שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ט, קטע 4

ואפשר עוד לומר דגם הא דחיישינן לבדדמי יצא לי' להאלפס מהך סוגיא דדיגלת דקאמר שם ההוא גברא דאיטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא והוקשה לו דלמה לה להגמרא להזכיר המקום שהעלוהו ועיי' בנו"ב סי' מ"ג שנתקשה בזה וס"ל להאלפס דרק עבור זה שהעלוהו מן המים ואסקוהו על הגשר התירה דזה הוי' כמו וקברתיו וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ח דכיון דאסקוהו אגישרא וטלטלוהו ממקום למקום ולא נדד כנף הרי כמו וקברתיו, וכן מורין דברי האלפס שכתב ודוקא כו' וכדאמרי' בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר וקברתיו הרי דקדק מהא דאסקוהו אגישרא וס"ל מדהזכיר הגמרא זה מוכרח דרק משו"ה התירוה הא לא"ה חיישינן לבדדמי:

אמנם אכתי תקשה דאם נפרש דהאבעי' הוא גם על זה אם אומר העד בדדמי א"כ הא מוכרח דאין לחוש גבי העד לבדדמי רק אם כל נאמנותו הוא משום דהיא דייקא אבל אם נאמנותו משום דעביד לאגלוי' בודאי לא חיישינן לי' גם בע"א א"כ הא ק"ו ב"ב של ק"ו דבשני עדים דבודאי נאמנים בלא שום סברא רק מצד עצמם נאמנים דליכא למיחש בדבריהם לבדדמי והאיך כתב דגם בשני עדים חיישינן ליה, והנה גם על זה יש לדחוק קצת ולומר דס"ל להאלפס דמדאמר לקמן בדף קכ"א וה"מ דכי אסקוהו חזי' בשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח וס"ל להאלפס דזהו רק משום חשש בדדמי וכמו דמשמע כן מלשון הרא"ש שכתב ונראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחודא נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותם שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי עכ"ל הרי משמע מדבריו דהא אמרינן אבל אשתהי מתפח תפח הוא חששא של בדדמי וס"ל להאלפס דהרי שם קאמר הגמרא סתמא דאשתהי לא מהני ולא נזכר שם ע"א דוקא דאע"ג דבעובדא דדיגלת היה ע"א מ"מ הא דמסיק אשתהי מתפח תפח הוא מימרא דגמרא בפני עצמה לדינא ולא קאי על המעשה דדיגלת ובודאי משמע דגם בשני עדים לא מהני אשתהי ומשו"ה אע"ג דמהך אבעי' מוכרח דס"ל דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי פסק כסוגי' דלקמן דחיישינן. אמנם מלבד דזהו דוחק גדול לומר דהני שני סוגיות פליגי אהדדי. ועוד זאת דבמקום אחר מבואר דהא דבאשתהי מתפח תפח אינו תלוי כלל בסברא דבדדמי וגם הרא"ש דס"ל דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי מ"מ מודה דבודאי אשתהי לא מהני גם שני עדים וא"כ אין מההיא סוגי' שום ראיה דלא כסוגי' זו. ועיי' עוד בשו"ת הר"ן סימן ג' וסימן ע"א שכתב בטעם האלפס דפסק דחיישינן לבדדמי דס"ל דכיון דהך אבעי' דע"א במלחמה לא נפשטה רק מעובדא דדיגלת אין להקל בה רק דומיא דההיא עובדא דליכא חשש בדדמי דהא שם אסקוהו אגישרא דשביסתנא ודכוותה במלחמה שאומר וקברתיו פי' דסובר האלפס דהא דאסקוהו דמי' לקברתיו אבל בלא"ה לא. הרי דלא כ' דמשם מוכרח דחיישינן לבדדמי רק דמשם אין ראי' דלא חיישינן וא"כ זה ניחא בע"א דכיון דנאמר דהאבעי' הוא גם על ספק דלמא אומר בדדמי וזה לא נפשטה משו"ה החמיר בו האלפס אבל בשני עדים דמוכח מהך אבעי' דלא חיישינן לי' למה כ' האלפס דחיישינן לי', אלא ודאי נראה כמש"כ בראשונה דס"ל דזה לא הי' בכלל האבעי' כלל דפשיטא דחיישינן בדדמי וכמו דחזינן דגבי אשה עצמה חיישינן לי' ה"ה גבי העד ולא ס"ל להאלפס לחלק בין ע"א לשני עדים וגם לטעם דעביד לגלוי' חיישינן לי' וכל האבעי' הוא רק דילמא משקר ורק זה תלוי בשני הטעמים:

אמנם גם בזה צריך עיון טובא, דלפי זה הא מוכרח דהא דאמר בגמרא והא מים כמלחמה דמיא ומאה נשים כחד דמין דלהאלפס קמפרש כפשטי' דמקשה דאמאי לא חשש רבי בעדות הנשים למשקרים דהרי אין מקום לפרש כמו שכתבו התוס' דמקשה דאמאי לא חשש רבי בהו לבדדמי דא"כ הדר מוכח מזה דסברא של בדדמי תלוי בספיקא של האבעי' דאם הוא משום עביד לגלוי' לא חיישינן לבדדמי מדפשט מהא דלא חשש רבי לבדדמי דלא חיישינן גם למשקר וא"כ הדר הקושי' דהאיך פסק דגם בשני עדים איכא בדדמי והכא מוכרח להיפוך ומוכרח דמפרש דהקושי' הוא אמאי לא חשש למשקר וא"כ הרי צ"ע דברי הרא"ש שכתב דמה שכ' האלפס דגם תרי סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמרא מדאמר והא מים כמלחמה דמי' ומאה נשים כחד דמיין משמע דאם היו שני עדים לא אמרי בדדמי, ומה הקשה אחרי שהאלפס בע"כ אינו מפרש כלל להקושי' דניחוש לבדדמי, וצריך לדחוק דהרא"ש כתב כן אליבא דנפשי' דאיהו מפרש כהתוס' דלא מקשה כלל דניחוש למשקר וכמו שהסברנו לעיל בדעתם רק הקושי' הוא דניחוש לבדדמי, אמנם גם בזה לא ניחא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב דלא משמע כן דהא לפירוש זה הוא מהך סוגי' הכרח גמור דבשני עדים לא חיישינן וכמו שנתבאר וצ"ע:

ט הנה להמפרשים דהא דאמר והא מים כמלחמה דמקשה דניחוש לעדות הנשים דמשקרי וכפי שנתבאר דדעת האלפס נראה כן, וכן משמע קצת מלשון של קצת הראשונים דמפרשים כן, יש להבין מה דמשני דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דהאיך נדחה בזה חששא דמשקרים ובשלמא להמפרשים דכל קושי' הגמרא הוא דה"ל לרבי לחוש לבדדמי ניחא דרק להס"ד דסבור שלא העלום שייך לומר דהעד אמר בדדמי דכיון שראה שנטבע ולא עלה תיכף סובר שבודאי כבר מת ואפילו אם לא שהה עליו עד כדי שת"נ מעיד עליו שבודאי מת אבל לפי מה דמסיק שהעלום נראים מתים על היבשה לא שייך בדדמי, וכמו שדקדקו התוס' בד"ה והא וז"ל ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרו בדדמי, וכן כתב המרדכי וז"ל ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם ואפילו לא ידע בבירור אומר מסתמא לא יצא משם אבל במעיד שהעלוהו וראוהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות. אבל להמפרשים דהקושי' הוא דלמא משקר קשה. ובשלמא על תי' השני דאמרו סימנים יש לומר כמו שכתב הרמב"ן דהסימן הי' להם במקום המוצנע דפשיטא דהני נשים המעידין לא יכלו לידע זאת שיש להם סימן זה אם לא ראום מתים אחר שעלו מן היבשה ואנן הוא דידעינן דהי' להם זה הסימן וא"כ ליכא חשש דמשקר [ומדוקדק בזה הא דמסיים בגמרא דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דהם לא העידו כלל על האנשים דהם לא ידעו מזה] אבל על תי' הראשון דהכירום ע"י טביעת עין קשה:

ולכאורה נראה דהם מפרשים דהכל תי' אחד בגמרא דחזינהו לאלתר והכירום בטב"ע וגם אמרו בהם סימנים שהי' להם במקום המוצנע ושוב ליכא למיחש למשקרים ורק דהי' סימן אמצעי שאינו מועיל להתירה דס"ל להסוגי' דסימן דרבנן ומשו"ה הוצרך ג"כ להכרה דטב"ע דע"י הסימן שאמרו הנשים שראו בהם הרי מוכח דראו אותם כשהם מתים וא"כ בודאי לא משקרי ואע"ג דסימנים דרבנן מ"מ מועיל לענין זה דלא חשדינן בהו למשקר ושוב נאמנים במה שאמרו שהכירום בטב"ע, והסברא לזה דהרי היכא דהאשה בעצמה מדייקא הא ודאי דע"א נאמן בה ודיוקא של האשה אינו בירור על מיתתו של הבעל יותר מבירורו של סימן אפי' אם סימנים דרבנן, דגם במקום דהיא מדייקא לא תדייק יותר מזה ואם יתברר לה על מיתתו ע"י סימן אמצעי בודאי דהספוק לה ולא תדייק יותר דאטו כולהו נשי דינא גמירי שלא לסמוך על סימן בדבר דהגמרא נסתפקה בו דילמא הוא מועיל גם מדאורייתא וכיון דדיוקא דידה מועיל להאמין לע"א ולא חשדינן לי' למשקר ה"ה דסימן אמצעי שיש להם במקום המוצנע מועיל דנאמין להם על הטב"ע דלא משקרי, והא דכתב האלפס דבאסקוהו קמי וחזינהו לאלתר ואישתמודענא דפלוני הוא דמתירין אותה ולא כ' דבעי' גם סימן לצירוף הטב"ע, גם כן ניחא דהרי הא דהצריכו כאן לסימן הוא לתרץ אמאי לא חשש רבי למשקרים להטעם דהיא דייקא וכיון דהאלפס כ' דמעובדא דדיגלת נפשטה האבעי' דע"א נאמן במלחמה ולא חיישינן למשקר גם במקום דהיא לא מדייקא שוב א"צ לסימן וסגי בטב"ע לחודא ואין להקשות דא"כ האיך הוכיח האלפס מעובדא דדיגלת דע"א נאמן דילמא שם הי' ג"כ בצירוף סימן שבמקום המוצנע זה אינו דהרי הגמ' מוכיח שם מהאי עובדא דהתירם רבי אחר חמשה ימים דריב"ב אמר לקולא דבמקום צינה מועיל הכרה לאחר ג' ימים ומאי ראי' הוא דילמא שאני שם שהיה גם סימן צירוף להכרה דטב"ע ונאמר דרק הכרה דטב"ע וגם סימן אמצעי מועיל אחר ג' אבל טב"ע לחודא אינו מועיל, ובפרט להפוסקים דבספק שהה שלשה ימים אזלינן לקולא דס"ל דהא דאין מעידין אחר ג' הוא רק חששא דרבנן בלחודא לדידהו הא ודאי י"ל דכשנצטרף עוד סימן אמצעי משו"ה התירם א"ו מוכרח דשם לא הי' רק טב"ע לחודא ומוכיח האלפס שפיר דלא חיישינן למשקר, ולפי"ז יצא לנו סמוכין למש"כ לעיל דגם להפוסקים דס"ל דלא נפשטה האבעי' וחיישינן למשקר וכמו שהביאו בשם ר"ח וראב"ן דזה אינו רק כשיש עלי' עדיין ספק איסור דאורייתא אבל היכא דכבר יצאה מאיסור דאורייתא גם בלא דברי העד וכגון שהיו שני עדים שהעידו דמחו לו בגירא במלחמה או שהיו שני עדים דנטבע במשאל"ס ואח"כ בא ע"א והעיד עליו שהכירו בטב"ע וראהו מת [ובאופן דליכא חשש דבדדמי וכגון שלא ראה הטביעה דנאמן ולא חיישינן למשקר כיון דחזינן דגם בצירוף סימן אמצעי המעיד על מיתתו שוב לא חיישינן אע"ג דהסימן אינו מועיל רק מדרבנן כ"ש בנטבע במשאל"ס דהוא יותר בירור על מיתתו דהא מן התורה ולא תצא כ"ש דמהני:

עוד יש לישב באופן אחר דלעולם הם שני תירוצים בגמרא או דהכירום בטב"ע או הכירום ע"י סימן מובהק דלפי מה שנתבאר לעיל להסביר גירסת האלפס דגורס בהאבעי' והכא זימנין דסניא דכל האבעי' הוא רק באופן דבלא דברי של הע"א קיימא באיסור דאורייתא דע"פ דין אין ע"א נאמן מצד עצמו רק מתקנות חכמים ובצירוף הטעמים או משום דעביד לגלוי' או משום דהיא דייקא, אבל היכא דגם בלא עדותו אין בה רק איסורא דרבנן נאמן בה ע"א ע"פ דין מצד עצמו בלא הני טעמים לא קמבעי' לי' כלל ופשיטא דלא חיישינן למשקר וכמו דלא חיישינן בשארי איסורים גם בדאורייתא ונאמן ע"א וגם לענין ממון נאמן לענין שבועה, וא"כ הרי י"ל דרק בהס"ד דס"ל דלא העלום והא דתני בברייתא והתיר רבי נשיהם ע"פ נשים היינו דהנשים היו או עדי הטביעה או דהם העידו ששהו עליהם כדי שתצא נפשם וא"כ בלא עדותם היו אסורים מה"ת ואין דבר שבערוה פחות משנים [וזהו כהפוסקים דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן מה"ת גם היכא דליכא חזקת איסור] הוכיח הגמ' שפיר דהא מים כמלחמה דמיא דהיא לא תדייק ומוכח דלא חשדינן למשקר ודחי דהרי משאל"ס אשתו אסורה אלא ע"כ איירי דאמרו אסקינהו קמן והנשים הכירום אחר שהעלום מן הים וא"כ הא דתני בברייתא והתיר רבי נשיהם ע"פ נשים קאי על עדי ההכרה אחר שהעלום אבל עדי הטביעה לא נזכרו בברייתא מי היו וי"ל דעל הטביעה היו שני עדים כשרים וגם הם העידו ששהו עליהם כדי שת"נ ושוב אין על נשיהם רק איסור דרבנן משום משאל"ס ושפיר סמך רבי על הנשים שהעידו דחזוהו לאלתר והכירום בטב"ע, ותי' השני אמר שהכירום ע"י סימן ושוב לא נצטרך לומר שהי' הסימן במקום המוצנע כיון דע"א נאמן בהם ע"פ דין, שוב ראיתי בחידושי ריטב"א שכתב וז"ל וקאמרי סימנים כו' וא"ת אכתי ניחוש דילמא משקר וי"ל דאמרו סימן מובהק במקום המוצנע דלא הי' אפשר לנשים לידע זאת אם לא דחזו השתא, ואפשר נמי דאנן ידעינן ע"פ שני עדים שנפלו אלו שני אנשים רק לא ידעינן אם מתו או נצולו וכיון דהנשים אמרו סימן מובהק שבגופו שוב ליכא למיחש למידי עכ"ל, והגם כי דבריו בא בקוצר וסתומים קצת מ"מ הנראה דבתירוצו השני נתכוין למה שכתבנו דלהמסקנא איירי שהיו שני עדים כשרים על טביעתן ומשו"ה לא חיישינן בהו למשקרים ולא איירי במקום המוצנע, אמנם פירושו הראשון של הריטב"א דאמרו סימן מובהק במקום המוצנע שצריך להבין דמאי יתרץ על תי' הראשון שבגמרא שהכירום ע"י טב"ע דהא ליכא למימר כמו שכתבנו למעלה דנפרש דהכל הוא תירוץ אחד טב"ע וגם סימן במקום המוצנע דהא כתב סימן מובהק ומובהק הא מועיל לחודא בלא צירוף טב"ע ובע"כ מפרש דהם שני תירוצים וקשה דמאי מהני טב"ע דילמא משקר [ולפי מה שכתבנו לקמן בסמוך ניחא גם זה] אמנם גם זה לא קשה דהרבה פעמים נמצא בדברי הראשונים שכתבו סימן מובהק וכוונתם סימן אמצעי ולאפוקי סימן גרוע וא"כ הא י"ל דבפירושו הראשון מפרש כמש"כ מקודם דהוא תי' א' ובפירושו השני דהם שני תירוצים וכמו שנתבאר, [אמנם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ב' דברי חידושי ריטב"א בריש גיטין דס"ל דכל שהוא דבר שבערוה גם באין בו רק איסורא דרבנן מ"מ אין ע"א נאמן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון בע"כ אי אפשר לומר בכוונתו כאן כמש"כ], והא דפשט האלפס מעובדא דדיגלת דע"א נאמן דלמא שם הי' ג"כ ידוע טביעתו ע"י שני עדים כשרים י"ל דס"ל דא"כ ליכא למפשט מני' דריב"ב קאמר לקולא דילמא לחומרא ושאני בדיגלת דהוא רק איסורא דרבנן ומשו"ה סמך רבא גם על הכרה דאחר שלשה ימים ובע"כ דהגמרא ידע המעשה דדיגלת דהי' באופן דבלא הכרת השושבין הי' על אשתו איסור דאורייתא:

ולפי הדברים האלו נסתייעו הרבה דברי האלפס שכתב דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי והרבה מהראשונים חלקו עליו דבשני עדים בודאי לא אמרו בדדמי דהאלפס הא ס"ל דהא דמצריך בגמרא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר הוא משום חשש בדדמי וכדמוכח מלשונו יעויין בדבריו וכן הוא להדי' דעת הרא"ש שכתב וז"ל ונראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטב"ע נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותם שראו הטביעה היינו משום דאמרו בדדמי עכ"ל, והרי אין מקום לחלק בזה בין אחד לשנים רק ע"י אחד משני הסברות או דנאמר דרק על אדם אחד נוכל לומר שטועה בדמיונו ובדבר שאינו רק קרוב לודאי ידמה לו שבודאי כן הוא אבל על שנים קשה לומר דשניהם יטעו בדמיונם ולפי סברא זו הא אין חילוק על השנים אם הם כשרים לעדות או גם אם הם פסולים מן התורה רק חכמים האמינום וכמו נשים וכדומה דמ"מ הא איכא שני דעות, וגם יש מקום לחלק דאחד דאינו נאמן ע"פ דין רק חכמים האמינוהו חשו בו חכמים והחמירו בדבריו לחוש שמא אומר בדדמי אבל בשני עדים שנאמנים ע"פ דין אין לחוש בדבריהם כלל, וא"כ לפי מה שכתבנו דלהמסקנא איירי באופן דע"א נאמן בה ע"פ דין שוב שוה בזה ע"א ממש לשני עדים וגם דהרי היו הרבה נשים המעידים עליהם כדמוכח מדפריך ומאה נשים כחד דמיין ואפ"ה מצריך בגמ' דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר, הרי דגם באופן דאיכא הרבה דעות וגם הם נאמנים ע"פ דין מ"מ חייש לבדדמי ומשו"ה כתב האלפס דגם בשני עדים חיישינן:

עוד יש לומר באופן שלישי והנראה דהוא דרך הפשוט וברור יותר דהגמ' הרי באה לדחות מה דרצה לפשוט מעובדא דרבי דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' וע"ז הקשה ליה ותסברא והא משאל"ס אשתו אסורה וא"כ קשה לכל הטעמים אלא איירי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וא"כ גם לדידי ניחא דנימא דאיירי דאמרי סימנים, פי' דהגמרא באה לישב הברייתא לפי שני הסברות דאם כהטעם דעביד לגלוי' ולא חיישינן למשקרים איירי שהכירו בטב"ע ולפי הטעם דהיא דייקא וחיישינן למשקר איירי דקאמרי סימנים ובמקום המוצנע ובסי' מובהק דמהני לחודא והם שני תירוצים לפי שני הטעמים. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל כגון דאמרי וכו' כלומר כיון דע"כ מיירי באסקינהו איכא למימר דצריך סימן כי הני לא מהמנינן לי' דחיישינן למשקר עכ"ל הרי דמפרש להדיא דרק הך וקאמרי סימנים הוא עיקר התי' דבזה ניחא גם לטעם דהיא מדייקא ותי' דחזינהו לאלתר הוא להטעם דעביד לגלוי', והנראה דגם הריטב"א בפירושו הראשון נתכוין כן ומשו"ה לא כ' לתרץ הקושי' דלמא משקר רק כתירוץ דסימנים דהך דטב"ע הוא לטעם דעביד לגלוי'. ואם נאמר כן הרי יתברר מה דנסתפקא בסי' הקודם בהא דכ' האלפס דע"א נאמן במלחמה וגם פסק דחיישינן לבדדמי אם כוונתו להלכה כטעם דדייקא ורק לדידי' חייש לבדדמי או דס"ל דגם לטעם דעביד לגלוי' חיישינן ואם נאמר דהאלפס מפרש כמו שכתבנו והרי האלפס ס"ל דהא דאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר הוא משום חשש של בדדמי והרי תי' זה אזל לפי הטעם דעביד לגלוי' ונצרך לומר דגם לטעם זה חייש לבדדמי:

הרא"ש הביא דברי הראב"ד שכתב דעד אחד במלחמה שרי לכתחילה ואפילו לא אמר וקברתיו, וראייתו מהא דטבע חסא דלא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף אלמא דבמים שיש להם סוף שרי' אף לכתחילה [ועיי' ברמב"ם סוף ה' גירושין שכתב הטעם דהקילו בעדי עיגונא משום דדבר דיכול להתברר לא ישקר והראב"ד בהשגות כ' וז"ל אי נמי משום דהיא דייקא הרי דס"ל דלא נפשטה האבעי'. וגם בדין דע"א במלחמה שכתב הרמב"ם דלא תנשא שתק ליה הראב"ד ולא חלק עליו וזה סותר לדבריו שהביא הרא"ש בשמו ואפשר דהראב"ד שנזכר כאן אינו הראב"ד בעל ההשגות] וכתב הרא"ש ע"ז וז"ל ואין נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה ולא שייך לומר בהו בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביבות המערה ושוהה כדי שתצא נפשו ודאי מת. וכן כתב בחידושי הרמב"ן והנה לדבריהם צריך להבין מאי דאמר בגמרא והא מים כמלחמה דמי' דהרי בס"ד הי' ס"ל דלא העלום וגם במשאל"ס סגי בעומד ורואה שלא עלה כמו במים שיש להם סוף ומצאתי שהקשה כן הריב"ש על הרא"ש בסי' שע"ח יעו"ש ובשלמא על הרמב"ן לא קשה די"ל דאיהו אינו מפרש דקושי' הגמרא והא מים כמלחמה דמי' וניחוש לבדדמי רק מפרש דכיון דכמלחמה דמי' לא תדייק וניחוש דלמא משקר. אבל הרא"ש הא השיג על האלפס במש"כ דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי והקשה עליו מהא דאמרי' והא מים כמלחמה דמיא ומאה נשים כחד דמיין ומשמע הא אם הי' בשני עדים לא אמרי בדדמי הרי דאיהו מפרש דקושית הגמרא הוא דניחוש לבדדמי: