שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן כו

סימן כו

איזו הערות בענין נבלה ושחיטה.

ב"מ דף כ' בתוס' ד"ה איסורא, וא"ת טפי אנו מחמירין בממון מבאיסורא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפי' היכא דאיכא חזקת איסור נגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט, והנה בדברי התוס' הללו הא מבואר להדי' דס"ל דנקיבת הושט הוא נבלה מדכתבו דאיכא חזקת איסור בספיקא דידי' ובספק טרפה הא ליכא חזקת איסור כלל, והנה יעויין בחולין דף מ"ב דקאמר רב כהנא דגם אם בעלמא לא אזלינן בתר רובא מ"מ ניחא הא דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט דהיכא דלא אפשר שאני וא"כ יש להבין מאי הקשו התוס' כאן, וצ"ל דס"ל להתוס' דרק גבי איסור יש לחלק בין אפשר ולא אפשר די"ל דהיכא דלא אפשר לא החמירה התורה בו לאוסרו ובאפשר אסור בלא בדיקה מן התורה אבל בממון דלא שייך בו קולא וחומרא דכל מה דהוא חומר לזה, הוא קולא לכשנגדו ובממון מקרי הכל לא אפשר וכיון דבאיסורא אזלינן בתר רובא עכ"פ היכא דלא אפשר א"כ גבי ממון הי' לנו לילך בכל דוכתא במקום רובא ומוכח דלהוציא ממון חמור יותר מאיסורא והוכיחו התוס' שפיר, אמנם עיקר דברי התוס' ולשונם יש להבין דלמה תפסו למינקט דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט דזהו לא אפשר ומיעוט רחוק והלא להלכה קיי"ל דאין צריך לבדוק הושט כלל ואפי' שלא במקום חתך אע"ג דאפשר לבודקו וה"ל להתוס' למינקט סתמא ולא חיישינן לנקיבת הושט כלל והי קושי' יותר חזקה טובא וגם המיעוט יותר טוב וצ"ע:

וע"כ נראה לכאורה יותר לומר אדרבה דהתוס' ס"ל נקיבת הושט הוא רק טרפה וע"כ מכל נקיבת הושט לא הקשו דלא שייך לומר בו חזקת איסור והוכיחו רק מחששא דשמא במקום נקב שחט דבזה מצינו להרבה אמוראים דס"ל דהוא נבלה דהרי אפי' נקב בגרגרת ס"ל לרב יהודה בחולין דף י"ט דשחט ופגע בו נקב שחיטתו פסולה דהוא כשחט ישראל וגמרו עכו"ם ומוכח מדברי רב יהודה דס"ל דבאיסור אזלינן בתר רובא ואפי' במקום חזקת איסורא וחזינן דממון חמור מאיסורא ומדר"י נשמע גם לדידן דבאיסור אזלינן בתר רובא גם בחזקת איסור דבהא הא לא מצינו מי שחולק עליו אמנם גם זה הוא דחוק קצת לומר דהוכחת התוס' הוא רק מדר"י דהי' להם לפרש דבריהם, וע"כ נראה יותר דס"ל להתוס' דאע"ג דכל נקיבת הושט הוא טרפה מ"מ אם שחט במקום נקב הוא נבלה לכ"ע והסברא לזה דהנקב שנעשה בו מקודם ונטרפה בו אינו מצטרף להכשירה להשלים שיעור רוב שחיטה דהרי אדרבה נקב זה גורם לחדש בה איסורא ולעשותה לכל הפחות טרפה ועל כן אינו מצטרף להכשירה להשלים שיעור שחיטתה ולא מבעי' אם אח"כ לא שחט רק כשיעור שחיטה מצומצם רוב הושט עם צירופו של הנקב אלא אפי' אם שחט אח"כ כל הושט ואיכא רוב ושט גם לבד הנקב הקדום מ"מ כיון דאותו נקב אינו מצטרף א"כ מיד כשהגיע החתך לרוב ושט מצומצם א"כ הא כבר נחתך בה רוב ושט בצירוף הנקב ושיעור שחיטה עדיין אין בו ונמצא דהוי' פסוקת הסימן ברובו קודם שנגמר שחיטת הסימן ושוב לא מהני מה שיוסיף לחתוך בו עוד יותר דהרי כבר פסוק הוא ברובו, ולא דמי לחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דכשר דגם הפגם, מצטרף לשיעור שחיטה דחצי קנה פגום כשר הוא לגמרי ומש"ה מצטרף הוא ג"כ אבל נקיבת הושט דזה הנקב אוסרה אינו בדין שיצטרף להכשירה ועיין בחולין דף ל"ב גבי פסוקת הגרגרת דס"ל לר"ל זה החילוק דבשחט במקום חתך הוי' נבלה ובשחט שלא במקום חתך הוא טרפה הרי דס"ל לר"ל דגם פסוקת הגרגרת אינו כמו שנחתך כולו ומהני לי' שחיטה לטהרו אם שחט במקום אחר ומ"מ אם שחט במקום חתך לא מהני וכמו כן ס"ל להתוס' לדידן גבי נקיבת הושט דאע"ג דגבי פסוקת הגרגרת לא קיי"ל כר"ל זהו משום דכיון דכבר נפסק רובו וכמי שאינו דמי' אבל בנקב דושט י"ל כן:

ויצא להם להתוס' חילוק זה דהנה להפוסקים דס"ל דנקיבת הושט הוא רק טרפה א"כ הרי נראה דלא משכחת לה שהי' בעוף דתהי' נבלה כיון דניתרת בסימן אחד ואחר שיעור שחיטה הא לא פסלי' בה שהי' לדעת התוס' בחולין דף למ"ד ד"ה החליד ולא משכחת לה שהי' רק במיעוט קמא דושט וא"כ אינו רק טרפה דגם אם נחשב מה שנשחט קודם השהי' כנקיבת הקוץ הא אינו טרפה ובודאי דקשה טובא לומר כן דבאמת יהי' שהי' דעוף רק טרפה, ועיין בחולין דף יו"ד שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמועה ואינו יודע אם קודם שחיטה אח"כ זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול ומסיק שם דזה הכלל בא לאתוי' ספק שהה ספק דרס והרי הך ברייתא איירי בעוף ואפ"ה הא קרינן לספק שהה דהוא ספק בשחיטה ומוכרח דהוא נבלה, ולכאורה הוא קושי' גדולה על הסוברים דנקיבת הושט הוא רק טרפה והוכיחו התוס' מזה דבכה"ג הוא נבלה, שוב ראיתי באור זרוע הגדול הנדפס מחדש שכתב וז"ל אבל נקיבת הושט טרפה אם לא ע"י שהי' במיעוט סימנים בתורת שחיטה עכ"ד הרי דכ' להדי' דנקב בושט הוא רק טרפה ומ"מ ע"י שהי' בתורת שחיטה הוא נבלה והברור דקושי' הנ"ל דחקו לומר כן, אמנם עיקר הסברא דחוקה דכי בשביל שניקבה בסכין דרך שחיטה ושהה בו כמה ימים ואח"כ גמרה יהי' חמור יותר מבניקבה בקוץ, ועוד דהרי כל מה דמכשרינן שהי' במיעוט קמא דקנה הוא רק משום הך סברא דלא גרועי מחצי קנה פגום ואמאי נחמיר בשהי' דמיעוט ושט יותר מפגום מיעוט הושט, וס"ל להתוס' מכח זה דהחילוק הוא דבשהי' כיון ששחט אח"כ במקום החתך מש"ה הוי נבלה דנקב הגורם לה טריפות אינו מצטרף כלל וגם בניקב ע"י קוץ הוא כן ואם שחט במקום אחר הוא רק טרפה, ואפשר דגם כוונת האו"ז הוא כן ומה שכתב אם לא ע"י שהי' מיעוט סימן בתורת שחיטה כוונתו מקום ששוחט אח"כ, ועכ"פ מדוקדקים דברי התוס' דרק מהא דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט מוכח דאזלינן בתר רובא באיסורא גם במקום חזקת איסורא:

ויצא לנו מדברינו שני חידושים חדא דהתוס' דב"מ ס"ל דהוא רק טרפה, שנית דגם להני פוסקים מ"מ אם שחט במקום נקב גם הם מודים דהוא נבלה וכמו שנתבאר:

חולין דף ל"ב ע"ב ויש מהם אבלות וכ' רש"י כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה לכאורה צ"ע דהרי כל השקלי וטרי' של הסוגי' כאן הוא רק בפסוקת הגרגרת ולמה הכניס רש"י כאן גם נקובת הושט דלא אשכחן מאן דיאמר בה להדי' דהוא נבלה, ובודאי דוחק גדול לומר דרש"י כתב כן מסברא דנפשי' דהוא דומי' דפסוקת הגרגרת דודאי דיש לחלק בהם טובא דשם דנפסק רובו הרי כפסוק לגמרי דמי. והנראה דלשון הגמ' דחקו לרש"י דקאמר ויש מהם נבלות לשון רבים ומוכרח דלכל הפחות שנים מהם הם נבלות. והא דרבא הוצרך להוסיף גם ושט הוא משום דלפי תירוצו דחקו סדר המשנה דקתני אלו טריפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ואי נקיבת הושט הוא רק טרפה ואח"כ תני פסוקת הגרגרת דהוא נבלה ושוב חוזר לקרום של מוח דהוא טרפה וה"ל למינקט תחילה הנבלה והדר כל הטריפות ביחד ומשו"ה ס"ל לרבא דגם נקיבת הושט הוא נבלה משום דאיתרע מקום שחיטה דידה, אבל לר' יוחנן דמשני בסמוך דהך משנה נשנית קודם החזרה והמשנה נקטה אלו טריפות דוקא ולא נבלה א"כ הא מבואר להדי' בהמשנה דנקיבת הושט הוא רק טרפה ואע"ג דבמשנה דכאן חזר בו ר"ע מפסוקת הגרגרת מ"מ הא לא מצינו שחזר בו גם מנקיבת הושט ובודאי דאין לנו ללומדה מגרגרת דנפסק רובו וכמאן דליתא דמי ופשיטא דהך דושט נשאר על דינו הראשון ולפי"ז לענין הלכה אין לנו ראיה האיך ס"ל לרש"י דהרי אם נפסוק כר' יוחנן בודאי דאינו רק טרפה ואם נאמר דהלכה כרבא לגבי ר' יוחנן הוא נבלה.

דף ל' החליד במיעוט סימנים מהו, פרשי' ובמיעוט קמא פשיטא דנבלה היא, מדבריו נראה דס"ל להלכה דנקיבת הושט הוא נבלה, אמנם אחרי העיון אין מכאן ראי' דהא יש לדקדק אמאי סתם רש"י דבריו ולא כתב מפורש דהחליד מיעוט קמא דושט דבקנה הא לא גרע מאם הי' פגום, והרי האיבעי' במיעוט סימנים הא קאי גם על קנה לפרש"י דמפרש לה על מיעוט בתרא וא"כ הא דכ' רש"י דבקמא פשיטא דהוא נבלה ה"ל לפרש דבריו דקאי על ושט לחודא, וכן הא דמסיים רש"י דגם הגרמה קיי"ל דאסור בכל האופנים הא איירי בקנה ומלשון רש"י משמע דחד דינא להו, ועיי' לקמן גבי שהי' במיעוט סימנים כ' רש"י הכל מפורש דבשהה במיעוט קמא דקנה לא כלום הוא ובמיעוט קמא דושט מטרפה וכאן לא חילק רש"י כלל, וע"כ נראה יותר דרש"י ס"ל דבחלדה הי' הלכה למשה מסיני דפוסלת השחיטה ואפי' בדבר דאם הי' כן קודם השחיטה לא הי' נבלה אם נעשה כן בעת השחיטה הוא נבלה וכדעת שחיטת האשכנזים שכ' הב"י בסי' כ"ד דדרסה גם במיעוט קמא דקנה הוא נבלה, ורק בשהי' כיון דהפסיק השחיטה מש"ה ס"ל לרש"י דלא נחשבה מן השחיטה ומש"ה לא פסלה במיעוט קמא דקנה כדאיתא לעיל דף כ"ט אבל שארי חמשה דברים הפוסלים כחלדה והגרמה פוסלים גם במיעוט קמא כיון דהי' הקלקול בעת השחיטה ובדרך שחיטה דכן הי' הלכה דדברים אלו פוסלים השחיטה, וא"כ בנקיבת הושט ע"י קוץ קודם השחיטה י"ל דרש"י ס"ל דהוא טרפה ועיי' בב"ח סוף סי' ב' שכ' דברי בה"ג דבהתחיל עכו"ם וגמר ישראל אפי' רק במיעוט הקנה אסורה וצ"ל דאיירי דלא הי' הפסק שהי' ביניהם דאל"ה הא פשיטא דכשירה, ועכ"פ נראה ברור דגם דעת רש"י הוא כן רק דא"כ כיון דס"ל לרש"י דשהי' לא נחשב הקדום ממעשה השחיטה מדחזינן דמכשיר שהי' במיעוט של הקנה ובחלדה אוסר גם בקנה א"כ יהי' מוכרח דשהי' בעוף לעולם אינו רק טרפה ולכאורה הי' מדוקדק בזה לשון רש"י שכתב גבי שהה במיעוט סימנים וז"ל ובמיעוט קמא מטרפה, אמנם לפי"ז הרי תשאר מה שהקשינו לעיל מהא דבדף י' קרינן ספק שהה דהוא ספק בשחיטה וע"כ נראה מוכרח דס"ל נקובת הושט גם ע"י קוץ הוא נבלה ומשו"ה גם שהי' אע"ג דאינו נחשב מן מעשה השחיטה וכשר בקנה מ"מ בושט הוא נבלה:

במס' יומא דף ל"ז קאמר ר' ירמי' דלריה"ג אינו לוקה על לאו דנבלה משום דהעשה דלגר אשר בשעריך כתיב אחר הלאו, ולכאורה קשה מהא דבחולין דף ל"ז דרשינן וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ומאי נ"מ בזה כיון דאינו לוקה על נבלה כלל ואי לאשמעינן דיש עליו איסור גם משום נבלה הא לא צריך קרא לזה כלל לפי מה שנתברר במקום אחר דגם במקום דאין איסור חל על איסור מ"מ יש עליו שני איסורים וכל השקלי וטרי' אם איסור חל על איסור הוא רק לענין חיוב מלקות לחודא אם לוקה שנים וכיון דבלא"ה לא לקי קשה. אמנם עיי' פסחים דף כ"ג וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה דברי ריה"ג רע"א שיכול למלאכת הדיוט יהי' טהור למלאכת גבוה יהי' טמא ת"ל לכל מלאכה ומסיק דפליגא דר"ע סובר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וע"כ לא צריך קרא להיתר הנאה ומוקים לי' לטהרו וריה"ג ס"ל חלבה וגידה לא הותרה. ועכ"פ זה' מוכרח דלריה"ג ע"כ חלב נבלה אינו בכלל הפסוק דלגר אשר בשעריך מדאיצטריך קרא להתיר חלב נבלה בהנאה וא"כ הא י"ל דגם ר' ירמי' מודה דלוקה על חלב נבלה משום נבלה דהרי בו לא כתיב העשה אחר הלאו ושפיר אשמעי' קרא דאיסור נבלה חל על חלב ולוקה גם, משום נבלה. אמנם זה אינו לפמש"כ התוס' דמש"ה נקט ר' ירמי' נבלה ולא נקט גם טרפה אע"ג דגם בטרפה כתיב לכלב תשליכון אותו תיכף אחר הלאו משום דקרא דבשר בשדה טרפה כולל גם בשר שיצא חוץ למחיצתו ועל זה הא לא קאי הך לכלב תשליכון אותו משו"ה לוקה גם על טרפה אפי' לריה"ג ואם נאמר דעל חלב לא קאי הך דלגר אשר בשעריך והלאו דלא תאכל כל נבלה הא לפי האמת קאי גם על חלב א"כ הי' צריך להיות לוקה גם על נבלה ומוכרח בע"כ דאע"ג דס"ל חלבה וגידה לא הותרה זהו אי לאו הפסוק דיעשה לכל מלאכה הי' ס"ד דלא קאי על חלב אבל השתא דכתיב יעשה לכל מלאכה וידעינן מני' היתר הנאה גם בחלב ממילא הא קאי גם הפסוק דלגר אשר בשעריך גם על החלב, וע"כ תי' זה אינו, גם הי' אפשר לומר עוד דרש"י כ' בפסחים דלריה"ג דס"ל חלבה לא הותרה ולא הי' חלב בכלל לגר אשר בשעריך וגם אין חלב בכלל הפסוק הנוגע בנבלתה יטמא משו"ה לא צריך קרא לטהרו, וא"כ הא י"ל דאינו גם בכלל הפסוק דלא תאכל נבלה וכמו דאינו בכלל הנוגע בנבלתה וא"כ אי לאו קרא דלאכול לא תאכלוהו לא היינו יודעין כלל דיש איסור נבלה על חלב ושפיר צריך קרא ואכול לא תאכלוהו דאיכא עליו איסור משום נבלה, וכ"ת דא"כ גבי גיד דליכא קרא נימא דאין בו כלל איסור אכילה משום נבלה דהא ריה"ג ס"ל חלבה וגידה לא הותרה והרי בחולין דף ק"א איתא האוכל גיד הנשה של נבלה חייב שתים דר"מ וחכ"א אינו חייב אלא אחת ומודים בשל טלה ושל שור הנסקל דחייב שתים מאן תנא איסור חל על איסור לית לי' איסור חמור אית לי' ריה"ג היא הרי דרק משום דאין איסור חל על איסור ליכא בגי, משום נבלה ולפמש"כ הא מצד עצמו אין בו איסור משום נבלה לריה"ג גם זה ניחא דהא דקאמר שם ריה"ג היא היינו רק דאתי' כוותי' בהאי דינא דאין איסור חל על איסור אבל לא דאתי' לגמרי כריה"ג וגם בלא"ה מוכרח לפרש כן שם דהברייתא דבחולין לא אתי' לגמרי כריה"ג וכמו דאיתא בסוף ספר דרוש וחדוש יעוי"ש ועיי' ג"כ בחידושי רשב"א שם, אמנם שני התירוצים אינם עולים לפמש"כ התוס' בפסחים שם דחלקו על פרש"י וכתבו דגם לריה"ג חלב בכלל הנוגע בנבלתה יטמא, ורק לענין היתר הנאה לחוד הוא דס"ל דחלב לא הי' בכלל היתר הנאה דנבלה משום דהי' ס"ד דלא התירה בהנאה רק מה דשרי בשחיטה באכילה יעוי"ש. וגם מבואר שם בתוס' דהשתא דכתיב יעשה לכל מלאכה, ידעינן מני' דחלב הוא גם בכלל הפסוק דלגר אשר בשעריך ולדבריהם שני התירוצים הנ"ל אינם עולים, וההכרח לומר להתוס' דר' ירמי' ס"ל אליבא דריה"ג דבמקום דאין איסור חל על איסור אין איסור השני חל כלל גם לענין איסור גרידא וצריך קרא ואכל לא תאכלוהו דחל איסור נבלה על חלב לענין דיהי' על החתיכה שני איסורים. או נאמר דס"ל דריה"ג לא דרש כלל להך ואכול לא תאכלוהו להך דרשה רק מוקים לנו לדרשה אחרינא והרי בלא"ה נראה דעת התוס' ביבמות דף ל"ג דהך דרשה דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב אינו מוסכם ואיכא דלא וס"ל להך דרשה ועיי' עוד במס' זבחים דף מ' בתוס' ד"ה יבא איסור ובשעה"מ בכללי איסור חל על איסור:

בסימן כ"א הביא הב"י דברי הכלבו שכתב שיש פוסקים דבעוף צריך לשחוט דוקא ושט ולא קנה, ותמה הב"י דבגמרא הא מסיק הלכה דא' קנה וא' ושט, והב"ח כ' דגם הכלבו לא כ' רק דלכתחילה צריך ושט ולא נתבאר טעמם בזה, והנראה דבגמרא אמרינן השוחט דיעבד אין לכתחילה כו' אבע"א אאחד בעוף, וכתב רש"י דלכתחילה צריך שני הסימנים, ובודאי קשה דבמשנה הא לא תני כלל להדי' הך דינא דלכתחילה ורק מדקדוק הלשון דקתני השוחט אחד בעוף דיעבד מוכח דלכתחילה לא סגי בזה במה דכשר בדיעבד וא"כ הניחא לר"א דאינו כשר רק בושט ע"כ מוכרח שפיר מדנקט דיעבד דלכתחילה צריך שני הסימנים, אבל לפי מה דפסקינן מאי אחד כל דהו א"כ קאי המשנה גם על קנה דכשר בו א"כ הא אין לנו לדקדק מהמשנה רק דלכתחילה לא סגי בהכי ובעי שישחוט הושט שהוא המיוחד שבסימנים ומנ"ל לדקדק מני' דבעי קנה וגם ושט דאם צריך רק ושט לחודא ג"כ ניחא מה דנקט דיעבד, והברור דהפוסקים שהביא הכלבו מפרשים כן, והפשוט בדעת רש"י דס"ל דלאיזו תועלת יתקנו רבנן כן דמה ירויח בשחיטת הושט יותר מבהקנה כיון דבקנה ג"כ כשר ובשלמא להצריך שניהם י"ל דחששו חכמים דלמא לא ישחוט גם רובו של אחד אבל לומר ושט ולא קנה אין שום תועלת כלל, ולהפוסקים שהביא הכל בו י"ל דס"ל כיון דלעולם דרך התנה להיות נשחט תחילה וכמו שכתב רש"י בדף ל"ב ומשו"ה כיון דלכתחילה יהדר לשחוט הושט שוב ליכא למיחש שלא ישחוט גם רוב של אחד דדרך שחיטתו יהיה נשחט כל הקנה ממילא:

במס' סנהדרין דף קי"ב איבעי' לן בהמת עיר הנדחת אי מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה או לא, והנה לא מצאתי דין זה ברמב"ם שיכתוב דהוא ספק נבלה ומוכרח דס"ל להלכה דמהני לה שחיטה וממילא ידעינן מדסתם הדברים דלא יצאת מכלל כל הבהמות דאל"כ ה"ל להביא דהוא ספק וצריך טעם למה והנראה דאע"ג דהכא לא נפשטה מ"מ פשט לה הרמב"ם מסוגי' דסוף חולין דף ק"מ דמוקמינן להא דכתיב גבי מצורע שני צפרים טהורות דבא למעוטי צפרי עיר הנדחת ופריך למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה, ואי לא מהני לה שחיטה הא פשיטא דפסולה דגבי מצורע הא כתיב ושחט הצפור האחת דבעי שיהי' שחיטה והרי בקידושין דף נ"ז איתא דשחטה ונמצאת טרפה דשרי בהנאה לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והא גם רבנן לא פליגא עליו רק בנמצאת טרפה דס"ל דאינה ראוי' ג"כ שמה שחיטה אבל בנבלה הא לכו"ע אינו שחיטה וכדאיתא במס' חולין דף פ"א גבי אותו ואת בנו ובב"ק דף ע"ז גבי כופל דבנתנבלה כו"ע מודים, ומוכרח מהך סוגי' דס"ל דשל עהנ"ד מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ומש"ה פסק הרמב"ם כן:

הרמב"ן בחומש פרשה מצורע כתב דדרור אינו מעכב בצפורי מצורע והא דתנן שחטה ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשני' הוא משום דשני מינים ודאי פסול ובודאי דלכאורה קשה מהא דבחולין דף ק"מ רצה הגמ' בתחילה לומר דטהורות בא למעט טמאות ומדייק מני' דצפור גם טמאה בכלל מדאיצטריך למעט טמאה ולכאורה קשה דהרי טמא לא מהני לי' שחיטה ואינו שחיטה כלל ובפסוק הא כתיב ושחט ובע"כ צ"ל דאיצטריך הפסוק לפוסלו גם לשילוח דהי' ס"ד דיכול ליקח עוף אחד טמא לשילוח אבל השחיטה הא מוכרח להיות טהור א"כ הא מוכח דכשר גם שני מינים, ודוחק גדול לומר דס"ל להרמב"ן כמו שרצו התוס' במס' נדה דף נ' על הא דאמר שם תרנגולא דאגמא אסור תרנגולתא דאגמא מותר ששניהם מין אחד והזכר אסור והנקבה טהורה ומשכחת לה א' טהור וא' טמא ושניהם מין א' ואיצטריך קרא למעט בכה"ג וע"ש ברש"י דמדבריו מוכח להדי' דס"ל כן שהם מין אחד, אבל למסקנת התוס' דהם שני מינים דלא מסתבר דטמא וטהור יהיו מין אחד לדידהו מוכרח מחולין דלא כהרמב"ן דגם שני מינים כשרים, אמנם גם להתוס' אין מזה ראי' להלכה דהא ודאי דליכא שום קרא לפסול בשני מינים וטעמו של הרמב"ן דפוסל בע"כ צריך לומר דהוא מהא דאמר ביומא דף ס"ב מיעוט צפרים שנים מה ת"ל שתי שיהיו שניהם שוין ומנין שאע"פ שאינם שוות כשרות ת"ל צפור צפור ריבה וס"ל לרמב"ן כיון דאי לאו קרא היינו פוסלים כל שאינם שוים גם במין א' ורק קרא דצפור מרבה להכשיר והרי אין לנו ריבוי להכשיר רק באינם שוים אבל בשני מינים נשאר דפסול כיון דליכא רובא להכשיר וממילא פסול וא"כ להס"ד דקרא דטהורות בא למעט טמאות באמת היינו יודעים מזה דגם בשני מינים כשרים מדאיצטריך למעט טמא אבל לפי המסקנא דמוקים טהורות לדרשה אחרינא שוב ליכא קרא להכשיר וממילא פסולים מקרא דשתי' ועדיין צ"ע דהא מבואר ביומא דאע"ג דכתיב שתי' לא היינו יודעין עיכובא ורק מדכתיב תהיינה משמע עיכובא וכיון דמריבוי' דצפרים צפרים ידעינן להכשיר גם באינם שוים א"כ הא מוכרח דתהיינה לא קאי על הך שתי א"כ מנ"ל למיפסל בו שני מינים כיון דתהיינה לא קאי על זה וצ"ע וגם דהא הרמב"ן הביא דבירושלמי איכא פלוגתא בצפור אי גם טמאה בכלל ולדידי' דרש טהורות למעט טמאות וכדאיתא בתו"כ הובא גם בר"ש פי"ד דמס' נגעים משנה ה' ולהני תנאי הא מוכרח דשני מינים כשר: