שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן כו, קטע 2

בחולין דף ב' פריך הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ומסיק דאיכא הכל לכתחילה ואיכא דיעבד ורק הכא ע"כ לכתחילה דיעבד תרתי דיעבד למה, עיין בריש תמורה דפריך הכל ממירים לכתחילה והדר תני לא שאדם רשאי להחמיר ומשני אמר ר"י הכל מתפיסין בתמורה והקשו שם התוס' דמאי מקשה והרי בחולין אמרינן דאיכא הכל דהוא דיעבד, וע"כ פירשו דקושי' הגמ' שם הוא כמו כאן בחולין דאי דיעבד תרתי דיעבד למה, ומזה הקשו התוס' שם על מה שכ' רש"י בחולין דגבי תמורה לא קשה תרתי דיעבד למה משום דאתי לאשמעינן דסופג ארבעים, ולא זכיתי להבין דבריהם דדברי רש"י אתיין כפשטן דזה ודאי דלשון דהכל שוחטין אם פירושו הוא דקאי על מעשה השחיטה ודאי דאין שום מקום לפרשו רק לכתחילה ולא דיעבד וכן הכל ממירים אם יתפרש על מעשה התמורה עצמה דהיינו על עצם אמירת זה תמורת זה בודאי דהוא לכתחילה דוקא ומשו"ה מקשה שפיר ומתרץ ר"י שם דה"ק הכל מתפיסין בתמורה דקאי על דינו של תמורה אחר שכבר המיר בו דכל מי שהמיר נתפסת הבהמה בתמורה ושפיר נתפרש דיעבד שכל מי שעבר והמיר נתפסת כיון דבמשנה לא נזכר דין אמירת התמורה רק דין תפיסתה, וכן הא דאמר כאן דלמא הכל שוחטין הוא דיעבד ג"כ פירושו כן דלא קאי על עצם מעשה השחיטה דאז ודאי דהוא רק לכתחילה רק מקשה דנפרש דהכל בתורת שחיטה פי' דכל מי ששחט ניתרת הבהמה על ידי שחיטתו ושפיר נוכל לומר דהוא דיעבד וזהו ממש כמו שמתרץ ר"י בתמורה וזהו דדחי דא"כ כ תרתי דיעבד למה לי והוקשה לו לרש"י דאמאי לא פריך כן בתמורה על תירוצו של ר"י דתרתי למה לי ותי' רש"י דשם איצטריך למתני לא שאדם רשאי להמיר משום וסופג ארבעים לאשמעינן דלוקה אע"ג שאין בו מעשה וכל הדברים האלו כמעט מפורשים הם בלשון רש"י כאן בד"ה וכל הכל ודברי התוס' בקושייתם צ"ע דהא דאמר כאן דיכול להיות הכל דיעבד הכוונה דנפרש כמו דמשני רב יהודה שם:

ומה שהקשו התוס' עוד כאן על פרש"י דמשום וסופג ארבעים לא הי' צריך למתני שאם המיר מומר רק הכל ממירים וסופג את הארבעים, והנראה לישב זה לרש"י דהמשנה הוצרכה לומר שאם המיר מומר וסופג הארבעים לאשמעינן דזהו עיקר הטעם דלוקה דהרי בתמורה שם פריך דהוי' לאו שאין בו מעשה ומשני דאתי' כר' יהודה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ור' יוחנן אמר שם לא תתנו מימר דבדיבורו אתעביד מעשה וא"כ לר"י הרי הוצרך למתני דאם המיר מומר ומשו"ה הוא סופג ארבעים ובלא"ה הי' ס"ד דס"ל דגם בלשאב"מ לוקין עליו, וגם לתי' הראשון דאתי' כר' יהודה ניחא ג"כ לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"כ אמאי לקי וא"כ אם לאו דהמיר מומר לא הי' לוקה עליו ובלא"ה לא הי' לוקה וגם לרבא דאמר דלא מהני ומ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ י"ל דמודה דכל היכא דאין התמורה נתפסת בקדושה וכמו צבור ושותפין דאין עושין תמורה אינם לוקין ג"כ דכל פרטי תמורה תלוין זה בזה וכל היכא דתופסת תמורה לוקה ג"כ והני דאימעט מתמורה שאין נתפסת ה"ה דאין בהם מלקות, וראי' לזה מהא דתני קמי' דר' יוחנן כל ל"ת שבתורה לא עשה מעשה אין לוקין עלי' חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו' ואמר לי' ר"י לא תתני ומימר משום דבדבורו עשה מעשה ואמאי שתקי דלמא משו"ה חשב ריה"ג תמורה להיכא דאין נתפסת בתמורה דליכא מעשה ומוכח דזהו פשוט דהיכא דליכא מעשה והי' הוא ותמורתו קודש ליכא גם הלאו דלא ימיר, וכן משמע הלשון בגמ' ריש תמורה דדרש ואם המר ימר לרבות את האשה ופריך הא לא רבי' קרא ה"א כי עבדה תמורה לא לקיא ואמר ר"י כו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני מה"ד ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינה שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל, והרי הפסוק דהמר ימר אינו ל"ת כלל ובפסוק זה לא נזכר רק דהתמורה נתקדשה ג"כ וגם זה קרי לי' הגמרא עונשין ועיקר הכוונה בהתירוץ הוא דהי' ס"ד דבאשה לא תתפוס התמורה וכמו בציבור ולמה אמר לא לקי ומוכרח דכל היכא דאינו תופס אינו לוקה ג"כ וז"ל רש"י שם לא לקי דאם המירה תמורתה אינו תמורה הרי להדי' כן, וכל זה הוא דלא כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מה' תמורה שותף שהמיר בקרבן שותפים לוקה אלא שאין התמורה קדוש הרי דס"ל דאינם תלוים זה בזה, ובודאי דקשה לדידי' לשון הגמ' דהאיך הי' ס"ד דאשה אינו לוקה והרי הלאו דלא יחליפנו הוא שוה בכל גם בשותפים ורק דהפסוק דוהי' הוא ותמורתו קודש לחודא הוא דאינו שוה בכל, ואפשר דהרמב"ם לא היה גורס הך דלא לקי רק תי' של הגמרא דבאשה הי' ס"ד דאין הבהמה נתפסה משום דאינו בשותפין וישוב לדעת הרמב"ם יבואר בסמוך: