שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לט, קטע 2

והנה אם הי' מקום לומר גם לפי האמת דגם מאן דפוטר בהילך הוא רק משום דאיכא העזר אבל הודאה מקרי ונדחוק קצת בלשון הגמרא דהא דאמר באינך חמשים לא קמודי פי' דאיכא העזה ככוה"כ הי' מקום בזה לישב הא דבפרק הבית והעלי' אם הי' מכיר מקצת אבניו נוטלן ומוקים לה בשיש עסק שבועה ביניהם דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וידוע הקושי' דהרי האבנים שמודה בהם הוא הילך, ונאמר דהא דבכוה"כ אין אדם מעיז אפשר דרק לכפור בודאי אינו יכול להעיז בדבר שחבירו מכיר בשקרו אבל לומר אינו יודע על הכל אפשר דליכא העזה כלל דעביד אינש דישכח ולפי הסברא נראה דבזה ליכא העזה, ועיין בתוס' ב"מ דף צ"ו שהקשו לרב ושמואל דס"ל דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא פטור דכל מודה במקצת אמאי חייב שבועה הא יש לו מיגו דיאמר על הך מקצת שכופר אינו יודע ומדלא הקשו התוס' אליבא דכ"ע דמודה במקצת אמאי ישבע הא יש לו מיגו דיאמר על הכל אינו יודע ומוכח דס"ל דגם לומר אינו יודע על הכל איכא העזה, אמנם זה יש לדחות דלא הקשו התוס' כן דהא יש לדחות דגם בזה איכא העזה וע"כ הקשו רק לרב ושמואל ובתירוצם הא ניחא גם לדידן אבל לפי האמת י"ל דבכה"ג ליכא העזה, ואם נאמר כן הא יתחדש הדין באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אפי' אמר על הך שהודה הילך הא יש בו כל הפרטים שבמודה במקצת דהא איכא הודאה וגם ליכא העזה ושפיר אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לשבע דאע"ג דאם הי' כופר בודאי החמשים הי' פטור זהו, משום דאז הי' העזה ויש לו מיגו דכוה"כ אבל באומר אינו יודע הא בעצם יש עליו החיוב של שבועה ואינו יכול לשבע ומש"ה משלם גם למ"ד הילך פטור ועיין בחו"מ סי' ע"ב בש"ך ס"ק קכ"ב במשכון שנפחת והמלוה אומר שאינו יודע כמה נפחת דנשבע המלוה היסת וכ' הש"ך הא דאין המלוה מחושאיל"מ דמה שנפחת הא מנכה לו מחובו וה"ל הילך, ומזה אין סתירה לדברינו דשם בעת שנפחת הא נתנכה החוב מהלוה מעצמו וא"כ מה שמודה המלוה הא כבר שילם זה מה להלוה ובודאי דבכה"ג לא חשיבא הודאה כלל גם למאן דמחייב בכל הילך הי' פטור מזה ולא מחייב לי' ר"ח רק כשמוסרו עתה בפני ב"ד אחר תביעתו של התובע ובזה שפיר י"ל דגם למאן דפוטר מ"מ חשיבא הודאה וממילא באומר על השאר אינו יודע דליכא העזה דהוא משאי"ל ומשלם:

והנה יעויין בדף צ"ח דמוקמינן הא דתנן זה אומר ביום שהיתה שאולה וזה אומר אינו יודע חייב כגון שהי' עסק שבועה ביניהם דאמר לו שני בהמות מסרתי לך ומתו תרווייהו בעידן שאילה וא"ל חדא בעידן שאילה ואידך לא ידענא דמשאיל"מ וכתב רש"י דמשו"ה נקט ומתו תרווייהו דאי בדקיימא חדא ה"ל ההיא דמודה בה הילך ומבואר להדיא היפוך ממה שכתבנו, אמנם הא נתבאר לעיל דרש"י בודאי דסובר דבהילך ליכא הודאה מדפוטר הילך גם בהעדאת עדים וכתב רש"י כן לשיטתו:

בגמרא אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר"ח עיי' ברש"י ותוס' ובבעל המאור שהקשו אמאי לא פריך השתא כי היכא דהאי מודה לזה האי מודה לזה כמו שהקשה הא קמייתא כי היכא דאנן סהדי כו', וכ' המאור וז"ל ותי' הרב ר' אברהם בשם הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל אלו אמר חד לחברי' שקול מנתך בלא שבועה אפ"ה משתבע אידך, וכ' המאור אע"ג שהדין כן מ"מ אין זה הוכחה דאיכא למימר היא גופה מנ"ל, פי' דאכתי קשה מאי קאמר ותנא תונא דהאיך מוכח זה הדין גופה מהמשנה עד דיליף מני' להילך, והנראה דהר' יצחק ס"ל דמה דנוטל החצי ע"י שבועתו זה אין לו דמיון להילך וחולק בזה על התוס' ורק אם אחד ימחול לחבירו שבועתו אז הוא דנקרא הילך ומדקדק מהמשנה דגם אם הוא ימחול לחבירו השבועה מ"מ יהי' הוא צריך לישבע והיינו מסיפא דקתני זה אומר חציה שלי הרי דנותן לחבירו החצי בלא שבועה והרי יש לו מיגו לומר כולה שלי ולמחול לחבירו השבועה שיטלנו בלא שבועה כיון דגם עתה נותן לו בלא שבועה וירויח דיהי' הודאתו הילך והגם דלא יועיל לו המיגו ליטול חצי' דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ יטול הרביע בלא שבועה והא דאמרינן בדף ח' דמשו"ה נשבע ואינו נאמן במיגו דכולה שלי דאערומי קמערים זה שייך אם הי' צריך לישבע כשאומר כולה שלי אבל אם לא הי' צריך לישבע הרי הוא מיגו טוב ומוכרח דגם כשימחול השבועה יהי' צריך לישבע ומדייק שפיר דהילך חייב: