שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן מה

סימן מה

יבאר קצת בדיני ארבע אמות וגם קצת בדיני חצר.

בגיטין דף ע"ח תנן היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומפרש שם רב ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כו' ה"ד מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם עומדים בארבע אמות ופריך הגמרא ולחזי הי מנייהו קדים וכי תימא דאתי תרווייהו בהדדי והא אי אפשר לצמצם, והנה יעויין בתורת גיטין שהקשה דנוקים מחצה על מחצה דהיינו שמקודם עמד באותו מקום אחר לגמרי וזכה בהד"א ואח"כ באו לכאן הבעל והאשה דבשעת ביאתם הא לא קנו כלל דהד"א הם של פלוני ואח"כ הלך הראשון משם דקנו שניהם בבת אחת ומקושי' זו הוכיח התו"ג דאע"ג דבתחילה בא לשם אדם וזכה הוא בכל הד"א מ"מ זהו רק בדבר הנוגע לו כגון במציאה דאין השני הבא אחריו זוכה בה אבל בדבר שאין נוגע להראשון כלל הבא אחריו זוכה באלו הד"א גם בעוד הראשון עומד שם שיהי' נחשב כחצר שלו לנגד שלישי הבא אחריו ומשו"ה מקשה שפיר ולחזי הי מנייהו קדים, וכן הוא בגליון המשניות להגאון רע"א ז"ל זיע"א, ועיין עוד בתורת גיטין שם שסיים דכמו דחזינן כאן לענין גט כמו כן הוא במתנה דאם ראובן עומד בסימטא וזכה בהד"א שלו ואח"כ בא שמעון לתוכם דיכול לוי להקנות לשמעון מתנה ע"י הד' אמות ואע"פ שראובן עומד עדיין שם דכיון דאין לראובן שום שייכות להמתנה ואינו יכול לזכות בה אינו מעכב על שמעון ולדבר זה נעשים הני ד"א עצמן חצירו של שמעון, וכל זה הוא דלא כדברי הבית שמואל בסימן קל"ט ס"ק כ"ג שכתב להיפוך מזה:

והנראה דכל קושייתם אינו רק לדעת הפוסקים דס"ל . דגם לענין גט לא מהני ארבע אמות רק בסימטא וצידי ר"ה במקום שמהני ד"א לענין מציאה ואע"ג דתנן במשנה היתה עומדת בר"ה ס"ל דהוא לאו דוקא וכמו שכתבו התוס' בגיטין שם בד"ה ר' יוחנן בתי' השני יעו"ש, אבל לדעת הפוסקים דבגט מהני ארבע אמות גם בר"ה וכלשון המשנה ואע"ג דבב"מ דף י' ע"ב אמר רב ששת דבר"ה לא תקינו רבנן ד"א. ולדידהו בע"כ ההכרח לומר דבגט הי' תקנה אחרת משום עיגונא ותיקנו חכמים שתזכה בגט אם הגיע לד"א שלה גם בר"ה וע"ש בחידושי הרשב"א ולדידהו הכי ניחא קושי' הגמרא דפריך כיון דבמשנה תני ר"ה א"כ הא פשיטא דגם אם מקודם לשניהם עמד אחר שם דאינו מעכב כלל כיון דאין לו שום זכות בארבע אמות בר"ה כלל דרק לענין שתתגרש בהו לחוד הי' התקנה והא דאמר קרוב לו אינה מגורשת אע"ג דע"כ איירי דאחריו נכנסה האשה תוך הני ד' אמות עצמן וכמו שכתב הרא"ש ואפ"ה הבעל מעכב עליו ואע"ג דאיהו אין לו שום זכות בר"ה זהו רק בבעל דלא תיקנו חכמים שתתגרש ע"י ד"א אם הוא קדם ונכנס לשם דהרי הוא דבר הסותר את עצמו דהאיך תזכה את הגט מן הבעל ע"י הד"א שהוא קדם לכנס לתוכן אבל אדם נכרי הקדום הא פשיטא דאינו מעכב על ידי האשה כיון דהוא בר"ה אבל בסימטא שמי שקדים לשם זכה בהם וחשיבא חצר שלו לענין לקנות בהם מציאה ומקח וממכר שפיר י"ל כהבית שמואל דאם אח"כ באה האשה לתוכן דלא מהני לה גם לענין גט, וס"ל להגמרא לדוחק לומר דהך בבא דמחצה על מחצה לא קאי על ר"ה וקאי רק על בסימטא או בצידי ר"ה דס"ל דכיון דבמשנה תני ר"ה בהדי' ותני בה מחצה על מחצה מסתמא גם בר"ה' משכחת לה האופן. שיהי מחצה. על מחצה ופריך ונחזי הי מנייהו קדים והנה גם אם לא נקבל כל זה ונאמר דמהא' דלא משני דמחצה על מחצה משכחת לה בסימטא ובאופן שהי' אחר עומד שם ונוכיח מזה דבגט מהני גם בכה"ג מ"מ מה שהוסיף עוד התו"ג דהשני יכול לזכות גם במתנה ע"י הני ד"א הדומה לגט יש לפקפק בזה טובא ולכאורה לא דמי כלל מתנה לגט, דהא עיקר הטעם שתיקנו ד"א הוא משום דלא ליתי לאנצוי' וטעם זה הא לא שייך רק במציאה לחודא ולא במקח וממכר או מתנה [וזהו הטעם של קצת פוסקים המובאים בש"ך חו"מ סי' רמ"ג דס"ל דבמקח וממכר באמת לא מהני ד"א כלל], והחולקים ס"ל דגם במו"מ מהני על כרחך טעמם דכיון דתיקנו חכמים ד"א שיהיו כחצירו משום מציאה ממילא הוא חצירו לכל הדברים ומהני גם למכירה ומתנה וכמבואר בירושלמי שהביאו הפוסקים אם זוכה במציאה שאינה מדעת אחרת מתנה שהיא מדעת אחרת לא כ"ש, ועכ"פ עיקר התקנה הי' משום מציאה ומתנה תלוי במציאה. אבל הא דמהני גבי גט ד"א הרי. בע"כ הוא תקנה אחרת מיוחד בגט בפני עצמו ואינו תלוי כלל במציאה להני פוסקים דבגט מהני גם בר"ה משא"כ במציאה וא"כ אין ראיה מגט למתנה דאע"ג דנאמר דבגט מהני גם בזה האופן דקדם אחר לעמוד שם מ"מ י"ל דגט שאני דאינו תלוי כלל בקנין של מציאה דהרי מי"ז שעמד איש אחר שם מקודם ואין האשה יכולה לזכות שם מציאה מ"מ לא גרע לדידה מאלו הי' ר"ה ממש דג"כ לא מהני שם לענין מציאה ומ"מ מהני לגט. אבל לענין מתנה דעיקרו מה דמהני הוא רק משום דחכמים עשוהו כחצירו למציאה כדי דלא ליתי לאנצוי' שפיר י"ל דכל שקדם אחר וזכה בהם לענין מציאה שוב אין השני זוכה בהם גם מתנה אע"ג דאין להראשון שום שייכות להמתנה. אמנם להפוסקים דס"ל דגם בגט לא מהני' ארבע אמות רק בסימטא כמו במציאה פשיטא דהוכחת התו"ג חזקה היא מדלא משני שקדם שם אחר מוכרח דכיון דאין להראשון שייכות בו זוכה היא בהם וגם לענין מתנה נראה כהתו"ג דהשני זוכה בה דלהני פוסקים הרי גט ומציאה תקנה א' להם ולדידהו אין לנו שום סברא לחלק בין גט למתנה:

והנה גם במציאה יש לחקור אם זה שבא ראשון אמר מפורש שאינו רוצה לזכות בהמציאה אם זוכה בה השני וע"פ הסברא נראה דלהני פוסקים דמוכרח דבגט. ומתנה זוכה השני ונמצא דאין הראשון מעכב על השני רק במה שנוגע לו אבל במה שאינו שייך לו הרי הוא חצירו של השני א"כ גם במציאה אם הראשון אינו רוצה לזכות בה זיכה השני. אמנם א"כ קשה מהא דב"נ דף יו"ד ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ופריך דיקנה הראשון בד' אמוו ומשני כיון דנפל גלי דעתא דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"נ לא ניחא לי' דליקני וא"כ קשה כיון דהראשון סילק זכות. של ד"א במציאה זו הרי קונה השני ע"י ד"א ולמה תני' והחזיק בה הי' למתני רבותא יותר דכשבא השני לתוך ד"א קנה ומוכרח דאע"ג דאין לו זכות של הד"א במציאה זו מ"מ כיון דעדיין עיקרם הם שלו לענין מציאה אחרת אם תפול שמה שוב אין השני יכול לזכות בהם גם במציאה זו ולכאורה היא סתירה להני פוסקים דלדידהו מוכיח דגם בכה"ג מהני במתנה וגט.,

והנה גם זה יש ליישב דהרמב"ם פרק י"ז מה' גזילה ואבדה כתב וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואם נפל שם מציאה. הרי הוא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל שדה וגינה וכיוצא בו אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדיי זכה בה ואם אינו עומד או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדיי כל הקודם בה זכה בה. הכי דמצריך באינו משתמר שיהיה עומד וגם אומר. והטעם לדבריו משום דמפורש כן במשנה ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי זכה לו ומוקי לה בגמרא באינו משתמר ודוקא שהי' עומד בצד שדהו. אמנם התוס' שם כתבו דהך ואמר הוא לאו דוקא דלא בעי אמירה כלל וראייתם מהא דאיתא גבי ד' אמות וכיון דתיקנו לי' רבנן כי לא אמר מה הוי. ועיין במ"מ שכ' לתרץ דרק בחצר מצריך הרמב"ם אמירה ולא בד"א כיון שיכול לשוח וליטלה לא בעי אמירה וע"ש בכ"מ שכ' טעם אחר על הא דעדיף ד"א מחצר. ולכאורה יש ליישב דעת הרמב"ם בפשיטות דאינו מחלק בין ד"א לחצר כלל, דהרי גם הרמב"ם הא לא מצריך אמירה רק באינו משתמר אבל במשתמר מודה דאינו צריך וכמש"כ הש"ך סי' רס"ח ס"ק ד'. והרי מבואר כמעט כן להדי' ברמב"ם שם דבמשתמר קונה חצר שלא מדעתו. ובאינו משתמר צריך שיעמוד, ויאמר. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם פרק ט"ו מה' גזילה שכ' המוצא בחנות על התיבה כו' ה"ה של מוצאה והא דלא קנאה בעל החנות לפי שאינו משתמר ואע"פ שהבעלים עומדים בתוכה צריך לומר' תקנה לי חנותי הרי כ' להדיא דמש"ה לא קנה החנווני משום דאינו משתמר וצריך. אמירה וס"ל להרמב"ם דאין שום חילוק בין ד"א לחצר ובמשנה דראה, אותן רצין דאיירי באינו משתמר תני ואמר זכתה לי אבל לעיל בסוגיא דד"א דמשני דמשו"ה לא קנה מי שנפל עלי' בד"א משום דלא אמר פריך הגמרא שפיר כי לא אמר מה הוי דהרי הוא, מונח על המציאה ה"ה משתמרת היטב על ידו ומש"ה לא בעי אמירה כלל. אבל השני שבא אח"כ הרי לו אין המציאה משתמר לגבי הראשון המונח עלי' ומחזר אחרי' ללוקחה לדידי' לא מהני ד"א בלא אמירה ומש"ה תני והחזיק בה דבד"א אינו קונה דאיירי בלא אמר אבל אם היה אומר הא י"ל דהשני הי' קונה בד"א כיון דהראשון שש סילק זכותו של ד"א ממציאה זו:,

ואדרבה בזה יתיישב הסוגי' יותר. דבתחילה משני הא דלא קנה הנופל בד"א הב"ע דלא אמר אקני ופריך כיון דתיקנו רבנן כי לא אמר מה הוי. ומשני כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דלתני בד"א לא ניחא ליה דלקני. ולכאורה הדר בו מתי' הראשון ומודה דלא בעי אמירה ורק משום דנפל גרע ולכאורה ה"ל לומר אלא כיון דהדר בו לגמרי מטעם הראשון [וקצת י"ל כיון דגם בנפל אם הי' אומר שיקנו לו הד"א היה קונה נמצא דהחסרון הוא מה שלא אמר ונפל ואיכא גילוי דעת ומש"ה לא אמר אלא אבל עיקר החסרון למסקנא הוא משום דנפל ולא משום דלא אמר]. אבל לפי מש"כ אתי' ברווחה דלא הדר בו כלל מתירוץ הראשון ושני התירוצים צריכין דמה דהראשון לא קנה אע"ג דאצלו הוא משתמר ולא בעי אמירה הוא משום דנפל ואיכא גילוי דעת והאי דאין השני קונה בלא החזיק בה הוא משום דלא אמר דאצלו הא אינו משתמר. ועוד י"ל בפשיטות להרמב"ם דבאמת הא דהשני קונה עיקר קנייתו הוא ע"י ד"א והוא דנקט והחזיק בה הוא כדי שיהיה משתמר להשני נגד הראשון שלא יוכל לתוקפה ממנה ומיושב הלשון והחזיק בה דהכוונה שתקף במקצתה בחוזק שלא יוכל הראשון לקחתה וקונה השני ע"י ד"א בלא אמירה דידי' ועכ"פ אין כאן סתירה כלל:

אמנם להחולקים על הרמב"ם וס"ל דגם באינו משתמרת . לא בעי אמירה לדידהו הא מוכרח דאין השני יכול לזכות ע"י ד"א אע"ג דהראשון סילק זכותו ממנו וכבר נתבאר לעיל דלהני פוסקים דס"ל דגם בגט לא מהני רק בסימטא לדידהו מוכח דבדבר שאין להראשון שייכות בו השני זוכה בה ולכאורה הם סותרים זה את זה ולתלות הני שני מחלוקת הפוסקים חדא באידך ולומר דמאן דס"ל הא לא ס"ל הא מלבד דהוא דוחק גדול עוד זאת דהרי התוס' והרא"ש כתבו בגיטין דהך דגט איירי רק בסימטא ולא בר"ה ובב"מ כתבו התוס' והרא"ש דהא דתני ואמר זכתה לי שדיי הוא לאו דוקא דלא בעי אמירה ולדידהו הרי צריך להבין מדוע בגט מהני גם בשקדם אדם אחר ובמציאה גם כשסילק הראשון זכותו לא מהני:

והנראה החילוק בזה דבגט ומתנה הרי אין צריך האשה והמקבל לזכות בהם רק מן הבעל או הנותן ומש"ה כיון שאין להראשון שום שייכות בהם שפיר קונה האשה או המקבל אע"ג דהם באו אח"כ דלגבי הבעל והנותן חשיבא הד"א שלהם אבל במציאה הרי לכל העולם יש בה זכות זה מה דרשאים ויכולים לזכות בה וכשבא האחד וזוכה בה הרי בזכייתו מפקיע לכל העולם את הזכות שהי' להם בה והרי בב"מ חשבינן מגביה מציאה לחבירו דהוא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מה דאחרים היו יכולים לזכות בה נמצא זה השני הרי צריך בזכייתו להפקיע מהמציאה וגם הזכות הזה שיש להראשון בהמציאה והרי הראשון לא סילק מהמציאה זה הזכות דהרי רוצה ומחזר אחרי' לקנותה ומש"ה אע"ג דסילק בנפילתו הזכי' של הד"א מ"מ הרי עיקר הזכות שיש לו מקודם בה דהיינו הרשות לזכות בה הא לא סילק וא"כ במה יפקיע השני מן הראשון זה הזכות ע"י הד"א דהא עיקר הד"א הם של הראשון והרי לא עדיף מחצר השותפין דאין קונין בה זה מזה וכיון דאינו יכול להפקיע זכותו של הראשון ממנה הא ממילא לא זכה בה כלל והרי הוא הפקר לכל אדם ומש"ה מצריך המשנה דהשני יחזק בה, ואין הכי נמי דאם הראשון הי' אומר מפורש שאינו רוצה כלל לזכות בהמציאה והי' מסלק ממנה כל הזכות שלו דהבא אחריו י"ל דזוכה בה ע"י ד"א:

ובסברא הנ"ל יצאה הלכה חדשה דבחצר השותפין שאינה משתמרת דלגבי מציאה בעינן שיהי' עומד בצד חצירו והי' אחד מן השותפין עומד בצידה והשני לא עמד ונפלה שם מציאה דלפום רהיטא הי' נראה דזה העומד קנאה כולה. ולפי מה שנתבאר דבמציאה צריך הזוכה לעשות הזכי' מן כל העולם הזכות שיש להם בה שיכולים לזכות בה וא"כ במה יפקיע זה העומד זכות מן חבירו ע"י החצר כיון דהחצר הוא של שניהם ונהי דהשני אינו יכול לזכות בה ע"י החצר כיון שאינו עומד מ"מ גם העומד אינו זוכה בה ע"י חצר ונשאר הפקר וכל הקודם להגביה זוכה בה ועיין בקצוה"ח סי' ר"ס:

בהגהות מרדכי ב"מ פרק א' הקשה אהא דאמר בגמרא דבר"ה לא תיקנו ד"א מהא דגיטין היתה עומדת בר"ה קרוב לה מגורשת ומפרש שם דהיינו תוך ד"א שלה וכ' דרבינו ברוך תי' דבדעת אחרת שאני וכן הוא בהגהות מיימוני בפרק י"ז מה' גזילה ואבידה הובאו דבריהם בב"ש סי' קל"ט ולפום ריהטא נראה דהם ס"ל כן גם במכר ומתנה דקונה גם בר"ה. אמנם בודאי אי אפשר לומר כן דהא עיקר התקנה של, ד"א היה במציאה כי היכא דלא ליתי' לאנצוי' ומש"ה ס"ל לקצת פוסקים דבמכר ומתנה לא מהני כלל ד"א, וגם להחולקים עליהם ע"כ ס"ל דכיון דראו חכמים לתקן במציאה תיקנו גם במתנה וכמו שהובא בחו"מ סי' רמ"ג דברי הירושלמי דיליף לה בק"ו אם תיקנו במציאה דליכא דעת אחרת היכא דאיכא דעת אחרת לא כ"ש כלומר שלא נראה לחכמים לגרע כח מתנה מכח מציאה משום ק"ו' אבל עיקר טעם והתקנה הרי הי' משום מציאה והאיך נאמר דגם במקום דלא תיקנו במציאה ובר"ה יהיה מהני במתנה ובודאי דקשה לומר דס"ל לר"ב דכמו דבסימטא הוצרכו לתקן במציאה ובשביל זה נעשים חצירו גם לענין מתנה כמו כן כיון דתיקנו היכא דאיכא דעת אחרת גם בר"ה משום גט מהני ג"כ בכל דבר דאיכא דעת אחרת גם בר"ה דהרי חזינן מהירושלמי להדי' דגם בדעת אחרת לא למדו אלא ממציאה, והנראה דהא דבגט מהני גם בר"ה זה לא הוקשה לר"ב כלל דגט אינו תלי' כלל במציאה דהי' תקנה בפני עצמו לא משום מציאה וכמבואר בחידושי הרשב"א דבגט הי' התקנה משום עיגונא ורק דהוקשה לר"ב עיקר הסברא מדוע במציאה דראו חכמים לתקן ד"א לא תיקנו בר"ה ובגט תיקנו גם בר"ה ועל זה תי' דדעת אחרת שאני דהא הטעם דלא תיקנו בר"ה הוא משום דאין לכל אחד ד"א מבוררים וכל א' נכנס לתוך של חבירו וזהו אינו חסרון רק בדבר דהכל שייכים בו כמו מציאה אבל גט דהוא דעת אחרת מקנה והרי אין דעתו להקנות הגט רק למי שרוצה להקנות ומה שעומדים שם אנשים נכרים אינו חסרון כלל לזה ומשו"ה תיקנוהו חכמים גם בר"ה אבל עיקר התקנה הוא רק משום עיגונא ואין מדבריו שום ראיה דיסבור דגם במתנה מהני בר"ה:

בחו"מ ס"י ר' הביא הש"ך בס"ק ד' מש"כ הרשב"א והר"ן הא דהוצרכו לתקן במקח וממכר משיבה והרי יכול להקנות לו בארבע אמות ותי' דד"א לא מהני רק אם החפץ בא לשם אחר שזה הקונה כבר זכה בהד"א אבל אם החפץ קדם להיות באותו מקום הרי המקום קנוי לבעל החפץ וכתב על זה הש"ך דלא כתבו כן רק במקח וממכר או מתנה אבל במציאה גם אי הי' מונח שם מקודם זוכה בה כדמוכח בב"מ דף יו"ד, והנה במציאה של הפקר גמור ודאי מוכרח כן מהא דפריך שם על הא דנפל על הפיאה דיקנה לו בד"א וגם דהא א"צ לראיה כלל דהא אין לה בעלים שיהיה קנוי להם המקום וכן הוא להדי' בשיטה מקובצת שם. ועיקר חידושו של הש"ך לא נצרכה רק במציאה של ישראל שיש לה בעלים עד שיתייאש ממנה ויזכה בה אחר אבל קודם לכן הרי יש לזה החפץ בעלים ובזה הא יש מקום לומר כיון דבעת נפילת החפץ על המקום קודם שנתייאש הרי נקנה המקום להבעלים וא"כ י"ל דגם אחר שנתייאשו הבעלים ממנה לא קנו לו הד"א לפי מה שנתברר בדברי האחרונים דביאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וממילא כל שלא זכה בה אחר המקום קנוי להבעלים ויש מקום להסתפק דלא מהני בו ד"א דכל זמן שלא יזכה אחר בהמציאה עצמה המקום קנוי להבעלים ומסוגי' הגמרא הא אין ראיה לזה דבפיאה הא הוי' הפקר גמור ובו שפיר פריך דיקנה בד"א. וצ"ל דמה שכ' הש"ך כדמוכח בב"מ כוונתו על הא דפריך שם בראה את המציאה ונפל עלי' דיקנה בד"א ואמאי לא משני דאיירי באבידה שיש לה בעלים. והוכחה זו הא ודאי דיש לדחותה דקושי' הגמרא דהמשנה נקטה סתמא ובודאי דאיירי בכל האופנים וגם במציאה של הפקר גמור ובזה מקשה דיקנה בד"א ואפילו לפי מה שכתבנו בסימן דלעיל דלרבא גופה דמקשה דיקנה בד"א ע"כ איירי המשנה במציאה של אבידה ולא בשל הפקר מ"מ מקשה שפיר דהא ודאי דהרשב"א לא כתב סברתו דהמקום קנוי להבעלים רק בסימטא שיש לאדם רשות להניח שם חפציו אבל בר"ה דודאי גם הרשב"א מודה דאין המקום קנוי לו כיון דאין לו רשות להניח כליו שם וכ"כ בקצוה"ח דהרשב"א לא כתב רק בסימטא וכן כתבו התוס' להדי' במס' קידושין דף כ"ח בתוס' ד"ה בהמה דבר"ה ודאי, דאין המקום קנוי לו ומש"ה מקשה שפיר דיקנה לו ד"א אם המציאה בר"ה ותדע דהא רב ששת משני שם דבר"ה כיון דדחקי בה רבים לא תיקנו בה ד"א הרי להדי' דכל הקושי' היה רק על ר"ה, ואדרבה בזה יתישב יותר הסוגי' דמשני ר"ש דבר"ה לא תיקנו ד"א ולפום רהיטא נראה דר"ש משני דהמשנה איירי רק בר"ה ולפי זה ניחא שפיר דהמשנה איירי בכל מקום ורק דבסימטא וצידי ר"ה לא הקשה כלל דבמקום קנוי להבעלים וכל הקושי' היה רק דאם הוא בר"ה יקנה בד"א ועל זה משני ר"ש דבר"ה לא תיקנו ד"א, אמנם הרי לר"ש ע"כ לא איירי המשנה בכל האופנים דהרי בסימטא ובמציאה של הפקר גמור הא לדידיה באמת קנה הנופל עלי' ע"י ד"א ולא איירי המשנה רק בר"ה או גם בסימטא ואבידה וא"כ לדידיה קשה דהי' יכול לאוקמא בסימטא ובאבידה כיון דבלא"ה לא איירי בכל גווני ומזה מוכח כהש"ך דגם באבידה שיש לה בעלים מהני ד"א: