שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן מו

סימן מו

בו יבואר דברי המרדכי בדין טובת הנאה הצריכים ביאור לכאורה.

בב"מ דף י"א מביא הגמרא הא דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו' ומדייק מזה דאין צריך להיות עומד בצד חצירו ודחי עולא דר"ג הקנה באגב לא בחצר והקשה ע"ז רבא וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין הכי נמי אינו ממון לקנות באגב, ועיין במרדכי פרק שבועות הדיינים שכתב דלהלכה קיי"ל דטובת הנאה אינו ממון, ואע"ג דרבא מוקים בנדרים דף פ"ו להמשנה דטובת הנאה ממון זהו משום דלא בעי לאוקים המשנה רק כחד תנא אבל רבא בעצמו סובר דאינו ממון כדמשמע בב"מ ושמא לעולא קאמר עכ"ד, ובודאי דלכאורה אינו מובן מה דדחי המרדכי דרק לעולא אמר כן והרי רבא הוכיח כן מכח קושי' וכי לא היה להם סודר ומכח קושי' זו הוכיח דטו"ה אינו ממון ואדרבה מכח קושי' זו הקשה על עולא. וכבר ראיתי בטעם המלך ה' אישות שהביא דברי המרדכי הללו והניחם בצ"ע. והנראה לומר בכוונתו די"ל דעיקר הקושי' שהקשה רבא וכי לא היה להם סודר לא הוקשה לרבא שהי' לו לעשות קנין אחר דמאי נ"מ באיזו קנין שהקנה להם ומאי עדיף חליפין משארי קניינים ומה דפרש"י דלא יצטרך לקבל מהם כסף עיי' באשר"י דלא ס"ל הך קושי' וכתב דאדרבה יותר נקל הוא להקנות בכסף מבחליפין, והרא"ש כ' דעיקר הקושי' הוא דאז לא יצטרך להקנות המקום והי' לו לר"ג להקנות רק המעשר לחודא ובחליפין, ועכ"פ רש"י הא לא ס"ל בזה כהרא"ש, וע"כ ס"ל להמרדכי דכל קושי' של רבא הוא רק לעולא דאמר דהי' הקנין מטלטלי אגב קרקעי והרי כתבו התוס' בב"ק דף י"ב דעיקר קנין אגב אינו רק דרבנן וקרא דויתן להם אביהם הוא רק, אסמכתא בעלמא ומש"ה הקשה רבא דיותר טוב היה להקנות לו בסודר דיהיה קנין דאורייתא דהרי כל רצון של רבן גמליאל הוא לקיים מצות ביעור דאורייתא ואמאי הניח לקנין דאורייתא אלא מוכרח לומר לדידי' דטו"ה אינו ממון ואינו נקנה בחליפין ה"נ אינו נקנה. באגב והוכיח רבא מזה דהי' קנין חצר ומהני גם מה"ת ושוב מצינן. לומר דטו"ה ממון ובאמת היה יכול להקנות בחליפין רק מעשה שהיה כך היה והלא חצר לא גריעי מחליפין, כן נראה בבירור דעת המרדכי, ומיושב בזה ג"כ קושי' התוס' שהקשו דאמאי לא הקנה המקום בסודר והוכיחו מזה דשאלה ושכירות אין נקנה בחליפין, וכל עיקר קושייתם הרי הוא מדחזינן דרבא הקשה כן דאמאי לא הקנה הפירות בסודר והוכיח מזה דטו"ה אינו ממון ומש"ה הקשו התוס' דאכתי המקום היה לו להקנות בסודר ולפ"ז ניחא דרק על המעשר דלעולא דהי' באגב הוא רק דרבנן הקשה אבל המקום דהי' בכסף דמהני מה"ת לא גריעי מחליפין, והתוס' שהקשו כן לכאורה צ"ל דהם לא ס"ל כהתוס' דב"ק רק כהפוסקים דאגב הוא קנין דאורייתא ואפ"ה הקשה רבא וכי לא היה סודר ומש"ה הקשו שפיר אמנם א"כ, אכתי צע"ק דברי הרא"ש שהקשה ג"כ קושי' התוס' אמאי לא הקנה המקום בחליפין ודחק לומר דכל הקושי' של רבא הוא דלא יצטרך להקנות גם המקום יעו"ש והרי הרא"ש בב"ק כתב דאגב הוא רק דרבנן וא"כ הא בלא"ה ניחא מה שהקשה רבא וע"כ נראה יותר דהתוס' והרא"ש לא ס"ל עיקר הסברא וס"ל דהא קניינים אינם מצוה דנימא בהו דצריך. לעשותן מן המובחר וכל שיזכה בהן הכהן והלוי סגי וכיון דתקינו רבנן דאגב קונה והלוי זכה בזה בהפירות סגי דאע"ג דמצינו בזה מחלוקת הראשונים בקנין דרבנן בממון אם נעשה ממונו מדאורייתא וכמו שמבואר חקירה זו בהרבה שו"ת מספרי רבותינו האחרונים ויש פנים בהלכה לכל צד. ועיי' ג"כ בב"י אה"ע סי' כ"ח שהביא דברי רבינו ירוחם שאם קידש אשה בחוב של אחרים ע"י מעמד שלשתן דאינם קידושין מן התורה, מ"מ באגב אין מקום ספק בכל זה דהא מבואר בב"מ דף מ"ו בסוגי' דהי' עומד בגורן דפריך וניקניהו אגב קרקע, הרי דאגב הי' מהני גם לדאורייתא שיהיה יכול לפדות המעשר בלא חומש וא"כ הרי אחד משני הסברות מוכרחים ע"כ או דאגב הוא קנין דאורייתא או דגם קנין דרבנן בממון מהני דנעשה ממונו מדאורייתא ומש"ה ס"ל להתוס' והרא"ש דכל קושיית רבא הוא דלא כמש"כ וע"כ הקושי' משום דאז לא יצטרך ליתן הכסף והקשו התוס' שפיר דמ"מ אמאי לא הקנה המקום בסודר, והמרדכי ס"ל דמ"מ הי' לעשות יותר בסודר דהוא בעצם קנין דאורייתא ולא באגב דהוא בעצם דרבנן ורק לעולא מוכרח דטו"ה אינו ממון אבל לרבא דהי' בחצר י"ל דס"ל כ דבטובת הנאה ממון :

עוד יש מקום לפרש דברי המרדכי באופן אחר דהתוס' כתבו בשם ר"ת דהמעשר כבר הפריש ר"ג בעודו בביתו רק שהי' שנת הביעור ובא אז להוציאם מרשותו, ועיי' בקידושין דף כ"ז שכתבו התוס' דלא הפרישם מקודם וגם עתה לא קרא להם שם מעשר דהא לא נזכר במשנה שאמר עשור שאני עתיד למוד יהי' מעשר ורק לקיים מצות ביעור לחודא עשה ר"ג כן. ועיי' בר"ש פרק ה' ממע"ב שכתב וז"ל דלא אמר עשור שאני עתיד למוד יהי' מעשר אלא קבע להם בעלים משום ביעור. והשתא למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ניחא שיכול להקנותן עתה אבל למ"ד לאו כמו שהורמו דמיין הרי אינו יכול להקנותן עתה כדמוכח בפרק הזרוע וא"כ מאי הועיל לענין ביעור ושמא אמר ר"ג מקודם לכן מה שאני עתיד להפריש יהי' מעשר, ומדבריו למדנו דלא מקרי ביעור רק אם בעת שאמר ומקומו מושכר לו נקנה המעשר לר' יהושע ומש"ה למ"ד כמי שהורמו דמיין הגם דלא הפריש עדיין מ"מ כבר נקנה לר"י ולמ"ד לאו כהורמו דמיין הא אינו קונה עכשיו גם אם היו באים לידו ממש כל זמן שהם טבל צ"ל דמקודם אמר ר"ג מה שעתיד להפריש יהי' מעשר מעכשיו וכשיפריש אח"כ ויהי' מעשר מעכשיו יהיה קונה בסם ר"י ג"כ מעכשיו ויקויים הביעור. אמנם זה לשון התוס' בקידושין ואומר ר"ת דשעת ביעור הי' וכן משמע בתוספתא כיצד מצות ביעור כו' מי שהיו פירותיו צבורים ורחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה בר"ג כו' וקריאת שם היינו שם בעלים שיברר למי יתנם דהיינו ביעור עכ"ל ומשמע להדי' דבאמת לא זכה בהם ר"י עכשיו ומ"מ כבר קיים מצות ביעור במה שבירר למי יתנם אח"כ בעת ההפרשה. וכן ראיתי בספר עטרת חכמים להגאון הגדול מהור"ר ברוך פרענקיל זצ"ל זי"ע שכ' כן בכוונת דברי התוס' והביא שם עוד לדברי ר"ת בספר הישר דמשמעות דבריו להדי' דהקנין של ר' יהושע לא הי' עתה רק בעת שיפריש יזכה בהם ועתה הי' רק בירור דר"י יזכה בהם אז. וזהו ג"כ ביעור וא"כ הא ניחא גם למ"ד לאו כהורמו דמיין, ולפ"ז צריך לומר דגם קנין המקום לא הקנה לר"י רק שיהיה בו הקנין אח"כ בעת שיפרוש המעשר לפי מה דמסיק דהי' קנין אגב דאע"ג דהמעות נתן לו עתה מ"מ הא יכול לקנות בהם. גם אח"כ ואפילו נתאכלו המעות כדאשכחן גבי קידושין, אמנם בספר הנ"ל הקשה קושי' גדולה על דעת ר"ת דא"כ מאי הקשה רבא וכי לא הי' להם סודר והלא קנין סודר לא מהני רק שיחול הקנין תיכף ועל אחר זמן הא לא מהני דכבר הדר סודר למר"י וכמש"כ התו' ביבמות דף צ"ג ובכמה דוכתא דקנין שיחול אחר זמן אי אפשר רק בכסף ומאי הקשה דלמא ס"ל לר"ג לאו כמו שהורמו דמיין ולא היה יכול להקנותן עתה. וגם ס"ל דאין ברירה ולא היה יכול לומר דכשיפריש יהיה מעשר מעכשיו וגם ר"י יקנה בהם מעכשיו והי' מוכרח להיות הקנין אח"כ כשיפריש ואי אפשר להיות בסודר רק בכסף דיחול קנין של המקום אז אחר הפרשה וגם הפירות יהיו קנוין אז באגב. ובודאי דלכאורה הוא קושיא גדולה. והנראה לישב דבאמת זהו הקושי' של רבא דכל השקלי וטרי' בהך סוגי' אי טובת הנאה חשיבא שלו ויכול להקנותו לאחר באגב או חליפין או לא, אבל אם לא הי' לר"ג גם טובת הנאה בהמעשר הרי פשיטא דאי אפשר להקנותן באגב לכו"ע דכיון דאין לו בהם גם עו"ה הרי הם כהפקר ממש ויצאו לגמרי מרשותו, ועיין במס' נדרים דף פ"ה גבי קונם כהנים ולויים נהנים לי דנוטלים בעל כרחו ואמר שם רבא דאפילו אם טו"ה ממון יכולים הכהנים לטלם כיון דתרומה לא חזי' אלא לכהנים וכיון דקאתי למסרא עלייהו שוינהו כעפרא דעלמא פי' דכיון שנדר שלא יהנו הכהנים ממנו וא"כ הוא אינו יכול ליתנם לשום כהן וכבר פקע מהם הטו"ה שלו והם הפקר. וא"כ הרי בב"מ דף מ"ט ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לי בידך דרשאי הלוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר דטו"ה חשיבא מתנה מועטת דאינו יכול לחזור בו. וא"כ כיון דעתה אמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר"י הרי פשיטא דשוב אינו רשאי לחזור בו בעת ההפרשה ליתנם לאחר ובפרט לפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף כ"ו ד"ה אין דר"ג נתן המעשר לר"י משום דהי' עני, ובעני הלא גם במתנה מרובה אינו יכול לחזור בו משום נדר וכמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בב"מ שם וכן הוא בחו"מ סי' ר"ד ועוד דהרי כל עיקר בא ר"ג לקיים מצות ביעור ובמה שבירר למי שיתן אח"כ חשוב ביעור לר"ת א"כ אם אח"כ בעת ההפרשה יחזור בו ויתנו לאחר שלא בירר הרי למפרע לא קיים מצות ביעור. ונמצא דבעת ההפרשה כבר לא הי' לו לר"ג אז בהם גם טובת ההנאה וכבר פקע מהם כל זכותו. ואם נאמר דהקנין של המקום והפירות יחול אח"כ בעת ההפרשה. הרי בודאי דבאגב אינו יכול להקנותו כלל גם אם נאמר דעו"ה נקנה באגב וע"כ היה הקנין אח"כ רק בתורת חצר דלא גרועי מהפקר גמור דקונה בחצר. וזהו גופה שהקשה רבא לעולא לדידך דהקנין הי' באגב הא בע"כ מוכרח לומר דהי' הקנין עכשיו בעת האמירה שהי' לו עדיין טובת הנאה בהם ובע"כ מוכרח דס"ל או דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויכול להקנותן בעודן טבל. או דס"ל לר"ג יש ברירה ואיירי שאמר מקודם עישור שאני עתיד למוד יהיה מעשר מעכשיו. אבל עכ"פ זהו מוכרח גם לדידך דהקנין הי' עכשיו בעת שיש לו טו"ה וא"כ הא קשה וכי לא היה להם סודר ומוכרח. אתה לומר דטו"ה אינו ממון ואינה נקנה בסודר א"כ הא אינו נקנה באגב, אלא ע"כ הי' ע"י קנין חצר דמהני גם בהפקר גמור ומוכרח דלא בעי עומד בצד שדהו ולרבא דהי' בחצר שוב נוכל לומר דטו"ה ממון ונקנה בסודר רק ר"ג ס"ל לאו כמי שהורמו דמיין וגם ס"ל אין ברירה ולא היה יכול להקנותן רק אח"כ בעת ההפרשה יהיה הקנין וכעת אינו רק בירור ומש"ה א"א להקנות בסודר דהא כבר הדר הסודר למרי' והקנה בכסף ור"י קנה בתורת חצר. ועכ"פ מיושב מש"כ המרדכי דרבא בעצמו יכול להיות דסובר דטו"ה ממון והקשה רק לעולא וכמש"נ:

וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין ופרש"י ולמה הוצרך לקבל בהן המעות והרא"ש כ' דאין זה קושי' דיותר נקל לקנות בפרוטה של השכר מבסודר רק עיקר הקושי' הוא דלמה הוצרך כלל להקנות גם המקום והי' יכול להקנות המעשר לחודא בסודר. ולפירושו קשה דהא במס' קידושין דף כ"ז איבעי' באגב אם צריך להיות צבורין ופשט לה מהא דאמר ר"ג ומקומו מושכר לו מכלל דבעי צבורין מדאמר מקומו דוקא ולא סגי במקום אחר. ודחי כי היכא דלא לטרחינהו פי' שיהיה להם רשות להניחן שם כל זמן שיצטרכו, והרי להלכה מסקינן דלא בעי צבורין ומוכרח הא דאמר מקומו הוא משום דלא לטרחינהו וא"כ הא הוצרך ג"כ להשכיר המקום והניחא לפרש"י דעיקר הקושי' הוא דלמה הוצרך לכסף וא"כ הא י"ל דפריך דה"ל להקנות בסודר הפירות וגם המקום אלא טו"ה אינו ממון לקנות בחליפין פי' וא"כ לא היה יכול להקנות בסודר לא הפירות ולא המקום וכמש"כ התוס' דשאלה ושכירות אינם נקנין בחליפין וכ' התוס' בערכין דף למ"ד דהם כמו טו"ה דאינם נקנים בחליפין. אבל להרא"ש דכל הקושי' הוא דלמה הוצרך להקנות המקום הא ודאי קשה טובא דהמקום הוצרך דלא לטרחינהו. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שהביא קושי' זו בשם הרא"ש [והוא לשיטתו] וז"ל דלמא עביד דלא לטרחינהו וי"ל דאם הי' יכול להקנות המעשר בלא הקרקע משום דלא לטרחינהו לחוד לא היה לו להקנות הקרקע אבל אי לא סגי בלא הקנאת קרקע יותר טוב הקנה להם אותה קרקע מלהקנות מקרקע אחרת משום דלא לטרחינהוו:

ולכאורה היה נראה ליישב דהא ר"ג לא קבע להם שום זמן להשכירות כמה יהיה נמשך. ובודאי דלפי הסברא נראה דעיקר מעשה השכירות כוונתו היה רק כדי שעל ידי זה יזכו בהמעשר ויקיים מצות ביעור וא"כ הא בודאי אין קנוי להם המקום רק כפי שיעור הצריך לקנין המעשר לא יותר ותיכף שנגמר הקנין של המעשר נפסק קנין המקום דהא אומדין דעתו שלא רצה להקנות המקום רק בשביל זה. ומ"מ דחי הגמרא בקידושין שפיר דלעולם לא בעי צבורין ומקומו אמר כדי שיהיה להם רשות להחזיק אח"כ הפירות שם. דמזה גופה דאמר מקומו דוקא איכא הוכחה שיש להם רשות להחזיק שם הפירות. ונמצא דזה גופה תלוי בהך דינא דצבורין דאם נאמר דבעי צבורין ומוכרח לומר מקומו דוקא אין הוכחה מדבריו שמשכיר להם רשותו גם אחר הקנין ואי לא בעי צבורין איכא הוכחה ודחי הגמרא שפיר. והנה בקידושין שם איבעי לן אם צריך לומר אגב ובעי למפשט מכמה דוכתא דלא נזכר בהם אגב ודחי דילמא בדאמר וגם הך עובדא דר"ג דחי כן דאמר אגב אע"ג דלא נזכר זה במשנה ולבסוף מסיק והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן ודעת הרמב"ם בפרק ג' מה' מכירה דאם אינם צבורין הוא דבעי אגב ואם צבורים לא בעי אגב וע"ש בכ"מ דמסיק דבצבורין דעתו דקונה משום אגב ולא משום חצר יעו"ש. ולדבריו אתי' כל המשניות וברייתות כפשטן דלא אמר אגב כיון דהיו צבורין וא"כ בעובדא דר"ג הא לא נזכר במשנה דאמר אגב וכיון דהיו צבורין לא הי' צריך לומר אגב וכיון דפשטות המשנה הא משמע דלא אמר אגב וא"כ הרי הי' צריך להיות צבורין ושוב ליכא הוכחה להמשיך זמן השכירות ונפסק ממילא תיכף אחר הקנין והקשה רבא שפיר לפי המסקנא וכי לא הי' להם סודר. והרא"ש לטעמו דהטור בסי' ר"ב הביא דהרא"ש חולק על הרמב"ם וס"ל דגם בצבורין בעי אגב וא"כ בעובדא דר"ג ע"כ איירי דאמר אגב וא"כ מדאמר מקומו הא איכא הוכחה שפיר שיכולין להחזיק שם הפירות ומש"ה הקשה הרא"ש שפיר:

גם עוד י"ל בדרך אחר דס"ל להגמרא דהא דלא בעינן צבורין לא מסברא הוא רק דנפיק ליה מזה הפסוק דדרשינן מניה קנין אגב מויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערי בצורות ביהודה דמשמעות הפסוק דקנין המטלטלים היו על ידי זה שקנו אז הערים וזהו אגב דחל קנין המטלטלים ע"י קנין הקרקע ומזה גופא ידעינן דלא בעו צבורין. דבאותו מעשה לא היו צבורין דאל"כ הרי היו יכולין לקנותן גם בלא אגב ובתורת חצר אבל אם נאמר דבחצר שאינו משתמר בעי עומד בצד שדהו הא ליכא ראי' משם דהא לא היו אצל הערים והוכרח להיות באגב וי"ל דהיו צבורין. ורק לפי מה דמסיק כאן דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו מזה הוא דנפקא לן דלא בעי צבורין, וזהו שהקשה רבא לעולא לדידך דבעי עומד וא"כ בעי צבורין והוצרך לומר מקומו דוקא ושוב ליכא הוכחה דנותן להם רשות להחזיק הפירות באותו מקום וא"כ הי' לו להקנות בסודר הפירות לחודא. ובזה יש מקום לישב דברי המרדכי שכתב בפרק שבועות הדיינים דקיי"ל טובת הנאה אינו ממון כדאמר רבא כאן ושוב דחה ראי' זו די"ל דרק לעולא אמר רבא אבל רבא בעצמו אפשר ס"ל טו"ה ממון וכבר הקשו רבים דהא רבא הוכיח כן מכח המשנה וכי לא הי' להם סודר כו' ואדרבה מכח קושי' זו דחה דברי עולא, ובהמבואר לעיל ניחא דהמרדכי מפרש כהרא"ש דעיקר הקושי' דלמה הוצרך להקנות גם המקום וקושי' זו אינו רק לעולא וכמש"כ, אבל רבא בעצמו דס"ל דלא בעי עומד ומוכח דלא בעי צבורין וא"כ מדאמר מקומו ניתן להם רשות להחזיקם שם וא"כ הא הוצרך להקנות גם המקום כי היכא דלא לטרחינהו וא"כ לא קשה וכי לא הי' להם סודר וכמש"כ הרא"ש דיותר נקל לקנות בכסף ומצי ס"ל טו"ה ממון, ותי' הראשון נראה יותר נכון:

הבעל העיטור במאמר שכירות הובא בש"ך חו"מ סי' ר"ג כתב דהא דאמרינן בקידושין דף כ"ו פיל לר"ש במה יקנה בשוכר את מקומו וז"ל מסתברא דאמר לי' באגב דאי ס"ד בשכירות לחודא קני דכחצירו חשיבא א"כ בקידושין דף כ"ז דפשטינן דקרקע בשכירות ומטלטלים במתנה קונה באגב מעובדא דר"ג דאמר נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו ודילמא היה בקנין חצר אלא ש"מ דבכה"ג לא קני אלא באגב. ולכאורה המובן מדבריו דס"ל דחצר המושכר אין לו דין חצירו שיקנה על ידו רק אם הוא שלו ממש. והש"ך שם חלק עליו וכתב דמדברי הפוסקים משמע דגם שכירה קונה בתורת חצר, ובודאי דלכאורה קשה טובא דהרי לכאורה דברים אלו סותרים כל הסוגיא דב"מ דף י"א דר' אבא ורבא ור"פ כולהו ס"ל דבהך דר"ג הקנה בתורת חצר וגם החולקים שם וס"ל דהי' מדין אגב זהו מטעם אחר דס"ל דחצר שאינו משתמר אינו קונה אלא בעומד בצד שדהו וכדפריך שם וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין אבל אם היו עומדין שם כולהו אמוראי ס"ל דשפיר הי' ר"י קונה מצד חצר אע"ג דלא הי' אלא שכורה לו, ואפי' אם נאמר דבעה"ע ס"ל להלכה כסוגי' דקידושין דסתמא דגמרא ס"ל שם בפשיטות דהיה באגב ולא דחו כלל דהיה בחצר ומני' הוכיח דחצר לא מהני בכה"ג גם זה לא ניתן להאמר דאפי' אם יהיו חולקים הסוגיות וכמו שכתבו הרבה מהראשונים הובאו בש"ך סי' ר' ס"ק א' מ"מ אין לנו לבדות בזה טעם חדש דהחיסרון היה משום דאינו רק שכורה דבזה כולהו אמוראי בב"מ לא ס"ל כן וטפי ניחא לומר דהסוגי' דקידושין ס ל כהני אמוראי בב"מ דגם בדעת אחרת מקנה צריך שיהיה עומד בצד החצר [ומשו"ה יש פוסקים דלא כר"פ] ולכך מוכרח דהי' באגב אבל בהך דפיל שהוא עומד אצלו שפיר קונה בחצר לכ"ע, גם עוד הקשה הש"ך דבעה"ע במאמר קנין כ' וז"ל וטו"ה מסתבר דאינו נקנה לא בחליפין ולא באגב והא דאמר בב"מ דר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה להם ליתא דר' אבא לא קיבלה ורבא אמר שפיר עביד דלא קיבלה וסוגיין כר"פ דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינוי' דמטלטלי אגב קרקע ליתא עכ"ל הרי אדרבה תפס להלכה כהני דאמרי' דהי' בתורת חצר ולכאורה הוא סתירה גדולה ממש מהיפוך להיפוך: