שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן מה, קטע 2

בגמרא ב"מ ד' י' ע"ב, בשדה דבעה"ב לא תקינו ליה רבנן ואע"ג דזכה ליה רחמנא בגוה כי זכה לי' רחמנא להלוכי ולנקוטי פאה למהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא, וכתב בחידושי ריטב"א מכאן נראה דחצר שאין לו אלא דריסת הרגל לחודא שאינו כחצירו לקנות כו' דאין חצר שאולה קונה אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בה הובאו דבריו בש"ך סי' קצ"ח ס"ק ו'. ולכאורה דבריו צריכין ביאור דמאי קשה לי' בזה והרי לכל העניים יש להם רשות להלוך בשדה ולא שייך שיקנה בתורת חצר, רק כוונתו פשוט דהרי בסימטא שיש רשות לכל אחד להשתמש בה תיקנו רבנן קנין של ארבע אמות שיהיה חשובים הני ד' אמות כאלו הם שלו לבדו ואין לאחר חלק בהם וא"כ גם בשדה דיש רשות לכל העניים להלך בו צריך להיות מועיל קנין של ד"א כאילו הם מיוחדים להילוכי רק לו לבדו ויקנה הפאה ומוכח דגם אם הי' באמת רק חצר שלו להילוך לחודא ולא לאחרים ג"כ אינו קונה בו. ויצא להריטב"א זה מהא דמסיים הגמרא ואע"ג דזכה ליה רחמנא כו' דלכאורה אין זה מובן דלמה הוזכר כאן מה דזכה ליה רחמנא והרי כל קנין של ד"א הוא רק קנין דרבנן וכבר מתורץ היטב דבשדה דבעה"ב לא תיקנו, וכבר הקשה זה בשיטה מקובצת והריטב"א מתרץ לה היטב דאם הי' להעניים רשות גם להשתמש בה שוב הי' שייך התקנה של ד"א דיהיה חשוב כאלו הם שלו לבדו זה התשמיש וע"ז אמר בגמרא דאין להם רשות רק להילוך ומשו"ה לא מהני לו ד"א לקנות, ועיי' לקמן דף ק"ב דזבל שבחצר היא של המשכיר ופירשו המפרשים דאיירי דאין להשוכר בהחצר רק הילוך ומשו"ה אינו קונה החצר להשוכר ומשם אין ראיה גמורה חדא דהרי דעת הרמב"ם דגם אם השכירה להשתמש בחצר מ"מ שייך להמשכיר ולא להשוכר וגם להחולקים עליו י"ל דשאני שם כיון דגוף החצר להשתמש בו הוא שייך רק למשכיר ולכן המשכיר קונה הזבל דכחו עדיף משל השוכר שאינו רק להילוך אבל הריטב"א הא איירי גם באופן דבעל השדה בעצמו אינו יכול לקנות המציאה וכמו בחצר שאינו משתמר ואינו עומד בצד שדהו דהוא ודאי אינו קונה או שאמר שאינו רוצה לקנותה ורק זה שיש לו רשות בה להילוך עומד בצידה ואפ"ה אינו זוכה דלא מקרי חצירו לקנות על ידה:

הרמב"ם כ' בפרק י"ז מה' גזילה ואבידה ה"ח בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בה אם הי' עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדיי זכה בה אם וכן ד"א של אדם העומד בצידו הרי אלו קונים לו ועיי' במ"מ שהביא דברי התוס' שהוכיחו דהך ואמר זכתה לי שדיי הוא לאו דוקא דלא בעי אמירה וראייתם הוא מהך דלעיל גבי הא דפריך וכיון דתיקנו רבנן דלקני כי לא אמר מה הוי ותי' המ"מ דהרמב"ם ס"ל דעדיף קנין ד"א מחצר כיון דיכול לשוח וליטלה א"צ אמירה והכ"מ כתב כיון דעיקר קנין ד"א תיקנו דלא ליתיה לאנצויי אם היו מצריכים אמירה אכתי אתי לאנצוי' וכן נראה דעת השו"ע בסי' רס"ח דבחצר כ' דצריך אמירה ובד"א לא הזכיר אמירה והנה לתירוצו של המ"מ מצינו חילוקא גם בחצר דאם המציאה קרובה לו תוך ד"א א"צ אמירה גם להרמב"ם ורק כשהיא רחוקה ממנו אז הוא דצריך אמירה ולכאורה קשה הא דכתב הרמב"ם בפרק ט"ו המוצא בחנות על התיבה כו' ה"ה של מוצאה והא דלא קנאה בעל החנות לפי שאינו משתמר ואע"פ שהבעלים תוך החנות צריך שיאמר תיקנה לי חנותי והרי התיבה סמיכה להחנווני תוך ד"א וכן השולחן לפני השולחני ואפ"ה מצריך אמירה ולכאורה צ"ל דהמ"מ לא כתב רק בקנין של ד"א דלעולם הם קרובים ובזה תיקנו רבנן דיקנה בלא אמירה אבל חצירו הא גם רחוק ממנו הוא חצירו קונה בו מדין תורה ובחצירו לא תיקנו רבנן כלל קנין של ד"א והעמידוהו על דין תורה בכל מקום בין רחוק ובין קרוב וצריך לעולם אמירה ועיי' ב"מ דף ט' דפריך אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט בקלתה הכי נמי דלא מגרשה והקשה השיטה מקובצת דנהי דהוא חצר מהלכת מ"מ תתגרש משום ד"א ותי' דכיון דהקלתא הוא חצירו דהוא קנין דאורייתא ולא מהני משום דמהלכת ממילא לא מהני גם קנין של ד"א דקנין דאורייתא מבטל לקנין דרבנן וכמו כן הכא דאע"ג דבד"א תיקנו דמהני בלא אמירה כיון דהחנות הוא חצירו דאורייתא ולא מהני בלא אמירה גם כשהוא קרוב לא מהני, אמנם עיקר הדבר דמחלק בין חצר לד"א ולכאורה מהרמב"ם לא משמע כן דהרי באותו הלכה עצמה שכ' דבעי עומד בצידה ואמירה סיים וכן ד"א של אדם העומד בצידו קונים לו ובודאי משמע דיש להם כל דין חצר וגם דעיקר סברת המ"מ אינו מובן לכאורה החילוק וע"כ נראה יותר דהמ"מ ס"ל דד"א כיון שיכול לשוח וליטלו הרי הוא משתמר דכשיראה שירצה אחר לבא וליטלם ישוח הוא ויטלם ולא ינוח לאחר ובחצר המשתמר הא לא צריך אמירה גם להרמב"ם וכן מצאתי בשיטה מקובצת דף י"א על המשנה דראה אותן רצון שהביא שם דברי חידושי הר"ן דכ' דמש"ה בד"א לא צריך אמירה דהן משתמרין לו ובודאי דגם המ"מ נתכוין לסברא זו וזהו שייך בד"א שאין שם אחר תוך ד"א של המציאה אבל בהך דחנות ושולחני הרי רבים אחרים בחנות וגם הם קרובים להמציאה כמו החנווני שוב אינו משתמר ומש"ה צריך אמירה ולפי"ז יצא לנו חילוק דרק בד"א שאין שם אחר אבל אם עומדים שם עוד אנשים בתוך הד"א אע"ג דהוא קדם לכנוס תוך הני ד"א ואח"כ באו אחרים דאע"ג דהני ד"א הם שלו כדמוכח מהא דפריך בגיטין ולחזי האי מנייהו קדים ואח"כ נפלה שם מציאה אינו קונה בלא אמירה דהוא שוב אינו משתמר והא דפריך בגמרא וכיון דתיקנו רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי לא קאי הקושי' רק דיקנה כשלאו באו אחרים אחריו תוך הד"א וכדמשמע לשון המשנה ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה דמשמע דבעת הנפילה לא הי' שם אחר רק אח"כ בא לשם האחר ובזה לא צריך אמירה ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם דאחר שכ' החילוק דבמשתמר א"צ אמירה ובאינו משתמר צריך כתב סתמא וכן ד"א של אדם קונים לו פי' דגם ד"א יש להם כל דין הקדום דאם לא הי' שם אחרים הרי הוא משתמר א"צ אמירה ואם הי' שם אחרים הגם שבאו אחריו ואח"כ נפלה המציאה לשם דאינו משתמר צריך אמירה ודברי המ"מ מובנים בסברא ולפי"ז יצא לנו דגם בחצר שאינה משתמרת אם היא קרוב לו תוך ד"א דא"צ כיון דהיא משתמרת קונה מדין תורה:

ועיין בשיטה מקובצת דף יו"ד בד"ה ולענין פסק הלכה כ' ה"ר ר' יהונתן ד"א של אדם קונות לו בכל מקום כלומר אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתפוס כלומר אם חבירו חוץ לד"א של מציאה כיון שזה קדם בתוך ד"א של מציאה ובלבד שיאמר יקנה לי ד"א דידי דאי לא אמר לא קני והכי מוכח בגמרא דלא עדיפא ד"א מחצר שאינה משתמרת דלא קנה עד שיאמר תזכה לי שדי כו' עכ"ל ובודאי דהלשון קצת משובש בדפוס ועכ"פ מדכ' כיון שזה קדם תוך ד"א של מציאה דא"א לפרשם כפשטא דהא פשיטא כיון שזה קנאם קודם שיבא אחר דאין אחר רשאי לתופסה רק כוונת הדברים כיון שזה קדם להני ד"א אע"ג דבאו אחרים אחריו ואח"כ נפל המציאה דבעת הקנין כבר היה שם אחרים מ"מ הוא קונה כיון שזה קדם ומש"ה כתב דבעי אמירה דהא בעת הקנין אינה משתמרת וכמו שכתבנו ובזה מובן מש"כ והכי מוכח בגמרא דלכאורה אדרבה בגמרא אמר דבד"א לא בעי אמירה ורק דאיירי בשכבר יש שם אחרים וזה שפיר מוכח בגמרא בההיא משנה דראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זכה בה ומפרש בגמרא דהך דנפל לא קני בד"א כיון דנפל גלי דעתי' דבד"א לא ניחא לי' דלקני דאכתי קשה דלתני ובא אחר לשם דקנה ע"י ד"א ורק דכיון דיש שם זה שנפל עלי' הגם דהוא אינה קונה מ"מ הא שוב אינו משתמר ואינו קונה בלא אמירה ומש"ה צריך שיחזיק בה ובודאי נראה דגם דעת הרמב"ם כן:

לכאורה יש לדקדק לרבא דמותיב מנזיקין ולא ס"ל הך סברא כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני הא גם לדידי' תקשה דנהי דיאמר דד"א אין קונות מ"מ יקנה בהבטה דהא לחד לישנא ס"ל לרבא בפרק הבית והעלי' דהבטה בהפקר קני ועיין לעיל דף ב' שכ' התוס' דגם מ"ד דס"ל הבטה קנה הוא רק בעשה לה שמירה קצת כגדר קטן מ"מ הרי הכא דנפל עלי' הרי הוא שמירה טובה ומעולה כיון דמונח עלי'. ונהי דבאמת ניחא כמש"כ התוס' בריש מס' דכיון דנפל גלי דעתא דאינו רוצה לקנות בראי' מ"מ לרבא דלא ס"ל הך סברא קשה. לכאורה צריך לומר דהא לא אמר שם הך דהבטה קונה רק בהפקר וזהו רק בהפקר גמור אבל דבר דיש לה בעלים אע"ג דנתייאש ממנה הרי כל זמן שלא זכה בה אחר יש לה בעלים ורק דהתורה נתנה רשות לאחרים שיזכו בה ואז בעת הזכי' היא יוצאת מרשות בעלים וקודם הזכי' אינה הפקר כלל ומש"ה לא מהני בה הבטה דרק בהפקר אמר דהבטה קונה ונימא דרבא מוקים המשנה באבידה שיש לה בעלים ובזה מיושב הא דבריש המסכתא אמר דתני כולה שלי דלא נימא בראי' בעלמא קנה והקשה התוס' דהא ידעינן מהמשנה דראה את המציאה ונפל עלי' דראי' לא קנה, ולפ"ז ניחא דמהמשנה הא יכולין לאוקמא באבידה שיש לה בעלים, אבל המשנה דשנים אוחזין בטלית הא ע"כ איירי ברוב מצרים וכמש"כ הרא"ש שם דסתם טלית הרי יש בו סימן וא"כ הוא הפקר גמור וס"ד דבה קנה בראי' וכמו הבטה ולכך איצטריך לאשמעינן דגם הפקר גמור אינו קונה בראי' גרידא:

בגמרא ר"פ אמר כי תקינו רבנן ד"א בעלמא ופרש"י כגון בסימטא או בר"ה או בצידי ר"ה לכאורה צ"ע דלמה הזכיר רש"י כאן ר"ה והרי ר"פ דלא ס"ל הסברא כיון דנפל גלי' דעתא כו' הרי מוכרח לתרץ הקושי' דנזיקין כרב ששת דבר"ה לא תיקנו כלל רבנן ד"א וצ"ל דרש"י מפרש דר"פ קאי על כל מקום שתיקנו רבנן קנין של ד"א דלא תיקנו אותו בשדה של אחרים ומש"ה תפס רש"י גם ר"ה דבגט גם בר"ה מהני ד"א, וכדעת קצת הפוסקים דס"ל דבגט מהני ד"א גם בר"ה וכן משמע דס"ל לרש"י כן מדבריו שבסמוך בד"ה קטנה ודלא כדעת התוס' שכתבו דהא דנקט בגיטין ר"ה הוא לאו דוקא, עוד י"ל דלר"פ לא קשה כלל הקושיא מנזיקין דלדידיה ניקום המשנה דראה את המציאה ג"כ דאיירי שהיה בשדה שיש לה בעלים דלא תיקנו שם ד"א והא דאין הבעלים של השדה קונים המציאה הוא דר"פ לשיטתו דס"ל בדף י"א דבחצר שאינו משתמר בעינן שיהי' עומד בצד שדהו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה ומש"ה: לר"פ א"צ לחדש דבר"ה לא תקנו ד"א, ורבא לשיטתו דאמר לקמן שהקשה מהך דראה את המציאה אע"ג דלכאורה מוכרח דגם הוא ס"ל כר"פ דבשדה של בעלים לא תיקנו ד"א מדלא הוקשה לו הך דפיאה מ"מ רבא לשיטתו דאמר לקמן בדף י"א שפיר עבד דלא קיבלה וס"ל דגם באינו משתמר לא בעינן עומד בצד שדיהו וא"כ לא מצי לאוקים הך דראה את המציאה בשדה של אחר דא"כ הי' בעל השדה קונה אותה ומש"ה הוקשה ליה הך דנזיקין, ומיושב בזה ג"כ הא דאביי הקשה מפיאה ואמאי. לא הקשה מנזיקין דס"ל דבעי עומד וכמש"כ וניחא הך דנזיקין דבשדה של אחרים לגמרי פשיטא דלכ"ע לא תיקנו ד"א ורק בפיאה דיש רשות לכולם להלוך ס"ל דיש שם ד"א ור"פ חידש דגם בפיאה לא תיקנו ד"א בשדה שיש לה בעלים משום דלמהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא:

עוד י"ל הא דלא הקשה אביי מנזיקין דהרשב"א כתב דקנין ד"א לא מהני רק אם קדמה זכי' של הד"א ואח"כ בא החפץ לשם אבל אם מקודם בא החפץ ואח"כ בא זה לתוך הד"א לא קנה דכבר נקנה המקום לבעלים של החפץ וכ' הש"ך דלא כ' כן רק במקח וממכר אבל במציאה מהני בכל גווני כדמוכח בב"מ וכוונתו מהא. דמקשה כאן שיקנה בד"א. ולכאורה י"ל דגם במציאה כתבו כן ורק זהו דוקא אם בא החפץ להמקום קודם יאוש ונקנה המקום להבעלים וממילא אח"כ שנתייאש לא מהני וכמו כל דבר שהוא בביתו אע"ג דנתייאש ממנו ה"ה עדיין שלו. אבל אם נתייאשו הבעלים מקודם ואח"כ הגיע החפץ להמקום י"ל דאז אינו קונה להמקום ע"י החפץ כיון דכבר יצא מרשות הבעלים ואינו יכול להקנותו לאחרים ומי שירצה יכול לזכות בו שוב לא מקרי ממון בעלים שיזכה על ידו המקום ושוב כשבא אחר לתוך ד"א קונה ושפיר י"ל דרק רבא אמר הקושיא מנזקין דס"ל לקמן יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ תיכף כשנפל החפץ לארץ גם קודם שנח על הארץ כבר הוא יאוש ואין המקום נקנה על ידו וקשה דיקנה הרואה בד"א אבל לאביי דס"ל דלא הוי יאוש וליכא יאוש עד שנודע לו וא"כ הא נפלה המציאה על המקום קודם יאוש ומש"ה לא מהני גם אחר שנתייאש ד"א ומש"ה לא הקשה מנזיקין, ויש לדחות ונכתב רק לפלפולא לעורר המעיין:

כתב המרדכי בפרק אלו מציאות על הך דמצא בגל דאמאי לא קנה אותה בעל החצר וז"ל ורבינו ברוך ממגנצא כ' דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל גבי אבידה ואפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הי' ידע לא הי' מפקירה הובא בסמ"ע סימן ר"ס ובט"ז שם, ולכאורה אין הטעם מובן כלל ועיין עוד בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' מ"ד שהביא דברי האגודה הובא במג"א סי' קנ"ה שאם מצא אבידה בחצר ביהכ"נ הרי אלו שלו ולא אמרינן דהחצר יקנה להקדש דחצר משום יד ואין יד להקדש. ומשמע הא להדיוט חצר קונה גם באבידה וכתב הח"ס דהאגודה ע"כ חולק על רבינו ברוך הנ"ל. עוד קשה לכאורה מהא דב"מ דף יו"ד דמקשה הגמרא על הך דראה את המציאה ונפל עלי' דיקנה לו בד"א ומאי פריך נימא דלא איירי במציאה של הפקר רק אבידה שנתייאשו הבעלים ממנו דחצר לא מהני בו כלל וכ"ש ארבע אמות לא מהני בו וצריך לדחוק דפריך מדנקטה המשנה סתמא מכלל דאיירי בכל המציאות גם בשל הפקר. גם אפשר לומר בדוחק דרבינו ברוך לא אמר רק באבידה המונח בחצר וכמו הך דמצא בגל דהוא מקום המשתמר ורק דהבעלים לא ידעו באיזו מקום מונח ומש"ה נתייאשו ושייך שפיר סברתו דאלו ידעו הבעלים לא היו מייאשים ממנו אבל במונח במקום שאינו משומר דמצד עצמו הוא יאוש מודה רבינו ברוך ובב"מ הא איירי דמונח במקום שאינו משתמר דאי משתמר הרי היא ספק הינוח דלא יטול. וגם הא רב ששת משני שם דבר"ה לא תיקנו רבנן ד"א הרי דאיירי בר"ה ומש"ה פריך הגמרא שפיר. אמנם יותר נראה דגם ר"ב לא כ' רק בכה"ג דמצא בגל דבעל החצר לא ידע ממנה ורק דקשה דיקנה לו החצר שלא מדעתו וע"ז כ' דלא מהני רק בהפקר ולא באבידה דהרי הטעם דחצר קונה שלא מדעתו הוא דאמרינן דאלו ידע ממנה בעל החצר שהמציאה מונחת בחצר היה מכוין לקנותה וא"כ גם אנו נאמר להיפוך דאלו ידע בעל האבידה שהיא מונחת באותו חצר לא הי' מתייאש ממנה, ובזה מסתבר טעמו דמאי חזית דניזול בתר בעל החצר ניזל בתר בעל החפץ אבל מדעתו של בעל החצר גם ר"ב מודה דמהני גם באבידה וכמעט שכן מבואר להדי' בלשונו של המרדכי שכ' שלא אמרו חצירו של אדם קונה שלא מדעתו אלא בהפקר כו' ומוכח להדי' דמדעתו גם באבידה קונה, וא"כ אין מדברי האגודה שום סתירה להמרדכי דבהקדש הא לא שייך שלא מדעתו וכדאיתא בב"ק דף ק' הקדש שלא מדעת ההדיוט מדעת דמי ומש"ה הוצרך להטעם דאין יד להקדש דבהדיוט כה"ג דהיינו מדעת היה קונה משום חצר:

אמנם אכתי יש לדקדק מהא דפריך רבא גבי ראה . את המציאה דיקנה לו בד"א דהרי רבא כיון דלא ס"ל הסברא כיון דנפל גלי דעתי' מדוע לא הוקשה לו מפיאה וכמו שהקשה אביי וצ"ל דמפיאה הי' ידע סברת ר"פ דגם ר"ל מודה דבשדה של אחר לא תיקנו וא"כ מאי פריך מנזיקין נימא דאיירי, דראה המציאה בשדה של אחרים דמודה בהו ר"ל וצ"ל דרבא לשיטתו דאמר בדף י"א שפיר עביד דלא קיבלה וס"ל דגם באינו משתמר ואינו עומד בצד חצירו קונה וא"כ לא מצי לאוקמא שהמציאה היא בשדה שיש לה בעלים דא"כ הי' קונה אותה בעל השדה ומש"ה פריך שפיר ולר"ב דבאבידה אין השדה קונה שלא מדעתו הרי הי' מצי לאוקמא בכה"ג רק זה ניחא דהא ודאי דחוק טובא דהמשנה הא נקטה סתמא ונימא דאיירי רק בהני שני תנאים דהוא בשדה שיש לה בעלים דאל"כ היה מהני ד"א של הנופל וגם רק באבידה דבהפקר גמור היה בעל השדה זוכה בה ומש"ה פריך שפיר: