שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן טו

סימן טו יבואר הטעם בהא דקיי"ל דשחיטת עובד כוכבי' הוי נבלה מאיזה טעם הוא ושייך לסימן שלמעלה וגם יתברר בו באיסור עשה אי מותר להאכיל את הקטן בידים או לא:

הרמב"ם כתב דשחיטת עו"ג דהוי נבלה נפקא לן מדכתי' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל משחיטתו מוכח דשחיטתו אסורה והרא"ש בפרק א' דחולין השיג עליו די"ל דהתורה הזהירו שלא תאכל עמו מה שזבח בתוך ביתו וזה יש לישב דלזה לא הי' צריך לכתוב הך מזבחו דהא פשיטא דמה ששחט בלא ראיית ישראל דאסור מספיקא דהבהמה יש לה בחיים חזקת איסור וע"כ הא דכתיב מזבחו הוא לאשמעינן דשחיטתו הוא דגרם האיסור ואפי' ראו אותו ששחט יפה. ועיי' ברא"ש שהסכים לדברי התוס' דנפקא לן מדכתיב וזבחת ואכלת דמי שהוא מצווה על השחיטה הוא דשחיטתו כשרה אבל מי שאינו מצווה על השחיטה לא וראיתי בביאורי הגר"א ביו"ד סי' ב' שהביא דברי התוספתא דמבואר בה להדי' כהתוס' והרא"ש דמוזבחת ואכלת נפקא לן ובודאי קשה טובא מדוע לא פסק הרמב"ם כן. והנראה בטעמו של הרמב"ם דהרי בריש חולין דתנן דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן דשחיטתן כשירה ולהתוס' הא קשה דחשו"ק הא אינם מצווין על השחיטה ולהוי נבלה אפי' בשחטו שפיר ומוכרח לומר להתוס' כמו שכתבנו בסימן שלפני זה בשם הנודע ביהודה דגם הם מקרי בני זביחה דאע"ג דאינו לוקה באוכל נבלה מ"מ שם של האיסור איכא גם על הקטן רק דאינו נענש עליו ולא מבעי' למ"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו הא ודאי דמוכרח כן דעצם האיסור הוי גם לגבי הקטן אלא אפי' למ"ד דאין מצווין להפרישו מ"מ הא אסור להאכילו בידים וא"כ הא י"ל דהרמב"ם לשיטתו דהא כבר העיר הפרמ"ג בפתיחתו על או"ח דהרמב"ם ס"ל דלהלכה מותר מה"ת ואפי' להאכילו בידים ומוכרח דמה"ת ליכא שום איסור לנבי הקטן ואפ"ה שחיטתו כשירה יעו"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתו מוכרח ע"כ לסבור דלא צריך כלל שיהא בר זביחה:

[ב] ואיןלהקשות על זה מהא דבסנהדרין דף נ"ה בסוגי' דתקלה וקלון דאמרינן גבי קטן הבא על הבהמה כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחם עליו על דידי' חס רחמנא על הבהמה לא חס רחמנא ונהרגת הרי מבואר דגם על הקטן איכא עצם האיסור וחשבינן לי' תקלה וכבר מבואר ראי' זו בתבואות שור בסי' א' יעו"ש. אמנם גם זה ניחא דהא ביבמות דף קי"ד מביא הגמר' שלשה דרשות להזהיר הגדולים על הקטנים גבי שרצים כתיב לא תאכלום ודרש לא תאכילום וגבי דם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וגבי טומאה כתיב אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים. וצריכא דאי כתב רחמנא דם משום דכרת ואי כ' שרצים משום דבמשהו ואי כ' טומאה סד"א שאני כהנים דריבה בהם הכתוב מצות יתירות וע"ש דרצה הגמר' להוכיח מזה דקטן אוכל נבלות ב"ד מצוין להפרישו ודחי הגמר' דכל הני תלתא קראי קאי לאסור לספינהו בידים אבל הא לכל הפחות נוכל ללמוד מהם דבכל איסורי תורה לא ספינן לקטן בידים מדאורייתא מדחזינן בהני שלשה דאסור וא"כ עיקר סברתו של הרמב"ם דס"ל לפי הבנת הפמ"ג דבשארי איסורים מ"מ שרי מה"ת צ"ל כמו שכתב הב"י באו"ח סי' שמ"ג בשם המזרחי די"ל דאע"ג דעבדינן צריכותא דחדא מאידך לא מצי אתי' מ"מ הרי חדא מתרתי היינו יכולין ללומדה ומהא דכתבה התורה השלישי הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ומש"ה הרמב"ם לשיטתו דפסק בהני שלשה דלא אסרה התורה רק לספות לו בידים וכמבואר בב"י שם ומש"ה ס"ל כיון דהוי ב' כתובים שרי בשארי איסורין אפי' לספות לו בידים. ועיי' בנו"ב מה"ת ח"א סי' א' שכתב דלהרמב"ם צריך לומר כן וא"כ ניחא הך דסנהדרין דהא כיון דכל הני שלשה לא מצי אתי' חדא מחדא רק חדא מתרתי וא"כ הא ליכא הוכחה מהא דכתבה התורה הפסוק השלישי רק דשוב אין ללמוד בשארי איסורים מינייהו היכא דלא יהי' אפשר ללמוד רק מתרתי מהני שלשה דעל זה הוי ב' כתובים הבאים כא' דאין ללמוד כאן חדא מתרתי אבל דבר הדומה לחדא מינייהו ונוכל ללומדו רק מחדא מהני תלת הא ע"ז ליכא כלל הני ב' כתובים כיון דבהני דנכתב אי אפשר ללמדם חדא מחדא ועי' בזבחים דף ק"ו משמע להדי' הסברא כן גבי שוחט ומעלה בחוץ וא"כ באיסורי כרת הא נוכל ללמדו מדם לחודא הא ודאי דילפינן דמה"ת אסור לספות לו בידים איסור כרת גם בשארי איסורין ורק באיסור לאו דאי אפשר ללומדו רק מדם ושרצים שפיר הוי ב' כתובים ומותר מה"ת לספות לו בידים ומש"ה בסנהדרין גבי בא על הבהמה דהוי גם מחייבי מיתות ב"ד שפיר איכא שם האיסור גם על הקטן מדאסור לספות לו וחשיב לי' שפיר תקלה אבל גבי נבלה דספינן לי' בידים שפיר ס"ל להרמב"ם דקטן לא הוי בר זביחה כלל מדספינן פינן לי' ומדכשר באיכא עומד ע"ג מכלל דלא צריך בר זביחה כלל ובדברינו אלה צ"ע לי דברי הב"י דהרמב"ם פוסק דאין הגדולים מוזהרין על הקטנים להפרישן מטומאת מת וטעמו דהרי ביבמות מוקמינן לקרא רק דבא לאסור דלא לטמינהו בידים והטור יו"ד סי' שע"ג כתב דבטומאה מצווין להפרישו וכ' הב"י באו"ח סי' שמ"ג לתרץ דעת הטור דרק בתחילה דרצה הגמרא להוכיח דבכל האיסורין מצווין להפרישו מהא דמצינו בחלב ודם וטומאה דחה הגמרא על כל א' בפני עצמו דאיירי דלא לספי בידים אבל להמסקנא שנכתב זה בג' מקומות הוי לי' ג' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין דאע"ג דהגמרא עביד צריכותא מ"מ בתרתי מינייהו הוה סגי ומש"ה הוי ב' כתובים ושוב אין הכרח לאוקמי' לקראי דלא לספי בידים וקאי שפיר על הא דמצווין להפרישו ומ"מ בשארי איסורין אין מצווין להפרישו ולפ"ז בכל האיסורין חוץ מהני תלת אין לנו לימוד כלל דיהיה אסור גם לספות בידים ומ"מ מבואר בדברי הב"י שם דבשארי איסורים ג"כ אסור למספי בידים מה"ת ועיי' בנו"ב שכתב דס"ל להב"י דלפי המסקנא לא צריך קרא לאסור למיספי בידים דזה ידעינן מצד הסברא. ולפי דברינו אינם דהרי כיון דנתבאר לנו דבאיסור כרת הא נוכל למילף מדם לחודא ושוב ליכא ב' כתובים על איסור כרת והרי אפ"ה הא קיי"ל דגם בו אין מצווין להפרישו דהרי גם במלאכת שבת קיי"ל דאין מצווין להפרישו וכדאמר ר' פדת לדבר טליי וטלייתא וא"כ הרי לכל הפחות הך קרא דדם ע"כ גם לפי המסקנא מוקמינן לי' רק על ליספי בידים ומדצריך קרא לזה ע"כ דמצד הסברא לא היינו אוסרין גם למספי בידים וגם מוכרח דהני פסוקים דשרצים ודם קאי ע"כ ג"כ רק על לספות דאי הם קאי על להפרישו א"כ הא שוב ליכא ב' כתובים כלל וא"כ הא ממ"נ קשה על הטור לפי הבנת הב"י דאי הך דשרצים וכהנים קאי על להפרישו ודם לספות א"כ נהי דשוב ידעינן מיניה דבכל האיסורין א"צ להפרישו מדצריך קרא לגלויי בדם דאסור לספות מ"מ הא מוכח מדצריך קרא לאסור לספות בדם מכלל דמצד הסברא הוי ס"ד דשרי וא"כ באיסור לאו מנ"ל לאסור לספות ואי כולהו מוקמינן ליה להפרישו א"כ באיסור שבת צריך להפרישו ולא מצאתי מקום לישב דבריו רק בדוחק רב ולא כתבתיו: והנראה עוד להוכיח דמה"ת מותר בכל האיסורין לספות בידים דבנזיר דף נז קאמר ר"ה דהמקיף את הקטן חייב א"ל ר"א ב"א ודידך מאן מגלח ליה א"ל חובה תיקבריני' חובה לבני' כו' ומפרש שם פלוגתתם דראב"א ס"ל דמקשינן מקיף לניקף וכל היכא דניקף לא הוי בר חיובא גם המקיף פטור ומש"ה גם גדול המקיף את הקטן פטור ור"ה ס"ל דלא מקשינן מקיף לניקף רק ר"ה ס"ל דנשים אינם מוזהרים על לאו דמקיף ג"כ ור"א ב"א ס"ל דגם נשים אע"ג דאינם באיסור ניקף מ"מ הוו באיסור מקיף וגם הם אסורים להקיף את הגדול ולכאורה קשה לר"ה נהי דס"ל דנשים אינם מוזהרות כלל וליכא איסורא משום דידהו מ"מ הא עכ"פ היאך הקיפה לבני' הרי מצד הבנים צ"ל אסור דהא לא ספינן להו בידים והניחא אם נאמר דבכל האיסורים שרי לספות מה"ת והוי רק מדרבנן ניחא דהרי שם הקיפה להברותם אחר חליים וכמו שכתב רש"י שם והרי איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה אבל אי נאמר דהוי מדאורייתא ובניו של ר"ה ע"כ לא היו חולי' שיש בם סכנה דא"כ הכל מותרים להקיפם וכיון דלא היה סכנה היאך מותר איסורא דאורייתא ומוכח כמש"כ הפמ"ג ואין בידי כעת ספר פמ"ג לידע מקורו אם גם הוא הביא ראיה זו או לא ולכאורה הי' אפשר לומר דכמו שכתב בשו"ת אמונת שמואל שהבאנו בסי' י"ד על איסור דלפני עור דאינו רק באיסור דאיכא גם עליו אבל איסורא דליכא עליו לא שייך לפני עור וכמו כן נאמר בהא דאסור לספות לקטן בידים דלא הוי רק באיסור דהגדול המאכיל מוזהר על איסור זה והרי בהני תלתא קראי דמצינו בתורה דאסור לספות בידים הוי כן דדם ושרצים הא הכל מוזהרין וטומאה הא אמרינן אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים ופירושו דהכהנים הגדולים מוזהרים על הקטנים ועי' ביו"ד סי' שע"ג בט"ז וגם מדברי הרא"ש שהבאנו לקמן באות ד' מבואר כן והא ליכא למילף מנייהו לאסור מדאורייתא גם למי שהוא בעצמו אינו מוזהר עליו דהרי חזינן דלגבי איסור לפני עור בכה"ג קיל יותר ואפי' אם נאמר דגם בכה"ג אסור מדרבנן מ"מ הכא דהוי חולה התיר ר"ה אמנם מדברי הרוקח שהביא הש"ך ביו"ד סי' שמ"א דכהנת מעוברת מותרת לכנוס לאוהל המת מטעם ספק ספיקא שמא נפל ושמא נקבה מוכרח דס"ל דגם בכה"ג דהיא אינה מוזהרת מ"מ הוי דאורייתא מדהוצרך לטעם דס"ס דדרבנן הא גם ספק אחד אסור:

(הגה"ה**

*) הנה סברא זו שכתבנו בפנים דהוי מצינן ללומדם במה הצד חדא מתרתי כ' הב"י בשם המזרחי ומש"ה כ' הב"י דהוי ב' כתובים אבל הב"י בעצמו כ' סברא אחרת דהוי מצי למכתב גבי נבילה וטומאה והיינו יודעים חלב ושרצים בק"ו מנבלה והוי סגי בשני פסוקים ומדכתבה התורה חלב ושרצים דא"א ללומדם זה מזה הוי ב' כתובים ולכאורה נראה דשרצים צריך לכתוב דכמו דמשרצים א"א ללמוד בשארי איסורים דשאני שרצים דהוי במשהו כמו כן א"א ללמוד שרצים משארי איסורים דכיון דמנבלה היינו לומדין הרי לא היינו יודעין רק דאסור לקטן כזית אבל במשהו לא היינו יודעין וסברא זו מבואר להדי' בגמר' בחולין דף ק"כ גבי משקין היוצא מהן כמותן ואמרי' דצריך למכתב בשרצים ולא סגי במה דכ' גבי נבלה וחלב וחמץ דה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית יעו"ש וכמו כן הכא הא צריך לכתוב שרצים ומשרצים הא א"א ללמוד בשארי איסורים דהוי רק בכזית וצריך למכתב הני תרתי וליכא שני כתובים והנראה לישב דברי הב"י דבשלמא שם גבי משקין דהוי כמותן גם לענין חיוב מלקות שפיר הוי ס"ד דכמו דבשארי איסורין אינו חייב רק בכזית כמו כן בשרצים ומש"ה כ' שרצים דנדע דבהו חייב גם על מיחויין במשהו אבל בהך דלהזהיר גדולים על הקטנים הא לא הוי רק לענין איסורא גרידא ולא לענין חיוב דודאי דגם המאכיל לקטנים בידים פטור דאע"ג דהכא לא שייך הסברא דאיתא בקידושין דף מג דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מחייב וכמש"כ במק"א מ"מ הא הוי לאו שאין בו מעשה דהרי בנתינה להקטן ליכא איסורא עד שיאכל ואז אין הגדול עושה מעשה ואיסורא הא הוי בכל האיסורין במשהו דחצי שיעור אסור מה"ת ומיושבים דברי הב"י אמנם הא כבר כתב הפמ"ג בפתיחתו לה' תערובת דדעת הרמב"ם דחצי שיעור ע"י תערובת מותר מה"ת אפי' בנתערב חד בחד ונמצא בנבלה אם נתערב פחות מכזית חד בחד ליכא איסורא כלל מה"ת ובשרצים הא אסור מה"ת כל זמן דליכא שיעור ביטול דהא הוי שיעור שלם וצריך לכתוב בשרצים ומש"ה בפנים דדברינו הוי דלהרמב"ם הוי ב' כתובים לא כתבתי רק כסברת המזרחי:)**

[ג] וא"כ יש לישב גם הקושי' מהתוספתא דבנזיר דף מ"ג קאמר ר"ח משמי' דרב נקטע ראשו של אביו אין הכהן מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ופריך מהא דתני' לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה פי' אם בתחילה נטמא לרוב הגוף שוב רשאי לחזור לטמא להאבר הרי דבתחילה הי' רשאי לטמא אע"ג שחסר ומשני ההיא ר' יהודה ושוב פריך מהא דתני ר' אליעזר בן יעקב לה מטמא ואינו מטמא לאיברי' יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת פי' דגם לרוב יוכל הכהן לטמא ומשני ההיא נמי ר' יהודה ורב דאמר כהני תנאי דתניא כו' ובודאי נראה דר"א ב"י חולק על הך דרשה דיבמות דדרשינן אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים ובזה ניחא לן טעמו של רב דס"ל דאפי' בחסר משהו אינו מטמא ולכאורה תיקשה דהא ר"א ב"י קרא קאמר רק רב ס"ל דהפסוק צריך להזהיר הגדולים וא"כ לר"א ב"י ולר"י ליכא בהך דלהזהיר הגדולים על הקטנים רק ב' כתובים וכיון דחדא מאידך לא אתי' שוב ליכא ב' כתובים הבאים כא' כלל ושוב ילפינן מחלב ושרצים דבכל איסורי תורה לא ספינן לי' בידים וגם באיסור נבלה ונאמר דהתוספתא ס"ל כן ומש"ה אמרה להך דרשה דוזבחת ואכלת ומ"מ ניחא הא דשחיטת חשו"ק כשרה אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בפרק ג' מה' אבל הלכה ט"ו כרב דאינו מטמא כשהוא חסר ושוב דרשינן הך אמור ואמרת להזהיר הגדולים והוי ב' כתובים ומוכרח דלא צריך מצווה על השחיטה כלל:

[ד] והנה גם בהא דפסק הרמב"ם דאינו מטמא כשהוא חסר השיג עליו הראב"ד והביא דהאלפס פסק דמטמא כשרובו קיים ועיי' בכ"מ שכתב טעמו של האלפס משום דקיי"ל משנת ר"א ב"י קב ונקי ומש"ה פסק כוותי' דלרוב מטמא והנראה לישב גם בזה דעת הרמב"ם דהנה רב מדייק מדכתיב לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ובברייתא דמביא הגמ' מדייק לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיברי' וע"ש בתוס' בנזיר שהקשו דב' פסוקים למה לי ובודאי נראה דלרב ניחא שפיר הא דצריך ב' מיעוטים דיש לומר דאי לא הוי כתיב רק מיעוט אחד הוי ס"ל כר' יהודה דאין הפסוק ממעט רק דאסור לטמא לאבר א' אבל לרוב מניינו הוי ס"ד דשפיר מטמא כיון דלא חסר אלא מיעוטו ומש"ה כ' הפסוק השני למעט אפי' רובו קיים ולא חסר רק מיעוטו וקושיות התוס' לא הוי רק לר"י ולר"א ב"י דס"ל דאם רובו קיים מטמא ולא ממעט רק לאבר א' דלדידהו למה נאמר ב' הפסוקים ועיי' בתוס' דסוטה דף ג' שהקשו ג"כ קושי' זו וכתבו להדי' דלר"ח משמי' דרב ב' קראי למה וצ"ע דלדידי' הא ניחא כמש"כ והנראה ליישב דלהוי ניחא גם לר' יהודה דלדידי' ליכא ב' מיעוטי כלל דהנה לכאורה קשה הא דאר"ח משמי' דרב לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר דלכאורה ממשמעותא דקרא קדריש לי' וא"כ הרי לאמו כתיבא בקרא ברישא דהכי כתיב כי אם לאמו ולאביו כו' וה"ל להביא הפסוק דלאמו וע"כ נראה דלאו ממשמעותא דקרא דרש דצריך שיהי' שלם רק מיתורא דקרא דס"ל לרב דלאביו מיותר להך דרשה דהנה איתא בתו"כ פרשה אמור יאמר לאמו מה ת"ל לאביו כו' הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו ויאמר לאביו מה ת"ל לאמו ומה אביו שהוא חזקה מטמא לו אמו ודאית לא כ"ש אילו כן הייתי אומר מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה אמו שנתחללה מנין ת"ל כו' ויאמר בנו ובתו מה ת"ל אמו ואביו כו' יכול בנו ובתו הנפלים ת"ל אמו ואביו מה אמו ואביו בני קיימא כו' ונפרש תחילה דברי התו"כ בתחילה קאמר דאי הוי כתיב לאמו ומינה הוי ידעינן אביו לא היינו אומרים אלא אביו ידוע פי' וכגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורין אביו חזקה מנין מש"ה כתיב אביו ושוב פריך דיאמר לאביו ולכאורה מאי פריך הא יש לומר דאיצטריך לאמו כי היכא דלהוי אביו מיותר לגלות על אביו חזקה ואי הוי כתיב לאביו לחודא לא הוי מוקמינן לי' רק באביו ידוע זה אינו דהא קרא סתמא כתיבא ובודאי לא נוקים לקרא דלא איירי רק באופן זה שהיו חבושים בבית האסורים ורק בתחילה קאמר שפיר דאי לא הוי כתיב רק לאמו הא ממילא לא מצינן למילף רק דומי' דאמו דהוי ידוע ולא היינו יודעין אביו חזקה כיון דמאמו הוא דילפת לי' אבל אי הוי כתיב לאביו היינו מוקמינן לי' גם בחזקה כיון דסתמא כתיבא ומש"ה משני דהוי ס"ד מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה ומש"ה נמי בתחילה כשהקשה דלכתוב רק לאמו לא מתרץ דאיצטריך לאביו דאי הוי כתיב רק אמו הוי ס"ד דוקא שלא נתחללה ומש"ה כתיב לאביו כי היכי דלהוי מיותר לאמו דנדע אפי' נתחללה ג"כ, כמש"כ דכיון דהוי כתב אמו סתמא בודאי דהיינו יודעין מי' אפי' נתחללה ורק אי הוי ילפינן לה מאביו לא היינו יודעין רק לא נתחללה דומי' דאביו דלעולם אינו נתחלל ולפי"ז הא קשה לפי האמת דכתיב בנו ובתו ומיני' הא ידעינן גם אביו חזקה מבנו ואמו נתחללה ידעינן מבתו דהא הם איירי בכל גווני כיון דסתמא כתיב ולא צריך הך לאמו ולאביו רק למעט נפלים וא"כ לכתוב רק אמו או אביו לחודא ולמה צריך תרווייהו וצ"ל כיון דחדא מוכרח לכתוב למעט נפלים כתב תרווייהו דאל"ה הוי ס"ד דלא בא למעט נפלים רק בא למעט חדא מהני תרתי דאי הוי כתיב רק אמו לא היינו אומרים דבא למעט נפלים רק בא למעט חזקה וגלי לן דבנו ובתו איירי רק בידוע וכן אי הוי כתיב רק אביו הוי ס"ד דבא למעט נתחללה ומש"ה כתיב אמו ואביו וידעינן מיני' גם חזקה וגם נתחללה ולמה כתבינהו כלל וע"כ בא למעט נפלים וא"כ איצטריך כל הפסוקים ושוב לא מיותר להך דרשה דבזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר והנה בהך סברא שכתבנו דאי הוי כתיב בנו ובתו ואמו הוי ס"ד דאמו באה למעט חזקה לכאורה י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי דהא בחולין דף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ודלמא לאו אביו הוא ודחי דלמא בהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ומשני אפ"ה אין אפוטרופוס לעריות הרי דס"ל להגמר' דאביו ידוע לא משכחת לה כלל ולעולם הוי באביו רק חזקה גרידא וילפינן מיני' דבעלמא אזלינן בתר רובא וגם מכה אביו חזקה הורגין ולא אמרינן דרק בהיו חבושין חייבו הכתוב להמכה וע"כ הטעם כיון דגם בחבושין לא הוי ג"כ ידוע והוי רק רובא וחזקה לחודא וזה הא איכא גם באינם חבושין ושוב אין לחלק בין חבושין לאין חבושין וכן הוא בשו"ת הרשב"א דאביו ליכא כלל ידוע דאין אפוטרופוס לעריות וא"כ הא הדר קשה דלכתוב רק בנו ובתו ואמו והיינו יודעין דאמו בא למעט נפלים דלא הוי מצי למימ' דאמו באה למעט חזקה דצריך דומיא דאמו דוקא בידוע דהא בבנו ובתו לא משכחת לה כלל דיהי' דומי' דאמו וע"כ הוי למעט נפלים ובשלמא לאביו לחודא לא הוי מצי למכתב דהוי ס"ד דבא למעט נתחללה ומש"ה צריך למכתב לאמו אבל אמו לחודא הא הוי מצי למכתב ואייתור לאביו ומש"ה דרש לי' רב למעט חסר ומיושב הא דלא הביא רב הך דלאמו דרק לאביו מיותר לי' להך דרשה ולהתו"כ נאמר דס"ל כר' ישמעאל דבנדה דף ל' קאמר ר' ישמעאל דיצירת הזכר למ"א ושל נקבה לפ"א וחכ"א אחד זה ואחד זה לפ"א וקאמר ר"י מעשה בקליפטורא מלכת יון שנתחייבו שפחותי' הריגה ובדקו ומצאו זכר למ"א ונקבה לפ"א אמרו לו אין מביאין ראיה מן השוטים מ"ט הך דנקבה אייתורי ארבעין יומין והדר איעבר ור' ישמעאל לשומר מסרינהו ורבנן אין אפוטרופוס לעריות הרי נראה דר"י לא ס"ל הך סברא ומש"ה הוי ס"ד שפיר מה אמו בידוע אף בנו בידוע וצריך למכתב אביו וא"כ רב ס"ל כרבנן דאין אפוטרופוס ואייתור לי' לאביו ואיכא ב' מיעוטי ומש"ה ידע דגם ברובו קיים וחסר רק אבר א' אינו מטמא לו ור' יהודה ס"ל כר' ישמעאל ועיין בכריתות דף י' ולדידי' לא אייתור לאביו כלל וליכא רק חדא מיעוטא דלה יטמא ומש"ה מוקים ליה רק דאינו מטמא לאבר וא"כ אנן הא קיי"ל כרבנן דאין אפוטרופוס לעריות ושניהם יצירתן לפ"א ויש לנו לפסוק כרב דאינו מטמא לחסר ונהדר לדידן דהרמב"ם פוסק דאמור ואמרת בא להזהיר גדולים על הקטנים ומש"ה הוי ב' כתובים הבאים כא' ומותר לספות לו נבלה בידים ומוכרח דלא צריך בר זביחה והתוספתא דחולין אתי כר"א ב"י דדרש הך ואמרת להוסיף טומאה דמותר לטמא לרוב בנין ומנין. אמנם ראיתי להרא"ש בפירושו לה' קטנות שכתב וז"ל ולכך שינה עליו הכתוב דבכל מקום כתיב בני אהרן הכהנים והכא כתיב הכהנים בני אהרן להזהיר הכהנים על בני אהרן וא"כ אין זה תלוי בזה וגם ר"א ב"י דדרש לי' בנזיר להוסיף טומאה מ"מ שפיר דרש הך דרשה דיבמות אמנם הרמב"ם אינו משועבד לזה ואיהו מפרש כמשמעותא דמלשון אמור ואמרת דרשינן ביבמות להזהיר הגדולים שיאמרו לקטנים ושפיר י"ל דר"א ב"י לא דרש לי' ואתיא התוספתא כוותיה דידיה: