שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ט, קטע 2

שוב הגיע לידי חידושי הרמב"ן וראיתי שכתב וז"ל ע"א במלחמה מהו כו' ובדדמי ודאי לא אמר כו' דילמא טעמא משום דהיא דייקא והכא כיון דמלחמה סמכה על העד בדדמי וכן נמי כשאמר העד מת במלחמה וקברתיו איהו דייקא אם בא עליהם מלחמה כלל וכשיבאו עדים ויאמרו לה שירד במלחמה תחלה שבודאי מת כדברי העד ושוב לא תדייק יותר הרי מבואר בדבריו להדי' כהתוס' ורשב"א, וגם ז"ל המרדכי בפרק האשה בתרא איבעי להו ע"א במלחמה מהו תיקו פירשו רבינו חננאל וראב"ן דספק דאורייתא לחומרא מיהו נראה לראב"י דאם ניסת לא תצא מדמדמה לה הגמרא למים שאין להם סוף ועכ"פ מדברי הר"ח וראב"ן נראה דמפרשים כהתוס' דספיקא של בעל האבעי' הוא דלמא עדיין האשה באיסורא דאורייתא קאי דשמא תסמוך על העד ולא תדייק כלל ורק כשיודע לה שיש מלחמה וגם בעלה הי' שם לא תדייק יותר, דלהריטב"א כיון דבודאי תדייק עד דמחו לו בגירא הא ודאי נראה דאינו רק ספק מדרבנן, ועכ"פ הא נתבאר מחלוקת הפוסקים בזה דלהתוס' ורמב"ן ורשב"א הא מוכח דאם היינו יודעין שתדייק עד דמחו לו אינו בכלל האבעי' ופשיטא דנאמן ע"א, ולהריטב"א וריב"ש גם בכה"ג הוא בכלל האבעי', ונ"מ לדינא היכא דאיכא עדים דמחו לו בגירא והלכו ממנו כשהוא חי עדיין ואח"כ בא ע"א והעיד שמצאו מת לגמרי וקברו דליכא חשש של בדדמי דלהתוס' והרשב"א פשיטא דנאמן ואין לחוש בו למשקר וכן מי שהעידו שני עדים שנפל למשאל"ס ואחר זמן בא ע"א והעיד שמצא נטבע אחד מת והכירו בטביעת עין או בסימן שהוא בעלה דלהתוס' פשיטא דנאמן ולהריטב"א גם בכה"ג הוא בכלל האבעי', ומ"מ לדינא ודאי נראה דגם להריטב"א צ"ל דנאמן דגם אם נאמר כהפוסקים דהאבעי' לא נפשטה מ"מ הרי אינו רק ספק בדרבנן ולקולא:

ועוד יותר י"ל דגם הריטב"א מודה דבאיכא עדים דנטבע במשאל"ס שוב נאמן בו ע"א ולא דמי לכאן דאע"ג דהיא תדייק עד דמחו לו מ"מ כיון דגם על זה ליכא רק ע"א וכל עיקר נאמנותו הוא מדרבנן ומשום דיוקא דידה וי"ל דלא תיקנו רבנן להאמינו רק היכא דהיא תדייק כל צרכו אבל אם לא תדייק רק מקצת הדבר ולא כולו אע"ג דאותו המקצת שלא תדייק לא נצרכה אלא מדרבנן מ"מ בכה"ג שוב לא תיקנו רבנן להאמינו ושוב אינו נאמן גם על עיקר עדותו שנפל למשאל"ס אבל היכא דאיכא שני עדים כשרים שנפל למשאל"ס י"ל דבכה"ג פשיטא דנאמן, ורק מדבריו שבריש גיטין הא מוכרח דס"ל דגם באיסור דרבנן אין ע"א נאמן בדבר שבערוה:

ואין להקשות על זה מדברי האלפס שכתב דנפשטה האבעי' מהא דטבע בדיגלת ואסקוהי אגישרא דשביסתנא ואנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא הרי דע"א נאמן במשאל"ס וה"ה דנאמן במלחמה ומאי ראי' מביא דילמא שאני שם דהי' ידוע מקודם נפילתו למשאל"ס דבכה"ג לא מבעי לי' והרי הרא"ש שכתב ג"כ בהאבעי' כהתוס' משום דתסמוך על העד ומ"מ כתב ג"כ ראייתו של האלפס וכן הרשב"א הביאו, וצ"ל דס"ל מדהביא הגמרא מזה ראי' דריב"ב פליג לקולא מדאנסבה לבתר חמשה ימים ואם הי' המעשה באופן שכבר לא הי' עלי' בלא"ה איסור דאורייתא א"כ מאי ראי' הוא דילמא גם רבנן דאמרי' דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק כשאסורה מדאורייתא אבל בדרבנן סמכינן גם על הכרה שלאחר שלשה ובפרט להני פוסקים דס"ל דספק שהה ג' ימים אזלינן לקולא דס"ל דהא דלא סמכינן על הכרה של אח"כ הוא רק חששא מדרבנן וכמו שכתב הנמוק"י הא ודאי י"ל דבאיסור דרבנן לא החמירו בזה. ומזה הוכיח האלפס דבע"כ ידע הגמרא דעובדא דדיגלת המעשה הי' באופן דיש על אשתו עדיין איסור דאורייתא ומשכחת לה בכמה אופנים אכמ"ק לבארם ופשט האלפס שפיר דע"א נאמן, ויצא מדברינו קולא לדינא דהיכא דבלא"ה אין על אשתו רק איסור דרבנן נוכל לסמוך גם על הכרה של אחר שלשה ימים דכן מוכח מדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל:

הנה לפי מה שנתבאר בדעת התוס' דכל האבעי' הוא משום דהיא תסמוך לגמרי על העד ולא תדייק כלל יש מקום להסתפק ולומר דעד כאן לא מבעי לי' רק בע"א כשר אם נאמן דתסמוך עליו, אבל בנכרי המסיח לפי תומו אע"ג דלפום רהיטא דודאי טעמו משום דהיא דייקא דלפי הסברא קשה לומר דטעמו משום דעביד לגלוי' ירא לשקר מ"מ י"ל דפשיטא לי' הנאמן דעליו לא תסמוך האשה ותדייק שפיר ואע"ג דלא תדייק רק עד דמחו לו כיון דהי' מלחמה מ"מ הרי שוב נאמן נכרי מסל"ת כמו בכל איסורים דרבנן דנאמן ולקצת פוסקים הא נאמן מסל"ת גם באיסור דאורייתא היכא דלא אתחזיק איסורא, ומהא דכתב הרא"ש בשם הראב"ד דע"א נאמן במלחמה גם בלא אמר וקברתיו והביא ראי' מהא דטבע חסא דניסת ולא אפקוה אין סתירה לזה דהא י"ל דהראב"ד ס"ל כדברי האלפס שכתב דהאבעי' נפשטה מעובדא דדיגלת דהאמינו לע"א דלא חיישינן למשקר ורק דהאלפס כתב דמ"מ חיישינן לבדדמי וצריך לומר וקברתיו וע"ז הביא הראב"ד ראי' מהא דטבע חסא דלא חיישינן לבדדמי וס"ל להראב"ד דלענין חשש בדדמי אין לחלק בין עד כשר לעד פסול ואדרבה יש עוד מקום לומר לפי הסברא דבמסל"ת יש לחוש לבדדמי יותר מבעד כשר, ולשונו של הראב"ד כמו שהובא ברא"ש משמעו להדי' דכל הראי' שלו הוא רק לענין חשש בדדמי, אבל לענין נאמנות ולהטעם משום דתסמוך עליו בודאי דיש מקום לומר דלא נסתפקה הגמ' רק בעד כשר אבל במסל"ת בודאי דתדייק, ובזה מיושב מה דיש להקשות על דברי רבינו חננאל וראב"ן שהביא המרדכי שכתבו דע"א במלחמה לא נפשטה ולחומרא דהוא ספק בדאורייתא ובודאי מוכח מדבריהם דמפרשים כהתוס' דהאבעי' הוא דילמא משקר מדפשיטא להו דהוא ספק בדאורייתא דלענין חשש של בדדמי רחוק לומר דהוא ספק דאורייתא וגם דלדבריהם הא ודאי דאם ניסת תצא כיון דהוא ספק דאורייתא וא"כ הא קשה מהא דחסא דלא הוציאוה אע"ג דמים כמלחמה דמיא, והרי משם מוכרח דאחד מהני או דנפשטה האבעי' או דכל האבעי' הוא רק לענין אי חיישינן להשיאה לכתחילה ולא בדיעבד אבל לפ"ז ניחא דהם ס"ל דבמסל"ת לא מבעי' לי' כלל דלא תסמוך עליו ותדייק, אמנם הרי הבאנו לעיל דברי חידושי הרמב"ן דכ' ג"כ הטעם משום דתסמוך על העד וכתב שם עוד דהאבעי' נפשטה מהא דלקמן דף קכ"ב מששים אנשים שהלכו לכרקום ביתר והעיד נכרי מסל"ת והשיאום והרי שם הי' מלחמה וחורבן ומ"מ האמינוהו וכ"ש עד כשר והא דלא פשטינן הכא האבעי' מההיא ברייתא דילמא לא שמיע לי' כאן ההיא ברייתא עכ"ד, הרי מוכרח דלא ס"ל לחלק בזה, וצ"ע דלכאורה הא יש מקום לחלק כן:

בתוס' ד"ה והא מים כמלחמה דמיא וז"ל השתא ס"ד דהנשים ראו הטביעה ולא ראו שהעלום ולכך אמרו בדדמי עכ"ל, והנה דברי התוס' לכאורה קשים טובא חדא דהרי סותרים דבריהם הקודמים שכתבו דהעד לעולם אינו אומר בדדמי וכל האבעי' הוא דכיון דהיא לא תדייק לחוש דילמא העד משקר, עוד זאת קשה דלמה הוצרכו התוס' לזה ולא פירשוהו כפשוטו דמקשה כיון דמים כמלחמה וכיון שיתברר לה שירד בספינה וגם הי' איזו סיבה בספינה תו לא תדייק יותר והי' לחוש דילמא הני נשים שהעידו על טביעת האנשים משקרי, ובודאי דוחק גדול לומר דהתוס' אזלי כאן בזה הדיבור לפי שיטת רש"י, וראיתי בספר ושב הכהן שהגיה בדברי התוס' ולכך אמרה בדדמי וכוונתם דהנשים של הנטבעים הם יסמכו על בדדמי ולא ידייקו היטב ולא קאי על הנשים המעידים וקושי' הגמרא הוא דילמא משקרי והנראה דגם הלחם משנה הבין כן בכוונת התוס' יעו"ש בדבריו, אמנם גם זה דחוק להעמיד כן בכוונת דבריהם ובפרט לפי מה שנתבאר דלפי' התוס' החששא הוא דהאשה תסמוך לגמרי על דברי העד ולא תדייק כלל וא"כ לא הי' להתוס' להזכיר כאן דאמרה בדדמי ובלא"ה דחוק לומר דהא שכתבו התוס' דאמרה כוונתם דתסמוך על בדדמי ובודאי נראה דדברי התוס' קאי על הנשים שאמרו העדות של הטביעה:

והנראה לפרש דבריהם ומקודם נתרץ קושי' הראשונה שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז, ונאמר דשני אופנים בדדמי הם וחלוקים הם, דהך בדדמי דאמרינן לעיל גבי מלחמה דכל הני איקטיל ואיהו פליט א"כ הרי העד שמעיד ואומר שראהו מת הרי משקר לגמרי בדבריו ומעיד דבר מה שלא ראה כלל וגם הבדדמי השני דאמרינן במלחמה דמחו לו בגירא וסבר ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי מפרשים התוס' דאין הכוונה דלפי דמיונה כבר ראתה מת דנתעלף ונראה כמת דס"ל להתוס' דכיון דעומד אצלו בודאי מכיר בו אם הוא חי עדיין רק הכוונה דהיא סבורה דעל ידי הכאה זו בודאי לא יתרפא וימות בודאי ממנה אחר זמן אבל עכ"פ היא הניחתו כשהי' עדיין חי וכשמעיד עליו שמת הוא משקר לגמרי ובזה הוא שכתבו התוס' דהעד לא יאמר בדדמי כזה דרק האשה עצמה שאינה רוצה להתעגן סומכת על זה ואומרת שכבר ראתה אותו מת אבל העד לעולם לא יאמר יותר ממה שראה בעיניו, אמנם יש בדדמי אחר שטועה בדמיונו ולפי אומדן דעתו סובר שכן הוא ולדעתו אומר ממש כמו שראה ובדדמי זה ודאי דגם העד יאמר כיון דסובר שאומר כמו שראה, ומשו"ה אע"ג דבמלחמה כ' התוס' דהעד אינו אומר בדדמי אבל בנפל למים שצריך העד להעיד שעמד עליו כשיעור שתצא נפשו ולא עלה ושיעור זה הא תלוי לדעת רוב הפוסקים באומדן דעתו של הרואה לפי כחו של הנטבע אז בשעת מעשה ובדדמי כזה גם העד יאמר אותו כיון דלפי דעתו כבר שהה עליו כדי שתצא נפשו ובודאי מת לפי דמיונו וזהו דמקשה והא מים כמלחמה דמיא ויש לחוש לבדדמי דהעד סובר שראהו מת ובאמת הוא טועה בדמיונו. וזהו גם כן מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה וקאמרי סימנים דעל ידי הכרה דטב"ע לחודא לא מהני דיאמרו בדדמי שיסברו שהם הבעלים וגם שם ראיתי מקשים דהרי לשיטתם אין העד אומר בדדמי ולפי זה ניחא כיון דלפי דמיונו נראה לו שמכירו בטביעת עין דזהו הבעל של אשה גם העד אומרו כיון שבדעתו שאומר האמת, וס"ל להתוס' דהך בדדמי השני דהיינו שטועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים דאם ע"א נאמן משום דעביד לגלוי' דמחזקינן דהעד ירא שמא יתברר אח"כ שלא כמו שאמר לא יסמוך גם על הך בדדמי שטועה בדמיונו דלמה לו להכניס עצמו בזה הספק וגם הוא חושש בעצמו שמא טועה וכמו שאמרו למד לשונך לומר אינו יודע שמא תתבדה ותאחז ולא יעיד כלל רק בדבר שיודע בודאי שהוא כן בלא שום ספק ולא מה שהוא רק לפי אומדן דעתו. אבל אם נאמנתו הוא בשביל שהיא דייקא אבל היכא דלא דייקא אינו מתיירא משום שמא יתברר שלא כדבריו וא"כ היכא דלא דייקא יאמר הך בדדמי השני כיון דסובר דמעיד כמו שראה, וזהו שהוכיח הגמרא מדהתירם רבי ולא חשש לבדדמי מוכרח דהטעם הוא משום דעבידא לגלוי' וממילא הא מוכח דע"א נאמן במלחמה ולא חיישינן בעדותו דלמא משקר:

ובדברים הללו יתבאר היטב דברי התוס' בד"ה טעמא שכתבו וז"ל טעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לגלויא לא משקר ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר גלוי, או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה ומ"מ אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי מ"מ האשה ל"א דייקא כאן עכ"ל ובודאי דלכאורה אין דבריהם מובנים כלל וסותרים תוך כדי דיבור דבהתחלת דבריהם כתבו טעם דמשו"ה לא יאמר העד בדדמי משום דהוא מילתא דעבידא לגלויא וירא שיתגלה הדבר ומשמע דבלא"ה גם העד יאמר בדדמי וסיימו בדבריהם דגם להטעם משום דהיא דייקא אין לחוש לדברי העד לבדדמי ובזכרוני שראיתי מי שנתקשה בזה שכחתי מקומו. ולפי מה שכתבנו ניחא היטב דלטעם דעבידא לגלוי' לא יאמר העד שום אופן בדדמי ואפילו מה שנראה בדמיונו שכן הוא לא יאמרנו וגם הך בדדמי השני הוא משום דירא שיתברר, אבל לטעם דהיא דייקא הגם דבדבר שהוא טועה בדמיונו יאמר העד במקום דהיא לא תדייק מ"מ הך בדדמי דחיישינן לי' במלחמה דהיינו דמחו לא יאמר העד גם היכא דהיא לא תדייק דהעד מצד עצמו לא יאמר דבר שגם לפי דעתו לא ראהו שהוא כן. ומשו"ה במלחמה דס"ל להתוס' דסברא דטועה בדמיונו לא שייך שם דכיון דעומד אצלו בודאי מכיר אם עדיין הוא חי או לא וליכא למיחש רק משום דסובר דודאי ימות אח"כ וזה לא חיישינן ליה כלל גם להטעם דדייקא וזהו שדקדקו התוס' וכתבו וז"ל או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה כוונתם דהך בדדמי שהאשה עצמה אומרת וכמו כל הני דאיקטיל איהו פליט או דמחו לו בגירא זה לא יאמר העד לכל הטעמים ומשו"ה אם היתה האשה מדייקא היה ע"א נאמן במלחמה דבמלחמה לא שייך בדדמי של טועה בדמיונו ורק כיון דלא דייקא יש לחוש דלמא משקר. ונתבאר דלהתוס' הך אבעי' דע"א במלחמה מהו כולל שני ספיקות דאם הטעם משום דעביד לגלוי' אין לחוש למשקר וגם אין לחוש בו לשום בדדמי ואם הטעם משום דדייקא יש לחוש בו למשקר היכא דלא דייקא וגם יש לחוש בו לבדדמי של טועה בדמיונו ובמלחמה דליכא חשש טועה בדמיונו יש לחוש בו דלמא משקר וגם היכא דליכא למיחש למשקר וכמו שיבואר לקמן בסמוך בסימן שאח"ז אם הוא אופן שיש לחוש לבדדמי של טועה חיישינן לי' ומשו"ה פשט לה הגמרא שפיר מהא דלא חשש רבי להנשים דאמרו בדדמי מוכח דהטעם משום דעבידא לגלוי' וממילא מוכח דאין לחוש בו למשקר ונאמן גם במלחמה ודברי התוס' מיושבים ומבוארים כמין חומר, וז"ל הרשב"א בחידושיו או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא תמיהא לי אמאי לא פליג בעד עצמו בין הכא לדעלמא ולימא אבל הכא דלמא אמר בדדמי וי"ל דחדא דאית ביה תרתי קאמר וה"ק טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' דלא משקר כלל ועד דידע ממש דמיית לא אמר ואפילו בדדמי נמי לא יאמר או דלמא הכא זימנין דמשקר אלא משום דאיהי דייקא והכא כ"ש דאיכא למיחש דלמא תרווייהו סמכי בדדמי עכ"ד הרי דגם הוא מפרש דהספק הוא על שני הדברים דלמא משקר וגם דלמא אומר בדדמי ורק דהרשב"א מפרש דלטעם דדייקא יש לחוש דאומר גם בדדמי דמלחמה והתוס' ס"ל דזה ודאי לא יאמר ורק אם טועה בדמיונו יאמר:

ה ועתה נפרש קושי' השנית אמאי לא פירשו התוס' כפשטי' ולפי שיטתם דפריש והא מים כמלחמה דמיא וא"כ האשה לא תדייק וניחוש דלמא משקרי הנשים המעידים והנראה ברור דהוקשה להם להתוס' מאי דמשני דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים והרי בתי' זה אינו מיושב רק דליכא חשש דבדדמי כיון שמעידים שהעלום וכמו דמוכח לקמן אבל אכתי ניחוש דלמא משקרי הנשים במה דאמרו דהכירום בטב"ע וכבר נתקשו הראשונים בזה ועיי' מש"כ לקמן בזה ומזה יצא להתוס' דהכא לא הוקשה כלל דניחוש למשקר וכל הקושי' הוא רק משום חשש דבדדמי, והטעם לזה דלא חיישינן למשקר הנראה דהא בברייתא דתני מעשה בשני ת"ח שהיו באים בספינה עם אבא יוסי בן סימאי וטבעה והשיא רבי נשיהם ע"פ נשים ולפי הס"ד דלא העלום כלל והנשים היו העדים שהעידו על הטביעה והרי יש לפרשה בכמה אופנים דאם נפרש דחוץ מהני נשים לא ידעו כלל מעיקר טביעת הספינה או גם אם נפרש דעיקר טביעת הספינה הי' ידוע בלעדם רק דלא היה ידוע דהשני ת"ח היו שם באותה הספינה רק הנשים העידו על זה א"כ הרי הוא ממש החזיקו הם מלחמה ואם לא היו מזכירים כלל טביעת הספינה רק היו אומרים שמתו סתם הא פשיטא דהיו נאמנים דאע"ג דטביעת הספינה הי' ידוע בלעדם כל שלא הי' ידוע שאלו הת"ח הי' באותה ספינה הרי אין זה כמלחמה כלל דכי בשביל שנטבעה ספינה אחת בעולם יחזיקו כל האנשים שבעולם בספק נטבעים ולומר עליהם דהוא כמלחמה ופשיטא דאם היו אומרים מת סתם שהיו נאמנים וא"כ גם כשאומרים שנטבעו באותה ספינה הרי הוא החזיקה מלחמה ויש להם מיגו שלא היו אומרים טביעת הספינה כלל ומשו"ה לא חשש בהו רבי דלמא משקר ומאי מוכיח מזה לע"א במלחמה דאיירי באופן דליכא מיגו דידוע לכל דהי' מלחמה במקומו של הבעל, ואע"ג דגם בהחזיקה מלחמה הוא אבעי' דלא איפשיטה אם מהני מיגו מ"מ מאי מוכיח הגמרא מעובדא דרבי דלמא האמינם משום מיגו ובאמת נאמר דמהני מיגו, ועוד דעד כאן לא מבעי לן רק באשה עצמה דחוששים בדבריה לבדדמי ועל זה מבעי לן אם מהני לה מיגו אם החזיקה היא מלחמה אבל לגבי העד אם נאמר דודאי אינו אומר בדדמי רק כל החשש דלמא משקר ס"ל להתוס' דבכה"ג אין להסתפק כלל דודאי דמהני מיגו ככל מיגו שבש"ס, והרי להדי' כתב הב"ש בס"ק ק"נ דגם לדעת הרמב"ם דבמלחמה לא מהני גם אם אמרה וקברתיו מ"מ בהחזיקה היא מלחמה פשיטא דמהני וקברתיו דכיון דליכא ספק דבדדמי רק חשש דלמא משקרת פשיטא דמהני מיגו וכן אפשר ס"ל להתוס', ואע"ג דכתבו התוס' בד"ה דאי בעי אמרה שלום בעולם דלא מבעי' ליה רק אם אמרינן באמרה נהרג במלחמה דנאמנת במיגו דאמרה נהרג ולא במלחמה אבל להאמינה באמרה נהרג במיגו דאומרת מת פשיטא דלא מהני וא"כ הא י"ל דגם באומרת נטבעו לא אמרינן מיגו דהיו אומרים מת ולא נטבעו. זה אינו דהתוס' לא כתבו זה רק במקום חשש דבדדמי אבל לענין חשש דמשקר הא פשיטא דמהני מיגו ככל מיגו שבש"ס דהוא מטענה זו לטענה אחרת ממש שלא באופן של טענה זו כלל. וכן מוכח להדי' מדברי התוס' לעיל בד"ה מי אמרינן מה לה לשקר בקושייתם שהוכיחו דלענין חשש בדדמי לא שייך מיגו מדלא מהימנינן לה באמרה נהרג במלחמה במיגו דמת על מטתו אלא ש"מ דלא שייך מיגו כיון דאינה חשודה לשקר עכ"ל הרי מוכח להדי' דלענין חשש דמשקר היה מהני באומרת נהרג במלחמה במיגו דאמרה מת על מטתו, ומשו"ה לא פירשו התוס' דקושי' הגמרא הוא משום חשש דמשקר ופירשו דהקושי' הוא משום חשש בדדמי דעל זה לא שייך מיגו כלל כיון דסובר שאומר אמת ואע"ג דבהחזיקה היא מלחמה מבעי לן דלמא מהני מיגו גם לענין חשש של בדדמי מ"מ הרי שם הסבירו התוס' בד"ה מי אמרינן דכיון דקדייקת כולי האי מסתמא אינה אומרת בדדמי וכל זה לא שייך כלל בעובדא דרבי גבי העד וגם דהא הוי' מיגו דנטבע אטו מת סתם ובזה הא ודאי לא מהני גבי חשש בדדמי וכמו דלא מהני בנהרג במיגו דמת ומקשה הגמרא שפיר, וגם אם נפרש דעובדא דרבי היה שהיה ידוע דאלו הת"ח הי' באותה ספינה של אבא יוסי וגם זה היה ידוע דזו הספינה נטבעה וכן משמע לשון הברייתא דתני שהיו באים בספינה עם אבא יוסי וטבעה משמע דזה הי' ידוע בלא דברי הנשים ולא נצרכה עידותן של הנשים רק שהעידו שראו כשטבעו האנשים ושהו עליהם כדי שתצא נפשם וא"כ הרי הוא ממש כמו ע"א במלחמה ויש לחוש דמשקרים מ"מ גם כן קשה עדיין דא"כ הרי הוא דין דספינה שאבדה בים דתנן בגיטין דף כ"ח דנותנין עליהם חומרי מתים וחומרי חיים ומבואר בב"ב דף קל"ו דספינה הוי' רובן לאבד הרי דכשנשברה הספינה הגם דלא ראינו טביעת האנשים כלל אם נצללו או נשארו שטין על המים או על דף מ"מ כבר הם רובן לאבד וגם אם נאמר דאינו רוב גמור וכל היכא דאינו רוב גמור אמרינן סמוך חזקה למיעוט וה"ל פלגא ופלגא דאורייתא וכמבואר כל זה בתוס' בכמה דוכתא מ"מ הרי שוב אינו רק כספק השקול בלא שום חזקה כיון דכבר שקילנא להחזקה לצרפה להמיעוט לעשותו פלגא נגד הרוב והרי דעת כמה מהראשונים דבספק השקול וליכא חזקת איסור ע"א נאמן מן התורה גם בדבר שבערוה ואפשר דכן ס"ל להתוס' בכאן ומאי מוכיח מדלא חשש רבי בעובדא דלמא משקרים דגם בע"א במלחמה לא חיישינן למשקר דבמלחמה הרי חוששין דלמא היא לא תדייק כלל ותסמוך לגמרי על העד והרי היא בחזקת איסור אשת איש גמורה דאורייתא דע"א אינו נאמן בה ע"פ דין בלא דיוקא דידה וכמו שהוכחנו למעלה בסימן ב' מלשון התוס' דרק משום זה קא מספקא ליה אבל אם היינו יודעין דתדייק לכל הפחות עד דתדע דכבר מחו לו לא הי' מסתפק כלל ופשיטא דע"א היה נאמן בה וא"כ מאי מוכיח מהך דרבי דע"א נאמן בה ע"פ דין תורה מעצמו בלא דיוקא דידה להיכא דע"פ דין תורה אין ע"א נאמן כלל וכל נאמנותו הוא רק משום דיוקא דידה, וידעתי דיש אופן לומר דהעובדא הי' דהי' רק קול שאותה ספינה של אבא יוסי טבעה והי' ידוע לכל שאותן הת"ח הי' בה וא"כ הרי הוא דומה ממש למלחמה בעולם, מ"מ תקשה דמנ"ל להגמרא דכך היה המעשה דלמא היה בהאופנים האחרים שכתבנו ומשו"ה לא פירשו התוס' דקושי' הגמרא הוא דלמא משקרים רק פירשו דהקושי' הוא דלמא אמרי בדדמי וכמו שנתבאר: