שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לח

סימן לח

יבאר קצת בסוגי' דב"מ דף ד' בהעדאת עדים.

בב"מ דף ד' קאמר ר"פ דעדים מחייבין שבועה אתי' בק"ו מגלגול שבועה דע"א ופריך מה לגלגול שבועה שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קמחייב ופירש"י העד מחייבו שבועה וזו השבועה גוררת לשבועה תאמר בעדים שהחמשים שמעידים מחייבין אותו ממון, עיין בחו"מ סי' צ"ד סעי' ז' מחלוקת הפוסקים היכא דעל עיקר השבועה אומר אינו יודע ומתוך שאינו יכול לשבע משלם אם מגלגלים עי"ז שבועה על תביעות אחרות או לא יעו"ש באו"ת שהביא לדברי הרמב"ן דמבואר דגם בכה"ג מגלגלין ולכאורה יש מקום לומר דבכה"ג לא שייך שבועה גוררת שבועה כיון דעל העיקר אינו נשבע רק משלם ונילוף מני' דגם כאן משלם העיקר ועל המותר ישבע, וצריך לומר כיון דעיקר חיובו שהעד מחייבו הוא שבועה ורק מצד עצמו שאינו יכול לשבע מחויב לשלם שפיר שייך לומר שבועה גוררת שבועה ומדוקדק לשון רש"י שכ' העד מחייבו שבועה וזו השבועה גוררת כו' פי' דעיקר חיובו של העד הוא שבועה, ותדע דהא עיקר סברתו של הרמב"ן דמשו"ה מגלגלים הרי ע"כ הוא משום זה דעיקר החיוב הוא שבועה והגם דעתה אינו נשבע מ"מ לא פרח מני' עיקר חיובה ומגלגלין על ידה, ומש"ה מטעם זה שייך לומר שבועה גוררת שבועה:

אמנם גם אם נאמר דבכה"ג לא שייך לומר שבועה גוררת שבועה ג"כ ניחא ונימא דקושי' הגמרא הוא להך מ"ד דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לשבע משלם וכשאומר אינו יודע פטור לגמרי ולא משכחת לה גלגול רק היכא דחייב לשבע על העיקר ומשו"ה פריך שפיר ואין להקשות דאכתי מאי מקשה לר' חייא נימא דאיהו ס"ל משאיל"מ דהא להלכה קיי"ל כן גם זה ניחא דהרי השתא דאמר דר"ח יליף מגלגול הא מזה מוכרח דר"ח לא ס"ל משאיל"מ דהרי כתבו התוס' לקמן דף ק' דשבועה שע"י גלגול לא אמרינן בו מתוך שאיל"מ וכן הוא דעת רוב הפוסקים וא"כ אם יליף עדים מגלגול בע"כ גם בעדים לא נאמר משאיל"מ דדי לבא מן הדין להיות כנדון והרי ר"ח קאמר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ומוכרח דס"ל בפיו לא אמרינן מחושאיל"מ דאל"כ הא גם לדידי' איכא חומר בשבועה שע"י פיו משבועה שע"י עדים ומשו"ה פריך שפיר שכן שבועה גוררת שבועה, אמנם א"כ עדיין תקשה דהא לפי זה יצא לנו דלמ"ד דס"ל דבמודה במקצת אמרי' בו משאיל"מ דנוכל ללמוד חיוב שבועה בהעדאת עדים מגלגול שבועה דע"א לחוד ולא צריכינן להלימוד דמה הצד דבסמוך והרי אח"כ מקשינן על הצד השוה שכן אינן בתורת הזמה וכתבו התוס' דאינו רק פירכא כל דהוא ועל מה הצד פרכינן גם כל דהו והרי אם נלמוד רק מגלגול לחודא לא שייך למפרך תורת הזמה וא"כ תיקשה בשבועות דף מ"ט הקשו התוס' בד"ה בטענו לר' יוחנן דס"ל שם דטענו חיטים והודה בשעורים פטור ולדידי' הא ליכא קרא לפטור העדאת עדים ובירושלמי ריש ב"מ חולק ר' יוחנן על ר' חייא וקאמר דעדים אין מחייבין שבועה ומנ"ל זה ותירצו דר' יוחנן פוטרו בלא שום לימוד מקרא דס"ל דפרכינן תורת הזמה והרי ר' יוחנן נראה ודאי דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ כדמוכח בב"מ דף צ"ח ובפרק הבית והעלי' דמאן דס"ל דברי ושמא לא אמרינן ברי עדיף לא מתורצא המשניות רק כשיש עסק שבועה ביניהם ומשאיל"מ וא"כ הא לדידי' נוכל ללמוד עדים מגלגול שבועה לחודא ולא שייך פירכה דתורת הזמה והדרא קושי' התוס' לדוכתא ונהי דלפי"ז ליכא בעדים משאיל"מ אבל עכ"פ הא עיקר חיוב שבועה נוכל ללומדו ובירושלמי הא משמע דלר' יוחנן אינו נשבע כלל, ולפי"ז נצטרך לדחוק עוד לומר דר' יוחנן בעצמו לא ס"ל משאיל"מ רק איהו מוקים להני משניות דלקמן כתנא דס"ל משאיל"מ וכמו שכתבו התוס' לקמן דף צ"ז בד"ה רב הונא אליבא דשמואל דאיהו לא ס"ל משאיל"מ רק מוקים להמשניות כהאי תנא דס"ל כן וכמו כן נאמר לר"י [ובמק"א מבואר עוד תי' על עיקר קושית התוס' דשבועות הנ"ל], אמנם בדברי הרמב"ן שהובא בתומים סימן צ"ד ס"ק ח' מבואר להדיא דס"ל דגם על גלגול שבועה אמרינן משאיל"מ וגם ס"ל דאף אם על העיקר אומר אינו יודע ומשלם מ"מ מגלגלים וא"כ הא אי אפשר לומר לדידי' כתי' זה דתיקשה מאי פריך שכן שבועה גוררת שבועה נימא דר"ח ס"ל משאיל"מ ומוכרח לומר כתי' הראשון הנ"ל דכיון דעיקר החיוב הוא שבועה שייך לומר גוררת שבועה:

הנה ר"פ אמר דהעדאת עדים אתי' מגלגול שבועה דע"א מה לגלגול שכן שבועה גוררת שבועה ומשני פיו יוכיח מה לפיו שאינו בהכחשה ע"א יוכיח מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע פיו יוכיח כן הוא גירסת רש"י וא"כ להמסקנא הלימוד הוא מפיו ושבועת ע"א והדר בו ממה שהתחיל ר"פ לומר דהלימוד הוא מגלגול דע"א ובודאי דצ"ע למה שבק ר"פ גלגול דע"א שרצה לומר בתחילה ואח"כ כשבא לומר דהלימוד הוא בהצד השוה שבק גלגול ונקט עיקר שבועה, ועיין עוד בחידושי הריטב"א דהקשה דלגירסת רש"י ה"ל לומר אלא כיון דחזר מתי' הראשון וע"כ הסכימו הראשונים להנוסחא ישנה שנמצא בספרים דגורס מה לע"א שכן שבועה גוררת שבועה דהמה הצד הוא מפיו וגלגול דע"א, ועיין בשיטה מקובצת שהביא לדברי הר"י מיגש שכתב דלהכי קאמר ר"פ הך מה הצד בפיו וגלגול ולא קאמר פיו ועיקר שבועה דע"א דכיון דבע"א על מה שמעיד הוא נשבע לא שייך ללמוד מני' העדאת עדים גם ע"י מה הצד כיון דאינו מסוג אחד דבעדים השבועה על מה שאינם מעידים, ולרש"י הא ע"כ לא ס"ל סברא זו וס"ל דגם מעיקר שבועה דע"א נוכל ללמוד ע"י מה הצד דפיו, ועכ"פ לדעת רש"י הרי נוכל ללמוד חיוב שבועה בהעדאת עדים משני אופנים או ע"י לימוד מה הצד מפיו וגלגול או מפיו ועיקר שבועה דע"א, ונ"מ לדינא דאם הלימוד מגלגול א"כ לא יהיה בשבועה דהעדאת עדים הכלל דאינו יכול לשבע משלם לדעת רוב הפוסקים דבגלגול לא אמרינן משאיל"מ, ואם הלימוד יהי' מעיקר שבועה גם בעדים נאמר משאיל"מ, והנה ר"ח דאמר שלא תהא הודאת פיו גדולה מעדים הא אמר מפורש שאין שום חומר בפיו מבעדים וא"כ אם נאמר דהלימוד של מה הצד הוא מגילגול יהיה ההכרח לומר דר"ח ס"ל דגם בפיו לא אמרינן משאיל"מ, ומשו"ה בתחילה דאמר ר"פ דהלימוד הוא מחדא והי' מוכרח לומר דהלימוד הוא מגילגול והיינו מוכרח לדחוק דר"ח הוא דלא כהלכה דהא קיי"ל דאמרינן משאיל"מ, אבל אחר דאמר הלימוד במה הצד שבק לי' הך דגילגול ונקט טפי עיקר שבועה כי היכא דלא נצטרך לאוקמא הא דר"ח דלא כהלכה, וניחא ג"כ הא דלא אמר אלא כיון דעל עיקר הדין של חיוב שבועה ע"י עדים הא נשאר דנוכל ללומדו מגילגול ורק דברי ר"ח בעצמן שאמר שלא תהא פיו גדולה כו' ניחא יותר לומר הלימוד מעיקר שבועה כי היכא דלא נצטרך לומר דאיהו לא סבר הך דמשאיל"מ, ולהנוסחא הישינה שתפסו הראשונים להעיקר דהלימוד הוא רק מגלגול שבועה דוקא ההכרח לומר או דס"ל כהפוסקים דגם בגלגול אמרינן משאיל"מ או ס"ל כדברי הראשונים בב"ק דף ג' דקאמר שם רב דאבנו וסכינו משורו למדנו והיינו במה הצד משור ובור והקשו התוס' דא"כ האיך חייב בכלים והובא שם בשיטה מקובצת דבמה הצד לא אמרינן דיו כמלמד אחד רק אם הקולא הוא בשני המלמדים יעו"ש ועיין ג"כ בריש ב"ק ברא"ש שכתב כעין זה] ושפיר אמר ר"ח שלא תהא פיו גדולה מעדים, ועכ"פ מיושב היטב נוסחת רש"י:

ובדברים הללו יש מקום לישב הא דבדף ה' בעובדא דההוא רעיא דאתו סהדי דאכל תרתי וקאמר ר' זירא אם איתא לדר' חייא משתבע אשארא ופריך והא גזלן הוא ומשני לשכנגדו קאמינא השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבי מדר"נ כו' וכתבו התוס' דאע"ג דאמר דאם איתא מ"מ הא ודאי דהלכה כר"ח דהא ר"ח למדה מק"ו ואין חולק עליו רק אבוה דר' אפוטריקי דדרש מקרא דפטור ודרשא דידי' אתי' רק כמ"ד טענו חיטים והודה בשעורים חייב ואנן הא קיי"ל דהודה בשעורים פטור והביאו התוס' דהגמרא אמרה אם איתא ומ"מ הלכה כן, אמנם מה דמסיים בגמרא השתא נמי דליתא לדר"ח קשה טובא דמשמע דאין הלכה כן ועיין ברא"ש מה שכתב לתרץ זה, ולפי הנ"ל יש לומר לפי המבואר באות שאח"ז דיש מקום לומר דעיקר הדבר מה דקיי"ל דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל הוא רק משום דע"פ דין הי' צריך להיות בחשוד מתוך שאינו יכול לשבע משלם ורבנן תיקנוה לטובת החשוד שישבע שכנגדו, וא"כ הרי זה תלוי בשני הלימודים דאם נאמר דהלימוד מפיו ועיקר שבועה א"כ בהעדאת עדים אמרינן משאיל"מ וממילא בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אבל אם נאמר כהר"י מיגש דמעיקר שבועה דע"א לא שייך למילף גם במה הצד דאינם מסוג אחד ובע"כ נלמד רק מגלגול שבועה וא"כ בשבועה שע"י עדים לא אמרינן משאיל"מ וא"כ בחשוד לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל, ור"ח הא ודאי דס"ל דהלימוד הוא מעיקר שבועה מדאמר שלא תהא הודאת פיו ובזה הוא דמסתפק ר' זירא אם הלכה כר' חייא או לא ומשו"ה קאמר אם איתא דאפשר נאמר דמעיקר שבועה דע"א אין ללמוד אבל בעיקר הדבר דהעדאת עדים מחייבין שבועה לא נסתפק כלל כיון דליכא קרא למעט רק הספק אם אמרינן בעדים משאיל"מ וכנ"ל:

בדף ה' בתוס' ד"ה שכנגדו הקשו אמאי לא אמרינן בחשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם ויטול שכנגדו בלא שבועה ותירצו דא"כ כל אדם יביאו לידי שבועה ויטול כל אשר לו עוד תירצו דהרי החשוד רוצה לישבע רק ב"ד אין מניחין אותו. והנה לתי' השני הי' התקנה לחובתו של החשוד דמן הדין הי' צריך להיות פטור לגמרי, ולתי' הראשון ע"פ דין צריך החשוד לשלם רק תיקנו שישבע שכנגדו לטובת החשוד ועיי' בב"מ דף צ"ח דתפסו התוס' לעיקר בפשיטות כתירוץ הראשון וכן הוא בתוס' שבועות דף מ"ז וכן כתב הרא"ש בפרק כל הנשבעין יעוי"ש, ועיי' בכתובות דף פ' הקשו התוס' על המשנה דכל הנשבעין דחשבה נשבעין ונוטלין אמאי לא חשבה עוד כמה דנשבעין ונוטלין ותירצו דלא חשבה רק הני דהי' ס"ד דלא יהיו נוטלין כלל גם בשבועה וכן כתבו בכתובות דף פ"ז. והרי חשוד חשבה שם המשנה. ולכאורה מוכרח דס"ל כתי' השני דבחשוד לא שייך משאיל"מ וע"פ דין הי' פטור אמנם עיי' בר"ן בפרק כל הנשבעין שכתב ג"כ דהמשנה לא חשבה רק מה דהי' ס"ד דלא יהיו נוטלין כלל, ושוב הקשה דהרי המשנה חשבה חשוד ותירץ דתני לי' משום דר' יוסי דלא ס"ל זה הכלל דמשאיל"מ וא"כ י"ל דגם דעת התוס' דכתובות כן:

והנה האו"ת הקשה בסי' צ"ב מהא דשבועות דף ל"ב דאמר אביי הכל מודים בחשוד ומקשה אי לימא דחשוד לוה ולימא לי' מי יימר דמשתבעת פי' ושוב אינו רק גורם לממון ולתי' הראשון של התוס' דבחשוד ע"פ דין תורה הי' נוטל בלא שבועה מאי פריך דלמא ס"ל לאביי כר"פ דאמר בדף ל"א דגם משחק בקוביא חייב בשבועת העדות דאע"ג דמדרבנן פסול כיון דמן התורה חזי חייב וכ"ש בחשוד אע"ג דמדרבנן צריך שכנגדו לשבע כיון דמה"ת הי' נוטל בלא שבועה שפיר חייב ואינו גורם לממון, וזה יש לישב דהא אביי אמר סתם הכל מודים בחשוד ובודאי קאי על כל החשודים דחשבה המשנה וקאי גם על משחק בקוביא וסוחרי שביעית ושפיר מקשה דאפילו לר"פ דמחייב במשחק בקוביא משום דעידותו מועיל מה"ת רק רבנן פסלוהו אבל בע"א המעיד בחשוד דרבנן הרי מן התורה אינו מועיל עידותו כלל כיון דמה"ת נאמן בשבועה ורק מדרבנן אחרי שפסלוהו מועיל עידותו והרי רבנן הצריכו שישבע זה שכנגדו ושוב אינו רק גורם לממון דמי יאמר דמשתבע:

ועוד י"ל דהגמרא פריך דהאיך אמר אביי הכל מודים בחשוד דמשמע דלא משכחת לה שום פלוגתא דתנאי בחשוד והרי אכתי תלוי בפלוגתא דתנאי דלר' יוסי דס"ל בשניהם חשודים דחזרה שבועה לסיני ולא ס"ל דאינו יכול לישבע משלם ולדידי' כל עיקר חיובא דחשוד הוא רק מדרבנן ושוב תלוי בפלוגתא דתנאי דגורם לממון דלר' יוסי יאמר מי יימר דמשתבעת ועל זה משני דקאי על שניהם חשודים ושפיר קאמר אביי דבזה לא שייך פלוגתא דרבנן ורשב"א בגורם לממון אם כממון דמי או לא דלמ"ד דחזרה שבועה למחויב לה הרי לכו"ע חייב כיון דכשנגדו נוטל בלא שבועה ולר' יוסי דאמר חזרה לסיני לכו"ע פטור דאינו גורם לממון כלל גם וא"כ הך פלוגתא דגורם לממון אם כממון דמי אם לא לא שייך בחשוד דשניהם מודים בו דלרבנן לכו"ע חייב ולר' יוסי לכו"ע פטור, אמנם לדעת הראשונים שכתבו דגם ר' יוסי ס"ל משאיל"מ אין תי' זה מספיק וצ"ל כתי' הראשון:

והנה יש להסתפק לתי' הראשון של התוס' דס"ל דהתקנה הי' לטובת החשוד הרי ודאי דגם תי' זה מודה לעיקר סברת התי' השני דהתקנה הי' לחובתו של החשוד דהרי להני תנאי ואמוראי דלא ס"ל כלל דמשאיל"מ והרי על הא דחשוד דכשנגדו נשבע ליכא שום חולק והרי ר' יוסי דלכמה מהראשונים לא ס"ל משאיל"מ ואפ"ה הא לא פליג רק כשהיו שניהם חשודים קאמר דחזרה לסיני אבל כשהנתבע לחוד חשוד הא מודה דכשנגדו נוטל בשבועה ולדידיה הא מוכרח דהתקנה הי' לחובתו של החשוד ורק דלמאן דס"ל משאיל"מ בזה הוא דס"ל לתי' הראשון דתיקנו לטובת החשוד דיהיה צריך לישבע, רק בזה יש להסתפק דלמאן דס"ל משאיל"מ האיך ס"ל בחשוד שחייב שבועה דלא שייך בו משאיל"מ וכגון אם יש על החשוד שבועה ע"י גלגול לדעת הפוסקים דבגלגול לא אמרינן משאיל"מ אפשר דבכה"ג לא אמרינן דכשנגדו נשבע ונוטל רק החשוד פטור לגמרי ולכאורה סברא החיצונה נראה כן דהיכן מצינו שיהיה שני תקנות בחשוד אחת לטובתו דהיינו בשבועה שע"פ דין הי' צריך להיות זה נוטל בלא שבועה ואחת לחובתו כגון בגלגול דע"פ דין הי' צ"ל פטור לגמרי, ועיי' מש"כ בזה לעיל באות הקדום, וא"כ בדין גילגול בחשוד יש בו לחקור ספק אחד אם הוא תלוי במחלוקת הפוסקים בסי' צ"ד היכא דעל העיקר השבועה אינו יכול לישבע אם מגלגלין כלל או לא וא"כ אפשר דחשוד כיון דדינו דישלם אפשר דלא שייך בו כלל גילגול וגם לתי' השני של התוס' דכאן אין שכנגדו נשבע ונוטל או אפשר דרק בחמשין לא ידענא הוא דס"ל להני פוסקים כיון דליכא עליו עיקר חיוב שבועה דמה"ת ליכא שבועה באינו יודע משו"ה ס"ל דליכא גילגול אבל בחשוד הא איכא עליו עיקר חיובא של שבועה רק דאין מאמינים לו בשבועתו דהרי אם יעשה אח"כ תשובה קודם שנשבע שכנגדו יתחייב שבועה אפשר דגם עתה שייך בו גילגול גם לדידהו, שנית יש להסתפק דגם להסוברים דגם באינו יכול לישבע מגלגלים מכל מקום להסוברים דבגלגול לא אמרינן משאיל"מ אפשר דבחשוד פטור לגמרי לתי' הראשון דס"ל דעיקר הדבר מה דכשנגדו נשבע ונוטל הוא משום דע"פ דין הוא משאיל"מ וא"כ בגלגול פטור לגמרי, ועיי' בר"ן פרק כל הנשבעין שהקשה דהרי איכא עוד נשבעין ונוטלין ואמאי לא חשבם המשנה ותי' דלא חשוב רק מה דע"פ דין לא היו נוטלים כלל ורק חכמים תיקנו שיהי' נוטל בשבועה והקשה דהא חשבה חשוד ותי' דחשיב לי' משום דר' יוסי דלא ס"ל מחויב שבועה איל"מ, ולמה דחק בזה נימא דחשיב לחשוד משום דגם בשבועה דע"י גלגול דל"א משאיל"מ ג"כ כנגדו נשבע ונוטל ומוכרח דס"ל דבכה"ג פטור החשוד. אמנם י"ל דהר"ן אפשר ס"ל דגם בגלגול אמרי' משאיל"מ וא"כ הא לא משכחת שבועה דאורייתא שלא יהי' משאיל"מ:

והנה הרמב"ם כתב בפרק ב' מהלכות טוען הי' החשוד שומר וטוען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול לישבע וליטול דהרי אינו טוען ודאי שאכלו, לפיכך אם טען בפני שלח בו יד או פשע הרי נשבע בתקנת חכמים ויטול, וכלשון הזה הובא בשו"ע סי' צ"ב סעי' ח' ועיי' בטור ששינה בזה לשון הרמב"ם] ובודאי דלשונו זה קשה טובא לכאורה במה שכתב בראשית דבריו שהרי אינו טוען ודאי שאכלו והוא שבועה שאינו ברשותו דלמה הזכיר שאכלו ולבסוף סיים דבריו בפשיעה ושלח"י. ויותר הי' לו לכתוב סתם שהרי אינו טוען בודאי והי' קאי על כל השלשה שבועות שעל השומר, ולפי הנ"ל מיושבין ומדוקדקים דבריו דאין מקום לדון על השומר החשוד שיהי' כנגדו נשבע רק משום שבועה שאינו ברשותו דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ד' מה' שאלה דעיקר השבועה הוא רק שאינו ברשותו והך דשלא פשע ולא שלח יד הם רק גילגול ומשו"ה כתב דאין לומר שכנגדו ישבע דהא אינו יודע שאכלו [דרק משום שבועה זו לחודא הי' דינו שכנגדו ישבע אם הי' יכול] והא דמסיים לפיכך אם אומר בפני פשע או שלח יד נשבע ג"כ כוונתו דהוא באופן דיש עליו גם שבועה שאינו ברשותו ובשביל זה דינו שכנגדו ישבע וכיון דכשנגדו יודע בו דפשע א"כ הרי עכ"פ יכול הוא לישבע שהשומר חייב לו משו"ה נוטל משום שבועה שעל השומר שאינו ברשותו ועיי' בש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ב דכתב ג"כ בלא"ה דכוונת הרמב"ם דכשיודע שפשע חיובו של השומר משום השבועה דאינו ברשותו, ועכ"פ זה נראה להדי' מדבריו דאין מקום לדון בו משאיל"מ רק משום שאינו ברשותו לחוד ורק יש להסתפק בטעמו או דס"ל כתי' הראשון של התוס' דעיקר חיובו של חשוד הוא רק משום שאיל"מ ובגילגול ס"ל דלא אמרי' משאיל"מ, או משום דס"ל דכל משאיל"מ ליכא גילגול משום דפרח מני' חיוב שבועה, ונ"מ בין הטעמים היכא דלא הי' חשוד מקודם ונתחייב לשבע העיקר וגם הגילגולים ואח"כ קודם שנשבע על הגילגולים נחשד דזה כבר נתחייב בגילגולים ולתי' הא' של התוס' גם בכה"ג פטור ולטעם השני אמרינן גם על הגילגול שכנגדו נשבע ונוטל וצ"ע בכל זה: