שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן א, קטע 2

[ד] והנראה עוד להוכיח דהך עידן עבודה אינו בשעה שעובד ממש רק זמן עבודה קאמר דבמס' יבמות ד' ג' איתא דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסרה רחמנא ואפי' של מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בו הנאה הרי דבלא הנאה ליכא איסור דכלאים בלבישה גרידא וע' בר"ש פ"ט דכלאים משנה ד' שכתב דמש"ה ליכא בתכריכין משום כלאים ולא אסור משום לועג לרש כיון דגם בחי בכה"ג דאינו נהנה ליכא איסור כלאים וכן כתבו התוס' בנדה דף ס"א בד"ה אבל עושה בשם הרשב"ם וא"כ הא אמרינן במס' נדרים דף ט"ז דהמדיר על עצמו הנאת סוכה יושב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפי זה נראה דבעת העבודה ליכא לאיסור כלאים כלל כיון דבכלאים ליכא איסורא רק בצירוף הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו שוב מצאתי שהעיר בסברא זו בספר ברית אברהם וא"כ הא קשה הא דאמר בערכין נהי דאשתרי בעידן עבודה והרי גם בעידן עבודה לא אשתרי איסור כלאים כלל דבכה"ג הא ליכא איסורא והא דלא קשה לי בפשיטות כיון דקיי"ל דבמוכרי כסות ליכא איסור כלאים ומוכרין כדרכן דהוי דבר שאינו מכוין א"כ בעת העבודה הא אינו מכוין משום לבישה רק משום מצות עבודה וא"כ הא הוי דבר שאינו מכוין והיאך קאמר דבעידן עבודה אשתרי זה לא קשה כלל חדא דהא י"ל דההיא סוגי' דערכין אתי' כר' יהודה דס"ל בכל האיסורין דחייב גם בדבר שאינו מכוין ועוד דהא כתבו התוס' במס' שבת דף כ"ט דהא דמוכרי כסות איירי רק באופן דלא הוי פסיק רישי' וכגון דהי' לבוש בגדים אחרים והרי בעת עבודה לא הי' לובש רק בגדי כהונה והרי גם אם הי' זמן צינה וקור דאיכא פס"ר דנהנה מן האבנט ואפ"ה מותר לו ללובשו אבל מהך סברא דמצות לאו ליהנות ניתנו קשה דהא בשעה שעובד לא אשתרי כלאים כלל ובע"כ מוכרח לומר דהא דאמר דאשתרי בעידן עבודה אין הפירוש שעה שעובד ממש רק הכוונה דהא לא ניתנה תורה למאה"ש ומוכרח לשהות מעט קודם עבודה ואחר העבודה הולך מעזרה להר הבית לפושטן ועל אותה השהי' הא לא שייך סברא זו דמצות לאו ליהנות ניתנו כיון דלא הוי מצוה וא"כ הא בע"כ גם להרמב"ם אין הפי' שעה שעובד ממש וא"כ הא בפשיטות י"ל כהראב"ד דהכונה של עידן עבודה היינו זמן של עבודה ואפי' לובשם שלא לעבודה כלל מותר:

[ה] ולכאורה הי' אפשר לומר דעיקר הקושי' לא קשה כלל ונאמר דאע"ג דאמר ביבמות דומי' דלבישה דאית ביה הנאה מ"מ אין הכוונה דההנאה מלבישת הכלאים הוי האיסור רק הלבישה בעצמה הוי האיסור גם בלא ההנאה והנאה לא הוי רק תנאי באיזו לבישה הוי האיסור דלא נאסרה לבישה רק אותה שיש בו הנאה וכמו דליכא איסור כלאים רק בשוע טווי ונוז כמו כן ליכא איסורא רק בלבישה שיש בו הנאה אבל האיסור הוי הלבישה בעצמה ומש"ה לא שייך כלל הך סברא דלאו ליהנות ניתנו דהא אע"ג דמשום ההנאה לא אסירא כיון דהוי מצוה מ"מ הא הוי לבישה שיש בו הנאה ומש"ה אסור ולא דמי כלל למודר הנאה מסוכה דשם הוי ההנאה האיסור ומש"ה אמרינן בו לאו ליהנות ניתנו כן היה נראה לומר לכאורה אמנם זה אינו ואי אפשר לאומרו כלל דהנה בהא דאמרינן ביבמות דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה והקשה על זה בחידושי הרמב"ן דהרי במס' שבת דף כ"ט מבואר דמש"ה מוכרין כדרכן משום דהוי דבר שאינו מכוין ואתי' כר"ש דס"ל דבר שאינו מכוין מותר וא"כ היאך קאמר דהוי ס"ד דאסור והרי בכל האיסורין ס"ל לר"ש דאינו מכוין מותר אע"ג דליכא בהא קרא להתיר דלמה צריך קרא להתיר בכלאים יותר מבכל האיסורין והנראה לישב זה דבביצה דף ל"ג איתא מדורא וביעי ופורי' ממטה למעלה אסור דקעביד אוהל מלמעלה למטה שרי' וכתב שם רש"י דזה לא הוי רק כר' יהודה דאוסר דבר שאינו מכוין אבל לר' שמעון מותר גם מלמטה למעלה והתוס' כתבו דהוי גם כר"ש דר"ש אינו מתיר רק אם נעשה דבר שאינו מכוין לעשות אבל גבי מדורה הא עושה מה שמכוין לעשות ועיין בבכורות דף כ"ה דמדייק בגמר' דר' יוסי בן המשולם סובר דדבר שאינו מכוין מותר מהא דתני' ב' שערות ראשן משחיר ועיקרן מאדים ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספריים ואינו חושש וכתב שם רש"י דמש"ה קרי לי' דבר שאינו מכוין דאינו מכוין לשם גיזה אלא לתקנה והתוס' כתבו שם דאין זה כשאר לשון אינו מכוין דאמרינן בעלמא כיון דבכוונה גוזז יעו"ש ואזלי לשיטתם בסוגי' דביצה הנ"ל ולדעת התוס' הא קשה לכאורה בהא דמוכרי כסות דחשיב לה במס' שבת דבר שאינו מכוין והרי הוא לובש הבגד בכוונה דאע"ג דאין כוונתו משום לבישת הבגד רק להראות להקונים מ"מ הרי זה דומה ממש להא דמדורתא דס"ל להתוס' דלא הוי אינו מכוין רק מקרי מכוין ואסור גם לר"ש ואם נדמה הך דמוכרי כסות למלאכת שבת יש לנו לדמותה למלאכה שאינה צריכה לגופה והרי הך פטורה דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך רק באיסור שבת ולא בכל האיסורין וכמש"כ התוס' בשבת דף מ"א אמנם מ"מ ניחא שפיר דאע"ג דהוא לובש ממש מ"מ מקרי שפיר דבר שאינו מכוין כיון דאמרינן ביבמות דלא אסור אלא דומי' דלבישה דאית בו הנאה וא"כ לא הוי הלבישה האיסור רק כשנצטרף עמו הנאה דהנאה ע"י לבישה הוא דאסור והנאה הא אינו עושה בידים ומש"ה אע"ג דהלבישה הוי בידים מ"מ לגבי ההנאה הוי שפיר דבר שאינו מכוין והרי זה דומה להא דאיתא במס' שבת דף קל"ד בשר ואע"פ שיש שם בהרת יקוץ ופריך והא ל"ל קרא דבר שאינו מכוין הוא אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה והרי שם קוצץ הבהרת בכוונה רק אין כוונתו משום קציצת בהרת רק כוונתו משום המילה ודומה ממש להא דמדורתא ועיין בחידושי הרשב"א שהקשה דהיאך קרי לי' דבר שאינו מכוין ותירץ דהתורה אמרה השמר בנגע הצרעת שלא יטהרה בלא כהן ואסרינן לו שלא יקצוץ שלא יטהר על ידי קציצתו וא"כ אין הקציצה האיסור רק הטהרה וכיון דכוונתו למול ולא לטהר הוי שפיר דבר שאינו מכוין ודכוותי' גבי כלאים כיון דההנאה הוי האיסור הוי שפיר דבר שאינו מכוון וא"כ הא מיושב לנו בזה שפיר סוגי' דיבמות ומתורץ קושי' הרמב"ן דה"ק דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפי' של מוכרי כסות דכיון דלא הוי כתיב לא ילבש ולא היינו יודעין דבעינן בכלאים דוקא הנאה וא"כ בודאי הינו אוסרין גם מוכרי כסות אע"ג דבכל האסורין מותר דבר שאינו מכוין מ"מ זה הי' אסור דהא הוי מכוין שפיר כיון דהלבישה בעצמה הוי האיסור כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה וכיון דבעינן הנאה להאיסור שפיר הוי מוכרי כסות דבר שאינו מכוין ומותר לר"ש ממילא כמו בכל האיסורין וא"כ הרי נתבאר לנו דלשיטת התוס' בביצה דהא דאוסר מדורתא מלמטה למעלה הוי גם כר"ש דבכה"ג דעושה בידים האיסור לא מקרי דבר שאינו מכוין ואפ"ה הא חזינן גבי מוכרי כסות דמקרי שפיר אינו מכוין ומותר לר"ש אע"ג דלובשו בכונה וע"כ דההנאה הוי האיסור ומש"ה כיון דעל הנאה הוי' אינו מכוין מותר דהוי כלבישה בלא הנאה ואי אפשר לומר כמש"כ דהלבישה בעצמה הוי האיסור והנאה אינו רק תנאי באיזו לבישה הוי איסור באותה שיש בה הנאה וגם אפי' היכא דליכא לאוסרו משום הנאה וכגון במצות דלאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור משום לבישה דא"כ הדר קשה אמאי הוי מוכרי כסות אינו מכוין א"כ הרי הרמב"ם ס"ל כהתוס' דביצה הנ"ל דאיהו הא פוסק בפרק א' מה' שבת כר"ש דדשא"מ מותר ובפרק ב' מה' יו"ט פוסק דמדורתא מלמטה למעלה אסור, וכתב הב"י בסי' תקס"ב דע"כ ס"ל להרמב"ם כדעת התוס' דביצה ולדידיה מוכרח דהנאה הוי האיסור ושפיר הקשינו דהיאך קאמרינן דאשתרי בעידן עבודה הא מצות לאו ליהנות ניתנו ובשלמא על הא דאמרינן בכמה דוכתין דהא דמותר כלאים בציצית הוי משום עשה דוחה ל"ת וכן בריש יבמות ילפינן מני' דגם בכל התורה עשה דוחה ל"ת לא לי דלמה צריך לטעם דיחוי תיפוק לי' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו זה לא קשה כלל דהא גבי ציצית עיקר לבישתו של הבגד הא רק להנאתו דהא אינו מחויב כלל ללבוש בגד בת ד' כנפות רק אם לובש בגד בת ד' כנפות להנאתו מחויב להטיל בו ציצית וכמו שכתבו התוס' בחולין דף ק"י ובמנחות דף מ' שהבאנו לעיל אות ג' ועיי' בתוס' נדה דף סא שכתבו בשם הרשב"ם דמש"ה ליכא איסור כלאים בתכריכי המת משום לועג לרש משום דבחי כה"ג דליכא הנאה ליכא איסור כלאים והקשו עליו התוס' דהרי בציצית ג"כ פטור אם אינו נהנה מן הבגד ומוכרי כסות כמו דפטורין מכלאים פטורין גם מציצית ועיי' עוד בב"י סי' י"ד שכתב דלא מקרי כסות לחייבו בציצית אלא הבא להגן מן החום והקור יעו"ש ובדרכי משה ומש"ה לא שייך גבי ציצית הך סברא דלאו ליהנות ניתנו ולא דמי להא דכתב הרמב"ם בהלכות ציצית פרק א' הלכה י"א דחוטין של עיר הנדחת פסולין וכתב הכ"מ דהטעם הוי משום דכתותי מכתת שיעורא ולא משום איסור הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי דגם גבי ציצית כתב הכ"מ הך סברא לא דמי כלל להא דכלאים דבחוטין של עיר הנדחת הא לא הוי איסור ההנאה בכל הבגד רק בהחוטין לבדן ומהחוטין הא אינו נהנה כלל ואינו מטיל אותן בבגד רק משום מצוה ומש"ה אמרי' בהו שפיר דלאו ליהנות ניתנו אבל לענין כלאים הא כיון דהטיל בו ציצית של כלאים נעשה כל הבגד כלאים וכמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בה' כלאים והר"ש בפ"ט דכלאים וז"ל לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך ר' נתן בר' בא ר' יונה בשם ר' זירא הי' שם בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו לא יכסה בצד השני דכל הבגד נעשה איסור ולבישת עיקר הבגד הא הוי רק להנאתו ולא למצוה דהא אינו מצווה בלבישתו ומש"ה לא שייך סברא זו כלל ועוד דבלא"ה לא ידעתי אנה מצא הכ"מ דאמרינן סברא זו דמצות לאו ליהנות ניתנו גבי ציצית ואפי' בכה"ג דחוטין של עיר הנדחת דהרי אפשר לומר דלא אמרינן הך סברא רק במצוה שהיא חוב על האדם בעל כרחו ואי אפשר לו להפטר ממנה בלא קיומה וכמו לולב וסוכה ושופר דבהני מצינו בגמר' הך סברא וכמו שהסביר רש"י בר"ה דף כ"ח סברא זו דהמצות לא ניתנו להנאתן רק הם גזרת המלך בעל כרחן של ישראל אבל ציצית דאם לא ירצה לא ילבש כלל בגד בת ד' כנפות ולא יתחייב בציצית א"כ עיקרה תלוי ברצונו של האדם דאם רוצה מקיים המצוה אפשר דקיום של המצוה מקרי הנאה אמנם מהא דאיתא בסוטה דף י"ז בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין ופריך שם ציצית מאי הנאה איכא משמע קצת כהכ"מ אבל בלא"ה הא נתבאר דבכלאים דציצית לא שייך הך סברא אבל בהך דבגדי כהונה הא שפיר שייך לומר דלא ליהנות ניתנו והניחא לשיטת הר"ן בנדרים דף ט"ו שכתב דהא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו היינו דקיום המצוה לא חשיב הנאה אבל היכא דאיכא הנאת הגוף לבד קיום של המצוה לא אמרינן הך סברא א"כ ניחא דבבגדי כהונה לא שייך זה אבל לדעת הרבה פוסקים שחולקין על הר"ן וס"ל דגם בכהאי גוונא אמרינן דלאו ליהנות ניתנו הא קשה ובודאי דוחק גדול לתלות הני ב' פלוגתות אהדדי ולומר דהחולקים על הר"ן ס"ל כפרש"י בביצה שהבאנו בסמוך דס"ל דהא דאסרינן מדורתא מלמטה למעלה הוי רק כר' יהודה ולר"ש שרי דגם בכה"ג מקרי אינו מכוין ושפיר י"ל דבכלאים הוי האיסור הלבישה בעצמה בלא ההנאה ומ"מ גבי מוכרי כסות חשוב אינו מכוין ומש"ה לא שייך לאו ליהנות ניתנו גבי ב"כ ולהתוס' דביצה והעומדים בשיטתם דס"ל דכה"ג לא מקרי אינו מכוין ולדידהו הא מוכח דגבי כלאים הוי ההנאה האיסור המה יסברו כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לבד המצוה לא אמרינן כלל דלאו ליהנות ניתנו דפשיטא דדוחק לתלות הני ב' פלוגתות אהדדי ועוד דהרי הרשב"א בחידושיו לביצה דף ל"ג כתב כהתוס' דגם לר"ש אסור גבי מדורתא וכן בחידושי הרשב"א לשבת שהבאנו בסמוך ס"ל כהתוספות ובחידושי הרשב"א לנדרים דף ט"ו כתב דבאומר הנאת תשמישך עלי מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי דס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף לבד קיום המצוה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו ועוד דהרי הרמב"ם בעצמו הא ס"ל גבי מדורתא כהתוס' וכמו שהבאנו לעיל והרי כתב הפר"ח באו"ח סי' תקפ"ו ס"ק ה' דהרמב"ם חולק על הר"ן וס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף אמרינן דלאו ליהנות ניתנו וא"כ הא לשיטת הרמב"ם בעצמו הא אי אפשר לומר דהך עידן עבודה דאמרינן בערכין היינו שעה שעובד ממש דאז הא ליכא איסור כלאים כלל וכמו שכתבנו ובע"כ ההכרח לפרש גם להרמב"ם הך עידן עבודה דקאמר לא קאי על שעת עבודה ממש רק קאי על הא דמוכרח בע"כ לשהות זמן מועט קודם התחלת עבודה ואחר שגמרה ואותה שהי' אע"ג דהיא מוכרחת מ"מ היא עצמה לא הוי מצוה והרי זה מוכרח דעל השהיה שמוכרח מקודם לא שייך בו כלל סברא דלאו ליהנות ניתנו דהרי דברינו אלה לשיטת החולקים על הר"ן וס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף לבד המצוה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו והרי הר"ן בנדרים דף ט"ו הביא ראי' לדבריו מהא דאיתא במס' ר"ה דף כ"ח המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ומוכח דכיון דגופו נהנה מלבד המצוה לא אמרינן הך סברא ועיי' בשער המלך ה' לולב שכתב לתרץ זה בשם המאירי דהסוברים דגם בכה"ג אמרינן הך סברא דלאו ליהנות ניתנו הא דאסור לטבול בימות החמה הוא משום דמיד כשטבל והוציא ראשו מן המים כבר קיים המצוה ועדיין כל גופו במים ונהנה מן המעיין ומש"ה אסור ודכוותי' גבי בגדי כהונה בהשהי' שמוכרח אחר העבודה ליכא הך סברא ואפ"ה מותר ושפיר קאמר דאשתרי כלאים וא"כ כיון דהך עידן עבודה אינו שעה שעובד ממש וא"כ הא בפשיטות י"ל כהראב"ד דעידן עבודה היינו זמן עבודה ואז מותר גם בלבישה שלא לעבודה כלל ולפי זה הא נסתרו דברי הכ"מ במה שכתב דמקור דברי הרמב"ם יצא לי' מהך דערכין דלשיטת הרמב"ם בעצמו אין מכאן ראי' כלל י וע"כ נראה דעיקר יסוד של הרמב"ם יצא לי' מהך ירושלמי דכלאים שהבאנו בראשית דברינו דקאמר סתמא אין עראי לכלאים במקדש ומשמע לי' להרמב"ם דאיירי גם בעזרה ולא ס"ל לחלק בין הר הבית לעזרה כמו שכתבנו אמנם כל זה הוא רק לדעת הפר"ח שכתב דהרמב"ם ס"ל דלא כהר"ן אבל אם נאמר דלא כהפר"ח ונאמר דס"ל להרמב"ם כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן סברא דלא ליהנות שפיר נוכל לומר דהרמב"ם מפרש דהך עידן עבודה דקאמר כפשטי' דהיינו שעה שעובד ממש:

[ו] אמנם גם אם נאמר כהפר"ח מ"מ נוכל לומר דהרמב"ם מפרש עידן עבודה כפשטי' דהיינו שעה שעובד וגם אז אשתרי איסור כלאים דעיקר מה שהוכחנו דבלבישת כלאים לא הוי האיסור רק ע"י צירוף הנאה מהלבישה מהא דשרינן במוכרי כסות וקרינן לי' אינו מכוין אינו כלל לדעת הרמב"ם דהרי הרמב"ם פסק בפרק יו"ד מה' כלאים דלא ילבש אדם כלאים ואפי' לגנוב בו את המכס והקשו עליו דהא הוי אינו מכוין וצ"ל מותר וכמו שפסק הרמב"ם בעצמו דמוכרי כסות מוכרין כדרכן מהאי טעמא גופה דהוי אינו מכוין וכתב הכסף משנה לתרץ דס"ל להרמב"ם דמוכרי כסות אינו מותר רק בהעלאה אבל לבישה גם במוכרי כסות אסור ולפום רהיטא הא אינו מובן מאי נ"מ איכא בין לבישה להעלאה והרי העלאה הוי ג"כ מדאורייתא כמו לבישה וגם הש"ך ביו"ד סימן ש"א הקשה דהרי הא גופה טעמא בעי דאמאי יהי' אסור בלבישה אפי' לגנוב המכס כיון דהוי דבר שאינו מכוין ובע"כ צריך לומר דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן ביבמות דף ד' דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה ולשיטתו של הרמב"ם ע"כ צ"ל דס"ל דזה לא קאי רק על העלאה לחודא אבל בלבישה הא ס"ל דגם במוכרי כסות אסור דס"ל דבלבישה הוי עצם הלבישה בעצמו האיסור גם בלא צירוף הנאה דס"ל דרק העלאה הוא דילפינן מדומי' דלבישה דכתיבא בקרא דסתם לבישה הוי באית בי' הנאת חימום והאיסור הוי ע"י צירוף ההנאה ומש"ה הוי גבי מוכרי כסות דבר שאינו מכוין אבל בלבישה עצמה ס"ל דאסור בעצמה בלי ההנאה ומש"ה לא הוי אינו מכוין כלל ואסור גם במוכרי כסות וזהו מוכרח בדעתו והנראה עוד בדעתו דטעם הדברים די"ל דלבישה דכלאים ילפינן מציצית ע"י הסמוכים דכלאים בציצית דלא בעינן בו הנאת חימום וכמו שכתב הבית יוסף באו"ח סי' יו"ד דגם בגד שאינו לובש כלל להנאתו חייב בציצית דגם בכה"ג מקרי כסותך וכן מוכרח ע"כ בדעת הרשב"ם שהביאו התוס' במס' נדה דף ס"א שכתב דמש"ה אין בתכריכי המת משום כלאים וליכא משום לועג לרש משום דבחי כה"ג דלא נהנה ג"כ ליכא איסורא דכלאים וכן כתב הר"ש במס' כלאים פרק יו"ד והקשו עליו התוס' דא"כ בציצית אמאי איכא לועג לרש כו' ומוכרי כסות כמו דפטירי מכלאים פטורין מציצית ובודאי צ"ל דהרשב"א והר"ש ס"ל כהכ"מ דבציצית כל שלובשו חייב בציצית אפי' ליכא הנאה דכסותך משמע כל שהוא מכסה בו ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם ויצא לי' כן מהך גופה דאמר דבציצית איכא לועג לרש ואי הוי צריך הנאה דוקא הא אין סברא כלל לומר בו לועג לרש כיון דלא נהנה כלל ובחי פטור כה"ג ומוכח דבציצית לא צריך הנאה וס"ל להרמב"ם דשוב ילפינן גם לבישה דכלאים מציצית דלא צריך הנאה * והא דביבמות אמרינן דצריך הנאה דוקא לא קאי רק על העלאה דהעלאה הא לא איתקש כלל לציצית וכמו שכתב המג"א בסי' י"ח ס"ק ג' בשם המרדכי ומש"ה בהעלאה מקרי מוכרי כסות אינו מכוין ושרי ובלבישה אסור וא"כ בלבישה הא לא שייך כלל הסברא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומש"ה גם בשעה שעובד ממש אשתרי כלאים גבי כהנים ואדרבה עיקר חילוק של הרמב"ם דמחלק גבי כלאים בין לבישה להעלאה הא יש לומר דיצא לי' מהך סוגי' דערכין דקאמר דבעידן עבודה אשתרי כלאים גבייהו ואיהו מפרש עידן עבודה כפשוטו שעה שעוסק בעבודה ממש ואי נאמר דגם בלבישה צריך שיהי' הנאה דוקא הא ליכא איסורא דכלאים בשעת עבודה ומוכח כסברתו והא דבתכריכי המת ליכא משום לועג לרש בכלאים יתרץ כמו שכתבו התוס' בנדה שם דרק בציצית חשו לזה משום דשקולה ככל המצות ובזה נוכל ג"כ לישב שיטת רש"י ביומא דף ס"ט דאמרינן האי נמטא גמדא דנרש שרי' וכ' רש"י וז"ל אין בהם משום כלאים דהעלאה דומי' דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דמיתסר והתוס' חלקו עליו וכתבו דרק בהצעה דלא הוי רק מדרבנן הוא דלא גזרו בקשין אבל בהעלאה ולבישה דהוי דאורייתא גם בקשין אסורין מה"ת והביאו ראי' לדבריהם מהא דבערכין קאמר נהי דאשתרי בעידן עבודה והרי בגדי כהונה קשים הם ולהרמב"ם הא ניחא ונאמר דרש"י ס"ל כהרמב"ם והא לא כ' ביומא רק דהעלאה שרי דבהעלאה בעינן דומי' דדרך לבישה דאית בי' הנאה ומש"ה מותר בקשין אבל בלבישה ממש דלא צריך הנאת חימום גם בקשין אסורים ומש"ה גבי בגדי כהונה דהוי לבישה שפיר קאמר דאשתרי כלאים גבייהו ועדיין הדברים הללו צע"ק מסקנות הדברים הנאמרים למעלה דאין על הרמב"ם שום קושי' מסוגי' דבא לו ולהיפך גם להראב"ד ניחא בפשיטות הך סוגי' דערכין וכמו שנתבאר: