שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן מז

סימן מז

ביבאר דעת הפוסקים בשאילת ושכירת קרקע אם נקנה בחליפין או לא.

בב"מ דף י"א מביא עובדא דר"ג דאמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו ומפרש לה עולא דהי' בקנין אגב והקשה על זה רבא וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין הכי נמי טו"ה אינו ממון לקנות באגב ודחי הגמרא ולא היא מתנות כהונה נתונה כתוב, בהוא חליפין דרק מקח וממכר הוא אגב קרקע נתונה מעלייתא הוא, וכתבו התוס' בד"ה ומקומו מושכר וז"ל בסיפא תני ונתקבלו שכר זה מזה, וא"ת למה קיבלו שכר היה להם להשאיל או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינם נקנים בחליפין וכן כתבו התוס' בקידושין דף כ"ז ובערכין דף ל'. והרא"ש הביא ג"כ קושי' התוס' וז"ל ותימא אמאי לא השאיל להם המקום בחליפין ובכך יקנו המעשר והיה נראה לדקדק מזה דשאילת קרקע אינו נקנה בחליפין ואין זה דקדוק דיותר נקל הוא ליתן פרוטה ולקנות בה המקום מלעשות קנין סודר והא דמקשה רבא וכי לא הי' להם סודר עיקר הקושי' דלא היה צריך להקנות גם המקום רק המעשר לחודא אבל כיון דמסיק דהי' מוכרח להקנות גם המקום או משום אגב או משום חצר לא קשה כלל והנה דעת רש"י ודאי דלא כהרא"ש דהרי כתב וכי לר היה להם סודר ולמה הוצרך לקבל המעות כו' הרי דמפרש דכל קושיא של רבא הוא דלא יצטרכו ליתן מעות וא"כ גם להמסקנא דהוכרח להקנות גם המקום ג"כ קשה כן דיקנה המקום בסודר ומוכרח דס"ל כהתוס' דשאלה ושכירות אינם נקנים בסודר, ולכאורה קשה להרא"ש דהרי בקידושין שם מדייק מהך עובדא דקנין אגב בעי צבורין מדאמר ר"ג ומקומו דוקא ודחי דלמא אמר מקומו כי היכא דלא לטרחן פי' שיהיה להם רשות להניח המעשר כל זמן שירצו וא"כ הרי הי' צריך להקנות גם המקום ומאי מקשה רבא. דזהו שדחק רש"י לפרש והברור דעיקר הקושי' אינו למה הוצרך להקנות גם המקום רק עיקר מקשה למה הוצרכו ליתן שכר יקנה המעשר בסודר ואם נאמר דכוונתו דלא לטרחנן הרי גם המקום יוכלו לקנות בסודר. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שהקשה מאי מקשה רבא והרי הי' כדי דלא לטרחנן ותי' בשם הרא"ש אולי הוא בתוס' הרא"ש] דאם היה יכול להקנות המעשר לחודא ס"ל להגמרא דלא היה לו להקנות גם המקום משום דלא לטרחנן ורק להמסקנא דהוכרח להקנות איזו מקום שפיר משני בקידושין דמשו"ה אמר מקומו ולא מקום אחר שלא להטריחן, הרי דהרא"ש בעצמו מישב הך קושי' לפי שיטתו. ועיין מש"כ בבית הלוי ח"ב סי' מ"ד דלהמסקנא לא אמרי' כתי' דלא לטרחנן להרמב"ם יעו"ש, ועכ"פ יצא לנו דדעת רש"י הוא כהתוס' דשאלה ושכירות אינם נקנים בסודר:

והנה התוס' כתבו הטעם בזה דשאלה ושכירות דחוזר בעין הוא כמו טובת הנאה ולכאורה צ"ע דהניחא לרבא אבל הרי הגמרא דחי ולא היא דגם טובת הנאה נקנה בחליפין ורק משום דחליפין דרך מקח וממכר ולהמסקנא תשאר קושי' התוס' אמאי לא השאיל או השכיר המקום בחליפין והמעשר יקנו או באגב או משום חצר ויהיה במעשר שפיר דרך נתינה דמה דבהמקום הוא דרך מכירה לא איכפת לן דהרי השתא דהשכיר המקום הרי הוא מכירה ממש ומ"מ לא איכפת לן בהמקום אע"ג דהוא מכירה כיון דהמעשר עצמו הוא בנתינה, ודברי התוס' דב"מ היה מקום לכאורה לישב דלא דמי דלפי מה שהיה המעשה קנין של המקום בכסף וכסף הא לא מהני כלל במטלטלין נמצא דכל קניינו של המעשר אינו רק משום אגב או משום חצר שפיר מקרי נתינה אבל אם הי' מקנה המקום בסודר וקנין זה עצמו של סודר הא מהני גם להמעשר לפי מה דדחי הגמרא ואמרה ולא היא דגם טו"ה נקנה בסודר והרי בקנין של אגב הרי בע"כ חל הקנין של המקום והמעשר בבת אחת יחדיו לא יפרדו נראה שפיר דרך מכירה. וגם אם יפרש בהדי' דהמקום יהיה בסודר והפירות באגב מ"מ כיון דקנין של שניהם הוא בבת אחת והסודר בעצמו מועיל גם להפירות לחודא נראים שפיר דרך מכירה, ונאמר דכל קושייתם של התוס' הוא רק לרבא דלא ס"ל הסברא דבמתנות כהונה אי אפשר בחליפין דהוא דרך מכירה לדידיה הקשו שפיר דהי' לו להקנות המקום בסודר, וגם לפי מה דמסיק דסודר דרך מקח הוא מ"מ עדיין קשה למ"ד דהקנין היה בתורת חצר גם כן קשה דהרי הי' יכול להקנות המקום לחוד בסודר ואח"כ יקנה לו המעשר בחצר ויהיה שפיר נתינה ועל זה שפיר תירצו התוס' דלרבא שאלה ושכירות אינו נקנה בחליפין וכמו דס"ל לרבא דטו"ה אינו נקנה אבל לפי מה דדחי הגמרא ולא היא וס"ל דגם טו"ה נקנה בחליפין וס"ל דהקנין הי' באגב לא הוקשה להתוס' כלל כיון דלדידי' מוכרח להיות קנין של המקום וגם המעשר בבת אחת וגם דלדידי' מהני קנין סודר גם להמעשר בעצמו גם אם היה מקנה רק המקום בסודר מקרי דרך מקח, כן הי' מקום לומר, אמנם בדברי התוס' דקידושין קשה מאד לומר כן דגם שם הקשו התוס' קושייתם ותירצו כמו שתירצו כאן ושם באותה סוגי' ס"ל להגמרא בפשיטות דהי' בקנין אגב ובודאי דחוק מאד לומר דכל קושייתם אזל רק אליבא דמ"ד דהי' בתורת חצר שלא נזכר כלל שם באותה סוגי' ויותר קשה דברי התוס' דערכין דמפורש כתבו בדבריהם הקושי' למ"ד דהי' באגב יעו"ש, ולמ"ד דאגב מהני בטובת הנאה הרי מהני גם חליפין בטו"ה דשוים הם כדמוכח כאן בב"מ ומוכרח דס"ל דגם באגב מ"מ כיון דרק המקום הוא בסודר והמעשר באגב מקרי שפיר נתינה ולא דרך מקח וא"כ מאי תירצו התוס' דשאלה ושכירות הוא כמו טו"ה דאכתי תיקשה לפי מה דדחי ולא היא דטו"ה נקנה בחליפין אמאי לא הקנה המקום בסודר, וההכרח לדחוק דס"ל להתוס' דשאלה ושכירות גריעי מטובת הנאה כיון דחוזר בעין לבעלים וגם להחולק בטו"ה מודה בהו דאינם נקנים ומש"כ התוס' דהוא כמו טו"ה כתבו רק לדוגמא בעלמא וכוונתם כמו דחזינן בטו"ה דס"ל לרבא דאינו נקנה בסודר כמו כן בשאלה לכו"ע אינו נקנה. וכל זה הוא דחוק קצת:

והנה לדעת התוס' דדבר החוזר בעין אינו נקנה בסודר יצא לנו עוד חידוש אחד דכמו כן שאלה ושכירות גבי מטלטלים אינה נקנים אגב קרקע דהא חזינן דרבא הוכיח מדלא מהני חליפין בטו"ה דכמו כן לא מהני בו אגב קרקע הרי דסבר דאין מקום להעדיף קנין אגב מקנין חליפין והגמרא לא דחי עיקר סברתו של רבא בזה רק דחי דגם חליפין מהני בטובת הנאה וא"כ להתוס' דחליפין לא מהני בשאלה ושכירות דאינו ממון גמור הא מוכרח דגם אגב לא מהני בהו וכעת לא מצאתי חידוש זה בדברי הפוסקים ואפילו לפי מה שכתב בנתיבות המשפט סי' קצ"ה דגם התוס' לא כתבו סברתם רק בשאלה ושכירת הקרקע דגופה של הקרקע אינו נפחת בתשמישו וכיון שגוף הדבר חוזר לבעליו ולא קנה רק התשמיש דמי לטו"ה אבל בשאלה דמטלטלים כיון דנפחתין בתשמישן גם התשמיש מקרי קנין הגוף ומהני בו חליפין מ"מ נ"מ שדברינו בשכירות מטלטלין שאין בתשמישן פחת הגוף וכמו נזמים וקטבליאות דמבואר במעילה דף י"ח שאין בתשמישן פגם לא מהני בהו אגב להתוס':

ועתה נעיין בעה"י בדעת רש"י, הנה כבר נתבאר בראשית הדברים דרש"י דמפרש דקושי' רבא וכי לא היה להם סודר עיקר הקושיא הוא דלא היו צריכין ליתן שכר ולא כמש"כ הרא"ש ולדידי' קשה קושי' התוס' למה לא הקנה המקום בסודר ומוכרח כהתוס' דכיון דחוזר בעין לא מהני בסודר, אמנם לכאורה קשה טובא על זה דהרי התוס' שכתבו דשאלה ושכירות לא מהני בחליפין וכן מה דמוכח לדבריהם דאינם נקנים באגב בע"כ צריך לומר דרק חליפין ואגב גריעי כחם ולא מהני בהו דהרי שארי קניינים בודאי דמועיל בשכירות דהרי בהך עובדא דר"ג קנו הזקנים בשכירת המקום בכסף וגם שטר וחזקה מועיל וכמו דאיתא בב"ק דף. כשם שמכירת קרקע נקנה בכסף שטר וחזקה כן שכירת קרקע נקנה בכסף שטר וחזקה וכן דאמר רבא אלא טו"ה אינו ממון לקנות בחליפין ואגב בע"כ ג"כ מוכרח דרק הם לחודא לא מהני אבל שארי קניינים מהני דהרי שכירות דגריעי מטובת הנאה דגם מאן דחולק על רבא בטו"ה מודה בשכירות דלא מהני להתוס' וכמו שכתבנו באות הקודם מהני בהו שארי קניינים כל שכן דמהני בטו"ה וכן מצאתי בשיטה מקובצת שכתב וז"ל טו"ה אינה ממון כו' ואע"ג שאינם נקנים בחליפין ולא אגב קרקע ה"מ שאין קניינים אלו חשובים אלא גרועים אבל כו' דאלת"ה ה"ל טו"ה אינה ממון ולא מקניא ומדאמר ולא מקני' בחליפין משמע דאיכא גוונא דמקני' טופס הנאה, ולפי מה שנתבאר לדעת התוס' בע"כ מוכרח כן מדמהני שארי קניינים בשכירות ושאלה אמנם רש"י כתב וז"ל אלא טו"ה אינו ממון לקנות בחליפין דכיון דאין לו בהם אלא טו"ה אין זה חשוב ממון אלא אפקורי בעלמא אפקיר לגבייהו וכי אוגיר להו חצירו קני להו בתורת חצר כשאר הפקר עכ"ל, הרי דס"ל לרש"י דלאו דוקא נקט רבא חליפין אלא כמו כן כל הקנינים הבאים רק מכחו של המקנה אינו מועיל בטו"ה ולא מהני בהו רק קנין דמהני גם בהפקר דזה אינו בא מכחו של המקנה, והנראה ברור דיצא לי' לרש"י זה מהא דמדייק רבא מדלא מהני בהו חליפין הכי נמי אינו מועיל בהו אגב דמנ"ל דאגב דומה לחליפין דילמא הוא דומה לשארי קניינים ומשו"ה מפרש רש"י דאין שום חילוק בין הקניינים ואם חליפין אינו מועיל כמו כן כולם לא מהני דכל קנין הבא רק מכחו של המקנה אינו מועיל בטו"ה וא"כ הא אי אפשר כלל לומר דרש"י יסבור כהתוס' דשכירות דומה לטו"ה דהרי חזינן דהם קנו מר"ג שכירות המקום בכסף ומוכרח לרש"י דגם דבר החוזר בעין להבעלים מהני כו חליפין [ובדברים אלו צ"ע קצת דברי התוס' בערכין דף למ"ד יעו"ש שהקשו על פירוש רש"י דשם ותירצו דשאלה ושכירות קרקע ומתנה ע"מ להחזיר כיון דחוזר לבעלים אינו נקנה בחליפין יעו"ש דהם כמו טו"ה יעו"ש והרי לרש"י מוכרח דשכירות אינו כטו"ה מדמהני בהו כסף שטר וחזקה ומוכרח דגם חליפין מהני] ועכ"פ קשה דהיה להם להקנות המקום בסודר ולא יצטרכו ליתן מעות כיון דזהו עיקר קושייתו של רבא לפרש"י:

והנראה לומר בדעתו דס"ל דכל הקושי' של רבא וכי לא הי' להם סודר היינו דלא הי' להם להקנות רק המעשר לחודא בסודר והיו מרויחין בזה דלא יצטרכו ליתן מעות אבל כיון דהוכרחו לקנות גם המקום אם משום דטו"ה אינו נקנה בסודר אם משום דחליפין הוא דרך מקח אם כן אם עושה הקרקע בשכירות לא קשה כלל למה עשו הקנין בכסף ולא בסודר דהא כיון דסוף כל סוף יצטרכו ליתן לו דמי שכירות חצירו ובממון זה עצמו הרי יכולים לעשות בו גם עצם הקנין של המקום לא קשה דיקנו המקום בסודר דלמה להו להוסיף עוד קנין אחר ולא ירויחו בזה כלל כיון דבדמי השכירות שצריכין לשלם יוכלו לעשות בו גם הקנין ואע"ג דמהני בשכירות קרקע חליפין ניחא. ורק דאכתי קשה דהי' לו להשאיל להם המקום בתורת שאלה ולהקנותו להם בסודר ולא יצטרכו ליתן מעות והניחא למ"ד דהקנין של המעשר היה באגב יש לומר דס"ל לרש"י כדעת היש אומרים שהביא רבינו ירוחם הובא בש"ך סימן ר"ב דקרקע בשאלה אינו קונה מטלטלים באגב יעו"ש אבל למ"ד דהי' בתורת חצר קשה דהרי ודאי דגם קרקע שאולה קונה בתורת חצר וגם אשה מתגרשת בו ע"י חצר שאולה כדאיתא בגיטין דף ע"ז ודף ע"ט דאושיל לה מקום בחצירו כו' בזה נאמר דמודה רש"י להתוס' דאע"ג דשכירת קרקע נקנה בחליפין לדידי' מ"מ בשאלה מודה רש"י דלא מהני בו חליפין ויש לחלק בין שכירות לשאלה דשכירות ליומא ממכר הוא אבל שאלה הוא כמו טו"ה ונאמר דלרש"י לא מהני בשאלת קרקע שום קנין הבא מכח המקנה ואינו מועיל בו רק חזקה לחודא כיון דמועיל גם בהפקר ואין בזה שום דוחק לומר כן דהרי דעת הטור לחלק כן דהרי כתב בסימן קצ"ה וז"ל כשם שקרקע נקנה באחד מארבעה דברים בכסף ושטר וחזקה וחליפין כך שכירות קרקע נקנה בהם. ושאילת קרקע יש אומרים שאינו מועיל בו חליפין וא"א הרא"ש כתב דמועיל וע"ש בב"י שהקשה עליו מדוע בשכירות כתב סתמא דמועיל ולא חשש להביא דעת התוס' החולקים ובשאילה הביא דעתם, ועכ"פ הא חזינן דדעתו להדי' לחלק ביניהם ולא חשש לדברי התוס' רק בשאלה ולא בשכירות וגם הרא"ש שהביא בתחילה קושי' התוס' לא הזכיר בדבריו רק דהי' לו להשאיל להם המקום וכן כתב שם דיש לדקדק מזה דשאלה אינו נקנה בחליפין ולא הזכיר בדבריו שכירות כלל ומשמע להדי' דגם המדקדקים כן לא דקדקו אלא בשאלה ולא בשכירות והטעם בזה הוא כמו שנתבאר דהרי כל ההוכחה שלהם הוא אזלא רק אם נפרש דעיקר קושי' של רבא וכי לא היה להם סודר הוא דאז לא יצטרכו ליתן מעות וכמבואר בראשית דברינו ואז קשה להו דגם לפי האמת דהוצרך להקנות המקום הי' לו להשאיל בסודר וג"כ לא יצטרכו ליתן מעות ומוכרח דלא מהני בו חליפין אבל על שכירות כיון דסוף כל סוף יהיו מוכרחין לשלם דמי השכירות מה ירויחו בקנין סודר ולא קשה כלל דלמה להוסיף עוד מעשה קנין אחר שלא לצורך, ורק התוס' מסברת עצמם הזכירו גם שכירות דס"ל דאין לחלק בין שכירות לשאלה אבל עיקר ההוכחה הוא רק למה לא השאיל להם המקום, ובודאי דשפיר י"ל כן בדעת רש"י דאע"ג דלדידי' מוכרח דבשכירות מהני חליפין מ"מ בשאלה י"ל דלא מהני:

ועיין בר"ש בפרק שני דמע"ב שהקשה ג"כ אמאי לא השאיל להם המקום בסודר וכתב דיש לתרץ דקרקע בשאלה ומטלטלים במתנה אינם נקנים באגב ושוב דחה זה דהניחא למ"ד דהי' באגב אבל למ"ד דהי' בחצר קשה ועל כן הסכים דשאלת קרקע אינם נקנים בחליפין, ולכאורה תקשה דמאי ניחא לי' למ"ד דהיה באגב דנהי דשאלת קרקע אינו מועיל באגב אכתי תקשה דהי' להשכיר הקרקע ולהקנות בסודר המקום דקרקע בשכירות ומטלטלים במתנה הא קונה דהרי הזקנים קנו כן המעשר ומוכרח כמש"כ דאם היה מוכרח להקנות המקום בשכירות לא קשה כלל כיון דבלא"ה יצטרכו ליתן אח"כ מעות וכל הקושיא הוא רק דהיה להשאיל המקום ומשו"ה למ"ד באגב ניחא לי' להר"ש ולא הוקשה לי' רק למ"ד דהיה בתורת חצר ועכ"פ הא יש לומר כן בדעת רש"י, וס"ל דשאילת קרקע לא מהני חליפין ובשכירות מהני חליפין:

ובדברים הנ"ל מבואר בהא דכתב הטור דשכירות קרקע נקנים בארבעה דברים בכסף ושטר וחזקה וחליפין ושאילת קרקע יש אומרים דאינו מועיל חליפין דמה דכתב בראשית דברים סתמא דשכירות נקנים בחליפין אין הדבר מוסכם דדעת התוס' אינו כן וס"ל דלא מהני רק הטור לא חשש להביא דעתם, וגם מה דמסיים דשאלה יש אומרים דאינו מועיל חליפין ומשמע מדבריו דשטר וחזקה לכו"ע מועיל בשאלה ואין חולק בזה ולפי המבואר הא מוכרח דרש"י ס"ל דאין מקום לחלק בין חליפין לשארי קניינים וכל הקניינים הבאים מכח המקנה ואינם מועילים בהפקר דומים לחליפין וא"כ לפי המבואר דרש"י ס"ל דשאלה לא מהני חליפין מוכרח דגם שטר אינו מועיל בו ולא מהני בשאילת קרקע רק חזקה לחודא כיון דמועיל גם בהפקר ורק הטור לא חשש לזה ולא הביא דעתו:

והנה לפי המבואר יש להבין דברי התוס' בב"מ שכתבו וז"ל ומקומו מושכר לו בסיפא קתני שקיבלו שכר זה מזה וא"ת אמאי קיבלו הי' לו להשאיל או להשכיר בחליפין כו' דלמה הזכירו התוס' כלל בדבריהם שכירות כיון דעל שכירות לא קשה כלל וכמו שנתבאר. וביותר קשה על לשון התוס' בקידושין שלא הזכירו בקושייתם רק שכירות לחודא דלמה השמיטו עיקר הקושי' משאלה והזכירו רק שכירות דלא קשה כל כך ועל זה ששינו התוס' לשונם בקושייתם בקידושין מב"מ נראה פשוט דבקידושין דס"ל בכל הסוגי' בפשיטות דקנין המעשר הי' באגב ולא נזכר כלל הסברא דהיה בחצר לא הזכירו שם כלל למה לא השאיל דדילמא קרקע בשאלה ומטלטלים במתנה לא מקנה באגב וכמו שכתב הר"ש ומשו"ה לא הקשו רק משכירות אבל בב"מ דפליגא אמוראי אם הי' באגב או בחצר הקשו התוס' משניהם משאלה ומשכירות פי' דאם נאמר דהי' בחצר תקשה גם משאלה ולמ"ד דהיה באגב תקשה עכ"פ למה לא השכיר] ועל כרחך נראה בבירור כוונתם וידוקדק ג"כ מה דבכל דוכתא הקדימו לקושייתם וז"ל בסיפא תני וקיבלו שכר וא"ת למה קיבלו שכר כו' וכוונתם דהרי היא משנה יתירה ולמה הזכירה המשנה באיזו דבר עשו הקנין ומאי נ"מ בזה אם הי' ע"י השכר דהוא קנין כסף או בסודר ומלשון המשנה מוכרח דזה היה הכרח לקבל בשעת מעשה השכר וקנו המקום בכסף ובלא קבלות שכר לא היה נקנה המעשר ועל זה הקשו התוס' דלמה הוצרכו לקבל שכר הרי יכולים להקנות המקום גם בחליפין ומשו"ה הזכירו בקושייתם גם על שכירות דאין כוונתם דיותר נקל הוא קנין סודר רק כוונתם דהיו יכולין לעשות גם בסודר וקשה לשון המשנה. ובזה אזדא לה מה דדחה הרא"ש הוכחתם דיותר בקל הוא לעשות קנין כסף מקנין סודר דהתוס' לא הקשו כלל על המעשה למה עשו כן רק דמלשון המשנה משמע דהוכרחו לעשות כן ואי אפשר בענין אחר. והרא"ש בע"כ לא חשש לדקדוק זה דס"ל דהמשנה תני מעשה שהי' כך היה ומשו"ה, דחה שפיר דקדוקם דיותר נקל כסף מסודר ומשו"ה בראשית דבריו שרצה לדקדק מכאן דלא מהני חליפין לא הזכיר רק שאלה ולא שכירות דאיהו סבר דמלשון המשנה אין לדקדק כלל רק מעיקר המעשה דיותר היה להם לעשות חליפין ולא יצטרכו ליתן מעות דמפרש דזהו עיקר, קושייתו של רבא ומזה אין להוכיח רק על שאלה ולא על שכירות וכמו שנתבאר:

והנה כל זה הוא לפי מה שכתבו התוס' הסברא דהחיסרון של שאלה ושכירות הוא משום דהוא כמו טובת הנאה, ולפי"ז שפיר יהיה הכרח לרש"י דאינו מחלק בין חליפין לשארי קניינים דבשכירות ודאי מהני חליפין מדמהני בו כסף ושטר ומוכרח לחלק בין שכירות לשאלה. אמנם לכאורה היה מקום לומר דמטעם אחר אינו מועיל חליפין לרש"י אע"ג דשארי קנינים מועיל בהו, והוא דבב"מ דף מ"ה אמרינן דמטבע אינו נעשה חליפין משום דדעתא אצורתא וצורתא עבידא דבטלי וכתב רש"י דה"ל כדבר שאינו מסויים וכמו חצי רימון והקשה שם השיטה מקובצת דטעם זה ניחא על הא דאינו נעשה חליפין אבל אמאי אין מטבע נקנה בחליפין וע"כ הביא שם פירוש אחר בזה, וראיתי במחנה אפרים בה' קנין חליפין סימן ג' דרש"י ס"ל דדבר שאינו מסוים כמו שאינו נעשה כן אינו נקנה והביא לדברי תשובת הרשב"א שכתב כן להדיא דחצי רימון אינו נקנה בחליפין יעו"ש וא"כ הא י"ל דלרש"י לשיטתו ס"ל דשאלה ושכירות כיון דגוף הדבר נשאר של הבעלים ואינו קונה רק התשמיש ה"ל כחצי רימון ומשו"ה אינו נקנה בחליפין ושוב אין צריך לחלק בין שאלה לשכירות, ואע"ג דכסף ושטר מועיל בהם מ"מ חליפין אינו מועיל דהא ודאי דבחצי רימון לכו"ע מהני בהו שארי קניינים וליכא למ"ד דיאמר דבדבר שאינו מסוים לא יהיה מהני קנין הבא מכח המקנה דרק לגבי טובת הנאה דהטעם בזה משום דלא חשיבא ממון ס"ל לרש"י דאם חליפין אינו מועיל. גם שארי קניינים לא מהני אבל דבר שאינו מסוים. דאימעוט בחליפין מדכתיב נעל אבל מ"מ ממון גמור הוא אין לדמות שארי קניינים לחליפין ועכ"פ ניחא' הא דלא הקנה להם בסודר, ואם נאמר כן הא ודאי דטעם זה אין מקום לאומרו רק בשכירות ושאלה אבל במתנה ע"מ להחזיר אע"ג דחוזר בעין מ"מ הא ודאי דמקרי דבר מסויים דהרי עיקרו של חליפין הוי' הסודר על מנת להחזיר וכדאיתא בקידושין דף ו' דאע"ג דע"מ להחזיר שמו מתנה מ"מ אינו מועיל בקידושין לפי שאין אשה מתקדשת בחליפין ומוכרח דע"מ להחזיר מקרי דבר מסויים דכל זמן שאינו מחזירו הרי הוא שלו לגמרי בלא שום שיור להבעלים כלל משא"כ בשאלה ושכירות דגוף החפץ נשאר לבעליו [והתוס' בערכין כתבו דכל דבר החוזר בעין בשאלה ושכירות. ומתנה ע"מ להחזיר אינו נקנה בחליפין ועליהם יחלוק רש"י בזה] ואי דאכתי קשה למה לא הקנה ר"ג להם המקום במתנה ע"מ להחזיר ובסודר זה לא קשה כלל דא"כ הרי היו צריכים הזקנים אח"כ לעשות קנין חדש בשעה שמחזירין אותו לר"ג לדעת כמה מהפוסקים ובודאי דיותר נקל הוא לעשות בשכירות שלא יצטרכו לקנין חדש ושוב לא מהני בו סודר. והוכרחו ליתן כסף, ועיין ברא"ש שכתב דמדלא עשה בקנין סודר הי' נראה לדקדק דבשאלה לא מהני סודר ואין נראה לי דאכתי תקשה אמאי לא נתן להם ר"ג הקרקע לזמן ידוע בחליפין כו' דקדק הרא"ש בדבריו ולא כתב אמאי לא נתן במתנה להחזיר וזהו ראי' למה שכתבנו דא"כ הי' צריכים אח"כ לקנין אחר לר"ג ומשו"ה הקשה הרא"ש רק דיתן לזמן ידוע ואח"כ יהי' ממילא של ר"ג ולא יצטרך לקנין וכמבואר בל זה כרא"ש בסוכה פרק לולב הגזול דבע"מ להחזיר צריך אח"כ קנין כשמחזירו ונותן לזמן ידוע נעשה ממילא של הבעלים ככלות הזמן, והא דפשיטא לי' להרא"ש דמתנה לזמן ודאי דמהני חליפין אע"ג דאיהו כתב בסוכה שם גבי אתרוג דאינו יוצא בו רק במתנה ע"מ להחזיר כיון דכשמחזירו צריך קנין שלו הרי הוא שלו לגמרי אבל בנותן לו במתנה עד שיוצא בו כיון דאח"כ חוזר לבעלים ממילא הרי הוא כשאול ואינו יוצא בו והביא ראיה לזה מדאמר לא לקני' אינש לולבא לינוקא דינוקא קני ולא מקנא ויתן לו מתנה עד אחר שיוצא בו. גם זה ניחא כיון דס"ל להרא"ש דבשכירות ודאי מהני חליפין דס"ל דגם דבר שאינו מסוים נקנה בחליפין ודלא כרש"י ואין סברא לומר דשאלה לא מהני רק משום סברא דהוא כטו"ה ומשו"ה פסיקא לי' דשכירות ודאי לא דמי לטו"ה מדמהני בו כסף ושטר דסבר בזה כרש"י דלגבי טו"ה אין חילוק בין חליפין לשארי קניינים ומתנה לזמן ידוע. הא לא גריעי משכירות לזמן ידוע, ורק דמשכירות לא הקשה דלא ירויחו בזה וע"כ כ' דאכתי קשה דה"ל ליתן מתנה לזמן דג"כ לא יצטרכו ליתן מעות והוכיח מזה דזה לא קשה כלל דיותר קל לעשות קנין בפרוטה מקנין סודר ורבא לא הקשה רק דכסודר לא הי' צריך להקנות המקום: