושייתם כפשוטו שהקשו דניליף בק"ו דענוש כרת על בב"ח מהא דאוכל חמץ של עו"ג בפסח דחייב כרת אע"ג דלא נעבדה בו עבירה כלל דהא לא עבר על בל יראה בחמץ זה וכמו שהוכחנו לעיל דאע"ג דבב"ח שבשלו עו"ג מקרי שנעבדה בהן עבירה מ"מ חמץ של עו"ג בפסח לא מקרי נעבדה בו עבירה והרי שפיר משכחת לה דיאכל חמץ של עו"ג ולא יהי' של הישראל אפי' רגע אחת מקודם וכגון שתחב לו עו"ג מרצונו בבית הבליעה וכמו דמבואר במס' כתובות דף ל"ב ע"ב יעו"ש בתוס' ד"ה ואי דלא ובע"כ מוכרח לומר כתי' התוס' דחולין דכיון דעל כרת אי אפשר ללמוד בק"ו דאין עומה"ד והוי פירכא שפיר וא"כ מהא דפריך דגם על אכילה נלמוד בק"ו מוכרח כהרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אין לוקין על הנאתן:

(הגה"ה**

*) במנחות דף ט"ו בעא מניה ר"א מרב השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר מהו לאפגולי תודה לא מבעי ליה השתא כולו מלחמה לא מפגלה ממנה ומלחמה מבעי כי קמבעי ליה לאפגולי לחם מי מצטרפי רפי תודה לאפגולי לחם או לא א"ל אף בזו לחם מפוגל תודה אינה מפוגלת ופריך לימא קל וחומר ומה המפגל אין מתפגל הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל וכתבו התוס' בד"ה המפגל וז"ל ובריש מכות רוצה לומר ק"ו כי האי גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין אומרים יעשה זה בן גרושה משום דאמרינן ק"ו ומה המחלל אין מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל ופריך רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקל ולא סקל א"ד שלא יסקל ואע"ג דהכא אמרינן הך ק"ו דשאני שם בעדי זוממין דא"כ בטלת תורת ע"ז ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם בקונטרס וקשה א"כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד נראה דק"ו דהכא לא דמי לההוא כו' ודברי התוס' הללו במה שהביאו פלוגתת רש"י ור"ת בהך דמה הסוקל נראין מיותרים לגמרי ואין להם שום שייכות בכאן כלל ולפום רהיטא נראה דהביאו זה דלר"ת נשאר קושייתם דאמאי במנחות עבדינן ק"ו כה"ג ובמכות לא עבדינן דבשלמא לרש"י ניחא דאם נעבד ק"ו בטלת כל תורת ע"ז דהא בכל גווני איכא הך ק"ו דכאשר עשה פטור והלא כתוב ועשיתם לו כא"ז מוכח דבע"ז לא עבדינן הך ק"ו אבל לר"ת קשה עדיין דנוקים הך כא"ז למיתות אחרות אבל אם באו להרגו בסקילה באמת נוכל לומר דהעדים יהיו נסקלין וע"כ דמצד הסברא לא ס"ל להגמרא הך ק"ו וקשה אמאי במנחות אמרינן הך ק"ו ולזה סיימו ועוד נראה דלא דמי הכא לההוא כו' פי' וניחא גם לר"ת ולכאורה נ"ל דגם לר"ת ניחא בתירוץ הראשון דשפיר ידעינן מקרא דבע"ז לא עבדינן הך ק"ו דאם לא כן הא לעולם אי אפשר לחייב בע"ז מיתה חמורה מסייף דהרי הוי ק"ו מהורג בידים דהוי בסייף וא"כ למה איצטריך קרא בסנהדרין דף צ' דזוממי בת כהן אינן בשרפה מדכתיב כא"ז לעשות לאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה דלא עדיף מהורג בידים וע"כ דלא עבדינן הך ק"ו אבל בעלמא שפיר עבדינן ומוכרח דס"ל להתוס' דהך לאחיו אינו מיותר דאיצטריך להא דדרשינן במכות דף ה' לאחיו והרי אחיו קיים רק דממילא ידעינן מיניה גם ולא לאחותו ושוב ליכא הוכחה דלא עבדינן הך ק"ו וא"כ הא י"ל דר"ת יסבור כהריטב"א דעיקר הטעם דכאשר עשה פטור הוא משום דאין עומה"ד והך לאחיו עיקרו אתא ולא לאחותו גם נראה לי לישב עיקר הקושיא גם לר"ת דבריש מכות מפרשינן הטעם דאינם נעשין בני גרושה משום דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ובר פדא קאמר ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל כו' וע"ז הקשה שפיר רבינא דא"כ בטלת תורת ע"ז דנימא ג"כ ומה הסוקל כו' וע"כ דהטעם דאינן נעשין בני גרושה הוי לתי' הראשון מקרא דועשיתם לו ולא לזרעו וא"כ שפיר ידעינן דמדאיצטריך הקרא דולא לזרעו תיפוק ליה מק"ו דמה המחלל דבע"ז לא אמרי' הך ק"ו ומש"ה ג"כ לא אמרינן ומה הסוקל כו' ושפיר חייבין ע"ז סקילה אבל לדידך נימא ומה הסוקל כו' וא"כ במנחות שפיר עביד הך ק"ו ודו"ק בזה:) ובזה**