שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן כז

סימן כז

ביאור דעת הרמב"ם בה' תמורה.

תמורה דף י"ג הציבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו כו', פי' דהפסוק נאמר בלשון יחיד, הנה כאן מבואר להדי' דגם הלאו לא נאמר בשותפין, ולכאורה קשה מכאן טובא על הרמב"ם ריש ה' תמורה שכתב דמש"ה לוקים על תמורה ואינו לאו הניתק לעשה משום דהלאו אינו שוה להעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שמוזהרין שלא ימירו כו' ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן ציבור הואיל ויש לו בהשותפות ה"ז לוקה ואין התמורה קודש, הרי דמחלק דהלאו קאי גם על שותפין רק העשה דוהי' הוא ותמורתו קודש אינו בשותפין, וכן הוא דעת רש"י לעיל דף ד' ע"ב יעו"ש. הן אמת דגם כאן בלשון רש"י במשנה נראה שדחק כשיטתו שכתב וז"ל, והלא מעשר בכלל הקדשים דעבדי תמורה דכתיב בהו ואם המר ימיר למה יצאה מעשר דכתיב בדידיה ואם המר ימיר הרי דהיסב כל השקלי' וטרי' רק על העשה. ובודאי דצ"ע דהרי בלשון המשנה מבואר להדי' דקאי גם על הלאו, וגם בעיקר הדבר לא ידענו שום מקום לחלק ביניהם דבין לרבי דנפיק ליה למעט שותפין מדכתיב בלשון יחיד הא גם הלאו נאמר בל' יחיד לא יחליפנו, וכן מבואר להדי' בלשון רש"י במס' זבחים דף ו' יעו"ש. ובין לר"ש דדרש לי' מדיצאת מעשר מכלל כל הקדשים למילף מני' מה מעשר אינו בשותפין והלא במעשר כתיב גם הלאו ומוכח דגם הוא אינו בשותפין וצ"ע:

והנראה דהנה בדברי הרמב"ם מבואר דאע"ג דהממיר בקרבן של אחרים אינו רק כשיאמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר ימיר בו כדאיתא לעיל דף ט' מ"מ שותף שהמיר בקרבן שיש לו חלק בו לוקה גם שלא אמר שותפו כל הרוצה להמיר ימיר, דהרמב"ם הרי כ' סתמא דלוקה ומשמע בכל גווני, ועוד דהרי כ' וכן מי שהמיר בקרבן ציבור הואיל ויש לו חלק בו לוקה והרי רחוק מאד לאוקמא דאיירי דכל הציבור נתנו רשות להמיר בו. ועוד דבנתינת רשות הרי גם בקרבן של אחרים לגמרי ממיר בו ומדנתן הרמב"ם טעם הואיל ויש לו חלק בו ודאי מוכח דאיירי בלא רשות שותפו, דס"ל דכל שיש לו חלק בהקרבן יכול בעצמו להמיר בו. וא"כ הא ניחא שפיר דלא אימעוט מלא יחליפנו דנאמר בלשון יחיד דגם הוא יחיד מקרי ויכול להמיר בעצמו בלא חבירו כלל, ולא ממעטינן מני' רק בהמת חולין של שותפין דאין ביד א' מהם להקדישו בתמורה כיון דגם בתחילת הקדש אין אחד מן השותפין יכול להקדיש חלקו בקדושת הגוף ואינו רק קדושת דמים ומשו"ה גם אם נתן לו חבירו רשות להמיר בו או שהמירו שניהם יחד ממעטינן להו מהאי קרא דבלשון יחיד נאמר דאין שנים ממירים, אבל בקרבן של שותפין דאחד לבדו יכול להמיר בו והרי הוא יחיד אין למעטו מהאי קרא והא דבכה"ג ליכא העשה ג"כ ניחא דהרי תנן דאין ממירין לו איברין בשלמים ולא שלמים באיברים ונפקא לן מדכתיב בהמה בבהמה וצריך להמיר בקרבן שלם וא"כ שותף הגם שיש לו חלק בהקרבן מ"מ כיון דאין כולו שלו הרי לא קרינן בי' בהמה בבהמה והרי הך קרא כתיב גבי העשה ואם המר ימיר בהמה בבהמה ומשו"ה אין השותף יכול להתפיס בעצמו כיון דאין כולו שלו ורק בצירוף חבירו עמו ושוב אימעוט מדכתיב לא יחליפנו בלשון יחיד אבל לגבי הלאו דלא כתיב בו בהמה בבהמה שפיר עובר עליו היחיד ומקרי שפיר יחידי, וכן בבהמת חולין של שותפין דהיחיד אי אפשר להתפיסו בתמורה בלא חבירו גם בלא מיעוטא דבהמה בבהמה דגם בהקדש גמור אינו יכול להקדישו קדושת הגוף ושפיר אימעוט מקרא דלא יחליפנו ונכון הוא, וכל זה ניחא לפי מה דממעט שותפין מהא דהפרשה נאמר בלשון יחיד, אבל לר"ש דממעט שותפין מלימוד דמעשר, וכן הא דאין ממירין איברים בשלמים ושלמים באיברים הא מבואר במס' חולין דף כ"ט דלר"ש ילפינן לנו מהא דמעשר דאינו באיברים ולדידיה לא ידענו שום מקום לחלק בין הלאו להעשה, ואפשר דבאמת לר"ש גם הלאו אינו בקרבן של שותפים וכמש"נ:

ואם כנים אנחנו בזה ידוקדק היטב לשון רש"י לעיל דף ב' דאמרי' ואם המר ימיר לרבות האשה דס"ד דלא הושוו נשים לכל עונשים רק בעונש השוה בכל אבל תמורה כיון דאינו שוה בכל דאין הציבור ושותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל וכ' שם רש"י וז"ל ואין ציבור עושין תמורה כדאמרי' בסוף פרקין וקא מפיק לי' ממעשר, דלכאורה יש להבין דהרי רק ר"ש יליף לה ממעשר אבל הסתם משנה הא יליף לה מלא יחליפנו ומי הכניסו לרש"י לזה להביא דוקא דרשה דר"ש ולפי"ז ניחא דמדסיים הגמרא אשה נמי לא לקיא הא מוכח דאזל הך סוגי' לפי הסברא דבציבור גם הלאו ליכא, ומשו"ה הביא רש"י לדרשה דר"ש דלדידי' גם הלאו ליכא בשותפין:

והנה יסודו של הרמב"ם הנראה דיצא לו זה מהסוגיא בדף ד' דאמרינן דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והא דלוקה משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועיין ברש"י שהביא עוד לשון אחר משום דהוי' לאו השוה בכל. ועיי' ברמב"ם שכתב לשני הטעמים ומוכח דשני הלשונות הי' בנוסחא שלו, וביאר הרמב"ם דהלאו השוה בכל והעשה אינו שוה דשותפין אין עושין תמורה משו"ה לא מנתקי ללאו והנה מסוגי' זו יצא לי' להרמב"ם מה שכתב דגם בשותפין איכא לאו דלא יחליפנו וא"כ הא פשיטא דנוקין ג"כ אם המירו דבמה נחלק שותפין לענין מלקות ורק דאין התמורה קדשה אלא בקרבן יחיד: ולכאורה

קשה לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ולדידי' הא גם אם נאמר דהלאו איכא בציבור מכל מקום כיון דלא תפסה התמורה ליכא חיוב מלקות כיון דלא מהני אם כן קשה הא דבדף ו' דחק הגמרא לאשכוחי לאביי ורבא במאי פליגי והלא בפשיטות ה"ל לומר בממיר בקרבן שותפין דלרבא לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא ולאביי לא לקי,: ומוכרח ע"כ דס"ל להגמ' דהלאו ג"כ ליכא בשותפין דזה תלוי בזה דכל שאינו בוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש ליכא בלאו דלא יחליפנו ודלא כהרמב"ם, ומצאתי שהקשה כן בספר ושב הכהן אמנם אין זה קושי' כל כך דהא בלא"ה איכא כמה חילוקים בין אביי לרבא לענין חיוב מלקות וכמו שכ' התוס' ד"ה והשתא ובע"כ רצה הגמ' לאשכוחי נ"מ לענין דין הנוהג בזה"ז שיהי' נ"מ ביניהם, והנראה דהרי ודאי דברי הרמב"ם אינם רק כהאי תנא קמי דר"י דכל ל"ת שאין בו מעשה פטור חוץ מנשבע וממיר דלדידי' דכל ממיר אין בו מעשה ואפ"ה לקי לדידי' הוא די"ל דגם בשותפין לוקה אבל לר' יוחנן דאמר לא תתני ממיר דבדיבורו איתעביד מעשה ע"כ ס"ל דבשותפין ליכא מלקות דהא גם אם נאמר דגם בשותפין איכא הלאו מ"מ הרי אין בו מעשה והאיך אמר לא תתני ממיר הרי איצטריך למתני משום שותפין ובע"כ דר' יוחנן ס"ל דשותפין ליכא מלקות משום דאין בו מעשה וא"כ גם לרבא לא לקי ומש"ה דחק למצוא במאי פליגי אביי ורבא גם אם נאמר כר' יוחנן ואפשר דס"ל להגמ' לעיקר כר' יוחנן:

והנה יש לעיין להאי מ"ד דתני קמי דר"י חוץ מנשבע וממיר ומקלל חבירו דהיא גופה תקשה דעל נשבע ומקלל מביא הגמרא דרשות דלוקין אבל ממיר מנ"ל דלוקה כיון דהוא ס"ל דמקרי לשאב"מ, והצ"ל דעל ממיר באה הלכה למשה מסיני דילקה, וכן כ' הרמב"ם בפ"א מפי השמועה אמרו דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל, ולפי"ז הא קשה מאי פריך כאן והא ממיר דהוא לאו הניתק לעשה ולקי עליו והרי באה עליו ההלכה מפורש דילקה, ולכאורה מוכרח לומר דהרי הך סוגיא אזלי' לר' יוחנן דוקא דהרי פריך מ"ש ממיר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי ללקי ומשני משום דהוא לאו הניתק לעשה והרי הקושי' הוא רק לר"י דלדידי' הטעם דממיר משום דבדיבורו איתעביד מעשה אבל היכא דלא איתעביד מעשה לא לקי בממיר וע"כ לא ס"ל הך הלכה ומש"ה פריך אביי שפיר על זה דממיר הא הוי' ניתק לעשה, ומשני משום דהלאו שוה בכל דאיכא גם בציבור אע"ג דלר"י לא לקי ציבור משום דאין בו מעשה מ"מ לאו איכא ומש"ה לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין:

אמנם דברי הרמב"ם עצמן קשים טובא דכ' דממיר בלע לוקה אע"ג דאין בו מעשה דלמדו כן מפי השמועה ושוב כ' דאע"ג דהוא לאו הניתק לעשה מ"מ לוקה משום דאיכא תרי לאוין או משום דהלאו שוה בכל והעשה אינו בשותפין דלמה הוצרך לזה כיון דכ' דבאה הקבלה דילקה וכבר הקשה על הרמב"ם הלחם משנה בפרק י"ג מה' שכירות יעו"ש, ולכאורה ההכרח לומר דלא באה ההלכה בסתם שכל ממיר ילקה רק באה מפורש דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע וממיר וכמש"כ לשון זה הרמב"ם, ונמצא דבתמורה שיש בה מעשה לא באה ההלכה, ורק דלמאן דלא ס"ל הך סברא דבדיבורו איתעביד מעשה ולדידי' כל תמורה אין בה מעשה לדידי' כולל הך הלכה לכל תמורה אבל לר' יוחנן תמורת יחיד אינו בכלל ההלכה ומש"ה הך סוגי' דאזלי אליבא דר' יוחנן פריך אביי שפיר דתמורת יחיד אמאי לוקה הא. הוי' ניתק לעשה, ומיושב ג"כ בזה קושיתנו הראשונה דלהכי לא קאמר דאביי ורבא פליגי בממיר דציבור דס"ל להגמרא כהאי דתנא קמי דר' יוחנן דס"ל דעל תמורה באה ההלכה וא"כ גם לאביי לוקה גם בציבור אע"ג דלא מהני כיון דבאה בו הלכה מפורש וכמו שנתבאר:

שם וסופג ארבעים והקשו התוס' דילקה שמונים ותירצו דחד בשלו וחד בשל חבירו, ועיי' בתמורה שתירצו התוס' דהמשנה לא נחית למנינא כלומר דלקי עלה ובאמת לוקה שמונים ולדבריהם צ"ל דהא דאמרינן חד בשלו וחד בשל חבירו היינו מדנקט תרי לישנא חליפין ותמורה וכן הא דפריך שם בדף ט' ולכתוב לא יחליפנו לא בעי לא ימיר ג"כ הפירוש דבשני הלאוין לכתוב לשון א' חליפין ולעולם עובר בכל חדא שני לאוין, ולכאורה קשה מהא דבתמורה דף ז' קאמר ר"ל דמקדיש בע"מ מעיקרא אינו עובר והא דאמרינן דעובר היינו רק בתמורה כיון דחל קדושתה גם על בעל מום, א"ל ר"י לא שמעי' לך הא דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בע"מ למזבח עובר משום חמשה לאוין פי' משום בל תקדיש ובל תשחטו ובל תזרק ובל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו ואי בתמורה ששה הויין דאיכא נמי לאו דתמורה ולכאורה קשה לי דהרי שם ע"ב פליגא במעלה איברי בע"מ למזבח דרבא אמר דלוקה שתים משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות פי' ואינו לוקה אלא חדא ופריך מהא דר' ינאי דעובר משום חמשה שמות פי' ולאביי ליכא אלא ארבעה ונשאר בתיובתא דאביי, וא"כ מאי הקשה ר"י לר"ל דלמא ס"ל לר"ל כאביי דבהקטרה ליכא אלא חדא וא"כ בהדי לאו דתמורה הוא חמשה ובשלמא בהא דמקשה הגמרא על אביי לא קשה לי מאי פריך דלמא אביי מוקים לה בתמורה ואיכא לאו דלא ימיר והניחא לדעת התוס' בתמורה דלוקה שמונים ליכא למימר כן דא"כ איכא ששה אבל לדעת התוס' תקשה זה לא קשה די"ל דס"ל להגמרא בפשיטות ההלכה כר' יוחנן דגם בהקדש ראשון איכא בל תקדיש וא"כ לא שייך לומר דהברייתא חשבה גם לאו דבתמורה דהרי הברייתא מנה הלאוין שעובר בהקרבת בע"מ ומאי שייך למחשב בהדייהו לאו דתמורה דבשלמא לר"ל דרק בתמורה איכא לאו דמקדיש בע"מ נוכל לומר דהברייתא איירי בתמורה אבל לר"י כיון דבהקדש איכא ג"כ הך לאו למה להכניס כאן לאו דתמור' דהרי באה רק להודיע כמה לאוין עובר בבע"מ, אבל הא קשה מאי הקשה ר' יוחנן לר"ל דלמא ס"ל כאביי דליכא בהקטרה רק לאו אחד ובהדי תמורה איכא חמשה ואין בזה דוחק לומר כן דהרי להלכה פסק בפ"א מה' איסורי מזבח דבהקטרה אינו לוקה רק אחת, והניחא להתוס' דתמורה ליכא למימר כן דגם אי ס"ל כאביי איכא ששה אם חשוב כאן תמורה, ואדרבה בזה מיושב עוד מה דקשה קצת להתוס' דתמורה אמאי אמר ר' יוחנן לר"ל ואי בתמורה ששה הויין דה"ל לומר שבעה הוויין ולפי"ז ניחא דה"ק דאפילו אם תאמר דבהקטרה ליכא רק אחת מ"מ עכ"פ ששה הויין אבל להתוס' דחולין קשה, וההכרח לומר דס"ל לר' יוחנן ור"ל כרבא דבהקטרה לוקה שתים וא"כ הא מוכח דהלכה בזה כרבא ודלא כמו שפסק הרמב"ם, ודעת הרמב"ם צ"ע דאיהו פסק בתמורה דלוקה רק ארבעים, וגם פסק כאביי דבהקטרה לוקה רק אחת וא"כ מאי הקשה ר"י לר"ל וצ"ע: