שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן מ

סימן מ

הערה בדמי קרקע אם דינם כקרקע או לא

בב"מ דף ה' פריך הגמרא למ"ד הילך פטור למה איצטריך קרא למעט קרקע משבועה ומשני כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, אי נמי כגון שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, וכתבו התוס' דהך תי' השני אתי' רק כמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דלמ"ד פטור הרי בכה"ג גם בכלים וכלים פטור, ולכאורה יש לעיין למה אמר הגמרא כלל לתירוץ השני דאינו אליבא דכו"ע כיון דבתי' הראשון מתורץ לכו"ע למה למהדר ולהמציא עוד תי' מה דתלוי בפלוגתא וצ"ע, והנה בהא דמתרץ כגון שחפר בה בורות כו', נחלקו השיטות דהרמב"ם בפרק ה' מהלכות טוען כתב דאם תבעו חפרת בשדה שלי שתים והוא אומר לא חפרתי אלא אחת דאין עליו שבועה דאורייתא דס"ל להרמב"ם בדמים הבאים מקרקע דינם כקרקע, ואיהו מפרש הא דמשני כגון שחפר בה בורות היינו שהתביעה וגם הכפירה שביניהם הוא במנין החפירות, והראב"ד בהשגות כתב דזה אינו רק כשתובעו למלאות החפירות אבל אם תובעו הדמים מה שנפחתה שדהו ע"ז חייב שבועה דאורייתא דס"ל דדמי קרקע אינם כקרקע רק חשיבא מטלטלים אבל בעיקר פירושה של הסוגי' גם הוא מפרש כהרמב"ם דהסיכסוך שביניהם הוא במנין החפירות רק הראב"ד מוקים לה בתובעו למלאות החפירות דאז הוא תביעת קרקע ממש, ועכ"פ לדידהו אתיא תירוץ הראשון אליבא דכו"ע, אמנם הרשב"א והר"ן פירשו שחפר בה בורות היינו בשדה אחת כופר בה לגמרי ובהשני' שהודה חפר בה בורות ומודה שחפר ומשו"ה אינו הילך כיון דהודה דצריך עוד לשלם והא דפטור הוא משום דהכפירה הוא קרקע אבל ההודאה ס"ל דהוא מטלטלים דגם הם ס"ל כהראב"ד דדמי קרקע מטלטלים הם, ועיי' במ"מ שכתב דיש מקום לפרש כן רק הקשה על זה דא"כ הוא ממש תירוץ השני שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות וכתב דיש לדחות קושי' זו, ועכ"פ להרשב"א והר"ן נראה דשני התירוצים הוא רק כמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה בא' מהן חייב ועיי' מש"כ לקמן אי"ה:

והנה לדעת הרמב"ם יש מקום לישב דשני התירוצים מוכרחים לאומרם. דהנה הגם דהרמב"ם ס"ל דדמי קרקע הם כקרקע מ"מ גם הוא מודה דעל פי סברא החיצונה חלוק הרבה דמי קרקע מקרקע ממש ונהי דס"ל דהם אינם דומים למטלטלים שעיקרם מטלטלים אבל הא ודאי דגם ממש כקרקע אינם ע"פ הסברא וחלוק ומובדל הוא משני הצדדים ומכל מקום לענין הדין הם כמו קרקע דכמו דממעטינן מכלל ופרט דפקדון ותשומת יד קרקע כמו כן אימעוט דמי קרקע דגם הם אינם דומין להפרט דפקדון ותשומת יד דהוא מעיקרו מטלטלים ממש וכל זה הוא אי דרשי' כלל ופרט ובעינן לענין שבועה שיהיה דומה להפרט ממש, אמנם הרי כתבו התוס' בב"מ דף ד' בד"ה אין נשבעין וכ"כ בכמה דוכתא דגם לר"ע ור"מ דדרשי ריבה ומיעט ולדידהו הא אין למעט מני' רק שטרות ולא קרקע דגם הם מודים דאין נשבעין על הקרקעות דיש להם שום מיעוט למעט קרקע משבועה ולדידהו גם הרמב"ם מודה דאין למעט מני' רק קרקע ממש כיון דליכא רק מיעוט אחד די לנו למעט רק קרקע ממש דמסתבר יותר ומנ"ל למעט מני' גם דמי קרקע והוא סברא נכונה וברורה. וזה ג"כ הטעם דמאן דס"ל כלל ופרט ממעט מני' גם עבדים משום דהוקשו לקרקעות וגם על עבדים אין נשבעין וכתבו התוס' דלר"מ דדריש ריבה ומיעט אע"ג דגם הוא מודה דאין נשבעין על הקרקע מ"מ על עבדים ס"ל דנשבעין ולכאורה אינו מובן מהו החילוק דלרבנן ממעטינן גם עבדים ולר"מ לא ולפי הנ"ל ניחא שפיר דאע"ג דעבד הוקש לקרקע מ"מ הרי ודאי חלוק הוא הרבה מקרקע ורק דמאן דממעט קרקע משום דבעינן כעין הפרט אימעוט עבדים ג"כ דאינו דומה להפרט דהא הוקש לקרקע לכל דיניו אבל מאן דדריש ריבה ומיעט דלא צריך שיהיה כעין הפרט ורק דיש מיעוט אחד אין למעט מני' רק קרקע לחודא ולא עבדים, והנה הא דמקשה הגמרא למ"ד הילך פטור למה לי קרא למעט קרקע הרי קושיא זו אזיל לכו"ע דלר"ע ור"מ דיש להם קרא יתירא למעטו הרי הקושי' הוא בפשיטות דלמה צריך הפסוק למכתב, וגם לרבנן דלדידהו ליכא קרא יתירא למעט רק מכלל ופרט והוא אינו מיותר דהא איצטריך למעט עוד דברים דאינם הילך כמו שטרות ועבדים מ"מ הרי הסבירו התוס' דהקושי' הוא על המשנה דלמה הוצרכה המשנה למעט קרקע מכלל ופרט אבל עכ"פ הרי לר"ע ור"מ הרי הקושי' יותר חזקה, ועל זה משני כגון שחפר בה בורות דלהרמב"ם פירושו דהיינו דמי. קרקע ולרבנן הא ודאי מתורץ בזה דלדידהו הא גם דמי קרקע אימעוט מני', וגם לר"ע ור"מ מתורץ היטב דאע"ג דכתבנו דלדידהו לא ממעטינן מני' דמי קרקע הרי זה אינו רק אם נצרך המיעוט על קרקע ממש אין למעט מני' גם דמי קרקע אבל השתא דפריך דקרקע לא צריך מיעוט הא בע"כ אייתור המיעוט לדמי קרקע, אמנם הרי אכתי איצטריך המיעוט גם לקרקע עצמה וכגון שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים ושוב אין למעט מני' גם דמי קרקע וצריך לומר דתי' הראשון אזיל אליבא דמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה באחד מהן פטור ומשו"ה אייתור המיעוט למעט דמי קרקע, אבל למ"ד טענו חיטים ושעורים חייב ולדידי' ליכא למעט מני' דמי קרקע דהא איצטריך למעט קרקע ממש וכגון שהודה בכלים ומשו"ה אמר הגמרא לתירוץ השני דלהך מ"ד איצטריך להודה בכלים דדמי קרקע לא אימעוט מני' והני שני תירוצים אינם מחולקים כלל ושניהם תירוץ אחד הם דמשני דאיצטריך או לחפר בה בורות וזהו אליבא דמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה בא' מהן פטור או לטענו כלים וקרקע וזהו למ"ד דהודה בשעורים חייב ושני התירוצים מוכרחים להאמר אליבא דר"ע ור"מ דדרשי' מיעוט וריבוי:

הראב"ד בהשגות כתב דהא דכשחפר בה בורות חשיבא תביעות קרקע הוא דוקא כשתבעו למלאות החפירות אבל. אם תובעו דמי הפסד החפירות הוא מטלטלים והרי הוא כאומר חבלת בי שתים והוא אומר אחת וכתב הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ח שהראב"ד נתכוין בראייתו להא דתנן בפ' כל הנשבעין גבי נחבל ר' יהודה אומר עד שיהיה שם הודאה במקצת כיצד אומר חבלת שתים והוא אומר אחת והאו"ת דחה ראי' זו דהכי כתב הר"ן שם דגם ר' יהודה לא מצריך שיהיה שבועת התורה ממש רק מצריך שיהי' כמו מעין שבועת התורה וגם הילך חייב שם וא"כ גם אם ע"פ עיקר הדין הוא קרקע ניחא והנראה ברור דהראב"ד לא נתכוין לראי' זו מהמשנה כלל רק כתב דבתבעו דמי החפירות דינו שוה כמו חבלת שתים דבזה פשיטא לי' להראב"ד דחייב שבועה דאורייתא אע"ג שהתחלת התביעה באה מקרקע והא דפשיטא לי' בחבלה דחייב הוא מהמשנה דשבועת הפקדון דף ל"ז חבלת ועשית בי חבורה והלה אומר לא חבלתי משביעך אני ואמר אמן חייב והלא אין מביאין קרבן שבועת הפקדון על כפירת קרקע, וע"ש בדף ל"ז דאמר רב פפא הא דלא תני שם במשנה גנבת את עבדי משום דעבד איתקוש לקרקע הרי מוכח דדמי חבלה הוא תביעת מטלטלים וגם הרמב"ם בעצמו כתב בפרק שמיני מהלכות שבועות האומר לחבירו עשית בי חבורה והלה אומר לא עשיתי חייב בשבועת הפקדון, הרי דגם הוא פוסק דדמי חבלה הוא כמטלטלים, והמ"מ כתב לדחות דברי הראב"ד דרק עבד איתקש לקרקע ולא בן חורין, עוד יש לומר להרמב"ם כמו שכתב הש"ך סברא לחלק דרק בחבלה שמוכרח הוא לשלם דמים ה"ה כמטלטלים אבל בחפירות כיון דביד הנתבע למלאות החפירות ועיקר התביעה הוא שהזיק לו שדהו ס"ל דהוא כקרקע ושפיר י"ל כהרמב"ם דגם כשתובעו דמי החפירה מקרי קרקע ועיין באו"ת שכ' סברא זו בדעת הראב"ד ולא הבנתי ואולי יש שם איזו ט"ס אבל להרמב"ם י"ל כן], ונ"מ טובא בין הני שני התירוצים בטוענו דרת בבית שלי שתי שנים שלא ברשותי או גזלת השדה ואכלת פירותי' שתי שנים והוא אמר שנה אחת דלתי' השני יש לומר דגם להרמב"ם חייב שבועה דאורייתא:

והנה לדעת הראב"ד דמדמה הך דחבלה לדמי החפירות וס"ל דגם בן חורין איתקש לקרקע לכאורה היה מקום לישב דלא תקשה מהמשנה דשבועת הפקדון להרמב"ם ואדרבה יצא מזה עוד סיוע שיש בו ממש לעיקר דינו של הרמב"ם דבשבועות שם פליגי במשביע עדי קרקע דר' יוחנן אמר פטור ור"א אמר חייב ומסיק דלרבנן דדרשי לקרא דוכחש בעמיתו בכלל ופרט וממעטי קרקע דאינו נגזלת לכו"ע פטור ולא פליגי רק אליבא דר' אליעזר דס"ל דקרקע נגזלת ואינו ממעט רק שטרות מאן דמחייב כר"א ומאן דפוטר ס"ל דאע"ג דאינו נגזלת מ"מ לענין שבועה שאני דכתיב או מכל אשר ישבע ולא הכל וגם לר"א אימעוט קרקע משבועה אמר ר"פ מתניתין נמי דיקא דקתני גנבת את שורי והוא אמר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ"ט לאו משום דעבד איתקש לקרקע, והקשו התוס' כיון דלרבנן לכו"ע פטור ולא פליגי רק אליבא דר"א ומאי מביא ראי' מן המשנה דלמא אתי' כרבנן וע"ש במה שתי' ולבסוף נשארו בתימא, אבל אם נאמר בעיקר הדין כהרמב"ם הא ניחא הסוגי' שפיר דכבר כתבנו באות הקודם דגם אם נאמר דדמי קרקע כקרקע מ"מ לפי הסברא החיצונה המה חלוקים מקרקע ממש ורק דזה תלוי בעיקר הפלוגתא דאם נמעט קרקע מכלל ופרט דצריך שיהיה כעין הפרט גם דמי קרקע אימעוט דגם הם. אינם דומים להפרט דפקדון דהם מעיקרם מטלטלים אבל למאן דדרש ריבה ומיעטו דריבה הכל ורק דאיכא מיעוט יתירא למעט קרקע לא נוכל למעט מני' דמי קרקע ולא ממעטינן מני' רק המסתבר יותר: וא"כ זהו גופה דמדייק ר"פ דהרי בהך משנה דחבלת בי משביעך אני חייב וכן באנסת ופיתית את בתי קתני דחייב והרי הם דמי קרקע וכהראב"ד ומוכח דהמשנה לא אתי' כרבנן דלדידהו גם בדמי קרקע פטור ובע"כ אתי' כר"א דדרש ריבה ומיעט ואפ"ה לא קתני גנבת את עבדי ומוכח דגם ר"א דרש הך מיעוטא דמכל אשר ישבע ולא הכל ואימעוט מני' קרקע ממש וגם בעבד פטור דאיתקש לקרקע ואין לחלק ביניהם, ועכ"פ הא מוכח מדיוקא דר"פ דלמאן דדרש כלל ופרט צריך למעט מני' גם דמי קרקע וא"כ להלכה הא קיי"ל דקרקע אינה נגזלת וכרבנן דדרשי' כו"פ א"כ הא בע"כ גם דמי קרקע אימעוט, והוא ראי' נכונה להרמב"ם, הן אמת דבדעת הרמב"ם בעצמו אין מקום לומר כן דהרי פסק דחבלת בי חייב בקרבן שבועת הפקדון הרי דפוסק דדמי חבלה הם מטלטלים גם להלכה דקיי"ל דדרשי' כללי ופרטי ולדעתו הא מוכרח לומר או כדעת המ"מ דבן חורין לא איתקוש לקרקע או כסברת האו"ת דמחלק בין דמי חבלה דמוכרח ליתן דמי' ובין דמי חפירה דבידו למלאותן אבל לדעת הראב"ד דמדמה דמי חבלה לדמי חפירות ומביא ראי' מזה לזה לדידי' הרי נוכל לישב היטב קושי' התוס' ויתבאר דלהלכה דקיי"ל דקרקע נגזלת דמי קרקע הם כקרקע כהרמב"ם:

אמנם לפי מה שכתבו התוס' בב"מ דף ד' דרק למאן דדריש כלל ופרטי ממעטינן עבדים משום דאיתקוש לקרקע אבל למאן דדרש ריבה ומיעט אע"ג דאיכא מיעוט למעט קרקע מ"מ לא נמעט מני' עבדים וצריך שני מיעוטים לקרקע ולעבד יעו"ש, וא"כ הכא גבי קרבן שטעה הא ליכא רק מיעוט אחד דמכל ולא הכל וא"כ רב פפא דמדקדק מהמשנה דבעבדי פטור ע"כ לדידי' אתי' המשנה רק כרבנן ולא כר"א ואפ"ה מחייבה בחבלה וא"כ אי אפשר לומר כמש"כ אבל להמפרשים דלא כהתוס' דב"מ יש לומר כמש"כ, אבל להתוס' דב"מ הא מוכרח דגם למאן דדרש כלל ופרט מ"מ חייב שבועה בדמי חבלה ומשו"ה פוסק הרמב"ם דבחבלה חייב, רק זה צ"ע דלהתוס' דב"מ נתחזקה טובא קושית התוס' כיון שכתבו דלמאן דדריש ריבה ומיעט ע"כ לא אימעוט עבדים וא"כ ר"פ דמדייק מהמשנה דבעבדים פטור ע"כ הוא רק לרבנן לחודא ולא לר"א ומאי קאמר מתניתין נמי דיקא דהא פליגי רק לר"א ולדידי' ודאי חייב בעבדים וצ"ע:

הר"ן בפרק שבועות הדיינים על המשנה ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כתב בשם הרשב"א דתביעה תשלומי נזקי קרקע אינו כקרקע ונשבעין עליו והא דמשני בשחפר בה בורות ה"פ שטוענו שתי שדות גזלת ממני ואחת מהן חפרת בה בורות והלה אומר אחת גזלתי וחפרתי בה והשני' שלא חפרתי בה היא שלי ואין כאן הילך והפטור הוא משום דהכפירה הוא קרקע והמ"מ כתב דיש מקום לתרץ כן רק דא"כ הוא ממש תירוץ השני דאמר שתבעו כלים וקרקע והודה בכלים וכפר בקרקע ויש לדחות דלתי' הראשון מיירי שלא תבעו כלל מהחפירות עכ"ל, ולא זכיתי להבין כוונתו בתירוצו זה, והנה לפמש"כ המ"מ בקושייתו דהוא ממש כתירוץ השני הרי נמצא דשני התירוצים דבגמרא אינו רק כמ"ד דתבעו חיטים ושעורים והודה באחד מהן חייב רק הכא פטור משום כפירת הקרקע דלמ"ד פטור הרי גם כלים וכלים כה"ג פטור דההודאה שהי' מחייבו שבועה הוא דמי החפירות דחשיבא מטלטלים להרשב"א והכפירה הוא כקרקע וצ"ל דבאמת למ"ד דהודה בא' פטור מוכרח לסבור דהילך חייב ושפיר צריך קרא למעט קרקע היכא דהכפירה וגם ההודאה הוא בקרקע ממש, ואפשר דזהו הטעם של ספר חפץ שהביאו התוס' בב"מ דס"ל דהילך חייב והקשו התוס' דהא סתמא דגמרא מקשה והא הילך הוא ואפשר דאיהו ס"ל כדעת הר"ח שהובא בתוס' שבועות דף מ' דפוסק דהודה באחד פטור וא"כ הא מוכרח דהילך חייב:

אמנם יותר נראה לומר דהרשב"א ס"ל דאע"ג דדמי החפירות נחשבין מטלטלים לענין חיוב שבועה זהו משום דביד הנתבע לשלם דמים אבל מ"מ נחשבין ג"כ ממין הטענה כיון דגם כן בידו למלאות החפירות ואין התובע יכול להכריחו לשלם לו דמים ושפיר הוא כמו תבעו חיטים והודה חיטים ואפילו אם אין אותו העפר שנטל מן החפירות בידו וגם נאמר דאז אין בידו ליתן לו עפר אחר רק מוכרח לשלם לו דמים ועיי' בזה במשנה למלך מ"מ י"ל דלענין דיהי' נקרא ממין הטענה כיון דעיקרו באה לו מכח הקרקע מקרי ההודאה מעין הכפירה שכופר לו שדה השני' וכמו דאיתא בש"ג פרק שבועות הדיינים שכתב דתבעו חיטים אע"ג דהשתא בעת התביעה אין החיטים בעין ודמים עבור החיטים קתבע מ"מ אם הודה לו בדמי שעורים לא חשיבא מעין הטענה ולא דמי לתבעו דמי חיטין שמכר לו והודה לו בדמי שעורין דכיון דמקודם עשאן דמים עליו ה"ל ממין הטענה אבל היכא שלא עשאן דמים פי' שגזל ממנו חיטין ואכלן כיון דעיקר הדבר דאתי' התביעה מחמתי' הם חיטין כי הודה לו בשעורין לא מקרי ממין הטענה ע"כ הרי כיון דעיקרו של הטענה באה מחיטים נחשבה כחיטים לענין זה שהשעורים אינם ממין הטענה וא"כ הא כמו כן נוכל לומר להיפוך דכיון דעיקר הטענה בא מן הקרקע גם הדמים שהודה מה שהפסיד בהקרקע נחשב ממון לגבי קרקע ונמצא הכפירה וההודאה הם מין אחד וחייב שבועה אי לאו דאימעוט מקרא כפירת קרקע משבועה וזהו מה דאיכא בין הני שני תירוצים בגמרא דבתחילה תירץ למ"ד טענו חיטים ושעורים פטור ולדידי' מוכרח לאוקמא בחפר בה בורות ותירוץ השני הוא אליבא דמ"ד חייב דלדידי' לא צריך לדחוקי בהכי דאתי' ברווחה יותר דאיצטריך מיעוטא להיכא דתבעו כלים וקרקע והודה בכלים, ועכ"פ להרשב"א נראה דלמ"ד דהודה בא' מהן פטור מוכרח אחד מהני שני דברים או דס"ל דהילך חייב או דלענין מין הטענה אזלינן בתר עיקר הדבר שהחיוב בא ממנו ואע"ג דמשלם לו דמים מ"מ כיון דבא החיוב מאותו מין עצמו של הכפירה מקרי מין הטענה אע"ג דלענין חיוב שבועה אינו כן וחשוב מטלטלים אע"ג דבא מן קרקע:

ובזה יש מקום לישב הא דבריש הבית והעלי' אמר אם הי' אחד מהם מכיר מקצת אבניו נוטלן ומפרשינן דאיירי דהשני אומר אינו יודע ולרב נחמן ור' יוחנן דס"ל דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף איירי כשיש עסק שבועה ביניהם פי' דבמקצת אבנים הודה לו ועל מקצתן אומר איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולכאורה יש לעיין דהרי הקצת שהודה הוא הילך וליכא חיוב שבועה דאורייתא ועיי' בנתיבות סימן פ"ז שהקשה כן ודחק לישבה בדוחק, וצ"ל דאיירי דהמקצת שהודה אינם בעין שמכרן לאחר או שיברן ואיבדן בידים באופן שאי אפשר להחזירן ודמים הוא דחייב עבורו אינו הילך, ואכתי צ"ע דהרי פשטות לשון המשנה משמע דאותן המקצת אבנים שדנים עליהם הם בעין וכדמשמע הלשון אם הי' מכיר מקצת אבניו נוטלן דמשמע דנוטל האבנים עצמן ואם איירי דמה שהודה עליהם אינם בעין וההודאה מחייבו ממון א"כ הרי הוא תובע חיטין ושעורים והודה בא' מהן והרי שם קיימינן לתרץ דברי ר' יוחנן דס"ל דלא אמרי' ברי עדיף והרי בשבועות דף מ' פליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן ור"ח ב"ר אבא קאמר דר"י ס"ל דפטור וליכא שבועה דאורייתא ולא אמרינן בו משאיל"מ, וממ"נ קשה אם ההודאה בעין הרי הם הילך ואם אינם בעין הרי הוא תבעו חיטים ושעורים, ולפי הנ"ל ניחא כיון דלמ"ד הודה בא' מהן פטור נצרך לומר או דהילך חייב או כיון דתביעת הממון באה עבור תביעות האבנים שנטלן שלא ברשות גם הדמים מקרי מין הטענה לגבי כפירת האבנים ואם הי' כופרן הי' שבועה דאורייתא כשאינו יודע משלם:

והנה מהא דלא כתב הרשב"א כפשוטו דאיירי בתבעו גזלת ממני שתי שדות אלו וזה ידוע לכל שחפר בורות בשתי השדות האלו ועל אחת הודה שהיא של התובעו והשני' אומר שלי היא והוי' ממש מין הטענה כיון דבהך דכופר ג"כ חפר וזה תובעו גוף השדה וגם הפסד החפירה ומוכרח דס"ל להרשב"א כיון דהחפירות ס"ל דהוא מטלטלים חייב שבועה דאורייתא דהרי זה תובעו קרקע ומטלטלים וזה הודה לו במקצת קרקעות ומקצת מטלטלים, וזהו דלא כמש"כ הקצוה"ח בסי' צ"ה דאם תבע גזלת ממני קרקע ואכלת פירותי' כמה שנים וזה אומר שלי היא דאין כאן שבועה דאורייתא דאע"ג דהפירות הם מטלטלים מ"מ כיון דבאכילת הפירות אין הכחשה ביניהם דמודה שאכלם וההכחשה היא בגוף הקרקע מקרי תביעות קרקע יעו"ש:

ה ד' מקשה מהא דתנן טענו כלים וקרקעות הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב וש"מ הילך חייב ודחי לעולם כלים וכלים ג"כ פטור וקמ"ל הודה במקצת כלים חייב גם על הקרקעות וקמ"ל דזוקקין, וכתבו התוס' דהי' יכול לשנוי' כשחפר בה בורות כדמשני בסמוך פי' דגם קרקע לאו הילך הוא. ולכאורה יש מקום לומר דהא דאמר לקמן כשחפר בו בורות יש מפרשים דהוא משום דדמי קרקע דינו כקרקע לענין חיוב שבועה וכדעת הרמב"ם, ונאמר דע"פ סברא החיצונה אין לנו לדמות לקרקע דאע"ג דיסוד התביעה יוצא מקרקע מ מ הרי עתה תובע מטלטלין ורק לקמן דקשה דלמ"ד הילך פטור למה צריך קרא למעט קרקע ומכח קושי' זו מדאייתור הפסוק הממעט קרקע מוכרחין לחדש מזה דדמי קרקע הוא כקרקע אבל אי לאו יתור של הפסוק לא היינו אומרים כן, ואע"ג דמשני שם עוד תי' דאיצטריך למעט היכא דתבעו כלים וקרקעות והודה בכלים מ"מ ניחא דהרי תי' השני לא אתי' רק כמ"ד דבמטלטלים תבעו חיטים ושעורים והודה בא' מהן חייב אבל למ"ד דבכה"ג גם בכלים וכלים פטור ע"כ מוכרח מהפסוק דדמי קרקע כקרקע ותי' הראשון דחפר בה בורות אתי' רק כמ"ד דהודה באחד מהן פטור והרי בשבועות דף מ' מקשה למ"ד דהודה בא' מהן פטור מהך משנה גופה טעמא דכלים וקרקעות הא כלים וכלים חייב ומשני שם כי הכא לעולם כלים וכלים נמי פטור וקמ"ל דזוקקין ומשו"ה לא משני כאן כשחפר בה דלפי"ז מוכרח לומר דזוקקין קמ"ל ולמה לו להוסיף הך אוקימתא דחפר בה. אמנם התוס' הרי כתבו בסמוך דהא דמקשה למ"ד הילך פטור למה לי קרא למעוטי קרקע משבועה דלא פריך על הפסוק דליכא יתורא לזה דהרי מכלל ופרט ממעטינן קרקע ואינו מיותר דאיצטריך למעט שטרות רק הקושי' הוא על המשנה דלמה צריך למעט קרקע מכו"פ וע"כ התי' דחפר בה אינו כמש"כ דמכח יתור הפסוק נפיק לי' דדמי קרקע כקרקע ומשו"ה הקשו כאן שפיר אבל אם נפרש דקושי' הגמרא דלקמן הוא לרבי עקיבא ור"מ דדרשי' ריבויי ומיעוטי ולדידהו איכא קרא יתירא למעט קרקע וכמש"כ התוס' בכמה דוכתי שפיר י"ל כמש"כ: