שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לט

סימן לט

קצת הערות בדיני הילך ואם ההודאה קצתה הילך וקצתה לא גם בהעדאת עדים והילך מה דינו

בב"מ דף ד'. סלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רשב"א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע כו' טעמא דאמר שלש הא שתים פטור והאי שטר דקמודה בו הילך הוא וש"מ הילך פטור, והקשו התוס' דיהי' נאמן באומר שלש במיגו דהי' אומר שתים ותירצו כיון דהילך פטור אם הי' אומר שתים ה"ל כופר הכל ואינו מעיז ור"ע ס"ל דלא הוי עזות כיון דמסייע לו שטרא, והנה מצינו בסברא זו מחלוקת דעיין בב"ק דף ק"ז הקשו שם התוס' למאן דבעי גבי שומר שלש פרות דיהי' נאמן במיגו דעל זו שמודה עכשיו דמתה בפשיעה יכפור ועל הפרה דאיתא בב"ד יודה ויהי' הילך ויפטור משבועה ותי' דא"כ יהי' כופר הכל ואיכא העזה וזהו כמש"כ כאן, עוד תי' שם דאיירי דהך דקאי היא טובה יותר מהך דמתה הרי דתי' השני ס"ל דגם להמ"ד דס"ל דהילך פטור מ"מ ליכא העזה, ועיי' עוד בשיטה מקובצת בב"מ שכתב בשם ר"פ וז"ל הא שתים פטור וא"ת יהי' נאמן במיגו דאומר שתים וי"ל דהוי מיגו דהעזה דהשטר משמע שתים ואין כאן הודאה אלא כופר הכל אם אמר הכי הרי דר"פ ס"ל דכל הילך ליכא העזה ורק בהך דשטר איכא העזה כיון דשטר משמע שתים ליכא הודאה כלל [ולדידהו צריך לומר דלמ"ד הילך פטור עיקר הטעם משום דליכא הודאה וכלשון הגמרא דאמר ר"ש הילך פטור כו' כמאן דנקיט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודה הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה] ולכאורה הי' נראה דגם דעת רש"י הוא כן דלקמן באיכא דאמרי דאמרינן דלכו"ע הילך פטור ולר"ע פטור גם באומר שתים והא דנקט ר"ע הפטור באומר שלש לאפוקי מדרשב"א דאמר דבשלש מודה במקצת הוא וכ' רש"י וז"ל מודה במקצת הוא ואינו כמשיב אבידה דאערומי קמערים שיהי' מוחזק בנאמן עכ"ד ולמה דחק רש"י בזה דהרי טעם דרשב"א ניחא בפשיטות כיון דקיימא השתא דהילך פטור הא ליכא מיגו דאם יאמר שתים יהי' כוה"כ ואיכא העזה ואדרבה בדברי ר"ע דפוטר בשלש משום מיגו דשתים צריכין טעם, ובודאי משמע דס"ל לרש"י דבהילך ליכא העזה גם למאן דפוטר. אמנם זה לא יתכן דהא דעת רש"י בב"ק דלמ"ד עירוב פרשיות לדידי' גם כופר הכל חייב היכא דיכול להעיז וא"כ הא תיקשה לדידי' אמאי פטור בהילך כיון דליכא העזה דאע"ג דלא חשיבא הודאה מ"מ הא לא עדיף מכוה"כ היכא דיכול להעיז ובודאי דוחק גדול לומר דבאמת תלוי הך דינא דהילך אם חייב אם פטור באידך פלוגתא אם עירוב פרשיות אם לא ובודאי מוכרח דרש"י ס"ל דבהילך איכא העזה כמו כוה"כ וכהתוס' דכאן. והא דדחק רש"י ליתן טעם לרשב"א הוא דהרי לר"ע דס"ל דשתים פטור משום הילך פוטר ג"כ במיגו דשתים הרי מוכרחין לומר כמש"כ התוס' דס"ל לר"ע כיון דמסייע לי' השטר אם הי' אומר שתים לא הי' העזה ולא ניחא לי' לרש"י לומר דרשב"א יחלוק בזה על עיקר סברא זו דהכא גם בשתים ליכא העזה ומשו"ה כתב דטעמו משום דאערומי קמערים. ועכ"פ נתבאר לנו הפלוגתא בזה דלדעת התוס' בב"מ ורש"י איכא בהילך העזה כמו כופר הכל אם נאמר הילך פטור, ולתי' השני של התוס' בב"ק ור"פ ליכא העזה רק מ"מ פטור משום דליכא הודאה:

והנה נ"מ טובא בזה לדינא בהודה בחמשים וקצת מהני חמשים א"ל הילך דלתי' הב' של התוס' דבהילך ליכא העזה כמו בכל מודה במקצת הרי פטור מן השבועה במיגו דלא הי' מודה רק באותו מקצת שאומר הילך והא דכל מודה במקצת אין לו מיגו שלא הי' מודה רק פרוטה ואומר עליו הילך לדידהו הרי ע"כ מוכרח לומר כמש"כ השיטה מקובצת דאמרינן דלמא אין לו ההוא פרוטה אבל באומר על קצת מההודאה הילך הרי יש לו מיגו שפיר דלא הי' מודה בהשאר אבל להתוס' דכאן ליכא מיגו דאם לא הי' מודה בהיותר הרי הי' ככו"הכ וחייב שבועה משום הודאת המקצת שאינו אומר עלי' הילך. ובזה נתבאר היטב דברי הראב"ד בפרק רביעי מהלכות טוען שכתב הרמב"ם מנה לי בידך על משכון זה והנה אומר שלא לוה רק חמשים אם הי' המשכון שוה רק חמשים או פחות הרי זה נשבע ככל מודה במקצת וכתב הראב"ד ואם שוה חמשים או פחות למה נשבע הרי הוא הילך ועיי' בלח"מ שנתקשה בדברי הראב"ד דבשוה פחות מנ' הרי איכא חיוב שבועה ע"י ההודאה היותר מכדי שיווי המשכון דלא הוי' הילך וע"כ מחק תיבות או פחות מדברי הראב"ד ועיי' במגדל עוז שהעתיק דברי הראב"ד כמו שהוא בפנים ויש שם גם תיבת או פחות] והברור' דהראב"ד ס"ל כתי' השני של התוס' בב"ק דגם בהילך ליכא העזה ומשו"ה גם באיכא הודאה יותר מכדי שיווי המשכון ליכא שבועה במיגו דלא הי' מודה רק כפי שיווי של המשכון וזה ברור. ועיי' בחו"מ סי' ע"ב סעי' י"ז שכתבו הטור והמחבר אם המלוה אומר סלע הלוהו והלוה אומר שקל כו' אם הי' המשכון שוה דינר נוטל המלוה הדינר מן המשכון ופורע הלוה עוד דינר שהודה ונשבע על השקל השני וע"ש בסמ"ע ס"ק נ"א ובש"ך שם שכתבו בפשיטות דהוא שבועה דאורייתא ושוב נתקשה הסמ"ע דמאי קמ"ל פשיטא ודחק טובא בזה יעו"ש ולדברינו הרבה קמ"ל להוציא מדעת הראב"ד דס"ל דבכה"ג פטור משבועה במיגו דהילך ולהראב"ד ליכא בכה"ג רק שבועת היסת ככל כוה"כ וא"כ הטור ושו"ע אם כוונתם דחייב שבועה דאורייתא טובא קמ"ל, ועכ"פ מדברי הראב"ד מוכרח דס"ל כתי' השני של התוס' בב"ק, וגם מדברי הטור והשו"ע שכתבו דנשבע אין הכרח גמור דס"ל כתוס' דב"מ די"ל דכוונתם הוא דנשבע היסת ואי דקשה מאי קמ"ל נדחוק כמו שכתב הסמ"ע בזה, וגם י"ל דאזלי' כאן בשיטת הפוסקים דמשכון לא מקרי הילך כלל וכמו שפסק בשו"ע סי' פ"ז סעי' א' והא דבסי' ע"ב סעי' כ"ז כתב המחבר דמשכון מקרי הילך עיי' בביאורי הגר"א שם דמיישב דאין בזה סתירה דשם מיירי שנותן לו בחובו והמלוה מרוצה ג"כ לקבלו בחובו יעו"ש:

והנה יעויין בב"מ דף ק' דזה אומר עבד גדול וזה אומר עבד קטן ישבע ופריך אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעין על העבדים ומשני כשטענו עבד בכסותו פי' דכיון דמודה בכסות קטן שפיר מחויב שבועה וממילא נשבע גם על העבד בגילגול, ולתי' השני של התוס' דבהילך ליכא העזה הרי יש לו מיגו שלא הי' מודה לו כלל בכסות רק בעבד הקטן לחודא בלא כסות ולא הי' כאן חיוב שבועה דהודאת קרקע אינו מחייב שבועה ומוכרח לומר דאם לא הי' מודה רק בעבד הרי הי' הילך ושוב איכא העזה כמו כופר הכל ומשו"ה לא חשיב מיגו דאינו יכול להעיז, וצ"ל לדידהו דאם הי' מודה רק בעבד הרי הוא טענו חטים והודה לו בשעורים ולמאן דפטר בהודה בשעורים ס"ל דאיכא העזה כמו כופר הכל דאע"ג דבהילך ס"ל דליכא העזה זה רק משום דעכ"פ הודה לו במקצת טענתו במה שתובעו ומשלם לו המקצת מה שתובעו אבל אם הי' מודה לו בעבד קטן הרי הי' פטור לגמרי לדעת רוב הפוסקים דפטור אף מדמי שעורים ואינו נותן לו כלל גם מקצת שפיר הוי' העזה למאן דסבר בהודה בשעורים פטור משבועה, ואפילו לדעת הרמב"ם בפרק כ' מה' מכירה דמשמע מדבריו דחייב ליתן לו עבד הקטן וכמו שהוכיח בביאור הגר"א בסי' פ"ח סעי' י"ז וכן משמע מדברי השו"ע בסי' רכ"ג סעי' ד' מ"מ לא דמי להילך דמודה וגם נותן לו קצת מתביעתו אבל במודה בקטן כיון דבמה שתובעו אינו מודה ונותן לו כלום חשיבא העזה ומשו"ה ליכא מיגו, ולפי"ז הרי יש מקום עוד לומר דזהו רק להני דס"ל דבהילך ליכא העזה מוכרח מהך דב"מ דבהודה בשעורים איכא העזה אבל להתוספות דסבירא ליה דבהילך איכא העזה הא יש מקום לומר להיפוך דבהודה בשעורים ליכא העזה גם להך מ"ד דפוטר והא דפטור י"ל דהוא רק מגזה"כ וכמו דממעטינן לי' מקרא דכי הוא זה בב"מ דף ה' אבל לענין ההעזה י"ל דהוא ככל מודה במקצת דליכא העזה, ולפי זה יתעורר עוד ספק בדינא היכא דתבעו חיטים והודה לו בשעורים וגם בקצת מהחיטים הודה דלתי' הב' הא ודאי דחייב שבועה בשביל הודאת קצת חטים דאין לו מיגו שלא הי' מודה רק השעורים לחודא דהרי יהי' העזה, ולהתוס' דב"מ הא יש להסתפק דלמא זה לא מקרי העזה וממילא גם ע"י הודאת קצת מהחיטים אינו חייב דיש לו מיגו דהי' כופר כל החיטים וצ"ע בזה:

הלח"מ כתב בפרק א' מה' טוען בדעת הרמב"ם דאם תבעו חיטין והודה לו בשעורים ליכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו יעו"ש. ולכאורה קשה דא"כ לא יצטרך הנתבע לישבע גם היסת על החיטים דהא כל עיקר תקנות היסת מבואר בשבועות דהוא רק משום חזקה דאינו תובע אלא א"כ יש לו והרי להדי' כתב הרמב"ם בפ"ו מה' שאלה דבהודה בשעורים נשבע היסת וכן כתב בפרק ט' מה' נזקי ממון, דאין לומר דעד כאן לא צריכינן לסברא דחזקה אין אדם תובע רק משום דגם להנתבע יש לו חזקה דאינו מעיז בפני בע"ח לכפור הכל ומשו"ה צריך לחזקה דאין אדם תובע והוא אלים יותר מחזקה דאינו מעיז כיון דגם בכוה"כ שייך קצת אשתמוטי אבל בהודה בשעורים אם נאמר כמש"כ דלהתוס' ליכא העזה א"צ לחזקה דאין אדם תובע זה אינו מספיק דמנ"ל לומר כן מסברא וכיון דבא מפורש בגמרא הטעם בהיסת משום דאינו תובע א"כ מנ"ל לחייב היכא דליכא חזקה זו:

היוצא מהנ"ל דבהודה בחמשים ועל מקצת החמשים אמר הילך דלהתוס' חייב שבועה בשביל המקצת שלא אמר הילך ולהראב"ד ור"פ שבשיטה מקובצת פטור במיגו דלא הי' מודה רק אותו מקצת שאומר הילך, וא"כ הא דתנן בפרק שבועת הדיינים תבעו כלים וקרקעות כו' הודה במקצת כלים חייב להתוס' מצי איירי בהודה גם קצת קרקעות ומ"מ חייב שבועה ע"י הודאת הכלים דאין לו מיגו דלא הי' מודה רק בקרקעות לחודא דא"כ הרי ממילא הי' הילך ואיכא העזה ולהראב"ד איירי בשכפר בכל הקרקעות דוקא אבל אם גם מקצת קרקעות פטור דיש לו מיגו דלא הי' מודה רק בהקרקעות לחודא ואין בזה שום דוחק דהרי בב"מ רצה הגמרא לדייק מהך משנה דהילך חייב וקאמר טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה הוא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות ה"ד דא"ל הילך וש"מ הילך חייב והרי כיון דנאמר דהילך חייב הא ודאי ליכא העזה וא"כ הא ע"כ לפי הס"ד מוכרח דהודה במקצת כלים דקתני לא איירי רק בכפר כל הקרקעות דאז לא שייך מיגו שיודה בקרקע כמש"כ התוס' דשמא חפץ יותר בקרקע] דבהודה גם קצת קרקע הא ודאי פטור משום מיגו דהי' כופר כלים, ולהראב"ד נאמר דגם באמת הוא כן:

והנה לעיל בדף ד' דמסקינן דר"ח יליף העדאת עדים במה הצד מפיו ועד אחד הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באים אף העדאת עדים והקשו התוס' דנימא כופר הכל יוכיח ותירצו דבהצד השוה יש טענה חשובה דכשמודה במקצת או ע"א מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה, ולכאורה יש לעיין דלמ"ד הילך פטור נימא הילך יוכיח דהרי הוא טענה חשובה ממש כמו מודה במקצת דבמה שהוא אומר הילך על מה שמודה הא לא נתחזקה טענתו ולא נגרע בזה טענת התובע וגם בזה איכא רגלים לדבר כמו כל מודה במקצת ומ"מ פטור, שוב מצאתי שהקשה כן השיטה מקובצת, ועיין בתוס' כתובות דף י"ח שכתבו דמודה במקצת יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה ועי"ז מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כוה"כ נסתלק הימנו לגמרי ולדבריהם ניחא דבהילך הא ג"כ אין הב"ד מחייבין אותו כלל כיון דכבר שילם לו, אמנם דברי התוס' דכאן שיש טענה חשובה קשה מאד. לומר דנתכוונו לסברת התוס' דכתובות זו, ולכאורה צריך לומר דהטענה חשובה דכתבו התוס' אין הכוונה דמשום דחזינן דהי' ביניהם משא ומתן וגם חייב לו עכ"פ מקצת רק כוונת התוס' הוא דבמודה במקצת טענת התובע חשובה יותר משל הנתבע דיש לו חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ולהנתבע ליכא חזקה דאין אדם מעיז בפני בע"ח דכיון. דהודה במקצת ליכא העזה וכן כשע"א מכחיש להנתבע הרי נחשבה טענת התובע וכן בהעדאת עדים הרי הנתבע הוחזק במעיז ע"פ העדים לכל הפחות על החמשים ונגרעה אצלו הך חזקה דאינו מעיז לאפוקי כוה"כ הא יש להנתבע חזקה דאינו מעיז בתוקפה וכן בהילך דלמ"ד הילך פטור הא איכא חזקה כמו בכוה"כ וכמו שכתבו התוס' ולא נגרעה טענת הנתבע כלל, ועוד יותר י"ל דשאני הילך דיש לו מיגו דהי' כופר הכל כיון דגם עתה הוא מעיז משו"ה אין לומר בו יוכיח [ועיין בנתיבות סימן פ"ז שכתב דלא שייך לומר בהילך מיגו דכוה"כ דמ"מ אין העזה דהילך גדול כמו בכוה"כ] והגם דהרי מבואר בתוס' בכמה דוכתא דכופר הכל פטור אפי' היכא דליכא חזקה דאינו מעיז וגם ביכול להעיז מ"מ פטור כוה"כ ואדרבה גם מודה במקצת פטור היכא דיכול להעיז צ"ל דכוונת התוס' לשני הסברות דהיכא דיש ביניהם משא ומתן ומגיע לו עכ"פ כעת מקצת וגם נגרעה אצלו חזקה דאינו מעיז מקרי טענה חשובה ע"י צירוף שני הסברות ביחד ומשו"ה ביכול להעיז דכוה"כ פטור לא מקרי טענה חשובה. והא דביכול להעיז גם מודה במקצת פטור להתוס' זה משום דיש לו מיגו דהי' כוה"כ, אמנם זה ניחא להתוס' דב"מ דס"ל דבהילך איכא העזה כמו כוה"כ אבל הא מבואר לעיל דיש חולקים בזה וס"ל דבהילך ליכא העזה והוה כמו מודה במקצת והא דפטור הוא משום דליכא הודאה א"כ הא גם בהילך איכא טענה חשובה ונימא הילך יוכיח, ואם נאמר דבאמת לדידהו ר"ח לטעמו דס"ל דהילך חייב ומשו"ה יליף שפיר במה הצד אבל למ"ד הילך פטור אין ללמוד העדאת עדים יהא מקום לישב בזה הא דתני ר"ח קמייתא דבהעדאת עדים חייב שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ותנא תונא שנים אוחזין כו' ולבסוף מסיק דמהמשנה אין ראי' להעדאת עדים וכי איתמר ותנא תינא על אידך דר"ח לראי' דהילך חייב ולפום רהיטא נראה דמשמש להברייתא ראשונה שהביא הך ותנא תונא להעדאת עדים, ולפי"ז ניחא שפיר דגם קמייתא נישנית כתיקונה דלימודו של ר"ח הא אינו רק על ידי שמקדים דהילך חייב ואז נוכל ללמוד ע"י מה הצד לחייב בעדים וזהו שאמר דעדים מחייבין ותנא תונא דמוכח דהילך חייב ושוב יש ללמוד בעדים במה הצד דמחייבין:

גם מיושב בזה דהא מסקינן דר"ח דמחייב בעדים מוקים הפסוק דכי הוא זה דבא למעט טענו חיטים והודה בשעורים ואבוה דר' אפוטריקי ס"ל דהודה בשעורים חייב ואייתור לי' קרא למעט עדים והקשו התוס' במס' שבועות דף מ"ו ד"ה בטענו לר' יוחנן דס"ל שם הודה בשעורים פטור ואפ"ה קאמר בירושלמי דהעדאת עדים פטור ותירצו התוס' דר' יוחנן פריך תורת הזמה ולפי"ז ניחא בלא"ה דנימא דר' יוחנן ס"ל דהילך פטור ושוב אין לו לימוד על העדאת עדים דנימא הילך יוכיח והתוס' דשבועות שדחקו בזה אזלי בשיטת התוס' דכאן דבהילך איכא העזה כמו כוה"כ וליכא בהילך טענה חשובה, ועיין בשיטה מקובצת הקשה עוד דנימא הודה בקרקע יוכיח דאיכא ג"כ טענה חשובה לפטור:

אמנם על עיקר קושי' התוס' שהקשו דנימא כוה"כ יוכיח נתקשו בו רבים מהא דאיתא בחולין דף קי"ד דכל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן דעל מה הצד לא אמרינן דבר אחר יוכיח, ויפה אמר לי בני שיחי' ע"ז דאין כוונת התוס' בקושייתם דנימא כוה"כ יוכיח כמו כל יוכיח דעלמא בכל מקום רק כוונתם דהרי חזינן דהתורה פטרה כוה"כ וחייבה במודה במקצת ור"ח קאמר דגם העדאת עדים יצאה מסוג כוה"כ והוא בסוג מודה במקצת ויליף לה במה הצד שע"י טענה וכפירה הם באים והקשו התוס' שפיר כיון דגם כוה"כ יש בו הך סברא גופה ממש וא"כ האיך יליף בזה דאינו בכלל הכופר הכל וע"ז תירצו דבמה הצד ובעדים איכא טענה חשובה יותר מכוה"כ ובזה יתורץ ג"כ כל קושי' הנ"ל דלא שייך לומר קרקע יוכיח דעל מה הצד הא לא פרכינן יוכיח:

והנה בדף ד' דרצה הגמרא להוכיח דהילך פטור מהברייתא דסלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וקאמר רשב"א הואיל והודה במקצת הטענה ישבע טעמא דאמר שלש הא שתים פטור והאי שטר דמודה בו הילך הוא וש"מ הילך פטור וכתב רש"י דלא גרסינן כיון דמודה בו הילך דבלא הודאתו נמי כל שטר הילך הוא, ועיין בש"ך סי' ע"ה ס"ק י"א וסימן פ"ח ס"ק מ"ט והנה הנוסחא בגמרא הוא ממש כגירסת רש"י וליכא תיבת כיון, אמנם אח"כ באיכא דאמרי דמדייק מדברי ר"ע דאומר דהוא כמשיב אבידה ופטור טעמא דאמר שלש הא שתים חייב ומדקדק מזה דהילך חייב הנוסחא בגמרא שלפנינו והא שטר כיון דקמודה בו הילך הוא ואיתא תיבת כיון בגמרא רק דתיבת כיון מוקף בחצי עגולה ועכ"פ הא נראה להדיא דבעיקר הנוסחא הי' תיבת כיון בגמ' ורק שם אח"כ הגיהו בו למחקו, והנראה לישב הנוסחא כמו שהוא בגמ' דעיקר גדרו ויסודו של מודה במקצת שעי"ז מתחייב שבועה הוא שני פרטים, פרט אחד שיהי' הודאה במקצת התביעה, שנית שעל ידי ההודאה יכול לכפור ואין לו חזקה דאין אדם מעיז, ובהעדאת עדים דחייב לר"ח הוא דמה שהעדים העידו דחייב חמשים חשיבא כהודאה, וגם חזקה דאין אדם מעיז אין לו דהא קמן דהוא מעיז לכפור הכל גם במה שהעדים מכחישים לו ועיין בנמוק"י, והנה בהילך למאן דמחייב ע"כ מוכרח דס"ל דיש בו הני שני פרטים דהמקצת שנותן חשיבא הודאה, וגם דבזה יכול להעיז ככל מודה במקצת אבל למאן דס"ל הילך פטור הרי יש מקום לומר בו שני טעמים או דחסר בו פרט של ההודאה דכמאן דנקיט לי' מלוה דמי וליכא הודאה, או דכיון דכבר הוא כמו ביד מלוה איכא העזה בהכפירה כמו הכופר הכל ואית לי' חזקה דאין אדם מעיז ומשו"ה פטור או משום דאית לי' מיגו דכוה"כ] ונ"מ בזה לדינא הוא בהעדאת עדים והילך דאם נאמר דהחסרון הוא דליכא הודאה א"כ גם בעדים אם אמר תיכף הילך פטור דליכא הודאה ואם הפטור יהי' משום דאיכא העזה כמו כוה"כ א"כ בעדים והילך חייב דהרי בעדים עיקר החיוב משום דהוחזק מעיז ואין לו חזקה דאין אדם מעיז, והנה לפרש"י מבואר כל זה להדיא בגמרא דאין שום סברא לחלק בדין דהילך בין העדאת עדים למודה במקצת דרש"י מפרש דהא דמסיק דתנא תונא דאמר ר"ח קאי על הילך וכ' רש"י דס"ל דחיוב שבועה של המשנה דשנים אוחזין הוא משום העדאת עדים ומוכיח ר"ח מזה דהילך חייב במודה במקצת הרי דס"ל דאין מקום לחלק ולומר דאע"ג דבעדים חייב מ"מ פטור במודה במקצת ומוכרח דאין שום סברא לפטור בהילך רק מטעם דלא חשיבא הודאה לחודא, וא"כ הרי כיון דקיי"ל במודה במקצת דפטור הילך גם בעדים כן הוא, אבל לדעת התוס' דמפרשים דלהמסקנא דקאמר ותנא תונא אאידך דר"ח ס"ל דבהך דשנים אוחזין חשיבה כהודאה הרי אין לנו מבואר בגמרא בעדים והילך מה דינו דאם נאמר דבהילך פטור משום דאיכא העזה כמו כופר הכל א"כ בעדים שפיר חייב גם בהילך, אמנם גם להתוס' בודאי דמלשון הגמרא כמעט מבואר להדיא דהטעם הוא משום דלא חשיבא הודאה דהרי אמר ורב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיון דאמר הילך הני זוזי כמאן דנקיט לה מלוה דמי' באינך חמשים לא קמודי הילכך ליכא הודאה מקצת הטענה הרי מפורש קאמר רב ששת הטעם משום דליכא הודאה והא דכתבו התוס' דלמאן דפוטר בהילך איכא העזה כמו כוה"כ כתבו כן ממילא כיון דאיהו ס"ל דלא חשיבא הודאה א"כ הא ממילא ידעינן דהוא ככופר הכל ואיכא העזה אבל זה ודאי לא ניתן לאומרו לענין דינא דעיקר הטעם משום דאיכא העזה אבל חשוב הודאה דזהו ממש היפוך משמעות לשון רב ששת, וא"כ לענין דינא אין מקום להסתפק גם להתוס' דכיון דקיי"ל דהילך פטור גם בעדים הוא פטור, וכן הוא מבואר בשו"ע סי' ע"ה כפר בכל ועדים מעידים שחייב חמשים חייב שבועה וכתב הרמ"א י"א דוקא כשהעדים מעידים ע"פ אבל כתבו לו שטר פטור דשטר הוא הילך, והנה כל זה הוא מוכרח מדברי רב ששת אבל הרי הי' מקום לדחות ולומר דבהילך איכא הודאה רק הוא העזה ככוה"כ ומשו"ה בלשון ראשון דמדייק מהברייתא דהילך פטור לא גרסינן כיון דקמודה דהא גם אם הי' איירי הברייתא דהלוה לא הודה במה שכתוב בשטר ואין מקום לחייבו שבועה רק משום דהשטר הוא העדאת העדים דחייב חמשים ופטור משום הילך א"כ הרי כ"ש דמוכח דגם במודה במקצת פטור ומוכיח שפיר, אבל באיכא דמותיב מסיפא דמוכיח דהילך חייב מדמחייב ר"ע באומר הלוה שתים הרי כל עיקר הוכחה הוא רק משום דהברייתא איירי במודה דאל"כ הרי הי' מקום לדחות דאע"ג דמוכח מינה דחייב בהעדאת עדים מ"מ במודה י"ל דפטור משו"ה אמר בגמרא והאי שטר כיון דקמודה בו הילך הוא דכל הראי' הוא רק כיון דהוא מודה א"כ הא אין מקום לומר דהחיוב הוא משום העדים דבעדים הא עיקר הסברא דמחייבין שבועה הוא משום דהוחזק במעיז ואין לו חזקה דאין אדם מעיז וזה כיון דמודה הא ל"ש סברא זו ובע"כ החיוב משום מודה במקצת ומוכח דגם במודה חייב בהילך: