שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ב, קטע 2

[ח] וכן אין להקשות על תי' הב' של התוס' דהיאך מצינן לומר דרבי ס"ל לחנכו דנהי דנאמר דלא היה נאכל מ"מ הרי כיון דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת א"כ כשמלקו הא הוי נבלה והיאך מותר למולקן בעזרה והרי במס' עירובין דף ק' אמרינן דהמכניס שרץ למקדש לוקה וא"כ הא הוי מכניס נבלה למקדש גם זה לא קשה כלל דדוקא בשרץ קאמר שם דלוקה על הכנסה גרידא כיון דשרץ מטמא במגע א"כ הא הכניס טומאה בעזרה אבל נבלת עוף טהור דאין לו שום טומאה במגע כלל מה"ת ורק בבית הבליעה מטמא הא שפיר י"ל דכל זמן שאינו בבית הבליעה אין עליו שם טומאה כלל ואינו חייב על הכנסה שלה וראיה ברורה לזה דהרי בנזיר דף כ"ט תני' מה זכר מביא קרבן על הספק פי' אשם תלוי אף נקבה מביאה על הספק חטאת העוף אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה ונאכלת לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד פי' איסור של חולין בעזרה תאמר בנקבה שכן שני איסורים ם פי' של חולין בעזרה ומליקה וא"כ הרי גם על ההבאה יוכל להקשות כן מה לזכר שכן איסור אחד דחוב"ע תאמר בנקבה דאיכא חוב"ע והכנסה דנבלה במקדש דאם לא ילדה הא הוי נבלה והיאך יליף נקבה מזכר לענין ההבאה אלא ודאי מוכרח כמו שכתבתי דבנבלת עוף טהור ליכא שום איסורא בהכנסה וע' עוד בזבחים דף ס"ט דאמרינן יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמא בגדים בבית הבליעה ופרש"י דנהי דהותרה מליקת חטאת לכהנים מגזרת הכתוב כו' עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה ואם נאמר דלא כדברינו וגם המכניס נבלת עוף טהור לוקה א"כ הרי ע"כ גם בעולה ליכא שום טומאה משום נבלה מדמותר לעשותה בעזרה וכמו דפשיטא ליה בחטאת הא כמו כן הוי פשיטא בעולה אלא ודאי כמש"כ וא"כ לא קשה על תי' הב' של התוס' דחולין:

[ט] אמנם הא קשה לי על תי' הב' דהיאך נוכל לפרש דלפי האמת יסבור רבי כדי לחנכו והרי הגמ' פריך שם בנזיר לר"ל הא קא מייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ורבי הא ס"ל להדיא דחולין בעזרה הוי דאורייתא דהרי בחולין דף כ"ד תנן דהשוחט חולין בעזרה ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרין ואמרינן שם ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ושנאו בלשון חכמים הרי דהך משנה הוי דעת רבי ועיין בחולין דף פ"ו דפריך הגמרא מהא דראה רבי על מימרא אחריתא של רבי וא"כ הרי מדפוטרו רבי מכיסוי הא מוכח דס"ל דחוב"ע אסורין מדאורייתא דאי הוי דרבנן הא פשיטא דהיה חייב בכיסוי כיון דמה"ת הוי שחיטה ראויה והרי להדיא איתא בחולין דף כ"ז דקאמר ר' יצחק דאין שחיטה לעוף מן התורה ופריך עליו מהא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מכיסוי הרי דס"ל להגמרא דאי הוי מותרת מה"ת אע"ג דמדרבנן אסורה חייבת בכיסוי ואע"ג דזה יש לדחות ונאמר דהגמרא פריך שפיר דהרי הך משנה דהשוחט ונתנבלה בידו ר"מ קאמר לה שם דבנמצא טרפה מחוייב בכיסוי דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ומ"מ בנתנבלה בידו פטור דלא הוי שחיטה כלל וע"ז פריך שפיר דאם נאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ הא מדאורייתא הוי שחיטה ויהיה חייב בכיסוי דאע"ג דמדרבנן אסור באכילה מ"מ הא לא גרע מנמצא טרפה דחייב כיון דאיהו לא בעי שיהיה ראויה לאכילה אבל למ"ד דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דאיהו בעי שתהיה ראויה לאכילה הא י"ל דלדידיה גם באיסור דרבנן פטור מכיסוי דחשיבא כאינה ראויה אכן אכתי הרי הגמרא פריך שם על ר' יצחק ג"כ מהא דתניא השוחט וצריך לדם כיצד עושה נוחרו או עוקרו ומאי הקשה נימא דס"ל להברייתא כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ומש"ה אע"ג דשחיטת עוף הוי רק דרבנן פטור מכיסוי ומוכח דבאיסורא דרבנן ודאי חייב והגם דזה יש ג"כ לדחות דהא י"ל דהכי פריך מדתני בברייתא כיצד עושה נוחרו או עוקרו ולא תני תקנה דיעשה אותה טרפה מקודם השחיטה מוכח דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וטרפה חייב בכיסוי וכמו דדייקינן בחולין דף פ"ו ולמ"ד צא ונחור מ"ט לא אמר ליה צא טרוף וע"ש ומש"ה מדקדק שפיר מדפוטרה הברייתא בנחירה מכלל דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת אמנם גם בלא ראיה נראה פשוט הסברא דאי לא הוי רק איסורא דרבנן צריך להיות חייב בכיסוי אפי' למ"ד שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה כיון דמה"ת הוי שחיטה ראוי' שפיר ועיין בב"ק דף ע"ח בתוס' שכתבו להדי' כן דגם למ"ד לא שמה שחיטה מ"מ באיסור דרבנן הוי שחיטה שפיר וחייב בד' וה' וכן מבואר בתוס' חולין דף פ"ה ד"ה אין דאי חוב"ע הוי דרבנן הוי חייב בכיסוי וכן בדף פ"ו מחייבי שם רבנן בכיסוי בחרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואין אותן משום דהוי ספק מתוקן אע"ג דאסור לאוכלו דהוי ספק נבלה דאורייתא דמה"ת הוי לחומרא וחמור מודאי איסור דרבנן וא"כ הא ודאי מוכרח מדס"ל לרבי דחוב"ע פטור מכיסוי דס"ל חוב"ע הוי דאורייתא וא"כ הא לא מצי ס"ל לרבי לחנכו. ולכאורה היה נראה דגם זה יש מקום לישבו דהנה בפסחים דף כ"ב דאמרינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ופירוש רש"י איסור הנאתו הוי לאו דאורייתא הרי דס"ל לרש"י דאפי' למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא מ"מ באכילה לכ"ע אסור מדאורייתא ורק בהנאה מותר לדידי' וכן כתב רש"י במס' קדושין דף נ"ח וז"ל לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו הרי דכתב דלמ"ד לאו דאורייתא היינו השחיטה וההנאה אבל באכילה הוי דאורייתא והנראה דס"ל לרש"י דבקידושין דף נ"ז דרשינן כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום יכול לא ישחוט ואם שחט מותר ת"ל וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום וס"ל לרש"י דגם הך מ"ד דס"ל לאו דאורייתא מ"מ דריש להך קרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום רק הך מ"ד חולק על הדרשה הראשונה דדרש ואי אתה זובח בקירוב מקום ומש"ה ס"ל דבשוחט חולין בעזרה לא קעבד איסורא ומ"מ אם שחטו נאסרו החולין מדאורייתא וזה ברור בדעת רש"י והנה התוס' בפסחים שם הקשו מהא דאמרינן בנזיר על ר"ל דס"ל לחנכו ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא והרי שם מוכח דנאכל ג"כ מדקפריך הא קאכיל הכהן מליקה ומשני דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הרי מוכרח דגם באכילה ליכא איסורא דאורייתא לר"ל בחוב"ע. וכן קשה לי טובא על שיטת רש"י מהא דאיתא בחולין דף פ"ה דלמ"ד חוב"ע לאו דאורייתא הא דאסרוהו רבנן גזרה שמא יאכל קדשים בחוץ הרי להדי' דס"ל דגם באכילה אינו אסור רק מדרבנן משום גזרה בעלמא אטו קדשים וצע"ג אמנם הגם דמוכח מהני סוגיות דס"ל דלגמרי הוי לאו דאורייתא מ"מ הרי עדיין נוכל לומר על איזה תנא דהוא יסבור כסברת רש"י הנ"ל דשחיטתו הוי לאו דאורייתא ובאכילה אסורה מדאורייתא ונאמר דרבי ס"ל כן ומש"ה שפיר פוטרו רבי מכיסוי כיון דאסורה באכילה הא הוי שחיטה שאינה ראוי' ומ"מ שפיר אמרינן בנזיר דרבי מצי ס"ל לחנכו ושפיר יביא קרבן דבהבאת חוב"ע ס"ל לרבי דליכא איסור דאורייתא והקרבן לא יהי' נאכל וכמו שכתבו התוס' בתי' השני דלרבי לא היה נאכל אמנם אין זה מספיק דבשלמא על הך קושיא דרבי הא ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה שפיר כתבו התוס' דלא יהיה נאכל כמו דמצינו בחטאת העוף הבא על הספק דאינו נאכל וכמו כן תיקנו רבנן גבי נזיר משום חינוך אבל על קושייתינו מהא דחזינן דלרבי חוב"ע אסורין באכילה מדאורייתא הרי קושיא זו הוי גם על קרבן בהמה שלו דגם היא הוי חוב"ע ובודאי קשה לומר על זה דגם הוא לא היה נאכל כיון דלא מצינו שום קרבן בהמה שיהיה נקרב ולא נאכל דנימא דגם כאן תיקנו רבנן כן. ועוד דעדיין תיקשה מהא דבמנחות דף פ' איתא תודה שנתערבה בתמורתה אין לה תקנה משום דתודה חייב בלחם ותמורה פטורה מלחם אמרו למדין לפני רבי וליתי ולתני והשיב לו רבי וכי מביאין חולין בעזרה וכתבו התוס' בחולין דף ק"ל בד"ה אי דמדקאמר אין לו תקנה משמע דהוי מדאורייתא הרי מוכח דההבאה הוי לדידיה איסורא דאורייתא דאין לומר דלעולם ההבאה מותרת מה"ת ורק אם מביאה נאסרת מה"ת ומש"ה כשיבוא ויתנה הוי ספק חוב"ע ואסורה באכילה ככל ספק דאורייתא ומש"ה אי אפשר להתנות דשמא הוי תודה ונמצא מביא קדשים לבית הפסול כיון דאי אפשר לאוכלו דזה אינו דעד כאן לא נאסרו חוב"ע רק אם שחטן בעזרה וכמו דדרשינן בקידושין ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום אבל בעושה בחולין בעזרה שארי עבודות לבד משחיטה אפי' למ"ד דס"ל חוב"ע דאורייתא מ"מ אין החולין נאסרין בזה מלאוכלן וכמש"כ רש"י במס' כריתות דף כ"ז דבמולק חוב"ע אין החולין נאסרין יעו"ש וא"כ מוכרח דלרבי איכא בהבאתן איסורא דאורייתא ולהתי' הב' נצטרך לומר דחולק על זה וס"ל דגם אי הוי דרבנן תני אין לו תקנה אבל לתי' הראשון של התוס' דחולין ניחא כל זה בפשיטות דהא דקאמר ואבע"א כדי לחנכו היינו דמהכא ליכא למידק אבל באמת ס"ל לרבי ע"כ הלכה היא בנזיר ואין בזה שום דוחק דהא מצינו כן בכמה מקומות וא"כ גם על הרמב"ם לא קשה כלל ולעולם מצינן לומר דמ"ד דס"ל לחנכו ס"ל ע"כ דבאבנט של הדיוט לא היה כלאים כלל: [יוד]

אמנםמכלל דברינו יצא לנו קושיא על הרמב"ם דאע"ג דס"ל להך מ"ד דבאבנט של הדיוט לא היה בו כלאים מ"מ הרי בבגדים של כהן גדול הא בודאי היה בו כלאים וא"כ להרמב"ם תיקשה דלמ"ד דס"ל לחנכו יהיה אסור לכה"ג להקריב קרבנותיו דאין לומר דבאמת לדידיה לא היה מקריבם רק כהן הדיוט דהא לעיל הוכחנו דעיקר קושי' הגמרא לר"ל דפריך הא קאכיל כהן מליקה ולא משני דהיו אוכלין פחות פחות מכזית הוא משום דס"ל להגמרא דמדנקטה המשנה סתמא מכלל דאינו חילוק בשום דבר מכל דין נזיר גדול ואם נאמר דלכה"ג אסור להקריב קרבנותיו הרי הוי בזה משונה מנזיר גדול וה"ל להמשנה לפרש זה ובסי' שאחר זה מבואר תי' נכון בע"ה:

[יא] והנה השאגת ארי' בסי' כ"ט הקשה על הרמב"ם מהא דבנזיר דף כ"ט יליף ר' יוסי בר"י דמביאין חטאת העוף על הספק מזכר מה זכר מביא על הודאי ועל הספק פי' אשם תלוי אף נקבה יולדת מביאה על הספק חטאת העוף אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין פי' איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ולהרמב"ם הא איכא עוד איסור כלאים בשעת עבודה דאם אינו מחוייב בקרבן הוי כלאים שלא במקום מצוה וה"ל לומר דבזכר איכא ב' איסורים ובנקבה איכא שלשה איסורים ותי' הש"א דלא קחשיב רק האיסורים דהוי בהאכילה דקאמר דזכר איכא באכילתו רק איסור אחד דחוב"ע ואין ללמוד מיניה בנקבה דיהיה נאכל דהרי באכילתה יהיה ב' איסורים אבל בהאיסורים דהוי בהבאה דידהו והם שוים בזכר ובנקבה בזה לא איירי כלל ולכאורה תירוצו הוא פשוט אמנם לכאורה אי אפשר לומר כן דבהך סוגיא הוי קשה לי טובא דהיאך קאמר דבעוף הוי ב' איסורים של נבלה וחוב"ע והרי בכריתות דף כ"ו איתא גבי חטאת העוף שנודע שלא ילדה בדין הוא דמותרת בהנאה ומדרבנן תקבר ופרש"י דמה"ת אין כאן חוב"ע דלא אסרה תורה אלא בשחיטה ולא במליקה שוב מצאתי קושיא זו כתובה על ספר. וכן בקידושין דף נ"ח קאמר דלר"ש חוב"ע הוי דאורייתא ופריך מהא דתנן ר"ש אומר המקדש בחוב"ע אינו מקודשת ומשני הכא במאי עסקינן כגון ששחטה ונמצאת טרפה ור"ש לטעמי' דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הרי דכיון דלא הוי שמה שחיטה ליכא משום חוב"ע והרי עד כאן לא פליגא רבנן עלי' דר"ש אלא בנמצאת טרפה דס"ל לרבנן דגם שחיטה שאינה ראויה הוי שמהשחיטה אבל במנבל חוב"ע הא לכ"ע לא הוי שחיטה כלל וא"כ לכ"ע ליכא בו משום חוב"ע והיאך קאמר בנזיר דבנקבה איכא ב' איסורים משום נבלה וחוב"ע והרי הם תרתי דסתרי כיון דהוי נבלה הא לכ"ע ליכא משום חוב"ע. ולכאורה היה אפשר לדחות מהך דקידושין לפי מש"כ התוס' בכמה דוכתין דאיסור חוב"ע הוי רק בעושה בהם כעין עבודה אבל בהכנסה גרידא שמכניסה בעזרה ליכא איסורא דחוב"ע ומש"ה בקידושין דאיירי בשחט בהמה חוב"ע דבקרבן בהמה הוי העבודה שלה שחיטה ומש"ה בנמצאת טרפה דלא הני שחיטה לר"ש או במנבל חוב"ע גם לרבנן נמצא דלא עשה בהחולין מעשה עבודה כלל ומש"ה ליכא משום חוב"ע אבל במולק עוף חוב"ע דבקרבן עוף הוי מעשה עבודה שלה מליקה ומש"ה כשמלק עוף עשה בה מעשה עבודה ומש"ה איכא איסורא דחוב"ע אבל בהך דכריתות הא מבואר דגם בעוף ליכא כלל במליקה משום חוב"ע כיון דלא הוי שחיטה וכן מצאתי בירושלמי דנזיר פרק ד' על המשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר דשאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל עד דאת מקשה למליקת העוף אקשיתיה לשחיטה תמן ספק אחד וכאן שני ספיקות אמר ר' מני ואפי' הכא ספק אחד כהדא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום חוב"ע הרי מבואר להדיא דבמליקת העוף ליכא משום חוב"ע וא"כ היאך קאמר דהוי שני איסורים וע"ש עוד בנזיר דהוי ס"ד בתחילה דשני איסורים דקאמר הוי מדאורייתא דמה"ת אסור משום נבלה וחוב"ע ולכאורה היה נראה לומר דהרי בכלל איסור חוב"ע יש בו שני דברים אחד שאסור לעשות בחולין בעזרה כעין עבודה והשני דאם עבר ועשאן בעזרה נאסרין החולין באכילה ובהנאה וא"כ נאמר דהא דמבואר בכריתות ובקידושין דכל היכא דלא הוי שחיטה ליכא משום חוב"ע והרי שם אמרינן לענין הא אי נאסרו החולין בהנאה במה שנעשו בעזרה וזהו דס"ל להגמרא דלא הוי רק היכא דאיכא שחיטה ובלא שחיטה לא נאסרו דהרי איסורא דידיה נפקא לן בקידושין דף נ"ז מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום ומש"ה ס"ל להגמרא דרק ע"י שחיטה נאסרין החולין ולא ע"י מליקה אבל עיקר העשי' של חולין בעזרה ודאי דגם במליקה אסורה דכל מה דהוי כעין עבודה אסור לעשותה בחולין בפנים דהרי לא גריעי מליקה מתנופה דאמרינן במנחות דף פ' דאסורה משום חוב"ע וכן בב"ב דף פ"א אמרינן גבי הבאת ביכורים דאיכא איסורא דחוב"ע דאע"ג דאם הניף חוב"ע לא נאסרו באכילה מ"מ אסור להניפן וכמו כן אסור למלקן וא"כ צריך לומר דהא דאמר בנזיר דבנקבה איכא ב' איסורין דחוב"ע ונבלה הך חוב"ע דקאמר לא קאי כלל על אכילה רק על ההבאה והדרא קושית השאגת ארי' לדוכתא דלהרמב"ם ה"ל לומר בזכר שני איסורים ובנקבה שלשה משום כלאים וחולין בעזרה ונבלה: אמנם זה אינו מספיק דהרי לפי דברינו תיקשה עדיין דמאי חומר איכא בנקבה מבזכר דהרי בזכר איכא בהבאתן ספק מביא חוב"ע וגם באכילתו איכא ג"כ ספק איסור חוב"ע דהא אם אינו חייב קרבן והוי שוחט חוב"ע ונאסרה באכילה ובחטאת העוף איכא בהבאתה ספק איסור חוב"ע ובאכילתה הא ליכא ספק איסור זה דממ"נ אינה נאסרת רק איכא ספק נבלה וא"כ בשניהם איכא ספק אחד באכילתו וספק א' בהבאתו וא"כ אמאי לא יליף ג"כ מזכר דיהיה נאכל כמו דיליף לענין הבאה מזכר וצ"ל דאי אפשר לנו ללמוד להתיר איסור בנקבה מה שלא מצינו שהותר איסור זה עצמו גבי זכר דבשלמא בהבאה שפיר ילפינן נקבה מזכר דכמו דהותר בזכר איסור הבאה חוב"ע כמו כן הותרה בנקבה אבל באכילה אין לנו ללמוד שיותר איסור נבלה מזכר כיון דבזכר לא מצינו שהותרה אצלו איסור נבלה וא"כ הרי בפשיטות נוכל לומר דזהו כוונת הגמרא והא דקאמר מה לזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן ב' איסורים האי אחד וב' דקאמר אין הפי' שהם שנים במספר רק ה"פ דבזכר הוי הכל איסור אחד דאותו איסור של חוב"ע שהותרה בהבאה הותרה באכילה תאמר בנקבה שהן ב' איסורים נפרדים דאיסור אכילה שבה אינו אותו האיסור שיש בהבאה והאיסור השני הא לא מצינו כלל שהותר בקרבן מספק וא"כ לא נחית הגמרא כלל הכא לחשבון ומספר של האיסורים (שוב אחר זמן כמה מצאתי בשו"ת פנים מאירות חלק ג' סי' קכ"ט שדרך קצת בדרך זה לישב הקושי' הלזו רק לא הביא כל הדברים שכתבנו כאן] ומש"ה לא חשיב כאן איסור כלאים ובמקום אחר כתבנו לפרש הך סוגיא דנזיר כפשטיה דבאכילה עצמו איכא שני איסורים דנבלה וחולין בעזרה ואין כאן מקומו:

[יב] וראיתי להמשכנות יעקב שהקשה על הרמב"ם מהא דאיתא ביבמות דף ל"ג בע"מ ששימש בטומאה ר' חייא אמר חייב שתים משום בע"מ ומשום טומאה וב"ק אמר אינו חייב אלא א' קפץ ר"ח ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי שתים קפץ ב"ק ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי אחת יעו"ש וא"כ רבי הא ס"ל ביומא דף י"ב דבאבנט של הדיוט היה בו כלאים וא"כ ללקי שלשה גם משום כלאים דע"כ הא איירי בלבשו הבגדים דאל"כ אפי' תמימים הוי כזרים ומוכרח דליכא איסור כלאים בבגדי כהונה והנה קושיא זו לא על הרמב"ם תיסוב רק אליבא דכ"ע דודאי דגם הראב"ד מודה דאיכא איסור כלאים בבגדי כהונה לבעל מום כיון דבע"מ אינו בר עבודה הא פשיטא דלא עדיפא מזר והרי זהו ברור דאם ילבש זר בגדי כהונה בודאי דלוקה משום כלאים ג"כ וראיה לזה דהא בערכין דף ג' איתא הכל חייבין בציצית כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה דסד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא לחייבו בציצית קמ"ל ואם נאמר דגם אם לבשם זר ליכא איסורא דכלאים א"כ הא לא קילא איסור כלאים לגבי כהנים יותר מלישראל ופשיטא דכהנים חייבים בציצית דאע"ג דזר אסור לו ללבוש הבגדים משום איסור נהנה מהקדש מ"מ הא לגבי איסור כלאים שוים זרים לכהנים דבבגדים אלו הותר איסור כלאים אלא ודאי דזר לוקה עליו משום כלאים ובלאו הך ראיה נראה ברור דהוי כן וכשיטא דבע"מ דג"כ אינו ראוי לעבודה דלא עדיף מזר ואפי' לפי מש"כ התוס' בחולין דף ק"י בשם ר"ת דציצית של כלאים התירה התורה לגמרי ומותרים אפי' בלילה ואפי' לאשתו והקשה לו הר"א ממיץ דהא דכוותיה מצינו שהותרה כלאים בבגדי כהונה ואפ"ה אמרינן בערכין דשלא בעידן עבודה לא אשתרי והשיב לו ר"ת דגם שם מותר אפילו שלא בשעת עבודה והא דאמר בערכין דשלא בעידן עבודה לא אשתרי היינו בגדים שאינם ראוין לעבודה ואח"כ מסקי התוס' לחלק בין בגדי כהונה לציצית דיותר יש להתיר גבי ציצית מבבגדי כהונה וא"כ הא לפי מה דס"ל להתוס' בתירוץ הראשון להשוות בגדי כהונה לציצית ומדחזינן דס"ל לר"ת דבציצית גם אשה מותרת ללבוש טלית של איש א"כ הא לכאורה נראה מוכרח דס"ל לר"ת דבבגדי כהונה ליכא איסור כלאים גם לזר זה אינו דודאי דגם בתחילה ס"ל להתוס' דלגבי זר אין לדמות בגדי כהונה לדין ציצית של כלאים לנשים דבשלמא בציצית שייך לומר דלגמרי התירה התורה בבגד זה איסור כלאים וגם לאשה מותר כיון דהוי טלית של איש והתירה התורה להתכסות בו מי שירצה אבל גבי בגדי כהונה הא גם בלאו איסורא דכלאים אסור לזר ללובשם משום דהוי הקדש ואסורים בהנאה ואע"ג דמעילה ליכא כמבואר בקידושין מ"מ בהנאה אסורים וא"כ הא לא התירה לו התורה לבישת בגד זה ומש"ה ממילא קיימא בו איסור כלאים והר"א ממיץ לא הקשה לר"ת רק מהא דחזינן בערכין דאפי' לכהנים דניתנו ליהנות בהן מ"מ איכא איסור כלאים שלא בשעת עבודה וא"כ שפיר הוכיח מזה דגם בציצית בלילה ולנשים איכא איסור כלאים ועל זה השיב לו ר"ת דבאמת גבי בגדי כהונה מותר לכהן אפי' שלא בשעת עבודה אבל לזר ודאי דאסור וכמו שכתבנו וא"כ הא כמו כן בע"מ כ"ע מודים דאיכא בו איסור כלאים דהא כתב המל"מ בפרק שני מה' תמידין ומוספין דלגבי בע"מ לא אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וכן נראה מוכרח מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ח' מה' כלי המקדש וז"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפיכך כהן לובשם ביום עבודתו כו' הרי דרק מי שראוי לעבודה לדידיה הוא דניתנו ליהנות בהן ולא לבע"מ וכ"ש דלבעל מום איכא איסור. כלאים ואליבא דכולי עלמא קשה אמאי לא חשיב רבי הך לאו דכלאים ולכאורה יש לומר דלהראב"ד ניחא שפיר דמש"ה לא חשיב כלאים דהא ביומא דף כ"ב תניא דהא דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומע אני שלובש בגדי חול ת"ל ופשט ולבש מקיש בגדים שלובש לבגדים שפשט ומה ת"ל אחרים פחותין מהם דבגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומים שכשרים להוצאת הדשן והרי גם ר"א ס"ל הא דקאמר ת"ק דמקשינן בגדים שפשט לבגדים שלבש וכמש"כ התו"י שם ולר"א שוב הוי בע"מ אצל בגדי כהונה כמו כהן תמים כיון דמותר לבע"מ ללבוש הבגדים עבור הוצאות הדשן שוב ליכא גביה איסור כלאים אפילו לובשם שלא לעבודה להראב"ד וא"כ הא י"ל דרבי ס"ל כר"א וגם בלא"ה נראה קצת דרבי ס"ל כר"א דהא ביומא דף י"ב דרש רבי לקרא דילבש דכתיב גבי הרמת הדשן דבא לרבות השחקין ופרש"י שאף השחקין כשרין לעבודה ואני שמעתי דוקא שחקין משום בגדים שבישל בהן לרבו לא ימזוג בהן כוס ואינו נראה דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן הכי מפני שהבגדים מתלכלכים אבל תה"ד שאינו אלא מחתה ליום אין שם לכלוך. וא"כ להיש מפרשים הא לרבי כבר ידעינן דבעינן פחותין מקרא דילבש דכתיב גבי הרמת הדשן ולדידי' הא אייתור הך קרא דאחרים דכתיבא גבי הוצאה דהא ודאי דוחק גדול לומר דבא הכתוב לומר דיהיו פחותין גם מאותן שלבש בעת הרמה ונאמר דהיו שלשה מיני בגדים של הרמה היו פחותין משל כל היום ושל הוצאה היו פחותין משל הרמה ובודאי יותר נראה לומר דרבי ס"ל כר"א דהך קרא בא להכשיר בע"מ וגם אם לא נקבל ראיה זו מ"מ נוכל לומר דרבי ס"ל כר"א ומש"ה ליכא גם בבע"מ איסור כלאים ואין להקשות דהא ביומא דף כ"ב אפליגי ר' יוחנן ור"ל גבי הרמת הדשן והוצאת הדשן דר' יוחנן ס"ל דהיה לובש ארבעה בגדים ור"ל ס"ל דלא היה לובש רק כתונת ומכנסיים ולא מצנפת ואבנט וא"כ הניחא לר"י אבל לר"ל דגם לר"א לא הי' בע"מ לובש כלל האבנט וא"כ הא איכא איסור כלאים ותיקשה לר"ל אמאי לא חשיב רבי איסור כלאים והרי ביומא שם אמרינן לימא כתנאי ורצה הגמ' לומר דרבי ס"ל כר"ל אמנם גם זה ניחא דלר"ל נאמר להיפוך דרבי ס"ל כרבנן דר"א דס"ל דבע"מ אסור בהרמה והוצאת הדשן וכיון דבהו לא צריך ללבוש האבנט אם כן הא משכחת לה עבודה שאסורה לבע"מ וליכא איסור כלאים ומש"ה לא חשיב רבי הך איסורא דכלאים דהרי ביבמות שם איירי לענין איסור חל על איסור ומש"ה לא חשיב רק הך דבע"מ וטומאה דתלוי בהך דינא דאיסור חל על איסור לאפוקי איסור כלאים דהוי לאו בפני עצמו ולא שייך כלל בהך סברא ולא איירי בו כלל כיון דמשכחינן אופן דיהי' בו איסור בע"מ וטומאה ולא יהיה בו איסור כלאים וכגון הרמה והוצאה וא"כ הא לר"ל ניחא שפיר ולר' יוחנן דלא משכחינן שום עבודה שלא יצטרך בו ללבוש אבנט וא"כ הא תיקשה שפיר דהיאך קאמר רבי דחייב שתים כיון דלעולם מוכרח להיות בו גם איסור כלאים רק דלר' יוחנן נאמר דרבי ס"ל כר' אליעזר ועכ"פ להראב"ד ניחא אבל להרמב"ם קשה אמנם עיקר קושיתו של המשכנות יעקב אינה דהרי ביבמות שם לא פליגא רבי חייא ובר קפרא אליבא דרבי בעצמו רק חולקין היאך קאמר רבי אליבא דר' יוסי או אליבא דר"ש וכמו דמבואר שם בגמ' והרי לא מצינו היאך ס"ל לר' יוסי ור"ש בהא דאבנט של הדיוט אם היה בו כלאים או לא והיאך יאמר רבי לדידהו דחייב משום כלאים ומש"ה לא איירי כלל באיסור כלאים ועוד דהא בקידושין דף ל"ו תנן הקמיצות כו' נוהגין באנשים ולא בנשים ומפרשינן שם טעמא דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן והקשו התוס' דתיפוק לי' דנשים ה"ל מחוסר בגדים ותירצו דאיירי כשלבשו הבגדים אי נמי כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים א"כ הא י"ל גם בבעל מום כן דכיון שלא נצטווה ללבוש הבגדים ליכא בו חיוב דמחוסר בגדים וכן כתב להדי' המל"מ בפרק ה' מה' תמידין יעו"ש והרי דכוותה מצינו בתורת כהנים פרשה שמיני הביאו הכ"מ בפרק א' מה' ביאת מקדש דבעל מום אינו חייב משום שתויי יין ואע"ג דבתו"כ יליף לה מקרא ומשמע דבלא הפסוק היינו מחייבין גם בע"מ משום שתויי יין הא ודאי דמחוסר בגדים לא דמי כלל לשתויי יין וקל לחלק ביניהם ובודאי די"ל דבבע"מ ליכא משום מחוסר בגדים וכהמל"מ ושפיר איירי הך דיבמות בלא לבשו הבגדים: