שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן כא

סימן כא

קצת הערות בחולין השייך לספר בית הלוי חלק שני ונדפס כאן

מס' חולין דף ג' אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' עיין תוס' שהקשו והרי רבא מוקים להמשנה השני' על מומר ותירצו דהך משנה ראשונה ה"ל לאוקמא אמומר כשמעתי', ולכאורה לא ידענו מאי נ"מ בזה אם מוקים להך משנה אמומר או לאידך, ולכאורה י"ל דהרי לרבא דמוקים להראשונה אכותי וסיפא דושחיטתן כשרה ע"כ איירי בבא ומצאו ששחט וכשר ע"י כזית בשר, והרי לקמן דף ה' פרכינן האיך סמכינן על אכילתו והרי שהי' דריסה לא כתיבא ומשני משום דאחזוקי ומסיק דאחזיק בלא כתיבא תנאי היא אי סמכינן עלייהו דרק רשב"ג ס"ל דמהני ותנאי פליגא עלי' וא"כ לפי אוקימתא דרבא אתי' הך משנה רק כיחידאה ועיין בסי' ב' בש"ך הובא דברי הרשב"א בתוה"ב שכ' דהלכה קיי"ל כרבנן דלא מהני וטפי ה"ל לאוקים הך משנה על מומר והשני' על כותי דבשני' הא לא תני רק הכל שוחטין ולא תני בה ושחיטתן כשרה ואיירי בעומד ע"ג או ביוצא ונכנס ולא תני כלל בה התירא דכזית בשר ואתיין שתי המשניות ככ"ע ובפרט דעיין בברכות דף מ"ז דאמר רבא על כותי דבמידי דכתיבי דאורייתא מזהר זהיר ומוכח דלרבא עצמו ס"ל כרבנן דהעיקר תלוי בכתיבא דלרשב"ג אין שום נ"מ בכתיבא ובין כתיבא או לא כתיבא תלוי הכל רק באחזיק וא"כ לרבא עצמו אתי' הך משנה דלא כהלכה ומש"ה פריך רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' ועוד דהא התוס' בבכורות דף כ' ד"ה חלב הקשו על ר' יוחנן דאכל משחיטת כותי והרי ס"ל דחיישינן למיעוטא ומיעוט כותים עובדי ע"ז ושחיטתן נבלה ע"פ דין ותי' שם שני תירוצים יעו"ש דלפי תירוצם הראשון מאן דס"ל חוששין למיעוטא שחיטת כותי אסורה ע"פ דין גם קודם תקנת ר"ג, וע"ש עוד בתוס' שם שהביאו דרשב"ג ס"ל דחוששין למיעוטא, וא"כ לפי מה דמוקים אכותי נצטרך לומר דהמשנה ס"ל כרשב"ג בחדא באחזיק ולא כתיבא ופליג עלי' בהא דחוששין למיעוטא וא"כ טפי בפשיטות ה"ל לאוקמי' אמומר ומשו"ה משני דלדברי דאביי קאמר ולכאורה הוא תי' נכון, והתוס' שדחקו בזה כאן הוא דאזלי' לשיטתם שכתבו לעיל בד"ה אבל דלרבא דמדמה שחיטה ליין גם בבא ומצאו ששחט כשרה ע"פ דין כמו בעכו"ם שנמצא בצד היין דאם אין לו מלוה עלי' כשר והא דמצריך בדיקה בכזית בשר הוא רק חומרא בעלמא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן דאם לא יאכל יתברר שהיא טרפה, ולדבריהם הרי אתי' המשנה ככו"ע דגם לרבנן דס"ל דאחזיק בלא כתיבא לא מהני ג"כ ניחא כיון דכל הבדיקה הוא רק להחמיר דאם לא ירצה לאכלה יתברר שאסורה אבל להתירה א"צ בדיקה כלל ע"פ דין [ומה דקשה לפי"ז הסוגי' דלקמן יתבאר בסמוך] ומשו"ה הוקשה להתוס' כאן דמאי נ"מ בזה דמוקים למשנה הראשונה על כותי, ובזה ניחא דברי הרשב"א שכתב דהלכה כרבנן דאחזיק ולא כתיבא לא מהני והקשה עליו הש"ך בסי' ב' מהא דאמר בגמרא רב אשי מ"ט לא אמר כאביי ורבא קסבר כותים גירי אריות הן ואמאי לא משני דקסבר דאחזיק ולא כתיבא לא מהני, ולדעת התוס' דהבדיקה אינו רק חומרא לברר ואם לא הי' אפשר בבדיקה היה שרי א"כ הרי אתי' הך משנה ככו"ע ורק הך דדקורי' דלקמן הוא דתלה הגמרא בפלוגתא דאחזיק ולא כתיבא וכמו שיבואר בסמוך ומשו"ה הוכרח הגמרא לומר דרב אשי ס"ל דגירי אריות הן, ועכ"פ נהדר לדידן דלהפוסקים החולקים על התוס' וס"ל דהך דכזית בשר הבדיקה הוא להתיר ואם לא הי' אפשר לבודקו בכזית בשר הי' אסור ע"פ דין לרבנן ואתי' הך משנה רק כרשב"ג לחודא הא שפיר מיושב קושי' התוס' דמשו"ה פריך הגמ' דאמאי לא מוקים הך משנה על מומר:

והנה התוס' בדף ג' בד"ה אבל הקשו על רבא דמדמה שחיטה ליין א"כ בבא ומצאו ששחט למה מצריך כזית בשר גם בלא זה לשתרי כמו דמצינו בעכו"ם הנמצא בצד הבור דאם אין לו מלוה עליו שרי ותירצו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, וא"כ הרי כל הבדיקה הוא רק להחמיר ואם לא הי' אפשר לברר בבדיקה היה כשר ע"פ דין וא"כ קשה הא דלקמן דף ד' תני' שחיטת כותי מותרת בד"א כשישראל עומד ע"ג אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר כו' כיוצא בו מצא בידו דקוריא של ציפורין קוטע ראשו של א' מהן ונותן לו כו' ופריך ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה ומשני משום דאחזיקו ומסיק דאחזיק ולא כתיבא תנאי היא, ולהתוס' הא תקשה דלכו"ע ניחא כיון דבדיקה אינו רק להחמיר ומצי אתי' גם כרבנן ולהקל י"ל דלא סמכינן עליהם היכא דלא אחזיק, ולכאורה צ"ל דהתוס' לא כתבו כן רק בבהמת ישראל דאז מירתת הכותי לקלקלה דומי' הך דיין דהוא של ישראל דמירתת העכו"ם ליגע בו לאוסרו, אבל הך דמצא בידו דקוריא של ציפורין הא משמע הלשון להדיא דהציפורין הם של כותי עצמו ולא שייך בהו כלל מירתת דהא גם ביין אם יש לו רק מלוה עליו שוב לא מירתת מודים התוס' דגם לרבא צריך בדיקה ע"פ דין, והא דצריך כלל בדיקה והרי הכותי זהיר בשחיטה וכיון דהם שלו בודאי ישחוט כהוגן י"ל דלמא שחטן למוכרן בשוק וכן משמע הלשון ששוחט למכור וכותי חשידי אלפני עור ומ"מ כיון דשלו הם לא מירתת וצריך בדיקה ומעכבת בו, ומשו"ה פריך שפיר. אמנם א"כ יש לעיין ברישא דקתני שחיטת כותי מותרת בד"א כשישראל עומד אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר כו' באיזה אופן איירי אי קאי בבהמת ישראל א"כ להתוס' הבדיקה הוא רק להחמיר וא"כ היאך תני בסיפא כיוצא בו דמשמע דשוים הם בדיניהם והלא חלוקים הם דברישא אם לא אפשר למבדקי שרי ובסיפא הבדיקה מעכב ואם נאמר דגם הרישא איירי בבהמה של כותי עצמו קשה א"כ מאי קאמר אביי דייק מרישא טעמא דישראל עומד ע"ג אבל יוצא ונכנס לא ורבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו כו' והרי לא פליגא אביי ורבא רק בשל ישראל ומשום דמירתת אבל היכא דלא מירתת גם רבא מודה דבעי עומד ע"ג, ובדוחק צ"ל להתוס' דהך כיוצא בו הוא לאו דוקא ורישא דתני שחיטת כותי מותרת משמע לי' להגמרא דאיירי בבהמה של ישראל רק השחיטה היא של הכותי ומשו"ה אמר אביי דייק מרישא כו' והסיפא דתני מצא בידו דקוריא כו' משמע להגמרא דהם של כותי ומשו"ה פריך ודלמא ס"ל אין שחיטה, והך כיוצא בו דתני הוא רק לענין דצריך לבודקו בכזית בשר, אבל לענין דיניהם אינם שוים דברישא הוא רק חומרא ובסיפא הבדיקה מעכבת ולהתיר ועדיין צ"ע:

ויותר נראה לומר להתוס' דאין מחלקין בין בהמת ישראל לבהמת כותי וגם בבהמת כותי הבדיקה היא רק משום בירור רק זהו כששוחט למוכרו בשוק גם בשלו מירתת לקלקל סחורתו וכדאיתא במס' ע"ז דף ל"א גבי יין של כותי אמר השתא אי חזי לי מפסדי לי' ומשו"ה גבי בהמה ע"פ דין שרי בלא בדיקה משום ממ"נ דאם שוחטו עבור עצמו הא ודאי ישחוט כהוגן דכותים זהירים בשחיטה ואם שחט למוכרו בשוק מירתת ורק על על עוף מקשה הגמרא ודלמא ס"ל לכותים אין שחיטה לעוף מן התורה פי' וניחוש דלמא שחטן עבור עצמו ולא למוכרן וכיון דהם שלו לא שייך מירתת וכל דלא שייך מירתת הא לכו"ע מעכב הבדיקה ע"פ דין.

אמנם אכתי קשה מאי פריך ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה וכתב רש"י וז"ל ואנן ילפינן מזאת תורת הבהמה והעוף כו' ומוכח להדי' מדבריו דאם גם לדידן לא הי' אסורה רק מדרבנן הי' ניחא לי' כיון דאינו רק ספק שמא קלקל ובדרבנן הוא לקולא היכא דאי אפשר לבדוק ובודאי דלכאורה קשה דמאי מקשה דלמא גם הברייתא ס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה והרי כמה תנאי דס"ל כן ובמס' נזיר דף כ"ט מוקים ר"ל גם לסתם משנה דס"ל כן וא"כ אין דוחק אם נאמר כן גם על הך ברייתא והא דמצריך ליתן לו ראשו של א' מהם נימא דהוא רק לחומרא ולברר. ובע"כ צ"ל דמקשה משום דברישא דאיירי בבהמה הא ודאי דהבדיקה היא לעכב וקתני בסיפא כיוצא בו מוכרח דס"ל להברייתא דגם בעוף היא כן לעכב ומקשה שפיר אבל להתוס' דבשל ישראל גם בבהמה היכא דשייך מירתת הבדיקה אינה רק להחמיר והרי הרישא בע"כ איירי באופן דשייך מירתת [וכמו דמוכח מהא דקאמר אביי דייק מסיפא כו' וכמש"כ] וא"כ מאי פריך דלמא גם הברייתא ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ומשו"ה לא חיישינן דלמא שחטו עבור עצמו, וצ"ל להתוס' דאע"ג דנימא דהוא רק דרבנן מ"מ ספיקו להחמיר משום דבחיי' היה לה חזקת איסור של אמה"ח ואינה זבוחה, דאע"ג דגם בזה מצינו פלוגתא דתנאי במסכת עירובין דף ל"ה ור"מ ס"ל שם גבי טמא שירד לטבול דרבנן גם באיכא חזקת איסור הוא להקל מ"מ הרי זהו דוחק גדול לאוקמא הך ברייתא כשני תנאי כתנא דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה וגם כאידך תנא דס"ל ספק דרבנן לקולא גם באיכא חזקת איסור דהא לא מצינו להדיא לחד תנא דיסבור הני תרתי ומשו"ה מקשה שפיר. ואכתי קשה לי הא דאמר בדף ד' לאביי קשי' סיפא ומוכרח לתרץ דיוצא ונכנס בא ומצאו קרי לו לפמש"כ התוס' בדף ג' ד"ה המניח בתירוצם השני דהא דמצריך אביי ביוצא ונכנס בדיקת כזית בשר הוא רק משום דאפשר לברר ואם אינו לפנינו כשר והרי זה מוכרח דלאביי בבא ומצאו ששחט מעכב הבדיקה גם בדיעבד דהרי משני לאביי מי קתני מניח המניח קתני דיעבד והרי שם קתני וישראל יוצא ונכנס ומוכח דבא ומצאו גם בדיעבד אסור ביין וכ"ש בשחיטה, וא"כ מאי מקשה הכא לאביי דנימא דהברייתא תפסה שני הקצוות דבעומד ע"ג שרי לכתחילה ובא ומצאו ששחט אסור גם בדיעבד אם לא ע"י בדיקה של כזית בשר והבדיקה מעכב ויוצא ונכנס לא תני לא ברישא ולא בסיפא וידעינן מזה דהוא חלוק משניהם דבאפשר לברר צריך לברר ובאי אפשר שרי, ומוכרח דס"ל להגמרא דלהמסקנא דאביי מחלק בין שחיטה ליין משום דבשחיטה נגע אין מקום לחלק כלל בין יוצא ונכנס לבא ומצאו ששחט ומשו"ה משני דלאביי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי' והבדיקה מעכב בשניהם:

דף ג' בגמ' אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל הא דרבא ופרש"י דמומר ישחוט לכתחילה בבדיקת סכין ומוכח דבדיעבד ודאי דגם אביי מודה דכשר ודחקו לרש"י לפרש כן משום דהא מסייע לי' לרבא הך דחומצן של עוברי עבירה וכן אידך ברייתא דמביא הכל שוחטין ואפי' מומר דלפי מה דאיתותיב רב ענן הא מסייע לי' לרבא, ומשו"ה כתב רש"י דגם אביי אינו חולק על רבא רק על הא דמתיר לכתחילה אמנם לפי זה הרי קשה דא"כ הרי היה יכול לאוקים המשנה הכל במומר ונפרש הכל שוחטין ואפילו מומר לדבר אחר אבל מומר לנבלות לא ישחוט לכתחילה ובדיעבד אם שחט כשרה ע"י שיבדקו סכין אחריו ונמצאת יפה, והנראה מכאן ראי' לדעת הרמב"ם דס"ל דגם מומר לדבר אחד צריך בדיקת סכין וא"כ הרי יהי' מוכרח לפרש דהא דתני הכל שוחטין לכתחילה איירי רק באם כבר בדקו לו סכין וא"כ סיפא דקתני ושחיטתן כשרה בדיעבד הרי הוא כשר בלא שום מעשה תיקון חדש מה שאינו צריך בהני דרישא, דיעויין בבית הלוי חלק שני שהסברנו הא דבכל האוקימתות מפרשינן הך ושחיטתן כשרה רק באופן דצריך עוד תיקון דזה מוכרח מלשון המשנה דקתני הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ומפרש הגמ' דקאי על שני אופנים דבתחילה תני הכל שוחטין לכתחילה ובאה הסיפא דיש יוצאים מזה הכלל דאינם כשרים רק דיעבד והרי בזה דכשרים בדיעבד אינם משונים מהנכלליה בהרישא ועיקר השינוי הוא בלכתחילה וה"ל למתני עיקר החידוש דרוצה להשמיענו עיקר החידוש דאינם שוחטים לכתחילה ומזה יצא להגמ' דהני דסיפא משונים מהנכללים ברישא דגם בדיעבד אינם כשרים רק ע"י איזו מעשה יעו"ש, וא"כ הא לא מצי לפרש הכל שוחטין במומר לדבר א' דא"כ איירי בשבדקו לו סכין וא"כ הרי הסיפא כשר בדיעבד בלא שום חידוש דבר מה שאין צריך בהרישא וה"ל למתני עיקר הדבר מה דלכתחילה לא ישחוט:

והנה הכסף משנה הביא ראי' להרמב"ם מהא דתני' בדף ד' הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו מומר ומוכרח דגם מומר לערלות צריך בדיקת סכין מדכיילא הברייתא ערל בהדי מומר לנבנות, ולכאורה צ"ע דהרי תני כאן גם כותי דבודאי א"צ בדיקת סכין, והנראה דהנה עוד קשה לאביי דאמרי לעיל דלא ס"ל הא דרבא ומומר אוכל נבילות אסור לכתחילה גם בבדיקת סכין ואיהו בע"כ מפרש הך ברייתא דהוא בדיעבד דודאי דוחק לומר דמוקים לה כרב ענן במומר לעכו"ם דהא איתותיב וא"כ להכ"מ יהיה מוכח דגם מומר לדבר אחר אסור לכתחילה גם בבדיקת סכין וסברא זו לא נזכר בשום מקום וגם תקשה דהא בכותי בודאי דשרי לכתחילה בעומד ע"ג, וע"כ נראה דאביי מוקים הך ברייתא הכל בדיעבד ואמרה הברייתא דכל אלו השלשה ששחטו כשרים דיעבד ואיירי הברייתא בלא עומד ע"ג ובלא בדיקת סכין וכולם יש להם הכשר בדיעבד ע"י איזו תיקון והתיקון לא הוזכר בברייתא ובכותי התיקון בכזית בשר ובמומר ע"י שיבדוק אח"כ סכין ושפיר מוכיח הרמב"ם דגם מומר לעריות צריך בדיקת סכין וא"כ גם לרבא יש לפרש כן:

הרמב"ם פסק דמי שאין יודעין בו אם הוא מומחה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואם ליתא קמן למבדקי כשר, עוד כ' הרמב"ם דגם יודע ה' שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שיהי' רגיל וזריז ואם שחט כשרה והקשה הב"י אמאי באינו ידוע אם הוא מומחה מצריך בדיקה גם אחר שחיטה ובאינו מוחזק לא מצריך בדיקה דיעבד ותי' דהרמב"ם מפרש הא דאמרי' לעילופי לא חיישינן הוא דכיון שיודע ה' שחיטה ויודע שהעילוף פוסל להשחיטה אלו נתעלף לא הי' שותק והי' אומר לנו, והנה הרמ"א כ' וז"ל מי שדרכו להתעלף ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע ה' שחיטה וכ' ע"ז הש"ך דגם בשתק ולא אמר כלום כשרה דאלו נתעלף לא הי' שותק, ובודאי דדברי הש"ך צ"ע שהבין כן בדעת הרמ"א והרי הרמ"א כתב להדי' ואמר ברי לי ומוכרח להדי' דס"ל דבשתיקה אסורה ולא סמכינן להתירה על סברא זו שהי' אומר לנו, ותדע דהרי דינו של הרמ"א אינו תלוי כלל בדעת הרמב"ם הנ"ל וכ"ע מודים בדיני הרמ"א דכיון דאמר ברי לי הרי ע"א נאמן באיסורין וכמו דכל ע"א נאמן לומר על בהמה דשחוטה היא ואע"ג דהוא בעצמו אינו אומן לשחיטה וכמו כן נאמן להעיד על עצמו שלא נתעלף, ומי גרע זה הרגיל להתעלף מחשו"ק דמועדים לקלקל ורוב מעשיהם מקולקלים כדאיתא בחולין דף פ"ו ואפ"ה אם ע"א עומד ע"ג וראה אותן שחיטתן כשרה, וכמו כן נאמן הכא להעיד על עצמו וכמו דחזינן לרבינא שחושש לסתם אנשים שלא יתעלפו ואפ"ה אם שחט ואמר ברי שלא נתעלפתי נאמן וכמו כן הוא לדידן ברגיל להתעלף ומה שנרשם בשו"ע על דברי הרמ"א ב"י לדעת הרמב"ם צ"ע דודאי כ"ע מודים בזה, אבל בשותק דנסמוך מדשתק מסתמא לא נתעלף זהו רק לדעת הרמב"ם לחודא ולפי מה שפירש הב"י דבריו ובזה לא פסק הרמ"א כן, חדא דהרי גם להראשונים שכתבו דגם בסתם בני אדם צריך לשואלו גם אחר שחיטה שמא נתעלף הא ודאי לא ס"ל סברא זו, וחשש רמ"א לדעתם להחמיר גם דיעבד ברגיל להתעלף, ועוד דגם להרמב"ם אין הדבר מוכרח די"ל דרק בסתם אדם דחשש עילוף הוא רק חששא בעלמא דהא בליתא קמן למבדקי כשר לכ"ע בזה י"ל דסמכינן גם על שתיקתו אבל ברגיל להתעלף דהוא ספק גמור דאורייתא אפשר גם להרמב"ם לא סמכינן על הוכחה דשתיקה, והרי כמו דחזינן לרבינא דס"ל דחיישינן לעילוף וגם בדיעבד אסור אם לא אמר ברי לי ולא סמכינן על שתיקתו וכמו כן ודאי לדידן ברגיל להתעלף לא עדיף מסתם בני אדם לרבינא, ועוד דהרי הב"י בתחילה כתב פירוש אחר בדברי הרמב"ם ומש"ה החמיר בו הרמ"א ולא הכשירו רק באמר ברי לי, ודברי הש"ך צע"ג, גם י"ל דהרמב"ם ג"כ לא ס"ל סברא זו דהי' אומר לנו ומש"ה כ' דאין מוסרין לו לכתחילה והא דבשחט א"צ לשואלו הוא משום דבגמ' אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולעילופי לא חיישינן, ויש מן הגאונים שדקדקו מלשון לא חיישינן דאין לחוש לו כלל וגם לכתחילה מוסרין לו ועדיף מרוב מומחין הם, ומפרש הרמב"ם דהא דלא חיישינן לי' כלל הוא רק אחר השחיטה דא"צ לשואלו אבל לכתחילה אין נותנים לו, והסברא לזה דהעילף הוא חולי וחולשה שנתחדש להשוחט בעת ראותו המכה של הבהמה וס"ל להרמב"ם דיש להעמידו להשוחט על חזקתו שלא נתחדש בו העילוף וכיון דאיכא חזקה זו המסייע לרובא דאינם מתעלפים לא חיישינן לי' כלל אבל קודם שחיטה לא סמכינן על חזקה זו דלא שייך לומר חזקה שלא יתעלף דחזקה לא שייך על העתיד, וכמו שכתבו התוס' בקידושין דלשמא קידשה אבי' לא חיישינן דמוקמינן לה אחזקת פנוי' ולשמא יקדשנה אבי' חיישינן יעו"ש, ועכ"פ דברי הש"ך צ"ע:

הנה רבה ב"ע מפרש להמשנה דהכל שוחטין בטמא במוקדשין דלכתחילה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשרה, והרמב"ם בפ"א מה' פסולי המוקדשין כ' דטמא לא ישחוט ואם שחט כשר הזבח וכבר מפורסם הקושי' אמאי לא כתב הרמב"ם דצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי ועיין בנו"ב חלק יו"ד סי' ד' מש"כ על זה, ולכאורה נראה מכאן ראי' לדברי הב"י דהרמב"ם מדייק הא דמסיק לעילופי לא חיישינן היינו דאחר שחיטה א"צ לשואלו כלל דסמכינן על זה כיון דיודע ה' שחיטה בודאי אם נתעלף הי' אומר לנו, ובזה נדחו ג"כ דברי רבה בהא דמצריך לשואלו דהא כו"ע יודעין דנגיעת טמא בבשר פוסל בקדשים ומש"ה לא כתבו הרמב"ם, והא דלא קאמר בגמ' זה הטעם דמש"ה לא אמרי שארי אמוראי כרבה בר עולא הוא משום דאכתי תקשה ללישנא בתרא דרבינא דס"ל דחיישינן לעילוף וצריך שיאמר ברי לי אע"ג דרוב מומחין הם ויודע שהעילוף פוסל הרי דרבינא לא ס"ל הך סברא וא"כ תקשה אמאי לא אמר כרבה בר עולא ומש"ה אמרה הגמ' תי' אחר, אבל לאינך אמוראי דלא חיישי לעילוף משום הך סברא ממילא פליגא ג"כ ארבה בר עולא וס"ל דטמא במוקדשין א"צ שאלה כלל משום הך סברא:

חולין דף י"ב כי פליגא באשפה שבבית מר סבר אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ומ"ס אין אדם עשוי כו' והנה הרמב"ם פסק דבאשפה שבבית וכן בשוק בלא אשפה אסור ואינו מותר רק בנמצא בבית וזהו כר' יהודה, וכבר הקשו עליו מדוע לא פסק כר"ח דהרי בב"מ דף כ"ד עבדו עובדא כוותי' ועיין ברא"ש ובר"ן, והנראה בדעתו, דהרי רבינא דבתראי הוא וס"ל דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ואיהו ע"כ ס"ל דתנאי פליגי בזה ור' יהודה ס"ל דלא אמרינן רוב מומחין וכן כתבו התוס' לעיל דף ג' בד"ה ואם שחט יעו"ש ולדידי' ר' יהודה אוסר גם בנמצא בבית ולדידי' ע"כ הפירוש בברייתא כפשטי' דאמר רבי נראין דברי ר"ח במצאן בבית היינו בית ממש דלר"י אסור, ודברי ר"י באשפה קאי גם על אשפה שבבית דאיירי בי' וגם מוכח מדברי רבי דבשוק בלא אשפה אסור דהרי רק בבית נראין דברי ר"ח ולרבינא מוכרח דרבי ס"ל דאדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית או בשוק ומשו"ה פוסק הרמב"ם כן דאע"ג דבעיקר דברי רבינא דלא ס"ל רוב מומחין הם פסקינן דלא כרבינא זהו משום דכולהו אמוראי חולקים עליו לעיל דף ג' אבל בפירושה של הברייתא דהני תנאי פליגא אם אמרינן רוב מומחין הם או לא הא לא מצינו מי שחולק להדי' על רבינא והכא אינו רק דיחוי דהגמ' דחי דיכולין אנו לומר דכו"ע ס"ל רוב מומחין ואין לנו לדחות בזה דברי רבינא כיון דהגמרא לא אמרה רק דרך דיחוי, ובפרט דלרבינא אתי' הך ברייתא כפשטי' ומשו"ה פוסק הרמב"ם בזה כרבינא, והוא תי' נכון: