שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ב

סימן ב

יחקור עוד בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהך דכלאים בבגדי כהונה:

הנה לכאורה קשה לי על הראב"ד דבפרק ראשון דכלים משנה ט' איתא אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בע"מ ופרועי ראש ושתויי יין נכנסין לשם כו' והקשה הר"ש אמאי לא חשיב גם מחוסרי בגדים ותירץ משום דלפעמים נכנסין לתקן כדתניא בתוספתא הכל נכנסין לתקן כו' מצוה בכהנים כו' וכשהכהנים נכנסין קאמר דכל הני אין נכנסין וכמו לעבודה אבל ללבוש הבגדים אי אפשר משום כלאים דלא הותרו אלא לעבודה ועוד דלא ניתנו ליהנות בהן כדאמרינן בפרק בא לו עכ"ד הר"ש והנה לכאורה תירוץ השני של הר"ש הוא מחוסר הבנה דהא אדרבא בפרק בא לו דף ס"ט מסקינן דבמקדש ניתנו ליהנות בהן ומותרין ללובשם אפילו שלא לעבודה והא צריך לומר דכוונת הר"ש דס"ל כמש"כ התוס' ביומא שם ד"ה בגדי כהונה דהא דניתנו ליהנות בהן הוי רק בלבשן לעבודה אבל ללובשם לכתחילה שלא לעבודה אסור אפי' במקדש והוכיחו זה מהא דאיתא במס' קידושין דף נ"ד דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת פי' שיוכלו להזהר ולפושטן תיכף אחר העבודה והוכיחו מזה דהא ללובשו לכתחילה שלא לעבודה אסור דבזה הא יכולין להזהר וזו שכתב הר"ש דלא ניתנו ליהנות בהן פירושו ללובשם לכתחילה שלא לעבודה והא דכתב הר"ש כדאמרינן בבא לו אע"ג דמסוגי' דבא לו ליכא שום הוכחה לזה ורק התוס' הוכיחו שם כן מסוגיא דקידושין צריך לומר דכוונת הר"ש הוי כדפירשנו בבא לו וא"כ הא יש לומר דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ח' מהל' כלי המקדש בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפיכך כהן לובשם ביום עבודתו בין בעת עבודה ובין שלא לעבודה חוץ מן האבנט כו' הרי דס"ל להרמב"ם דלא כהתוס' דיומא רק ס"ל דניתנו ליהנות בהן דאפילו ללובשם לכתחילה שלא לעבודה מותר וכן הוא דעת רש"י במס' קידושין דף ס"ו דלגמרי מותרים בהנאה וא"כ לדידי' אי אפשר לומר כפי תי' השני של הר"ש ומוכרח לומר כתי' הראשון דמשום איסור כלאים לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים ומש"ה פוסק הרמב"ם כן וא"כ הא תיקשה לכאורה על הראב"ד דבפרק ח' מהל' כלי המקדש השיג על הרמב"ם במה שכתב חוץ מן האבנט וכתב דגם האבנט מותר ללבוש הרי דס"ל דגם בלבישה לכתחילה מותר גם באבנט וליכא לא איסור הנאה ולא איסור כלאים ולדידי' תיקשה אמאי לא חשיב ר' יוסי גם מחוסרי בגדים. גם קשה לי טובא דברי הרא"ש דבפירושו על מס' כלים הקשה קושי' הר"ש וכתב רק תי' הראשון דא"א משום כלאים וזהו כדעת הרמב"ם ובפירוש הרא"ש להל' ציצית כתב להדיא דבגדי כהונה אין בהם משום כלאים דלא ניתנה תורה למלאכי השרת והרי הוא סותר את עצמו וצ"ע:

[ב] אמנם באמת גם להרמב"ם קשה קושי' זו דהנה לתי' הראשון של הר"ש קשה לי טובא דהא לפי זה מוכח דר' יוסי ס"ל דבאבנט של כהן הדיוט היה בו כלאים וגם מוכח דאיסור כלאים אסור שלא לעבודה כהרמב"ם לכאורה הני ב' דברים סותרים זה את זה דבנזיר דף כ"ז תנן האיש מדיר את בנו בנזיר וקאמר שם ר' יוחנן הלכה היא בנזיר ור"י בר"ח קאמר משום ר"ל כדי לחנכו במצות ופריך הגמ' דלמ"ד לחנכו הא קעביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן ופריך עוד הא הוי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא וכבר מפורסם הקושיא דלהרמב"ם דסבירא ליה דאם לבשו האבנט לוקים הרי דהוי לדידיה איסורא דאורייתא ואם כן תיקשה למאן דאמר לחנכו היאך ילבשו הכהנים בגדיהם דהוי כלאים שלא לעבודה ועיין שם בקונטרס אחרון לשאגת ארי' שהובא קושיא זו בשם הגאון מוהר"ר יעקב מאיר ז"ל והוא ז"ל מתרץ לה דנאמר דמ"ד דס"ל לחנכו ס"ל דבאבנט של כהן הדיוט לא היה בו כלאים והגם דלפום רהיטא נראה דהוי קצת דוחק מ"מ להרמב"ם בודאי מוכרח לומר כן דלמאן דס"ל דהאבנט של כה"ד כלאים ס"ל ע"כ הלכה היא בנזיר והנה בנזיר שם איתא לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו בהא קמפלגי דרבי סבר הלכה מש"ה ס"ל עד שיביא ב' שערות ור' יוסי בר"י ס"ל לחנכו ומש"ה ס"ל עד שיגיע לעונת נדרים ודחי לא דכ"ע סבירא ליה הלכה היא והא דאמר ר"י בר"י עד שיגיע לעונת נדרים משום דס"ל מופלא הסמוך לאיש הוי דאורייתא ורבי סבר מופלא סמוך לאיש דרבנן ואי בעית אימא דכ"ע ס"ל לחנכו ומופלא הסמוך לאיש דרבנן ורבי ס"ל אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן ור"י בר"י סבר לא דחי הרי חזינן דלמ"ד דאין האב מדיר את בנו בנזיר רק עד שיגיע לעונת נדרים מוכרח לדידיה חדא מהני שני הסברות או דס"ל דהוי רק לחנכו ורק אם נאמר דס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מצי ס"ל דהוי הלכה. והרי בנזיר שם איתא ברייתא מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו אביו לפני ר"ג לבודקו לידע אם הביא ב' שערות אם לא ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו הרי דס"ל לר' יוסי דאינו מדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים וא"כ לפי תירוץ הראשון של הר"ש דמש"ה לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים משום איסור כלאים הא מוכרח ע"כ דס"ל לר' יוסי הלכה היא דהא אי אפשר לסבור לחנכו דהיאך ילבש הכהן כלאים ואפ"ה הא קאמר ר' יוסי לידע אם הגיע לעונת נדרים וא"כ הא מוכרח ע"כ דס"ל לר' יוסי מופלא הסמוך לאיש הוי דאורייתא וא"כ תקשה לן טובא בהא דבמס' נדה דף מ"ו ס"ל לרב כהנא מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן ור' יוחנן ור"ל ס"ל דהוי דאורייתא וקאמר אביי ת"ש קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודה אומר אין תרומתו תרומה ר' יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה כו' אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן לטיבלא דאורייתא ודחי קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ושקיל וטרי הגמ' שם טובא היאך קסבר ר' יוסי בתרומה בזה"ז ובודאי דלתי' הראשון של הר"ש קשה דהיאך הוי ניחא לי' להגמ' בנדה לומר דר' יוסי ס"ל מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן דהרי איהו ס"ל דבאבנט היה כלאים מדלא חשיב גם מחוסרי בגדים וא"כ ס"ל ע"כ הלכה היא בנזיר ואפ"ה ס"ל עד שיגיע לעונת נדרים ומוכרח דסבירא ליה דמופלא הוי דאורייתא אמנם ע"ש בנזיר בעובדא דר"ח שהביאו אביו שכתבו התוספות דבתוספתא איתא ר' יוסי בר' יהודה אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים ואפשר דכן היה גורס הר"ש אבל לפי גירסתינו בגמ' ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים קשה:

[ג] ובדברינו אלה נתיישבו לי דיבור תוספות אחד אשר לפום רהיטא הוי קשה לי טובא דבחולין דף כ"ח פריך הגמ' למ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה מהא דתנן מלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה ואי אין שחיטה לעוף מה"ת וסגי לי' בנחירה נהי דכי תבר לי' שדרה ומפרקת הוי' טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה וכתבו התוס' בד"ה תהני דהך פירכא ליתא לר' יוסי דס"ל בזבחים דף ס"ט דרק שחיטת עוף מטהרת טרפתה מידי נבלה אבל מליקה אינו מטהר טרפתה מידי נבלה ובדפוס הגיהו על הגליון בדברי התוס' הללו שלא כדת והרבה הי' לדבר על המדפיסים כעת הגהות על גליון הש"ס ולא נדעו מי המחברם אלא לר"מ פריך דקאמר התם דמליקה נמי מטהרת ולכאורה הוי קשה לי טובא על התוס' דהא י"ל דעד כאן לא מחלק ר' יוסי בין שחיטת עוף למליקה רק משום דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אבל אי נאמר דאין שחיטה לעוף מה"ת אפשר דאין סברא כלל לחלק בעוף בין שחיטה למליקה ומש"ה אע"ג דעיקר הדבר דבעוף מטהר שחיטתו את טריפתו מנבלה ילפינן לה בזבחים שם מבהמה ובבהמה הא אינו מטהר רק שחיטה מ"מ גבי עוף אין סברא כלל לחלק ביניהם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ור' יוסי דמחלק הוא משום דס"ל יש שחיטה לעוף וא"כ הא פריך הגמ' שפיר מהך סתם משנה למ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וה"ה דהוי מצי להקשות לי' מדברי ר' יוסי גופה רק עדיפא פריך לי' מהך סתם משנה אבל לדברינו כתבו התוס' שפיר דהרי מדחזינן בנדה דס"ל להגמ' דר' יוסי מצי ס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן וא"כ יהי' מוכרח דס"ל לחנכו מדקאמר עד שיגיע לעונת נדרים והרי בנזיר שם פריך למ"ד לחנכו הא קאכל הכהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת הרי דס"ל להגמ' דגם ר' יוסי מצי ס"ל אין שחיטה לעוף ואפ"ה הא ס"ל לר' יוסי דרק שחיטת עוף מטהר טרפתה ולא מליקתה וכתבו התוס' שפיר ונהדר לדידן דלגירסא דידן הא קשה על תי' ראשון של הר"ש:

[ד] ולכאורה היה נראה בדעת הר"ש דהוא דיעה שלישית דחולק על הראב"ד במה דס"ל דמותר לכתחילה ללבוש האבנט גם שלא לעבודה ואיהו ס"ל דאסור וחולק גם כן על הרמב"ם במה שכתב דבלבשו שלא לעבודה לוקין הרי דס"ל דהוי דאורייתא ואיהו ס"ל דאיסורא מה"ת ליכא בלובש שלא לעבודה והוי רק איסורא מדרבנן והסברא לזה נאמר דהך תי' של הר"ש אזל בשיטתו של רש"י ביומא דף ס"ט דס"ל דכלאים קשין אין בהן כלאים אפי' בלבישה גמורה והרי בגדי כהונה קשים הם ואם כן מותרים מדאורייתא אפילו בלבישה ומה דקשה על שיטת רש"י מהא דריש ערכין דקאמר כהנים איצטריכא לי' דאשתרי כלאים גבייהו כבר תי' המאור סוף פ"א דביצה הביאותי לקמן בסי' ג' ורק מדרבנן ס"ל להר"ש דאסור בלבישה אפילו בקשין וסברא זו מצאנו בשיטה מקובצת סוף פ"א דביצה שכתב להדיא כן בשם מורו הרב דקשין מותרים מה"ת אפילו בלבישה ומדרבנן אסורין בלבישה דעכ"פ איכא הנאה קצת שמתקשט בהן ומש"ה בנכנסין לתקן כיון דע"פ דין תורה אינו צריך ללבוש הבגדים לא הצריכו חכמים ללבוש הבגדים ולעבור על איסור דרבנן ומש"ה אע"ג דלפי"ז יהי' מוכרח דס"ל לר' יוסי דבאבנט של הדיוט הי' בו כלאים מ"מ מצי ס"ל לחנכו דכיון דבלבישתו לא הוי רק איסורא דרבנן אתי חינוך ודחי לי' וכמו דדחי לאיסורא דרבנן דהקפת כל הראש ושפיר נסתפקה הגמ' בנדה היאך ס"ל לר' יוסי במופלא אי הוי דאורייתא או דרבנן אבל להרמב"ם דס"ל דלוקים על האבנט הא ס"ל דהוי איסורא דאורייתא הא א"א לומר כתירוץ כראשון של הר"ש וגם תי' השני של הר"ש הא ג"כ א"א לומר לדידי' וכמו שכתבנו באות ב' דהרמב"ם הא ס"ל דהא דניתנו ליהנות בהן היינו דגם לכתחילה מותר ללובשו וא"כ גם להרמב"ם קשה אמאי לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים:

[ה] ועוד דהא בלא כל הנ"ל נראה דלהרמב"ם אי אפשר כלל לומר כתירוצו של הר"ש דמש"ה לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים משום דלפעמים נכנסין לתקן ואז לא הי' אפשר ללבוש הבגדים דזה ניחא אם נאמר דאיסור מחוסרי בגדים הוי רק בעבודה ולא על ביאה רקנית אבל הרמב"ם הא פסק בפרק ששי מה' ביאת המקדש כל כהן שיש בו מום לא יכנס מן המזבח ולפנים ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד וכתב המשנה למלך בפרק ט' מה' ביאת המקדש דלדידי' כ"ש דזר חייב גם בביאה רקנית בין האולם ולמזבח יעו"ש ולפי"ז ודאי נראה דגם מחוסרי בגדים חייבים גם על ביאה רקנית דהרי ילפינן מחוסרי בגדים מזר דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם וכדאיתא בזבחים דף י"ב ועוד דהרי כתב הכסף משנה בפרק א' מה' ביאת מקדש דמדברי הרמב"ם משמע דשתוי יין מוזהר גם על כניסה לחודה מן המזבח ולפנים ובאמת דכן הוא מבואר להדי' בספר מנין המצות להרמב"ם דמוזהר אביאה גרידתא וע"ש בל"ת והרי בזבחים דף י"ח ילפינן שתויי יין ומחוסרי בגדים זה מזה בג"ש דחוקה ומכל זה מוכרח דגם בלא עבד מוזהר אמחוסרי בגדים להרמב"ם וא"כ הא ודאי דלדידי' כהנים הנכנסין לתקן צריכין ללבוש הבגדים להרמב"ם ולא שייך כלל לא איסור הנאה ולא איסור כלאים הן אמת דאליבא דר"ל דס"ל ביומא דף כ"ג דהרמת הדשן כשר בשני כלים ולא הי' לובש רק את המכנסיים וכתונת אבל מצנפת ואבנט לא הי' לובש להרמת הדשן הרי נראה ודאי דלביאה רקנית אין צריך כל הארבעה בגדים לבין האולם ולמזבח דלא עדיף מנכנס להרמת הדשן וצ"ע] ועכ"פ להרמב"ם א"א לומר כתי' הר"ש וגם דהא כבר נתבאר לעיל מה שקשה על הרא"ש דבה' ציצית כתב כדעת הראב"ד דלבישת האבנט הי' מותר לגמרי ובמס' כלים כתב דמש"ה לא חשיב מחוסרי בגדים משום איסור כלאים וגם דתי' השני של הר"ש במש"כ דלא ניתנו ליהנות בהן קשה וכמש"כ באות א' ומה שכתבנו לפרשו הוא דחוק כמבואר למעיין ועל כן נראה לומר בכוונתו של הר"ש דהכי פירושו דלפעמים נכנסין לתקן איזה דבר המעכב עבודה וכגון מזבח שנפגם דאמרינן בזבחים דף נ"ט דכל הזבחים שנזבחו אז פסולין וא"כ אז הוי בעזרה כמו במדינה דאמרינן בפרק בא לו דבמדינה לא ניתנו ליהנות בהן ואתי' שפיר שני תירוצים של הר"ש כפשטי' דכיון דאז אינו ראוי לעבודה ודאי דלכ"ע איכא איסורא דכלאים וגם לא ניתנו ליהנות בהן וא"כ ניחא לכל השיטות וזה ברור:

[ו] גם נראה לישב על הרמב"ם הא דלא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים דהר"ש כתב שם על קושי' זו דאין לומר דתני ושייר דמאי שייר עוד דנימא דשייר גם הא ועוד דהרי תני מניינא והנה קושי' השני' מהא דתני מניינא לא קשה כל כך דהא דעת התוס' בקידושין דף י"ו ד"ה והא ארבעה דגם היכא דתני מניינא נוכל לומר דתני ושייר רק קושי' הראשונה קשה דמאי שייר דהאי שייר אמנם הרמב"ם כתב בפ' רביעי מה' בית הבחירה הלכה כ' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין כו' הרי דגם קרועי בגדים אסורי' ובמשנה הא לא תני גם קרועי בגדים ושפיר י"ל דשייר הני תרתי מחוסרי בגדים וקרועי בגדים והא דלא ס"ל להר"ש סברא זו דקרועי בגדים הוי שיור י"ל דטעמו כיון דתני בזבחים דף י"ח דבגדים המקורעין פסולין א"כ הא קרועי בגדים הוי מחוסר בגדים והכל חדא מילתא הוי ולא הוי שיורא דנימא דשייר תרתי מילי אבל לשיטתו של הרמב"ם הא הוי שני דברים דבפרק ח' מה' כלי המקדש הלכה ד' כתב דבגדי כהונה שהיו מקורעים ועבד עבודתו פסולה ובפרק א' מה' ביאת מקדש הלכה י"ד כתב אם עבד והוא קרועי בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חילל עכ"ד הרי דכתב דקרועי בגדים אינו מחלל עבודה ולא הוי כמחוסר בגדים ולכאורה הוא סותר את עצמו דבה' כהמ"ק הא כתב דמחלל עבודה וביאור דבריו נראה פשוט דבה' כהמ"ק איירי בהיו קרועין לגמרי ועל זה אמרינן בזבחים דהיו מקורעין פסולין והוי כמחוסר בגדים דמחלל עבודה ובה' ביאת מקדש איירי שכל הבגד שלם רק שיש בו קרע אחד במקום אחד כדרך שקורע על מת כדאיתא שם בהלכה ט"ו ובזה חייב מיתה בידי שמים ואינו מחלל עבודה דלא הוי כמחוסר בגדים לגמרי וא"כ שפיר הוי שני דברים לגמרי דמחוסר בגדים הא מחלל עבודה וקרועי בגדים אינו מחלל ושפיר י"ל תני ושייר:

[ז] אמנם לדידי קשה לי עדיין על הרמב"ם דהנה כבר הבאנו לעיל אות ג' מה דקשה על הרמב"ם מהא דנזיר דף כ"ט דס"ל לר"ל דהא דהאב מדיר את בנו בנזיר הוי רק לחנכו במצות דא"כ היאך ילבש הכהן כלאים וצ"ל דס"ל לר"ל דבאבנט של כהן הדיוט לא הי' בו כלאים ואחר העיון אין זה מספיק עדיין ונאריך קצת בזה דהנה בגמר' בנזיר שם איתא לימא בהא קמפלגי דרבי סבר הלכה ור"י בר"י סבר לחנכו ודחי דכ"ע מצי ס"ל הלכה ופליגי במופלא הסמוך לאיש אי הוי דאורייתא או דרבנן ואבע"א דכ"ע ס"ל לחנכו ומופלא סמוך לאיש דרבנן ורבי ס"ל אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא סמוך לאיש דרבנן ור"י בר"י ס"ל דלא דחי הרי דהך אבע"א קאמר דכ"ע מצי ס"ל לחנכו וגם רבי ס"ל לחנכו והנה זה אין להקשות על הרמב"ם דהיאך מצי רבי ס"ל לחנכו דהא רבי ס"ל במס' יומא דף כ"ג דבאבנט של הדיוט הי' בו כלאים וא"כ הא בע"כ לא מצי ס"ל לחנכו זה אינה קושי' כלל דהא בפשיטות י"ל דה"פ ואבע"א דכ"ע כדי לחנכו פי' דמהך פלוגתא אין הכרע ושפיר מצי ס"ל לרבי לחנכו אבל לפי האמת מודה דרבי בודאי ס"ל הלכה ואין זה דוחק כלל דמלבד דהרי מצינו כן בש"ס בהרבה מקומות ועוד דהא בלא"ה הקשו התוס' בחולין דף כ"ח על הך ואבע"א דהיאך קאמר דרבי ס"ל לחנכו א"כ ס"ל ע"כ אין שחיטה לעוף מן התורה וכדאמרינן בנזיר שם דאל"כ היאך יאכלו הכהנים מליקה ורבי הא ס"ל בחולין שם דיש שחיטה לעוף מה"ת ותירצו התוס' כמש"כ דבנזיר לא הוי רק דיחוי בעלמא דמההיא פלוגתא אין ראי' הרי דבלא דברי הרמב"ם מוכרחין לפרש כן ואע"ג דהתוס' בחולין שם תירצו עוד תי' אחר דלרבי הי' מביא חטאת העוף ולא הי' נאכל כמו חטאת העוף הבא על הספק דקיי"ל דאינו נאכל וכ"כ התוס' בנזיר רק תי' זה אמנם עיקר תי' השני הלא צריך עיון לי וכמו שנבאר חדא דא"כ מאי פריך הגמר' בנזיר שם לר"ל הא קאכיל כהן מליקה ודחקה לומר דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה עדיפא ה"ל לתרץ דלא הי' נאכל דהרי תיכף ומיד קאמרה הגמר' על רבי דמצי ס"ל לחנכו והיינו דלא הי' נאכל ולמה דחקה אליבא דר"ל ומה שתי' המהרש"א שם בחולין קושי' זו דבתחילה לא ידע הגמר' בנזיר סברא זו דלא הי' נאכל ורק בסוף הסוגי' דמביא שם דרך אגב הך דינא דחטאת' העוף הבא על ספק אינו נאכל שפיר קאמר בתר הכי ואבע"א דגם רבי מצי ס"ל לחנכו דברים אלו קשה טובא דכי לא ידע הגמרא דיש חטאת העוף שאינו נאכל דהרי היא משנה מפורשת במס' כריתות דף ז' יש מביאות קרבן ואינו נאכל ומובא בגמר' בכמה דוכתי אכן אי משום הא לא אירי' ועדיין יש לומר כתי' השני של התוס' וקושיות מהרש"א נוכל לישב בדרך אחר במה דהוי קשה לי טובא גם בלא דברי התוס' בהא דהקשה הגמר' לר"ל הא קאכיל כהן מליקה ומאי פריך נימא דהיו מחלקין הכהנים ביניהם הקרבן עד שלא הי' מגיע לכל אחד כזית והוי רק חצי שיעור ור"ל לשיטתו דס"ל ביומא דף ע"ד חצי שיעור מותר מן התורה והוי רק איסור דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי חצי שיעור דרבנן וכמו דמשני השתא דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה והרי עכ"פ הוי נבלה דרבנן אלא דחינוך דחי לה וכמו כן ידחה איסור דאורייתא אם הוא חצי שיעור דהרי ודאי נראה דבמצות אכילת קדשים לא בעינן שיהי' דוקא כזית וראי' לזה מהא דאיתא בפסחים דף ג' גבי חילוק לחם הפנים שהי' מגיע להם כפול הרי דבמצות אכילת קדשים לא בעינן כזית שוב מצאתי בספר דורש לציון דרוש א' שחקר במצות אכילת קדשים אי בעי כזית והביא להך דהגיעני כפול ודחק א"ע לדחותה ולדידי נראה ברור דלא בעי כזית והחילוק שיש בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת פסח דבעי דוקא כזית נראה פשוט דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח ומש"ה אם אכל פחות מכזית לא שמי' אכילה והוי כלא אכל פסח אבל מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וג"כ מקויים מצוה זו וא"כ הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מ"מ הא הקדשים נתאכלו ובחילוק זה מיושב לנו דברי הרמב"ם במנין המצות דבקרבן פסח מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצות ובחטאת מנה הכל במצוה אחת והקשה במעייני החכמה דמה בין זה לזה ובדברינו יובן היטב דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהי' הקרבן נאכל ולא על האדם ומש"ה הוי אכילתו פרט אחד ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו אבל בפסח הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשיית הקרבן ומש"ה הוי ב' מצות ומש"ה בכל הקרבנות לא בעינן כזית והראי' מהא דהגיעני כפול הוי ראי' נכונה וכן ביומא דף ל"ט אמרינן דבימי שמעון הצדיק הי' ברכה בלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע יש אוכלו ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנים נוטלין ואוכלין הרי דלא היו מגיעו רק כפול וגם בימי שמעון הצדיק קאמר דכשמגיעו כזית יש אוכלו ומותיר ונמצא הא אכל פחות מכזית ועיי' בתוס' ישנים ביומא שם שכתב וז"ל אומר רבי דדוקא מגיעו כפול היו מושכין ידיהם אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה ושוב הקשו דבהגיעו כפול היאך הי' מקיימין מצות אכילה וי"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא דכזית עדיף וחשיבא עכ"ד הרי להדי' דע"פ דין לא בעינן כזית כלל וכמו שכתבנו ובזה ניחא אצלי הא דבזבחים דף צ"ז איתא יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך דניתי עשה דאכילת קדשים של הכשרה ותדחה ל"ת של אכילת הפסולה ומדייק מזה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומאי פריך דהרי תיכף כשאכל כזית מן הכשרה והפסולה ביחד הא עובר על האיסור של הלא תעשה דבקדשים הא קיי"ל דהיתר מצטרף לאיסור כמבואר בחולין דף צ"ח והעשה לא יקיים רק עד שיאכל כזית מן הכשרה לבדה וא"כ הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה אבל השתא דנתבאר דלא בעינן באכילת קדשים כזית ניחא: רק זה יש לישב בלא זה די"ל דהכי פריך דמתחילה יאכל מההיתר לחודא כפי השיעור של האיסור שיש בכזית מן התערובת ואח"כ כשיאכל כזית מן התערובת יהי' נשלם גם הכזית מן הכשרה והוי שפיר בעידנא אבל הרי עכ"פ בתוס' ישנים דיומא הא מבואר להדי' דלא בעינן כזית וא"כ קשה טובא מאי פריך לר"ל הא קאכל הכהן מליקה דר"ל הא ס"ל חצי שיעור מותר מן התורה ולכאורה נוכל לתרץ דעיין ביבמות דף מ' דאמרינן מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחילה הי' בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה ת"ל מצות תאכל מצוה ופריך רצה אינו אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל וכתבו שם התוס' בד"ה רצה בתירוץ השני דכהן המקריבה דוקא צריך לאכול קצת ממנה ולא סגי במה שיאכלוה כהנים אחרים יעו"ש הרי דעל כהן המקריב איכא מצוה דהוא מחויב לאכול ממנה וא"כ הא שוב לגבי האי כהן המקריבה הוי כמצות אכילת פסח ומצה כיון דהוי אקרקפתא דגברא ואיהו מחויב לאכול ממנה ושוב בעינן כזית דלא שייך סברתינו הנ"ל והא דכתבו התוס' ישנים דלא בעינן כזית בע"כ לא קאי רק על שארי הכהנים לבד המקריבה דעליהם ליכא חיוב אכילה ובנזיר פריך לר"ל דעכ"פ הכהן המקריבה הא יאכל נבלה ואדרבה מדוקדק היטב הלשון של הגמר' דבנזיר דקאמר אלא לר"ל דקאמר לחנכו הא קאכיל כהן מליקה ולא אמר כהנים דקאי רק על הכהן המקריבו ואע"ג דלא מצינו הך סברא דהמקריב מוכרח לאכול ממנה, רק גבי מנחה ולא בשארי הקרבנות דקרא דמצות תאכל הא לא כתיב רק במנחה מ"מ הא לא, קשה כלל דהרי כל הקרבנות למדין זה מזה בהיקשא דזאת התורה בכל הדברים וכדאיתא במס' זבחים דף צ"ח ובמנחות דף פ"ב וע"ש וא"כ הא ניחא סוגי' דנזיר אמנם זה אינו מספיק חדא דהא לא כתיב מצות תאכל והוי קאי המצוה על המקריב רק כתיב מצות תאכל וא"כ קאי על המנחה שתהי' נאכלת ומש"ה אע"ג דהמקריב צריך לאכול ממנה מ"מ אין לנו לחייבו לאכול ממנה דוקא כזית כיון דהכתוב קאי על המנחה שתהי' נאכלת ועוד דלפום רהיטא לא מצאתי דין זה כלל ברמב"ם שיהי' מצוה על המקריב קרבן שיאכל ממנה דוקא הוא ולא יהי' יכול ליתנה במתנה לכהן אחר וצ"ע למה והנראה בטעמו ז"ל דס"ל דלהלכה קיי"ל דליכא מצוה כלל על המקריב שיאכל ממנה מהא דאמרינן בכמה דוכתא דכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואי נאמר דהמקריב מחויב לאכול ממנה א"כ ממילא יהיה אסור לו להקריב אונן דהא לא יהיה יכול לאכול ממנה ויעבור על מצוה זו אלא ודאי דאין עליו חיוב כלל לאכול דהרי הא דכהן גדול מקריב אונן קאי גם על קדשים הנאכלין וכמו דמוכח להדיא בב"ק דף ק"י וע"ש וגם במס' מנחות דף פ"ב ובזבחים דף צ"ח משמע ג"כ כן דמביא שם ההיקש דכל הקרבנות זה לזה מקרא דזאת התורה לעולה כו' וקאמר שם מנחה מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וכתבו שם התוס' בד"ה מה מנחה דדבר אחר לא הוי ליה מה ללמוד ממנחה ואמאי לא חשיב נמי מה מנחה מחויב המקריב לאכול ממנה דהא במנחה כתיב מצות תאכל ומוכח דהני סוגיות לא ס"ל הך סברא ומש"ה לא הביאו הרמב"ם ונהדר לדידן דמאי פריך הגמרא על ר"ל נימא דהיו שוהין באכילתה יותר מכדי אכילת פרס או היו מחלקין אותה להרבה כהנים וליכא איסור נבלה מדאורייתא. והנראה לתרץ קושיא זו דהגמ' פריך לריש לקיש כיון דהמשנה נקטה סתמא האיש מדיר את בנו בנזיר בודאי משמע דהוי דינו ככל דין של נזיר גדול דאם נאמר דיש חילוק באיזה פרט אחד מדין נזיר גדול ה"ל להמשנה לפרש זה דכאן צריך לאכול הקרבן פחות פחות מכזית ומש"ה פריך שפיר והא קאכיל הכהן מליקה ומוכרח לתרץ דס"ל לר"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ואין להקשות על זה דא"כ מאי מתרץ דאין שחיטה לעוף מה"ת והרי התוס' בנזיר הקשו דאכתי מיד כשחותך שדרה ומפרקת קודם שיגיע לסימנים הא נעשית טרפה ותירצו דיחזיר סימנים אחורי העורף וא"כ הא אכתי הוי משונה בזה מכל דין נזיר גדול דכאן מוכרח להחזיר סימנים דוקא ובכל מליקה א"צ להחזיר זה אינו קושיא דהא י"ל דס"ל לר"ל כמ"ד בחולין דף י"ט מחזיר דוקא וע"ש בחולין בתוס' ד"ה מסתברא דהך מ"ד לא איתותיב כלל וע"ש וכן ס"ל לר"ל וא"כ בכל המליקות היה צריך להחזיר הסימנים דוקא או נאמר כמ"ש המהר"ם לובלין בחולין דף כ"ח דלהך מ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה הוי כולה חדא נחירה וגם כשחותך מקודם השדרה ומפרקת ליכא איסורא של טרפה כלל וע"ש וא"כ אינו חלוק מדין נזיר גדול כלל וא"כ הא מיושב שפיר קושית המהרש"א בחולין דשפיר כתבו התוספות בתירוצם השני דלרבי לא היה נאכל הקרבן והא דפריך הגמ' על ר"ל הוי רק מדסתמה המשנה מוכרח דהיה נאכל ככל נזיר גדול אבל על רבי דלא איירי רק בפרט אחד בהך דינא דעד מתי מדירו בנזיר שפיר נוכל לומר דס"ל דלא היה נאכל והמשנה הוי דלא כרבי וא"כ הא שפיר קאמר הגמרא ואבע"א דכ"ע כדי לחנכו דגם רבי מצי ס"ל כן: