שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן א, קטע 3

(הגה"ה**

*) עיין בברכות דף י"ח ר' חייא ור' יונתן הוי' שקלי ואזלי בבית הקברות הוי' קשדי' תכלתא דר' יונתן א"ל ר' חייא דלי' כדי שלא יאמרו כו' וכתבו התוס' בד"ה למחר ותימא דבפ' התכלת דף מ"א איתא ההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש הרי דיש להם ציצית וע"ש מה שתירצו ושוב הביאו הא דאיתא במס' שמחות שציוה אבא שאול הטילו תכלת מאפיליוני ולכאורה היה נראה לישב דהך דאבא שאול לא יחלוק על הש"ס כלל דהרי במס' נדה פליגי אמוראי אי מצות בטילות לע"ל ומבואר שם דלמ"ד דאין בטלות אסור לקוברו בכלאים דכשיחי' יהי' באיסור וא"כ להך מ"ד הא אי אפשר כלל להטיל תכלת בטליתם דכשיחיו לע"ל הא הציצית יהיו פסולים דהטילו להם כשמתו והוי תעשה ולא מן העשוי וגם כשהטילו בחיים מ"מ כשמתו ונעשו הבגדים תכריכין ונאסרו בהנאה ודאי דהציצית פסולים אח"כ כיון דהיו פטורים עד עתה ונמצא הוי אז התכלת כלאים שלא במקום מצוה ומש"ה לא היו נותנין תכלת בטליתיהם ובמנחות לא אמרו רק דלבן מניחין ובברכות הא הוה קשדי' תכלתא דר' יונתן ומש"ה איכא לועג לרש וכן אבא שאול ציוה להתיר התכלת אבל לא הלבן ואינו חולק כלל על הגמר' גם יש לומר דהרי הכי הוי סוגי' דמנחות דשמואל קאמר שם דכלי קופסא חייבין בציצית ומודה בזקן שעשאה לכבודו דפטור דלאו ללבישה עבידא וההיא שעתא ודאי רמינן לי' וי"ל דרק אליבא דשמואל קאמר לה דס"ל דכלי קופסא ג"כ חייב וא"כ חי שיש לו בגד של ארבע כנפות מחוייב להטיל בו ציצית אפי' בשעה שאינו נהנה ממנו כלל ומש"ה איכא בו משום לועג לרש אבל לפי מאי דקיי"ל דכלי קופסא פטור מציצית ונמצא ליכא חיובא רק בעת דנהנה מן הבגד מש"ה ליכא לועג לרש כלל כיון דבחי כה"ג ג"כ פטור ואין מטילין להם ציצית ומש"ה אמר לי' דלי' דקיי"ל דלא כשמואל בהא דכלי קופסא ולא היו נוהגין להטיל ציצית:)**

[ז] והנה השאגת ארי' הקשה על הראב"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ט כה"ג משמש בשמונה כלים הדיוט בארבעה בכתונת במכנסי' מצנפת ואבנט ואמרינן שם דלא נישנו בברייתא כסדרן דצריך שיהיו המכנסיים קודם לכל הבגדים והא דאקדמי' תנא לכתונת משום דכתיבא קודם בקרא והקשה הש"א דא"כ אמאי הקדים התנא מצנפת קודם לאבנט והרי בפרשה כתיבא אבנט קודם למצנפת ובשלמא להרמב"ם ניחא דמוכרח ללבוש האבנט לבסוף סמוך לגמרי לעבודה משום איסור כלאים אבל להרא"בד דכלאים הותר אפילו שלא לעבודה אמאי לא נקט התנא אבנט קודם למצנפת כסדר הפסוק יעו"ש בדבריו ולכאורה היה נראה לישב דעד כאן אינו מתיר הראב"ד רק אם הוא לבוש כל הבגדים והוא ראוי לעבוד אבל כל זמן שחסר לו אחד מן הבגדים גם הראב"ד מודה דאיכא איסור כלאים כיון דאינו ראוי לעבוד ועוד דהא אמרינן בכמה דוכתי אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והוי כמו זר ולגבי זר הא פשיטא דאיכא איסור כלאים אם ילבש אבנט של בגדי כהונה ומש"ה נקט התנא האבנט אחר כל הבגדים. ואין להקשות על זה מהא דביומא דף כ"ד איתא במה מפיסין רב נחמן אמר בבגדי חול ורב ששת אמר בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותא מקרי ועביד וקאמר שם רב ששת מנא אמינא לה דתניא כו' והממונה בא ונוטל מצנפתו מראשו של אחד מהם ויודעין שממנו פייס מתחיל ואי ס"ד בבגדי חול מצנפת בבגדי חול מי איכא והנה להרמב"ם נראה דאפילו לר"ש דס"ל בבגדי קודש מ"מ לא היו לובשין האבנט בעת הפייס דהא הוי כלאים שלא במקום מצוה ורק שארי בגדים לבשו משום סברא זו דלמא משום חביבותא דעבודה ישכח מללובשו אחר כך אבל באבנט דאין לנו תקנה דאסור ללובשו קודם העבודה לא היו לובשין אותו בע"כ עד אחר הפייס. אבל להראב"ד דגם שלא לעבודה מותר א"כ הא ודאי דגם האבנט לבשו בעת הפייס דהרי גם בו איכא הך חששא דלמא משום חביבותא דעבודה מקרי ועביד וישכח ללובשו אח"כ וא"כ הא מוכרח בע"כ להראב"ד דס"ל דגם כשהוא מחוסר בגדים מותר לו ללבוש האבנט דאם נאמר דכשהוא מחוסר בגדים גם הראב"ד ס"ל דאסור אם כן כשהממונה בא ונוטל המצנפת מאחד מהם לסימן בע"כ היה אותו הכהן מוכרח ג"כ לפשוט תיכף גם האבנט וא"כ למה הי' צריך ליטול ממנו כלל המצנפת הא בלא"ה איכא סימן דכולם הם מלובשים אבנטים והוא בלא אבנט ולמה לו ליטול ממנו גם המצנפת יטול ממנו רק האבנט כיון דבלא"ה מוכרח להסיר האבנט ומוכרח דלהראב"ד גם כשהוא בלא מצנפת מותר לו ללבוש האבנט זה אינו קושי' דהא י"ל דהך ברייתא דתני נטל מצנפתו ס"ל דבאבנט של הדיוט לא הי' בו כלאים כלל אמנם אין אנחנו צריכין לכל זה דבלא"ה ישב שם השאגת ארי' בעצמו קושייתו בטוב גם להראב"ד יעו"ש: ח והנה השאגת ארי' הקשה להרמב"ם דס"ל דבבגדי כהונה הא דשרי בעת עבודה הוי רק משום עשה דוחה ל"ת ולא בגדר היתר לגמרי הא לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה דהא מוכרח לשהות זמן מה קודם העבודה ואחר העבודה ונילף מיני' דגם בכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת גם אי לא הוי בעידנא וכבר כתבנו לעיל אות ג' ישוב לקושי' זו והש"א בטורי אבן ריש חגיגה כתב בעצמו לתרץ קושי' זו דס"ל להראב"ד כיון דלעולם אי אפשר למ"ע של עבודה להתקיים מבלי לבישה מקודם שפיר מקרי כה"ג בעידנא והביא שכן הוא דעת הפסקי תוס' במס' זבחים דף צ"ז וזהו דלא כמו שכתבו התוס' במס' ב"ב דף י"ג גבי חצי עבד וחצי ב"ח דאמרינן לישא בת חורין אינו יכול לישא שפחה א"י והקשו התוס' דליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש ותירצו בשם הר"י דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד בשעת העראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה יעו"ש בטורי אבן שהביא עוד ראיה להפסקי תוס' הנ"ל ובאמת דלכאורה נראה בלא"ה מוכרח דהרמב"ם ס"ל כסברת הפסקי תוס' הנ"ל דהרי דעת הרמב"ם בפרק כ"א מהל' אי"ב הלכה א' דבחייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות לוקה גם על קירוב בשר גרידא והקשה השער המלך דא"כ ביבמות דף ג' דאמרינן דקרא דעלי' אתי' לפטור אחות אשה מיבום ופריך טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לא"ה ה"א אחות אשה מתייבמת דאתי עשה ודחי ל"ת אימר דאמרי' ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי ועדיפא ה"ל להקשות דהא לא הוי בעידנא דהעשה אינו מקיים עד שיבעול ממש והל"ת עובר מיד בשעת נשיקה דהוי קירוב בשר ותירץ השער המלך דהרמב"ם ס"ל כיון דלעולם אי אפשר רק בכה"ג מקרי שפיר בעידנא הרי דבלא"ה ע"כ ס"ל להרמב"ם כן הן אמת דקושייתו של שעה"מ יש לישב בפשיטות ואפי' אם נאמר כהתוס' דב"ב דהיכא דהלאו עובר בהעראה והעשה אינו מקיים רק עד גמר ביאה לא מקרי בעידנא מ"מ לא קשה כלל על הרמב"ם דודאי דהך דהעראה לא דמי' כלל לאיסורא של קירוב בשר דהרי הך איסורא דקירוב בשר נפקא לן בתורת כהנים מקרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לחייב על בל תקרב ועל בל תגלה וא"כ אין הקירוב בשר בעצמו האיסור רק בדבר שהביאה שלו הוי ערוה אז אסור גם הקירוב בשר וכדמשמע לשון הפסוק לא תקרבו לגלות ערוה דלגלות ערוה הוי ביאה של ערוה וקאמר דקירוב בשר של ערוה אסור וכן באבות דר' נתן פרק ב' איתא איזהו סייג שעשתה התורה לדברי' ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים תלמוד לומר לא תקרב הרי דקרי לאיסורא דלא תקרב דהוי סייג וגדר לביאת האיסור וז"ל הרמב"ם כל הבא כו' או שחיבק כו' לוקה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה וא"כ עיקרו של הך איסורא תלוי רק בהביאה עצמה ומש"ה אם עיקר הביאה הוי היתר משום דעשה דוחה ל"ת ליכא כלל איסורא דקירוב בשר דאע"ג דבקירוב בשר לא מקיים העשה מ"מ הא לא אסרה תורה רק קירוב בשר של ערוה וכאן הא אינו של ערוה כיון דאם יבעול יהיה בהיתר ולא דמיא כלל למה שכתבו התוס' דכיון דלא יהיה קדש עובר בהעראה ועשה דפו"ר לא הוי רק בגמר לא מקרי בעידנא דהעראה הוי איסור מצד עצמו ואינו תלוי כלל בגמר הביאה ומש"ה אע"ג דבגמר מקיים עשה מ"מ בעת העראה עובר הל"ת ולא הוי בעידנא:

[ט] ובזה נתחדש לנו בהא דאיתא בשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף י"ח אמר לה ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי וכל שנבעלה לו בין בזנות בין בנשואין ה"ז גט ואם לא נתקיים התנאי מבואר בגיטין דף פ"ד דאינו גט ולכאורה לפי מה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף ד' דיש אומרים דעל מנת לא הוי כמעכשיו ולדידהו הא גם אם לא נתקיים התנאי צריך להיות גט דהא לדידהו לא חל הגט רק בעת הביאה ומקודם הויא אשת איש גמורה ונמצא אסורה להרמב"ם מדאורייתא להבעל לפלוני משום הקירוב בשר שקודם הביאה ושוב הוי תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דהתנאי בטל והמעשה קיים וכמו בע"מ שתבעלי לאבא אבל לדברינו אינו דהא כיון דהביאה יהי' היתר ממילא גם מקודם ליכא איסורא דאורייתא וכ"ע מודים דבלא נתקיים לא הוי גט וא"כ ליכא להוכיח מזה כלל דהרמב"ם ס"ל כסברתם של הפסקי תוס' הנ"ל אמנם הא קשה לי על הסוגיא דיבמות דהא אפילו אם נאמר דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ היאך אפשר ליבם חייבי כריתות משום עשה דוחה ל"ת והרי אחר הביאה נשארת באיסור אחות אשה כיון דהא דמייבם הוה משום דיחוי וכמו דאיתא ביבמות דף כ' גבי חייבי לאוין דמה"ת מותר ביבום רק גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וא"כ מיד כשבעלה וקיים המצוה נשארת באיסורא ואח"כ כשפורש הא הוי איסור כרת על הפרישה וכדאיתא בשבועות דף י"ד הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חיוב והיאך ס"ד דיהיה מותר ליבם משום עשה דוחה ל"ת ואי דימתין עד שימות האבר וכדאיתא בשבועות שם דאכתי למ"ד משמש מת בעריות חייב מאי איכא למימר ודוחק לומר דכל הך סוגי' דיבמות אזלא רק למ"ד משמש מת בעריות פטור רק הא י"ל דבשלמא בשבועות הא איירי בביאה גמורה ומש"ה חייב כשפורש כיון דהוי עדיין ביאה עד שיוצא מכלל העראה אבל לענין יבום דבהעראה מקיים מצות יבום ולא יעשה רק העראה דגם בלא"ה מוכרח להיות כן כמש"כ התוס' בדף כ' ד"ה גזירה וכיון שפירש מיד הרי תיכף בהתחלת הפרישה שוב ליכא ביאה כלל ולא שייך לומר שיהיה חייב על הפרישה: אבל להרמב"ם דס"ל דבחייבי כריתות גם קירוב בשר אסור מדאורייתא הא קשה דהיאך אפשר ליבם דהא גם בעת הפרישה עדיין איכא קירוב בשר ובודאי דוחק גדול לומר דכל הסוגיא אזלא רק למ"ד דהעראה הוי נשיקה ומש"ה מיד כשפורש ליכא קירוב בשר דהא קיי"ל העראה זו הכנסת עטרה אלא ודאי דהרמב"ם ס"ל דכל מה דמוכרח להיות לעולם אחר הביאה עשה דיבום דוחה אותה כיון דא"א בלא"ה וכסברתן של הפסקי תוס' דזבחים הנ"ל: