שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ט

סימן ט

סוגיא דעד אחד במלחמה

אבעי' להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום מילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרא והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסברא והכא לא דייקא ופרש"י ותרווייהו אמרי בדדמי. והתוס' הקשו על זה דאם היה ספק דלמא העד אומר בדדמי לא הוצרך הגמרא לומר דהכא לא דייקא דהא גם אם לא תדייק לא מהני, והנראה בדעת רש"י דהוא מפרש דהיכא דהיא דייקא ירא העד לומר שקר דעל ידי דיוקא דידה יתברר שהעיד שקר, והאבעי' יתפרש הכי אם משום דהדבר עביד לגלוי' מעצמו ירא לומר בדדמי או דמשום שמא יתברר מעצמו אינו ירא שסובר שלא יבא לידי גילוי ורק דמשום דהיא דייקא ויתברר ירא לומר שקר ואינו אומר בדדמי בשביל זה ובמלחמה דלא דייקא יאמר בדדמי כן נראה בבירור דעת רש"י, ואין בזה שום דוחק לפרש כן דהרי דעת הרמב"ם נראה גם כן שמפרש שכתב בסוף ה' גירושין הטעם דהאמינו ע"א בעדות אשה משום דבדבר שיוכל להתברר לא ישקר, וכ' הראב"ד בהשגות או משום דאמרו בדדמי, והקשה המ"מ דהרמב"ם דכתב הטעם משום דעביד לגלוי' א"כ למה פסק בע"א במלחמה דהוא ספק ולא תנשא, והברור דהרמב"ם מפרש כן האבעי' כמש"כ אם ירא העד לשקר משום דעביד לגלוי' או דירא לשקר משום דע"י דיוקא דידה יתברר ועכ"פ לשני הטעמים נאמנותו הוא משום דלא ישקר בדבר שיכול להתברר, שוב מצאתי בנו"ב שכתב כן בדעת הרמב"ם וכמו כן נפרש בדעת רש"י לשיטתו דהספק שמא אומר בדדמי דבמקום דהיא מדייקא ירא לומר בדדמי:

והנה לפרש"י אם העד אומר וקברתיו לא מבעי' כלל ופשיטא דנאמן וצ"ל הטעם דלשקר גמור ירא לומר גם בלא דיוקא דידה וגם משום שמא יתברר הדבר מעצמו לא יאמר שקר גמור ורק לומר בדדמי תלוי בשני הטעמים, ואין להקשות על זה דמאי מביא הגמרא ראי' מנחמי' איש בית דלי דלמא קאי על היכא דאמר וקברתיו ומצאתי שהקשה כן הנו"ב בסי' כ"ח, אמנם זה ניחא דהרי אמר שמעתי שאין משיאין את האשה ע"פ ע"א כו' אמור להם משמי אע"פ שמדינה זו משובשת בגייסות כך מקובלני מר"ג הזקן שמשיאין כו' והרי בא"י לא היו משיאין ע"פ ע"א גם בזמן שלום ועיקר עדותו של נחמי' הרי קאי על זמן שלום ורק הוסיף בדבריו לרבותא דגם בזמן גייסות משיאין ובודאי כוונתו דזמן גייסות שוה לזמן שלום לגמרי ואם בזמן מלחמה צריך וקברתיו מה שאינו צריך בזמן שלום לא שייך לומר אע"פ כיון שמחולקים הם בדיניהם וזה פשוט וברור:

אמנם מה דקשה טובא על פרש"י דלמה הוצרך לחדש הך חששא דהעד יאמר בדדמי והרי בפשיטות ניחא כמ"ש התוס' כיון דהיא לא דייקא אין ע"א נאמן בה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים והרי לקמן מבעי' לי' ג"כ בע"א בקטטה מהו וכן מבעי' לי' לעיל בע"א ביבמה ושם הרי ע"כ גם רש"י מפרש כהתוס' דכיון דלא דייקא אין ע"א נאמן מצד עצמו בלא סברא דבדדמי דמאי שייך בדדמי בקטטה ומדוע לא מפרש כאן כן, ועוד יותר קשה דהא מדברי רש"י מוכח דאם לא חששה דהעד אומר בדדמי הי' צריך להיות נאמן אפי' במלחמה דלא דיקא, וקשה דהרי מבואר לעיל דף פ"ח דאי לאו חומר שבסופה הי' צ"ל אינו נאמן. וגם כאן במקומו קשה תוך כדי דיבור דאמר או דלמא טעמא דע"א [פי' בשלום בעולם דליכא סברא בדדמי], משום דהיא דייקא הרי דגם בלא שייך בדדמי מוכרח לסברא דהיא דייקא וא"כ למה כ' רש"י דבמלחמה דלא דייקא חייש לבדדמי דגם בלא דדמי צ"ל אינו נאמן. והנראה בדעתו דס"ל דהא לעיל אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד בכל הני דאיקטול איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא ורומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי, הרי דגם במלחמה לא חיישינן שלא תדייק כלל ותאמר בלא שום ידיעה ממנו רק דלא תדייק היטב ואחר שתדע דמחו לו בגירא לא תדייק יותר, וס"ל לרש"י דהא דאמרינן דע"א במלחמה דהיא לא תדייק ג"כ הפירוש דלא תדייק היטב וכיון דיתברר לה דמחו לו בגירא לא תדייק יותר, והרי זה ודאי דמאן דמחו לו בגירא עד שהרואה אותו סובר דודאי סופו למות מזאת המכה דכבר איתרע חזקת חיים דידי' מן התורה וגם רובו הוא לאבד דהרי אפילו בעיר שכבשוה כרקום אמרי' בגיטין דף כ"ח דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים הגם דלא ידעינן כלל אם נעשה שום מעשה בהאדם שדנים עליו מ"מ כבר הוא בספק חי מדאורייתא א"כ ק"ו מי שהוכה כבר בגירא דרובו לאבד ורק מדרבנן הוא דחיישינן למיעוטא וכן משמע הלשון דאמר בגמרא דאיכא דעביד סמתרא וחי ומשמע דהוא רק מיעוטא שנמצא כן וכן כתב להדיא הב"י בטעמו של הרמב"ם שפסק דע"א במלחמה אם ניסת לא תצא משום דהוא ספק בדרבנן ולא תצא, ועיין עוד ברמב"ם בפרק י"ג מה' גירושין שכתב וכן אם הי' מלחמה כו' אינה נאמנת שמא תסמוך על דברים שרובן למיתה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן הרי דגם על בדדמי הראשון דקאמר רבא כתב דהוא רובו לאבד וכן נראה מצד הסברא דלא שייך לחוש שתאמר בדדמי רק אחר שכבר נכנס בגדר רובו לאבד דבלא"ה במה תטעה בדמיונה לומר כן וא"כ הא ק"ו בדדמי השני דכבר מחו לו בגירא דהוא רובא דרובא לאבד, והרי ידוע מחלוקת הראשונים בהא דקיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים דיש מהם הסוברים דזהו רק במקום דאיכא חזקת איסור אבל בספק השקול בלא חזקת איסור נאמן ע"א גם בדבר שבערוה הגם דהוא ספק דאורייתא עדיין, ולדידהו הא ודאי פשיטא דבמקום דכבר אין בה רק חששא דרבנן דנאמן ע"פ דין גם בלא צירוף דיוקא דידה אלא אפילו להמחמירים וסוברים דגם בליכא חזקת איסור אין ע"א נאמן ועיין בספר בית הלוי ח"ב סימן ל"ז הבאנו ראי' דגם דעת רש"י הוא כן מ"מ הא י"ל דגם לא החמירו רק בספק השקול דהוא אסורה מדאורייתא אבל בזה דמה"ת שרי' ורק דרבנן החמירו בה ס"ל לרש"י דודאי דע"א נאמן מצד עצמו גם בלא דיוקא דידה ואין לחוש בדבריו דלמא משקר, וכיון דעד דמחו לו הא נאמן הע"א בצירוף דיוקא דידה שוב על המותר מה דלא תדייק הרי הוא נאמן ע"פ דין גם בלא דיוקא דידה, ומשו"ה מפרש דמבעי' לן דלמא גם העד אומר בדדמי וכשראה דמחו לו בגירא אומר דכבר מת אבל כשאומר וקברתיו דליכא למיחש בו רק דילמא משקר לא מבעי' לי' ופשיטא דנאמן, אבל לקמן גבי אבעי' דע"א בקטטה דהיא הא לא תדייק כלל דהא חיישינן דילמא מחמת שנאה רצונה להאסר עליו וכמש"כ שם רש"י ואפילו למאן דמפרש לקמן טעמא דקטטא משום דאמרי' בדדמי מ"מ הרי שם ע"כ הפירוש דתיכף שיהי' לה סמך כל דהוא והוכחה קלה של מה בכך תסמוך עליו ולא תדייק יותר וכן גבי ע"א ביבמה כיון דסניא לי', וא"כ הרי יש עלי' עדיין איסורא דאורייתא וגם חזקת איסור גמורה שפיר נסתפק הגמ' דילמא חיישינן דהעד משקר בדבריו אע"ג דשם לא שייך לחוש שיאמר העד בדדמי כן נראה נכון בדעת רש"י:

אמנם עדיין יש לעיין בזה דהא חזינן דהגמרא תלה האבעי' בטעמו של נאמנותו של ע"א דאם הטעם משום דעביד לגלוי' לא חיישינן שיאמר בדדמי ואם משום דיוקא דידה חיישינן ומוכח דאם הי' נאמן ע"פ דין מעצמו בלא צירוף דיוקא דידה לא היינו חוששין בדבריו לבדדמי וא"כ כמו דס"ל לרש"י דבכה"ג ליכא למיחש בעיקר נאמנותו משום דעל זה המותר מה דלא תדייק נאמן בלא צירוף דיוקא דידה הרי כמו כן אין לחוש בזה לבדדמי, ועוד יותר קשה דהרי מדאיבעי' לי' בע"א הא מוכח דבשני עדים גם במלחמה לא חיישינן שיאמרו בדדמי, וכבר מבואר מחלוקת הראשונים בזה דדעת האלפס דגם בשני עדים חוששין לבדדמי וכמה מהראשונים חלקו עליו וכ' דלא חיישינן וכל זה הוא לשיטתם דמפרשים האבעי' כהתוס' דילמא העד משקר אבל לשיטת רש"י הא אין מקום להסתפק בזה כלל דמדבעי' לי' בע"א הא מוכרח דבשני עדים ודאי לא חיישינן, ואינו מובן החילוק בזה מה בין אחד לשנים, ובשלמא בלא דברינו הנ"ל ניחא ונאמר דגם הך חששא דבדדמי ג"כ נוגע קצת לענין נאמנות דהרי העד אומר דבודאי כבר מת רק הב"ד חוששין בדבריו דילמא אומר כן בדדמי והוא רק לפי השערתו ודמיונו, [ובסברא זו יש לישב הא דמבעי' בהחזיקה היא מלחמה אם מהני לה מיגו דהקשו התוס' מאי שייך מיגו לאומר בדדמי], ומשו"ה בשני עדים דנאמנים מצד עצמם בכל דבריהם ע"פ דין תורה אין לנו להסתפק בדבריהם ורק בע"א דכל נאמנותו הוא מדרבנן ובצירוף דיוקא דידה והיכא דלא דייקא חששו לו חכמים אבל לפי מה שכתבנו דעד דמחו לו ודאי דנאמן בצירוף דיוקא דידה ועל המותר שלא תדייק הא נאמן מצד עצמו בלא דיוקא דידה וא"כ למה ניחוש לדבריו לבדדמי ובמה הוא חלוק משני עדים בזה, ואין לומר דהחילוק בזה הוא מצד הסברא דעל אדם אחד יש לחוש שטועה בדמיונו וסומך על השערתו אבל לשני אנשים לא חוששים שיהיו שניהם טועים בשוה דזה אינו דא"כ הא אין לחלק בין אם השנים כשרים לעדות או פסולים ומאי פריך והא מאה נשים כחד דמיין דהא מ"מ איכא שני דעות של שני אנשים, וכן מצאתי אחר כותבי בנו"ב שכ' דאי אפשר לומר כן, וצריך לדחוק דבשני עדים דנאמנים ע"פ דין בכל דברי עדותן לא חששו להם משא"כ בע"א דעל עיקר עדותו נאמן מצד עצמו והגם דעד דמחו לו האמינו חכמים בצירוף דיוקא דידה מ"מ כיון דעל יותר לא תדייק חששו רבנן בדבריו דנהי דנאמר דאלו לא היו צריכין לעדותו רק על אותו מקצת לחוד וכגון אם היו שני עדים המעידים דמחו לו בגירא ואח"כ בא ע"א ואמר שראוהו אח"כ כשמת לגמרי הי' נאמן על זה מצד עצמו מ"מ הכא כיון דעל עיקר עדותו נצרך לדיוקא דידה משו"ה על היותר מה דהיא תאמר בדדמי חוששין גם בדבריו דאומר ג"כ בדדמי, ועדיין צע"ק דלפי סברא זו שוב הי' יכול רש"י לפרש דבשביל זה חוששין בו למשקר וז"ל אבל עכ"פ מה שהקשינו על רש"י מיושבים היטב וכמש"כ:

והנראה עוד טעם אחר על הא דלא רצה רש"י לפרש כפשופו וכהתוס' והוא דס"ל דהא גם אם הטעם משום דהיא דייקא מ"מ הרי ודאי דאם יהיה אופן שהיא אינה יכולה לדייק וכגון שהיא קטנה או חסירת דעת מ"מ הרי נאמן בה ע"א וגם כשרואין ב"ד דהיא אינה רוצה לדייק ונישאת מיד הלא אין מוחין בידה לומר לה שתדייק מקודם ומוכרח בע"כ דחכמים השוו מדותיהם בזה דכיון דרוב נשים מדייקות ממילא גם בהני דאינם יכולות לדייק נאמן. ובפרט לדעת רש"י אתי' הסברא זו ברווחה דהא רש"י כתב במס' שבת דף קמ"ה דהא דהקילו חכמים בעידי עיגונא הוא משום דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקידושין ולדבריו הא מוכרח לומר הא דאמרינן טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' או משום דיוקא דידה אין זה עיקר ההיתר רק דבשביל זה ראו חכמים להפקיע הקידושין אבל עיקר ההיתר אינו תלוי בהטעמים ומשו"ה גם בהני דבודאי לא ידייקו גם כן נאמן כיון דרוב נשים קדייקי וזהו שהוקשה ליה לרש"י מאי מבעי' ליה במלחמה במה גרע מלחמה משארי נשים דלא דייקא וכמו קטנה ומשו"ה כתב דבמלחמה יש לומר דגם העד אומר בדדמי דלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין רק כשיש ע"א ברור ולא כשיש לתלות חסרון בדברי העד, וגם הא דבעי לן לקמן בע"א בקטטה ג"כ לא יפרש רש"י כפשוטו דהספק הוא משום דהיא לא תדייק רק מפרש כהרמב"ם דכיון שהיא שונאתו יש לחוש בהעד שמא היא שכרה אותו וקמבעי ליה דאם הוא משום עביד לגלוי' ירא לשקר ואין לחוש ששוכרתו ואם אינו מתיירא רק משום דיוקא דידה יש לחוש ששכרתו וכשיש מקום להסתפק ולחוש בדברי העד לא תקנו חכמים להאמינו ולהפקיע הקידושין על ידי דבריו:

והנה מאשה עצמה דאינה נאמנת במלחמה הוא דוקא במלחמה גדולה וכמו שכתבו התוס' דיראה לעמוד שם משום זריקת החיצים אבל בנפלו עליו ליסטים דאשה כלי זיינה עלי' ואינה יראה לעמוד שם נאמנת ובע"א במלחמה דמבעי' לי' אם נאמן להתוס' דהספק הוא דכיון דהיא לא תדייק חיישינן דלמא משקר הא פשיטא דהך אבעי' הוא גם במלחמה קטנה וגם באופן דהעד אין לו ירא לעמוד שם מ"מ כיון דהאשה לא תדייק ומיד שיודע לה שנפלו עליו לסטים לא תדייק יותר ויש לחוש דלמא משקר אמנם לשיטת רש"י יש להסתפק אם הוא באופן דהעד אין לו פחד מהלסטים וכגון שהעד היא אשה דכלי זיינה עלי' אם דינו כמו אשה עצמה דלא אמרי בדדמי. וגם יש מקום לומר דרק באשתו ממתנת לראות הסוף היכא דאין לה פחד וכמו דאמר רבא הסברא כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא אבל אדם נכרי אפשר דגם באין לו פחד לא ימתין ויאמר בדדמי וגם בזה הוא האבעי' דלא איפשיטא, ומהא דקפריך והא מים כמלחמה דמיא ופשט מזה דנאמן אע"ג דהנשים המעידות הרי היו עומדות ביבשה ולא היה להם פחד כלל מהמים אין להביא ראיה דהא ודאי דבמים לפי מה דס"ד שלא העלום והתירם בעידי הטביעה הא מצד עצמו שייך בדדמי דהא לפי הס"ד ע"כ הי' סבור דהנשים העידו עוד אומדנות והוכחות על מיתתן דבלא"ה לא הי' ס"ד כלל לומר שהתירם וא"כ הדבר מצד עצמו שייך בדדמי בלא שום סברא דפחד והגמרא מביא ראיה דהא חזינן דבמקום דשייך בדדמי ואפ"ה התירם ע"י ע"א וממילא מוכח כהטעם דעביד לגלוי' וא"כ גם במלחמה גדולה דשייך בדדמי מ"מ נאמן. אבל במלחמה קטנה יש מקום לומר לרש"י דלא קמבעי' לי' כלל. וראיתי בפ"ת ס"ק קל"ח שהביא בשם הרשב"א בחלק תולדות אדם סי' ל"ב שכתב דבעד גם במלחמה קטנה שאין לו פחד יש לחוש דלמא אמר בדדמי להפוסקים דס"ל דגם בעד יש לחוש בדדמי:

ועתה נעמוד על שיטת התוס' בסוגי' זו, דעת התוס' דהעד בודאי אינו אומר בדדמי וכל הספק הוא דאם נאמר דכל נאמנותו היא משום דהיא דייקא וא"כ במלחמה דהיא לא תדייק יש לחוש בעיקר דבריו דלמא משקר ואם נאמנותו משום דעביד לגלוי' בודאי לא משקר ונאמן גם במלחמה ולדעתם האבעי' הוא גם באומר קברתיו והנה אחרי העיון נראה דגם התוס' ס"ל כמו שכתבנו לעיל לדעת רש"י דאם הי' מונח ליסוד דודאי תדייק לכל הפחות עד דיתברר לה דכבר מחו לו בגירא אין מקום להסתפק בדברי העד דלמא משקר והי' פשיטא דנאמן רק ס"ל להתוס' דהא דאמר לעיל דגם במלחמה תדייק עד דמחו לי בגירא זהו רק כשהאשה בעצמה אצלו שם ומעידה מה שראתה בעצמה והיא בודאי לא תניחנו עד דתדע דמחו לו בגירא אבל היכא שהיא לא היתה שם ואיכא ע"א שאומר לה שמת במלחמה שוב לא תדייק כלל כיון דיש לה על מי לסמוך ותיכף שיתברר לה רק שהי' מלחמה במקום דירת הבעל לא תדייק יותר וכל זה מבואר מדיוק דבריהם שכתבו וז"ל ומ"מ אין להאמינו דנהי דאינו אומר בדדמי האשה לא תדייק וסומכת עליו יותר מאלו אמר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר עכ"ל וכלשון הזה ממש כתב הרא"ש ובודאי דקשה דלמה הוצרכו לומר שתסמוך על דברי העד והרי גם באין לה על מי לסמוך לא דייקא כיון דהוא מלחמה והא גם אשה המעידה על עצמה דאין לה על מי לסמוך אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי ומוכרח בודאי כמו שכתבנו דשם אין לה על מי לסמוך מדייקא לכל הפחות עד דתראה דמחו לו בגירא או עד דיתברר לה שבעלה הלך למלחמה ולא שב והרבה מהם נהרגו ובכה"ג פשיטא דע"א נאמן ורק מבעי' ליה כיון דתסמוך על דברי העד לא תדייק כלל וכיון שיתברר לה שהיה שם מלחמה לא תדייק יותר, ועיי' ג"כ בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל דמספקא לן דלמא משקר כו' ואיהי נמי כיון דמלחמה לא דייקא וסומכת עליו וכיון שיאמרו לה שיש מלחמה בעולם או שירד למלחמה סומכת עליו כו' הרי האריך בדבריו שתסמוך על מה שיש שם מלחמה ולא להך בדדמי דקאמר רבא דמחו לו בגירא או דכל הני איקטיל איהו פליט ומוכרח ודאי כמו שכתבנו דאם היתה מדייקת עד דמחו לו היה פשיטא דע"א נאמן:

אמנם עיין בחידושי הריטב"א שכתב וז"ל ע"א אינו נאמן אפילו אמר וקברתיו דלמא משקר ואשה כיון שידעה שהוכה מכת חרב בלחוד תליא בדדמי ולא דייקא יותר ומינסבא הרי דלא כתב כמו שכתבו התוס' והרשב"א דתסמוך על דברי העד רק כ' דהאשה תלי' בדדמי וגם מבואר מדבריו דמ"מ תדייק עד דמחו לו בגירא ואפ"ה כ' דיש לחוש בדבריו דלמא משקר ואפשר דנפל איזו טעות הדפוס שם דבלא"ה נמצאו שם באותו דיבור איזו טעותים הנופלים בדפוס יעו"ש. וכן משמע דברי הריב"ש בסי' שע"ח שכ' וז"ל אבל אי טעמא דע"א משום דהיא דייקא הכא דליתא לטעמא דדייקא כיון דאיהי אמרה בדדמי במלחמה א"כ אין העד נאמן הרי מוכח מדבריו דהיא תדייק עד דתאמר בדדמי דהיינו דמחו לו בגירא. ומוכרח דס"ל להריטב"א דאע"ג דבכה"ג כבר יצאה בודאי מידי איסור דאורייתא מ"מ כל מה שהחמירו חכמים בדיני אישות ודבר שבערוה עשאוהו כמו ספק בדאורייתא וע"א אינו נאמן בה מצד עצמו אם לא נצטרף לדבריו עוד דיוקא דידה.

ועיין בגיטין דף ב' ששליח המביא גט דצריך לומר בפני נכתב משום דלא בקיאי לשמה ופריך בגמרא דנבעי תרי דאין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאין הם ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא גמירי ורבנן הוא דאצרכוה ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. והקשה שם בחידושי הריטב"א דמאי משני לרבנן דרוב בקיאים הם דאכתי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והיכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הא גם לרבנן חיישינן ותי' הריטב"א דמשו"ה מסיים ואפילו לר"מ סתם ספרי דדיינא גמירי פי' וכ"ש דניחא לרבנן דלא אמרינן סמוך מיעוטה לחזקה עכ"ל והרי מבואר בכמה דוכתא דלרבנן דר"מ רובא עדיף מחזקה מן התורה והא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק איסור דרבנן וא"כ לרבנן ניחא דשפיר נאמן בו ע"א מן התורה ולא מקשה רק לר"מ דלדידי' חזקה המסייע למיעוט הוא מדאורייתא ושוב הוי' דבר שבערוה ואינו פחות משנים ומאי הקשה הריטב"א ומוכרח דס"ל דגם בחששא דרבנן אם הוא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן בו דכל דתיקון רבנן עשאוהו כדאורייתא ואזיל הריטב"א כאן כשיטתו שם: