שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן כה

סימן כה

לבאר חילוקים ופרטים בדיני מרה

בהלכות גדולות כתוב דאם לא נמצא מרה טועמין בכבד אם יש בו טעם מר כשירה דנבלעה המרה בהכבד ועיי' בפרי חדש סי' מ"ב שהקשה מאי מהני דנבלע הליחה והרי הכיס של המרה אינו, וע"כ כתב הפר"ח דלבה"ג לא פסיקא לי' מילתא בעיקר דינא דניטלה המרה שיהי' טרפה ומש"ה הטיל בו פשרה. ואינו מובן ענין הפשרה בזה. והנראה דבמשנה תנן ניקב המרה טרפה והפוסקים נחלקו בניטל ודעת המכשירין הוא דאין ללמוד ניטל מניקב דהרי מצינו בטחול דניקב טרפה וניטל כשירה וכיון דבמרה לא נזכר רק ניקב אין מזה ראי' לניטל, אמנם בעיקר טריפות של ניקבה המרה הרי יש לומר בו שני סברות או דעיקר הטריפות תלוי בהכיס והליחה אינו לא מעלה ולא מוריד וכמו שנראה מדברי אוה"מ שהובא בפר"ח דאם הכיס קיים רק נתרוקן ואין בו ליחה כשר ולפי"ז שפיר י"ל כמש"כ דמהא דתני ניקב אין ראי' לאסור בניטל ואדרבה קצת משמע מדלא תני במשנה גם ניטל דניטל כשר, אמנם יש לומר דעיקר הטריפות תלוי בהליחה והכיס אינו לא מעלה ולא מוריד והא דניקב הכיס טריפה אינו מצד עצמו של הכיס רק משום דהרי יצא כל הליחה דרק הנקב ותשאר בלא מרה ולפי"ז הא ודאי מדתני ניקב דכ"ש ניטל כיון דעיקר טריפות דניקב הוא משום דאח"כ יהי' ניטל, ולא איצטריך למתני כלל ניטל דניקב חדא מילתא הוא עם ניטל, וא"כ מובן היטב דברי בה"ג דביש בתוך הכבד טעם מר וחזינן דהליחה נבלעה בהכבד כשירה ממ"נ דאם נאמר דהטריפות מצד הכיס א"כ לא מהני מה דנכנס הליחה תוך הכבד וכקושייתו של הפר"ח, דהכיס חסר מ"מ הרי אין לנו סמך לאסור בניטל כלל, וכל מה דיש לאסור בניטל הוא רק אם נאמר דתלוי בהליחה ולא בכיס ומש"ה כיון דחזינן דנכנסה הליחה תוך הכבד ולא הלכה לאיבוד בחסרון הכיס שפיר כשרה, והוא סברא נכונה וברורה, ובזה יתבאר דמה דטועם טעם מר על הכבד מבחוץ לא מהני כלל דעיקר ההיתר הוא מה דחזינן דנבלע בכבד ויש מקום לליחה להתקיים כמו בתוך כיס וע"כ לא מהני רק כמו שמבואר בשו"ע דיקרענו שתי וערב אם יש בתוכו טעם מר, וכ"כ החב"ש דהטומתין על הכבד טועים הם, ובפרט לכמש"כ הכו"פ לתרץ קושי' הפר"ח הנ"ל דקים להו להגאונים דאחר שנבלע כל הליחה בכבד נדבק גם הכיס לכבד עד שלא יוודע מקומו איו, ולדבריו לא מבעי דלא מהני הטעימה על הכבד ואדרבה עוד הוא חסרון דהרי איכא הוכחה שנקרע הכיס דאם הי' נדבק שלם להכבד לא הי' לו לטעום דהא הכיס מפסיק בין הליחה ואיכא הוכחה שניקב או ניטל הכיס:

הפר"ח כתב בשם אוהל מועד דאם נמצא הכיס ריקן בלא ליחה כשרה, ולפי הנתבאר למעלה אין מקום להכשירו רק אם טעם מר בתוך הכבד אבל בלא זה טרפה מספק שמא העיקר הליחה ולא הכיס דהרי זהו עיקר יסוד וטעמו של בה"ג דמכשיר בנמצא טעם מר ובלא נמצא אוסר הבה"ג, ועוד יותר נראה דהיא טרפה ודאי ולא מספק דהכו"פ הוכיח דהעיקר הוא הליחה מדהקשו רבנן לר' יוסי בר"י מקרא דישפוך לארץ מרירתו ואם הכיס עיקר דלמא לא נקב הכיס כלל רק החזיר הליחה לכבד דרך הסימפון ונקב הסימפון שבתוך הכבד ונטל דרך שם הליחה, ואם נאמר דהכיס עיקר הרי ההכרח לומר דקים להו לרבנן דאם ינטל כל הליחה בודאי לא יתקיים הכיס כי יתייבש ויתפרך, ועכ"פ זה ודאי מוכרח דבלא ליחה כלל טרפה לר"י בר"י יהי' מאיזה טעם שיהי' מדהקשו לו רבנן מהאי קרא, וצ"ל דהא דכ' אוה"מ דכשר לא איירי שנתרוקן לגמרי רק נתמעט הרבה יותר מהרגילו וקמ"ל דלא חיישינן בו שמא ניקב ועבור זה נתמעט אבל מ"מ לא איירי רק ביש בו עדיין ליחה קצת או שטועם טעם מר בכבד:

בהג"א פרק אלו טריפות כתב בשם ראב"י דבא מעשה לידו שלא הי' מרה וטעם טעם מר בכבד והכשיר ולולא שקשה לי להכנס במחלוקת הי' נראה לי להכשיר גם בליכא טעם מר כלל, וכד אשתכח תרתי' מרירתא כשרה ואין לאסור משום יתר כנטול דמי דהא אפילו אין שום מרה כשרה ועיין בב"י סי' מ"ב העתיק דברים הללו ומלשון הב"י משמע דגם הא דכ' הראב"י להכשיר בשני מרות לא אמרם רק להלכה ולא למעשה משום דס"ל להלכה דגם באין לו כלל כשר אבל למעשה הא לא רצה להתיר באין לו מרה וכמו כן הוא בשנים, אמנם הב"ח הבין בכוונת הראב"י דבתרתי מכשיר גם למעשה, שוב ראיתי בחיבור א' הביא דברי הפרדס לרש"י סי' רי"ז וז"ל אם נמצאו שני מרות כשרה דאמרינן יתר כנטול דמי ונטלה המרה לא הי' טרפה כו' ניטלה המרה טועם בכבד אם מכיר כשרה ואי לא טרפה הרי דאוסר בליכא כלל ומכשיר בשנים וזהו כהב"ח ובודאי דאינו מובן לכאורה דהא אין להכשיר בתרתי אם לא נכשיר בחסרה לגמרי, והנראה בדעתו דס"ל דיתר כנטול דמי לא שייך רק באבר מיוחד כמו חמשה רגלים או שני כבדים וכדומה וכמו כן במרה אם נאמר דהעיקר תלוי בכיס דבאיכא ב' ה"ה כנטל ונמצא חסר הכיס, אבל אם הליחה עיקר והרי הליחה אינו גוש אחד מיוחד רק דבר לח מקובץ ס"ל לראב"י דלא שייך יתר כנטול וכמו דבכיס א' נמצא בבהמה אחת הרבה ליחה ובאחרת מעט דלא הוקבע שיעור לליחה כמה יהי' וגם בשני מרות לגמרי ס"ל לראב"י דיש להכשירה, ובזה מבוארים דברי ראב"י דבטעם טעם מר הכשיר, וגם בלא טעם דעתו להלכה להכשיר דס"ל להלכה דעיקר הוא הכיס וא"כ ניטל כשר וכמו שנתבאר למעלה, ומ"מ לא רצה להורות כן למעשה כיון דיש אוסרים דס"ל דהליחה עיקר, אבל בשני מרות הכשיר בפשיטות ממ"נ דאם הליחה עיקר הא לא שייך כלל יתר כנטול ואם הכיס עיקר ושייך יתר כנטול מ"מ הרי לפי"ז ניטל כשר, וזהו שכ' המרדכי דאין לאסור משום יתר כנטול דגם אם אין שום מרה כשר פי' דאם נאמר בו יתר כנטול ע"כ הכיס עיקר וא"כ ניטל כשר והוא ביאור נכון בדברי הג"א, וכל זה אזל רק בשיטת רש"י דיתר כנטול לגמרי דמי אבל לפי' הרמב"ן דיתר כנטול ממקומו דמי והוא כניקב א"כ אם נאמר דהכיס עיקר יש להטריף בשנים דה"ה בניקב רק הראב"י הא ס"ל להדי' כפרש"י שכ' דאין לאסור בשתים דגם ניטל כשר וזהו כפרש"י, גם נוכל ליישב דברי הג"א הא דמכשיר בשנים דאיירי בשנים מפורדות לגמרי בשני מקומות ואינם נוגעות זו בזו דלדעת הרמב"ן והעומדים בשיטתו דמפרשים דיתר כנטול דמי היינו כניטל ממקומו ולא כנטול לגמרי ולדידהו הא בלא"ה כשרה ורק לשיטת רש"י דכניטל לגמרי יש להחמיר בו וע"כ כיון דלעיקר הדין ס"ל לראב"י דגם ניטל לגמרי כשר מש"ה ב"ב התיר בפשיטות הלכה למעשה כיון דמצורף לזה דעת הרמב"ן אבל בניטל לא רצה להתיר למעשה אמנם א"כ ה"ל להג"א והפרדס לפרש ולא לסתום הדברים וע"כ דרך הראשון נראה יותר:

ביו"ד סי' מ"ב סעיף ו' כתב היו שני מרות גמורות רק דבמקום דיבוקן כרוחב אצבע הם אחת כשרה, ומוכרח מזה דבפחות מרוחב אצבע טרפה, וכן כתבו כל האחרונים, ודין זה נלמד מהא דבסי' מ"ז גבי יתרת דקין דאם נתערבין בכאצבע כשרה דחשיבא אחד, ובסעיף ז' כתב היו שני מרות אחת הנה ואחת הנה וסימפון אחד שופך מרה לשניהם וכשזוקף אחד חוזרת הליחה לסימפון למקום ששופך לשניהם וכשהן שוכבות אין שופכות יש להכשירה בבהמת ישראל, ולכאורה הוא סתירה גדולה למש"כ בסעיף ו' דבעי דוקא רוחב אצבע כא' הא פחות מאצבע לא מהני וכאן הכשירה גם בסימפון אחד, וכבר עמד על סתירה זו בתב"ש יעו"ש, ולא ראיתי ביאור וישוב נכון לזה, והנראה ברור דבסעיף ו' איירי כשהן דבוקות זו בזו בהתחלתן ושייך בהו הכלל דיתר כנטול דמי לכל השיטות דלרש"י הוא כנטול לגמרי והרי הוא כניטל המרה ולהרמב"ן והעומדים בשיטתו דה"ה כניטל ממקומו והרי הוא כניקב דודאי טרפה ומש"ה מצריך שיהיה כ"א ברוחב אצבע דאז לא מקרי יותרת וכמו גבי דקין אבל בפחות טרפה, אבל בסעיף ז' דשני המרות מפורדין זה מזה ואינם נוגעים כלל וכמו שכתב בשו"ע אחד הנה ואחד הנה ומשום סברא דניקב וכשיטת הרמב"ן הא לא שייך כלל כיון דמרוחקין זה מזה ואין לאוסרו רק משום סברא דניטל וכשיטת רש"י דכניטל לגמרי דמי ומש"ה מכשיר כשסימפון אחד שופך הליחה לשניהם וכפי שנתבאר לעיל דאין לאסור בניטל רק אם נאמר דהליחה העיקר ולא הכיס ומש"ה סגי אם הליחה היא אחת בהתחלתה אע"ג דהכיסים הם שנים אבל אם אין סימפון א' שופך לשניהם אוסר דהוא כניטל ופוסק בזה דלא כהג"א רק דגם אם הליחה עיקר ג"כ שייך בו יתר כנטול אבל בסעי' ו' דהכיסים דבוקים יחד ויש לחוש בו אם נאמר דהכיס עיקר וה"ה כניקב להרמב"ן מש"ה לא מהני רק אחד כרוחב אצבע:

והנה היכא דנאבד ולא הספיק לבדוק יש בזה חילוקי דינים, אם ראה שהיו שניהם מדובקים רק לא בדק אם יש בהם רוחב אצבע כ"א הנה לרש"י דס"ל יתר כנטול לגמרי ולא כניקב לכאורה יש מקום להתיר מכח ספק ספיקא דילמא הי' כרוחב אצבע וגם אם לא הי' דלמא ניטל כשר, דהרי אם הליחה עיקר הא מהני מה דבהתחלה רק סימפון אחד שופך לשתיהם ואם הכיס עיקר הא שפיר י"ל דילמא ניטל כשר, ועיין בשפ"ד ס"ק דלא משמע כן, ולהרמב"ן דיתר כניקב הוא ספק טרפה דילמא לא הי' רוחב אצבע וה"ה כניקב דמבואר במשנה להדי' דטרפה, אמנם גם להרמב"ן אין האיסור ברור ויש להסתפק בזה דעיקר הכלל דבאה ההלכה למשה מסיני דיתר כנטול דמי דילמא לא נאמר רק באבר דהטרפות תלוי בו בעצמו בעצם אבל דבר דאין הטרפות תלוי בעצמו וכמו בניקבה כיס המרה אם נאמר דהליחה עיקר ובטרפות דניקב הוא משום דלבסוף ישפך הליחה ממנו י"ל דלא אמרי' בו כלל דגם ביתר טרפה דהרי עכ"פ לא ישפך הליחה כיון דהוא סתום, ותדע דהרי בניקב טרפש הכבד מבואר בסי' מ"א דטרפה ומבואר בפר"ח דאם נמצאו שני טרפשים כשרה כיון דאין הטריפות מצד עצמו, וכן מוכח מהא דמבואר שם גבי טרפש דמהני לי' סתימה דלאחר זמן כיון דהטרפות שלו הוא דסוף להנטל הכבד וא"כ גם במרה אם האיסור משום הליחה מהני לי' סתימה לאחר שניקב וא"כ גם ביתר כיס הגם דכל יתר דינו כנקוב מ"מ הרי הוא סתום ולא גריעי מניקב ממש ונסתם דכשר, ואם נאמר כן הא גם להרמב"ן אינו רק ספק טרפה דלמא הכיס עיקר וכיון דיש להסתפק דילמא הי' רוחב אצבע הא איכא ס"ס, ועוד דאם נאמר דהטרפות מצד הליחה הא סגי בסימפון שופך לשתיהם:

ובהך דסעיף ז' דהם מרוחקים זה מזה ולא בדקו אם סימפון א' שופך לשתיהם להרמב"ן הרי בלא"ה כשר בפשיטות ולרש"י יש ספק איסור דלמא ניטל כשר ובלא בדק איכא ס"ס:

ובעיקר החקירה בטרפות המרה אם העיקר הכיס או הליחה לכאורה קשה מהא דדף מ"ג דקאמר ח' טרפות בניקב וא"ת ט' הם ניקבה המרה ר"י בר"י היא ואם כל החסרון הוא משום בסופו להנטל הליחה ולא מצד עצם הכיס א"כ הא לא שייך למחשבי' בהדי ניקבה כלל וצ"ע:

ובלא נמצא המרה דדינו לטעום הכבד ונאבד הכבד בלא בדיקה כ' הכנה"ג דכשרה משום ס"ס דילמא ניטל כשרה ודילמא הי' בו טעם מר ובפרט לפמש"כ הש"ך בס"ק ד' בטעם דשרי לכתחילה לטעום דלא שכיח שינטל המרה לגמרי וקרוב הדבר שיטעום טעם מר בכבד הא ודאי דיש להתירו משום ס"ס, אמנם הכו"פ כ' שלא מצא גם בא' מאלף שיהי' בו טעם מר וכ' הפמ"ג דלפי"ז אין להתיר בנאבד, ובאמת דאין מזה השגה על הש"ך דעיקר הדבר שלא יהי' מרה הוא לא שכיח כלל ומה דלפעמים לא נמצא הוא משום איזו סיבה שאינו ידוע להשואל או שנשלך עם הבני מעיים או שהאשה ריסקה אותו בידי' וכדומה ומש"ה לא יהי' טעם מר בכבד והש"ך כ' דמש"ה שרי לטעום ולא חיישינן שמא טרפה היא דאם באמת לא הי' לה מרה עתה יהי' ע"פ רוב טעם מר בכבד דחסרה לגמרי ולא יהי' נבלע בכבד לא שכיח כלל ועיין בלשון הש"ך מבואר כמעט להדי' כן וא"כ הא פשיטא דיש להתיר בנאבד משום ספק ספיקא:

התוס' כתבו דניטל המרה טרפה ומ"מ איצטריך למתני ניטל הכבד דאפשר להיות ניטל הכבד והמרה נשארה בגידי הכבד והסימפונות ולכאורה הי' מקום לישב עיקר הקושי' דהמשנה קמ"ל דניטל הכבד טרפה מצד עצמו לבד הטרפות דמשום מרה ונ"מ היכא דנמצאו שני כבדים ובהם מרה אחת דטרפה ואם לא הי' רק משום מרה הי' כשרה, ולכאורה נראה דהתוס' אזלי כאן בשיטת הרשב"א הובא בב"י סי' מ"א דיתר כנטול היינו דהיתר הוא כנטול ממקומו וה"ל ניקב ולדידי' שני כבדים כשר אבל לפרש"י לקמן דף נ"ח גבי חמשה רגלים שכתב דטרפה דהוא כניטל רגל השני וה"ל בעלת ג' רגלי' ולדידי' הא מבואר ברא"ש דשני כבדים טרפה א"כ הא שפיר איצטריך לאשמעינן דניטל הכבד טרפה מצד הכבד, וא"כ צע"ק דבב"י סי' מ"א הביא מש"כ הגמ' בשם רש"י ורי"ף דאין לו מרה כשרה והרי כל עיקר יסודם של המתירים בניטל המרה הוא רק משום דתני במשנה ניטל הכבד ולרש"י הא אין מזה ראי' וצ"ע: