שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ט, קטע 3

בתוס' ד"ה וקאמרי סימנים אבל ע"י טביעת עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם, ואם סימנים לאו דאורייתא איירי בסימן מובהק, אי נמי מהני ע"פ טב"ע, והנה אין להקשות על התוס' דאי איירי בסימן מובהק למה צריך חזינהו לאלתר דהסימן הרי לעולם לא ישתנה וכן כתב הרמ"א סעי' כ"ו דבסימן מובהק מתירין אפילו אשתהי, וצ"ל דהתוס' בתי' הראשון מפרשים דהוא שני תירוצים בגמרא אחד משני דחזינהו לאלתר והי' ההכרה ע"י טב"ע, אי נמי דקאמרי סימנים וכ"כ המרדכי בשם ר"י דהם שני תירוצים הובא בב"ש ס"ק פ"ג, ולפי"ז הני שני תירוצים מחולקים לדינא דתי' הראשון ס"ל דמהני טב"ע לחודא ותי' השני ס"ל דלא מהני משום חשש בדדמי ומוקים לה בסימן דוקא, ומה שכתבו התוס' קאי על תי' השני דנתנו טעם מדוע לא ניחא לי' בתי' הראשון, והנה לפי מה שהסברנו לעיל בדעת התוס' דבדדמי דאמר במלחמה בודאי לא יאמר העד לכל הטעמים ורק בדדמי של טועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים דלפי הטעם משום דהיא דייקא יאמינו העד ולטעם דעביד לגלוי' לא יאמר גם בדדמי זה, ויש מקום להסתפק במה דכתבו כאן דעל טב"ע יאמר בדדמי אם כוונתם דלכל הטעמים יאמרנו וגרע גם מבדדמי של טועה בדמיונו וכמו דמשמע קצת בדברי התוס' שהאריכו בדבריהם וכתבו דבדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם דמשמע דבאו ליתן טעם למה חיישינן כאן גם לטעם דעביד לגלוי', אמנם א"כ הא נצטרך לומר שלשה חילוקים בסברא דדמי דהך דבמלחמה לכל הטעמים לא יאמרו ובדדמי של טועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים ובדדמי של טב"ע יאמר לכל הטעמים והוא דחוק קצת, וע"כ נראה יותר דגם הך בדדמי דחיישינן גבי טב"ע הוא ממש כהך דטועה בדמיונו והוא רק לטעם דהיא דייקא אבל לטעם דעביד לגלוי' לא חיישינן כלל לשום בדדמי דהרי הגמ' קאי הכא לדחות הפשיטות ולומר דלעולם הטעם הוא משום דהיא דייקא ומשו"ה ס"ל לתי' השני דטב"ע לא מהני, וא"כ לדינא הרי יש מקום להקל חדא דהא בתי' הראשון ס"ל דטב"ע לחודא מהני וגם לתי' השני הרי אינו ברור דאינו מועיל רק תלוי עדיין בהאבעי' דאם הטעם משום דעביד לגלוי' גם הוא מודה דמהני. אמנם זה אינו מוכרח דהרי לפי זה הרי נוכל לישב הסוגי' בפשיטות ולומר דהני שני התירוצים אינם חולקים לדינא כלל ורק דהגמרא הרי רצה להוכיח מעובדא דרבי דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' ודחי ותסברא והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה פי' וגם לטעם זה קשה האיך התירם רבי אלא בע"כ איירי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר או איירי דקאמרי סימנים פי' דמתרץ אליבא דשני הטעמים דאם נאמר הטעם משום דעביד לגלוי' איירי דחזינהו לאלתר והכירוהו בטב"ע לחוד דהא לא אמרי בדדמי ואם כהטעם דהיא דייקא איירי דקאמרי סימנים ואין מהך עובדא ראי' לשום צד דמתרץ לפי שני הסברות, והא דלקמן בעובדא דדיגלת דאנסבי רבא לאשתו ואמרי' וה"מ דכי אסקינהו חזינהו לשעתי אבל אשתהי מתפח תפח הרי דלאלתר מהני הכרה דטב"ע והגם דלפי האמת ניחא דהא התוס' מחלקים בסמוך בין גופו שלם לחבול דבשלם מהני טב"ע אבל אכתי תקשה מה שתמהו התוס' בסמוך על המנהג שנהגו להתיר נטבעים בטב"ע ומדוע לא הקשו טפי מהגמרא מהך דדיגלת י"ל דמהמנהג אלימא להו להקשות משום דקשה לפי שני הפירושים של התוס' אבל מהך דדיגלת לא קשה רק לפי' הראשון אבל לפי הא"נ שכתבו התוס' הא ניחא וכמו שיובא בסמוך, ועכ"פ להטעם דדייקא מודים כו"ע דלא מהני טב"ע לחודא וא"כ האי דינא דטב"ע לחודא הוא בכלל אבעי' דלא נפשטה:

עוד כתבו התוס' אי נמי מהני ע"פ טב"ע, פי' דלעולם איירי בסימן אמצעי ומהני בצירוף הטב"ע, ולפי"ז צריך לפרש דהכל תי' א' דחזינהו לאלתר והכירו בטב"ע וגם אמרי סימנים, דכל אחד לחודא לא מהני דעל טב"ע יש חשש דבדדמי וסימן הוא רק דרבנן וע"י צירופם יחד התירם רבי ולפי פירוש זה יצא חומרא דמדמצריך חזינהו לאלתר מוכרח דבאשתהי דמתפח תפח לא מהני טב"ע גם אם יצטרף לו סימן אמצעי, וכן הובא בב"י תשובת הר"ן דבאשתהי דים לא מהני הכרה דטב"ע גם בצירוף סימן אמצעי ולהתוס' הא מוכרח כן, אבל לפירוש הראשון של התוס' דהם שני תירוצים והא דאמר וחזינהו לאלתר דאיירי דהי' שם טב"ע לחודא בלא שום סימן אין ראי' מזה להר"ן, ויש מקום לומר דטב"ע וגם סימן אמצעי שניהם ביחד אפשר דמהני גם באשתהי דים, והסברא לזה הוא אם נאמר כדעת הפוסקים דהא דבאשתהי דים לא מהני טב"ע הוא רק חששא דרבנן לחודא ומשו"ה כתבו קצת מהראשונים דאם יש ספק אם נשתהה אם לא נשתהה תלינן לקולא וא"כ הא י"ל דכיון דע"י הטב"ע לחודא כבר אין בה רק איסור דרבנן שוב מהני גם סימן אמצעי וכמו שהובא בכמה מחברים דבאיסור דרבנן מהני גם סימן דרבנן, אמנם עיין מש"כ לקמן דבכה"ג לא מהני סי' דרבנן אע"ג דהאיסור כבר הוא רק מדרבנן כיון דהחשש הוא לספק איסור דאורייתא יעו"ש, והנה לפי' זה הלא כו"ע ס"ל דטב"ע לחודא לא מהני וא"כ לכאורה קשה אמאי לא הקשו התוס' על זה מעובדא דדיגלת דשם הכירו ע"י טב"ע ואמאי לא חשש רבא שם לבדדמי ומדוע הקשו התוס' בדיבור הסמוך רק מהמנהג ולא הקשה על זה מסוגי' מפורשת דדיגלת, ואין לתרץ דלפי מה שכתבנו דהא דכ' התוס' דטב"ע לחודא לא מהני הוא רק אם נאמר כהטעם דהיא דייקא אבל להטעם דעביד לאגלוי' מהני טב"ע לחודא ונאמר דרבא דהתיר שם ע"י טב"ע הוא משום דס"ל כהטעם דעביד לאגלוי' [והרי בלא"ה כתב האלפס דמעובדא דדיגלת מוכח דע"א במלחמה נאמן והרי זהו כהטעם דעביד לגלוי'] זה אינו דהרי בסמוך גבי עובדא דשומשמי קאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים הרי דס"ל לרבא דבעי דוקא סימנים ולא מהני טב"ע לחודא מדלא דחי יותר בפשיטות דהתם הכירום ע"י טב"ע ושוב אין מקום להסתפק בזה ולא יצטרך לומר דחושבנא אינו סימן ומוכרח דס"ל לרבא דטב"ע לא מהני, אמנם גם זה לא קשה די"ל דגם בעובדא דדיגלת היו סימנים אמצעים בצירוף הטב"ע והרי כן מבואר בב"ש ס"ק פ"ז דבהך דדיגלת הי' טב"ע בצירוף סימנים אמצעים ועיין בנו"ב סי' כ"ח שדחה דברי הב"ש בזה דא"כ מאי פשט שם הגמרא מהך דרבא דריב"ב פליג לקולא דילמא שאני שם דהי' גם סימן אמצעי ובודאי דצריך לדחוק קצת לפי דברי הב"ש אמנם הרי הב"ש לא מעצמו כתב כן רק כן ראיתי הובא בשם בעל העיטור שכתב באות קבלת עדות וז"ל וכ' ר"ח ע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימן וכ"ש נכרי אפילו מסל"ת ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנים דידהו וסוגי' דשמעתא דכי איתא כדאמר לקמן מי דמי התם קאמרי סימנים וההוא גברא דטבע בדיגלת ואנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כגון דאמר אשתמודע לי' בסימנים כגון דאמר זה מקלו וזה תרמילו, עכ"ל, הרי דגם בעל העיטור כ' דהי' בצירוף עוד סימן [ומזה מוכרח עוד דהרי הגמרא מסיק שם וה"מ דכי אסקינהו חזינהו לשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח דכי אשתהי לא מהני טב"ע גם אם יש עוד גם סימן אמצעי וכתשובת הר"ן], עוד י"ל דאפשר דהתוס' היו גורסים בעובדא דשומשמא רבה ולא רבא וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות בדעת האלפס שכתב דמעובדא דדיגלת נפשטה האבעי' מדברי רבא דע"א נאמן במלחמה וכתב הרמב"ן דלא תקשה מהא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים דהוא גריס רבה וא"כ הא ניחא הא דלא חשש רבא שם לבדדמי דלטעם דעביד לגלוי' לא חיישינן לבדדמי גבי טב"ע וכמו שכתבנו:

ואם נאמר כמש"כ דלא כ' התוס' דטב"ע לא מהני רק לפי הטעם דהיא דייקא א"כ להלכה אין ראי' מכאן דהא אם נאמר כדעת האלפס והרבה מהראשונים דנפשטה האבעי' דע"א במלחמה נאמן הא מהני טב"ע לחודא, והא דכתבו התוס' בדיבור הסמוך וז"ל וקאמרי סימנים פירוש רבינו חננאל ש"מ דאשה ועד אחד בספינה שטבעה ואמרו מת לא מהני וכ"ש כותי מסל"ת [פי' דצריך גם סימנים לצרף להטב"ע] אין מזה סתירה לדברינו דרבינו חננאל ס"ל דהאבעי' לא נפשטה והא דכ' דלא מהני טב"ע הוא רק מספק דילמא הלכה כטעם דדייקא וכן כתב המרדכי וז"ל הר"ח והראב"ן פסקו דע"א במלחמה לא איפשטה וספיקו לחומרא דהוא ספק כדאורייתא, ויצא מזה דאם הוא רק בדרבנן וכגון שיש עדים שנטבע במשאל"ס וגם שהו עליו כדי שת"נ ואח"כ נמצא נטבע אחד מהני הכרה דטב"ע לחודא וסמכינן על טעם דעביד לאגלוי':

בגמרא או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא והכא זימנין דסניא לי' לא דייקא, כן הובא בראשונים שהיא גירסת האלפס וכן הוא הגירסא בקצת ספרים ויש מן הראשונים שכתבו למוחקו, ועיין בחידושי הרשב"א וריטב"א שהקשו על זה דהא לא מצינו כלל בשום דוכתא דניחוש לגבי בעל דילמא סניא לי' ורק לעיל דף צ"ד גבי יבם וכן לקמן גבי קטטה דההיא ודאי סניא לי' אבל גבי בעל כל דלא ידעינן בהו קטטה ליכא למיחש לי', עוד זאת קשה טובא עיקר הגירסא דלמה צריך לטעמא דסניא לי' והא גם בלא"ה לא תדייק כיון דמלחמה בעולם והרי במשנה מבואר דגם בשלום בינו לבינה דידעינן בבירור שהם אוהבים זה את זה מ"מ אינה נאמנת במלחמה ולא תדייק, וצ"ע, והנראה לישב דעת הגורסים כן דלעיל אמר רבא מ"ט דמלחמה דאמרה בדדמי ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט וא"ת לכיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא ורומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי, ולפום רהיטא נראה דרבא בעצמו לא ברירא לי' הדבר ונסתפק על דעת סתם נשים ומשו"ה אמר בתחילה דיש לחוש בהם דתסמוך על בדדמי הראשון דכל הני איקטול וגם אם לא תדע רק זה שהלך למלחמה ושוב לא חזר לביתו תאמר עליו שנהרג, ושוב הוסיף רבא ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה כו' פירוש דגם אם תחלוק על סברא זו ותאמר דודאי לא תסמוך על זה מ"מ הרי אם תראה דמחו לו בגירא הא ודאי דתאמר בדדמי ואם נאמר כן הרי הוא ספיקא דדינא אם החשש הוא משום בדדמי הראשון או משום בדדמי השני, וז"ל הרמב"ם וכן אם הי' מלחמה בעולם אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן לאבד כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן עכ"ל הרי דכתב דיש לחוש גם על בדדמי הראשון, אמנם יותר נראה דרבא לא נסתפק בזה כלל והך את"ל דקאמר אינו חולק על הראשון דודאי יש נשים שיסמכו על בדדמי הראשון ויש שלא יסמכו רק על השני ושניהם אמת ומשו"ה אמר רבא לשני האופנים דהרי הא דתנן במשנה שלום בינו לבינה הוא לאו דוקא דאינו צריך שנודע בבירור שהם אוהבים זה את זה וכמו דאיתא בגמרא לעיל דתני שלום בינו לבינה משום דבעי למתני קטטה דגם בסתם נשים כל שאינו ידוע לנו שיש קטטה ביניהם נאמנת ועוד יותר דאפילו בידוע שיש מריבה ושנאה ביניהם עד שמבקשת ממנה שיגרשנה מ"מ נאמנת כמבואר בגמרא דלא מקרי קטטה עד שתאמר גרשתני והכחישוה וזהו שאמר רבא דיש שני אופני בדדמי אחד דתסמוך על כל הני דאיקטיל, ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה פי' דהיכא דידעינן שהם אוהבים זה את זה והיא בודאי לא תסמוך על זה רק נטרה עד דחזיא מ"מ זימנין דמחו לו בגירא ועל זה כולם יסמכו, הרי דבסתם נשים או כשיש איזה מריבה ושנאה ביניהם אומרת בדדמי הראשון וכששלום ביניהם אומרת השני, והנה נ"מ טובא ביניהם דאם תאמר בדדמי הראשון ודאי דיש מקום לומר דיש עלי' עדיין איסור דאורייתא כיון דאינה יודעת רק מה דהלך במלחמה ולא שב והרבה מהם נהרגו אפשר דזה אינו בכלל רובן לאבד ואפילו אם נאמר דגם בזה הוא רוב לאבד וכמו דמבואר ברמב"ם הנ"ל מ"מ הרי איכא נגד הרוב חזקת חיים של הבעל וגם חזקת איסור דידה המסייעים למיעוט הניצולים וכבר כתבו התוס' דברוב שאינו גמור אם איכא חזקה המסייע למיעוט ה"ל כפלגא ופלגא והוא ספק דאורייתא ודעת הריב"ש בסי' שע"ט דגם ברוב גמור אם איכא שני חזקות המסייע למיעוט הוא ספק דאורייתא, אבל אם לא תסמוך רק על בדדמי השני דאז הניצולים בודאי דהם רק מיעוטא דמיעוטא ובמיעוטא דמיעוטא הא לא אמרינן כלל סמוך מיעוט לחזקה בודאי נראה דאין בה רק איסורא דרבנן לחודא. ובזה מיושב מה דאמר רבא לעיל הך בדדמי הראשון כיון דסוף כל סוף מוכרח לומר השני ה"ל לומר רק השני לחודא ובזה ניחא דנ"מ טובא ביניהם דבסתם נשים ובפרט כשידוע איזו שנאה ביניהם היא בספק איסור דאורייתא ובידוע ששלום ביניהם הוא רק איסורא דרבנן, ובזה מיושב הגירסא דאם היינו יודעין דודאי תדייק עד דמחו לו וא"כ הא כבר יצאה מידי איסור דאורייתא ע"י עדותו של הע"א בצירוף דיוקא דידה ושוב אין בה רק איסור דרבנן וממילא נאמן בה ע"א ע"פ דין גם בלא דיוקא דידה ואין לחוש בדבריו שאומר דמת לגמרי דלמא משקר ורק דלמא היא מהסומכות על בדדמי הראשון ובכה"ג הרי יש בה עדיין איסור דאורייתא ואין ע"א נאמן בה בלא דיוקא דידה ויש לחוש דלמא משקר, וזהו שאמר והכא זימנין דסניא ואין פירושו כמו דסניא לי' הנאמר גבי קטטה וגבי יבם דשם הכוונה דסניא ליה ורוצית להשמט ממנו וגם להאסר עליו וזה לא אמרינן גבי בעל רק הכא פירושו דסניא ליה שהיא מאותם הנשים שאינם אוהבות וסומכות על בדדמי הראשון וס"ל להגורסים גירסא זו כפירושו של התוס' דהעד אינו אומר בדדמי והאבעי' הוא רק דלמא משקר ומשו"ה אם היינו יודעין דתדייק עד דמחו לו לא מבעי' לי' ורק דילמא לא תדייק רק עד דכל הני איקטיל דעדיין יש עליו איסורא דאורייתא ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה, דאע"ג דגם בזה אין בה רק כספק השקול בלא חזקת איסור כיון דהרמב"ם כתב דגם בזה הוא רובו לאבד מאחר שנהרגו הראשונים והאחרונים ורק ע"י סמוך חזקה להמיעוט נעשה פלגא ופלגא והרי הוא כספק בלא חזקה דהחזקה הא כבר שקילנא לה לצרפה להמיעוט לעשותו פלגא, מ"מ ס"ל להגורסים כן דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה גם בדליכא חזקת איסור דהרי הרבה מהראשונים דס"ל כן, והגורסים כן חולקים עם פי' התוס' בזה דהתוס' ס"ל דבדאיכא ע"א במלחמה היא אינה מדייקת כלל וכמו שבררנו דעתם לעיל והם ס"ל דמ"מ תדייק וכמו שכתבנו בדעת רש"י רק הספק דלמא תסמוך על בדדמי הראשון, ולפי זה נתברר דאם יש עדים כשרים דכבר מחו לו בגירא פשיטא דשוב ע"א נאמן בה ואינו בכלל האבעי' כלל וכדעת התוס' והרשב"א שהבאנו לעיל בסימן ב':

ונתברר לנו מכל מה שכתבנו שלשה שיטות מחולקים בזה דהתוס' מפרשים דהאבעי' הוא משום דבע"א סומכת עליו לגמרי ואינה מדייקת כלל ומשו"ה מבעי' לי' דיש לחוש בדבריו דמשקר, ולהגירסא זימנין דסניא לי' יתפרש דהספק הוא דילמא לא תדייק רק תסמוך על בדדמי הראשון דס"ל דגם בליכא חזקת איסור אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורש"י ס"ל דהיא תדייק בודאי גם עד דמחו לו דרש"י אינו גורס הך זימנין דסניא לי' וס"ל דודאי כל הנשים כל זמן שאין קטטה גמורה ביניהם מדייקת עד דמחו לו ומשו"ה כתב דהספק הוא דילמא גם העד אומר בדדמי, ואפשר עוד דס"ל לרש"י דגם בדדמי הראשון רובן לאבד וע"י החזקה נעשה כפלגא ובלא חזקת איסור ואפשר דס"ל כהפוסקים דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן בדליכא חזקת איסור אמנם עיין בבית הלוי ח"ב סימן ל"ז הובא ראי' מוכחת דדעת רש"י כהפוסקים דבדבר שבערוה אינו נאמן גם בליכא חזקת איסור וע"כ נראה דס"ל דתדייק גם עד דמחו לו ומשו"ה כתב דהחשש דילמא אומר בדדמי:

ובזה יש לעיין קצת בדברי האלפס שכתב דאע"ג דהכא לא נפשטה האבעי' מ"מ פשט לה מעובדא דדיגלת דאנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא ומוכח דע"א נאמן במשאל"ס וכמו כן נאמן במלחמה וכבר הקשו עליו דאמאי בההיא אבעי' דע"א בקטטה כתב דהוא ספק דלא נפשטה האבעי' והרי שני האבעיות בטעם אחד הולכין אם טעם דע"א משום עביד לגלוי' נאמן ואם משום דהיא דייקא אינו נאמן ומצאתי בחידושי הרשב"א לקמן בסוגי' דקטטה די"ל דהטעם דדיגלת הוא משום דס"ל להלכה דבבעל לא חיישינן לדילמא סניא ולעולם הטעם משום דהיא דייקא ומשו"ה בקטטה דודאי סניא לי' כתב דהוא ספק אבל לפי מה שהסברנו דהך דסניא לי' הכוונה דתסמוך על בדדמי הראשון והרי רבא בעצמו קאמר לעיל הך בדדמי הראשון הרי דס"ל דיש שסומכין על זה והאיך אנסבי רבא בההיא דדיגלת ובע"כ הא דפשט האלפס משם היינו דודאי הטעם משום דעביד לאגלוי' וא"כ אמאי לא כ' כן בקטטה:

ולפי דברי הרשב"א שכתב דהא דע"א במלחמה נאמן להאלפס הוא משום דלגבי בעל לא חיישינן לזימנין סניא לי' ולפי מה שבארנו דהך דסני' לי' אינו כסניא לי' דקטטה רק שאינו אוהבת נתבאר בע"א במלחמה וגם יש שנאה ביניהם הגם דאינו קטטה גמורה בזה לא כ' האלפס דנפשטה האבעי' וכגון שהבעל ישמעאל דאין לצרף הני שני קולות ולסמוך על הפוסקים דנעשה ישמעאל לא מקרי קטטה ושוב לסמוך על האלפס דע"א במלחמה נפשטה דנאמן ולפי מה שנתבאר הדבר צריך עיין דלפי הנראה אין לצרפם יחד:

כתב האלפס דאע"ג דהכא לא נפשטה האבעי' מ"מ נפשטה מהך דדיגלת דאנסבי רבא לאשתו אפומא דשושבינא שמעינן דע"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא באמר אסקוהו לקמאי וחזותי' לאלתר ואשתמודענא לי' דהוא פלוני וכדאסיקנא במעשה דשני ת"ח וכו' וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא והוא הדין לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא אמר הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דלמא אאומדן דעתא קמסהדי, ודבריו הם ממש מהיפוך להיפוך מדברי התוס' דהתוס' ס"ל דע"א במלחמה ליכא למיחש לבדדמי ואיהו כ' דגם בשני עדים חיישינן ודעת התוס' דגם בחזינהו לאלתר לא סמכינן על טב"ע לחודא ומשו"ה קאמר בגמרא דקאמרי סימנים ומדבריו משמע דסמכינן על טב"ע לחודא דהא לא הזכיר הכא סימנים והא דאמר בגמרא וקאמרי סימנים יתפרש בהאופנים שכתבנו למעלה, או דאיהו מפרש דהם שני תירוצים בגמרא או דהכירום בטב"ע או בסימנים לחודא ואיירי בסימן מובהק ולא הוצרך לפרש כאן דסמכינן אסימן מובהק. והנה מדבריו שכתב דהאבעי' נפשטה דנאמן ומיהו צריך שיאמר וקברתיו משום חשש בדדמי הא מוכרח דאינו מפרש כפרש"י דהאבעי' היא דלמא אומר העד בדדמי רק מפרש כהתוס' דהספק הוא דלמא משקר כיון דהיא לא תדייק ורק בזה הוא דלא כהתוס' דהתוס' ס"ל דהעד ודאי אינו אומר בדדמי ואיהו ס"ל דזה פשיטא דאומר והאבעי' הוא באופן דליכא חשש בדדמי וכשאומר וקברתיו. וכן הבינו כמה מהראשונים בדעתו. והנה לכאורה היה מקום לומר בדעתו דמפרש לה כמו שכתב בחידושי הרשב"א שהעתקתי לשונו בסי' ד' דתרתי קמבעי ליה אם חיישינן בו דלמא משקר וגם לדלמא אומר העד בדדמי ופשט לה מהך דדיגלת דמוכח דלא חיישינן למשקר אבל לענין חשש בדדמי ליכא למפשט משם. דהא שם אמר דחזינהו לאלתר ואיהו ס"ל דלאלתר ליכא למיחש בדדמי ומשו"ה פסק דחיישינן ליה וכן כתב המ"מ בהלכה י"ט דנוכל לפרש דעת האלפס כן, אמנם א"כ הא תקשה דלפי זה הא מוכרח דשני הני ספיקות חד דינא להו ושניהם תלוים בהך אבעי' דאם הטעם דע"א משום דעביד לאגלוי' לא חיישינן לא למשקר ולא לבדדמי ואם הטעם משום דהיא דייקא חיישינן למשקר וגם לבדדמי וא"כ האיך חילקם האלפס דלמשקר לא חיישינן וא"כ בע"כ הטעם משום עביד לגלוי' ולבדדמי חיישינן דזהו כהטעם דהיא דייקא והא קשה ממ"נ דאיזו טעם תפס להלכה הא תקשה מדין השני רק זה אפשר לישב לפי מה שכתבנו בסי' ז', ולהסביר גירסת האלפס דגרס דהאבעי' או דלמא כו' והכא זימנין דסניא לי' לא דייקא דגם להטעם דהיא דייקא אין לחוש למשקר רק משום חששא דזימנין דסניא לי' אבל בלא זה אין לחוש למשקר גם בדוכתא דהיא לא תדייק יעו"ש וא"כ הא י"ל דהא דמוכח מדיגלת דע"א נאמן דלמא לא משום דעיקר כטעם דעביד לגלוי' דאפשר משום דס"ל לרבא דלא חיישינן כלל לדילמא סני' לי גבי בעל כששלום בינו לבינה ולעולם הטעם משום דייקא ומשו"ה פסק דחיישינן לבדדמי ואין בזה דוחק דהרי כן מצאתי בלא"ה בחידושי הרשב"א לקמן בסוגיא דקטטה שהקשה על האלפס מדוע פסק בהך דע"א לקולא דנאמן והאבעי' דע"א בקטטה כתב דלא נפשטה והרי שני האבעיות אחת הם אם הטעם משום עביד לגלוי' אם משום דהיא דייקא ותי' הרשב"א דס"ל להאלפס די"ל דהא דהאמינו רבא הוא משום דס"ל דגבי בעל לא חיישינן דסניא לי' יעו"ש וזהו כמש"כ: