שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ח

סימן ח

יבאר סוגי' דיבמות ריש פרק האשה שלום דף קי"ד ע"ב.

רעבון גריעי ממלחמה דאלו מת במלחמה לא מהימנא ואלו מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה וקברתיו, וכתב רש"י טעם החילוק שבזה דאלו במלחמה סברה שמא ברח וניצול אבל ברעבון סבורה האיך יחי', ועיין בחידושי הרשב"א וריטב"א שכתבו להסביר בחילוק אחר דבמלחמה וכן ברעבון היא יראה להיות שם ובורחת ואומרת בדדמי אבל שתאמר שקר לא חשדינן לה ומשו"ה במלחמה כשאמרה על מטתו ושלא במקום המלחמה נאמנת דהרי שם אין לה פחד להמתין, אבל ברעבון מאי מהני על מטתו דגם בביתו איכא פחד רעבון, אבל אם אמרה וקברתיו נאמנת דלא חשדינן לה דמשקרת ולדבריהם כ"ש דבמלחמה מהני וקברתיו וכן משמע לשון הגמ' דאמר דרעבון דגריעי עד דאמר וקברתיו, ומשמע דזה מהני במלחמה ג"כ, אמנם מדברי רש"י שכתב דבמלחמה סברה שמא ברח וניצול אבל ברעבון סבורה האיך יחי' הרי מוכרח להדי' דאינו מפרש כהרשב"א ורק החילוק הוא דברעבון דסבורה דבודאי לא יחי' יכולה לומר שקר ג"כ אבל במלחמה שעולה בלבה ספק שמא ברח וניצול לא תאמר שקר אבל בדדמי תאמר גם במלחמה. וטעמו של רש"י דלא ניחא לי' כהרשב"א דמדאמר רעבון גריעי ממלחמה הא משמע דבאותו אופן דנאמנת במלחמה דהיינו שאומרת שמת במקום שלא הי' פחד מהמלחמה באותה אופן אינה נאמנת ברעבון דהיינו אם אומרת שלא הי' להם להיות נפחדים מן הרעבון שהי' להם מזון מוכן עד זמן ארוך ג"כ לא מהני, ולהרשב"א הרי לא שייך לומר דרעבון גרע רק הטעם דבביתו איכא רעבון ומלחמה אינו בביתו, ומשו"ה כתב רש"י הטעם דברעבון משקרת ובמלחמה אינה משקרת דעדיין יש לה ספק שמא הוא חי:

אמנם צריך להבין לדעת רש"י החילוק מדוע במלחמה יראה לשקר ולומר מת על מטתו ואינה יראה לומר בדדמי כיון דרש"י סבר דחשודה לשקר, והפשוט דס"ל דבמלחמה כיון דמסתפקת שמא עדיין חי יראה לומר על מטתו שמא יבא הבעל ויתברר שרצתה לשקר במזיד ולא חששה לאיסור אשת איש, אבל כשאומרת מת במלחמה הרי גם אם יבא הבעל תוכל לתרץ עצמה ולומר שטעתה בדמיונה ואמרה בדדמי ולא רצתה לשקר במזיד, אבל ברעבון דסבורה דודאי לא יבא אומרת גם דבר שאם יבא יתברר ששקרה במזיד כיון דלפי דעתה דבודאי לא יבא ועיין בב"ש ס"ק קמ"ח, ולפי זה לא קשה מה שהקשו התוס' על הא דמבעי בהחזיקה היא מלחמה אם אמרינן מגו והקשו התוס' דנפשוט מהא דאינה נאמנת לומר מת במלחמה במגו דמת על מטתו, ולרש"י הא לא קשה כלל דהרי עיקר מה שנאמנת על מטתו משום דיראה לומר דבר שאם יבא הבעל יתברר שכוונתה הי' לומר שקר ובמת במלחמה אינה יראה דתתרץ עצמה דאמרה בדדמי א"כ הא ליכא מיגו, אבל בהחזיקה היא מלחמה איכא שפיר מיגו דלא היתה מגדת שהי' שם מלחמה וגם אם יבא הבעל אז תתרץ עצמה דמשום דהי' שם מלחמה וגם הוא הלך למלחמה טעתה בדדמי והרי גם הבעל יאמר שכן הי' המעשה שהי' שם מלחמה כיון דהאמת הוא כן ואיכא שפיר מיגו, ומוכח דהתוס' לא ס"ל כרש"י רק כהרשב"א:

אמנם זה יש להבין לרש"י מדוע מועיל ברעבון וקברתיו כיון דברעבון משקרת ג"כ, ובדוחק יש לומר דרש"י מפרש כמו שכתב המ"מ לדעת הרמב"ם דהא דאמר רבא עד דאמרה וקברתיו פירושו דאמרה לשניהם על מטתו דהיינו שלא היה להם פחד מרעבון] וגם וקברתיו דשני שקרים יראה לומר, וכל זה דוחק דכולי האי ה"ל לרש"י לכתוב מפורש הן ולא לסתום הדברים, וצריך לומר דזה הדבר בעצמו קשה לה לומר עליו אשר באמת הניחתהו חי ותאמר עליו שמת וגם קברה אותו דהדבר בעצמו בזיז לה לומר על אדם חי שקברה אותו אבל לומר בשקר שלא הי' להם פחד מרעבון לא בזיז לה לומר, ולפי"ז דוקא קברתיו מהני אבל אם אמרה שטלטלה אותו דיש מהפוסקים שכתבו דזה ג"כ מהני כמו קברתיו, ולפרש"י יש לומר דדוקא קבורה קשה לומר על אדם חי אבל דבר אחר י"ל דלא קשה לה:

ועדיין צריך להבין דהרי רבא אמר שני אופנים בדדמי במלחמה אחד דסברה כל הני איקטיל ואיהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לי' בגירא ורומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעביד סמתרא וחי, ויש לפרשו בשני אופנים או דראתה דמחו לו ומונח כמו מת ולפי השערתה כבר מת הוא ואיכא דעביד סמתרא חי דגם זה אע"ג דנראה מת מ"מ יש בו עדיין רוח חיים וברפואה יקום ויחי', גם יש לפרש דה"ק דאיהי סברה דע"י זו המכה ודאי ימות ולא יחי' ועכ"פ יהי' הפירוש כמו שיהי' הרי הסברא שכתב רש"י דבמלחמה יראה לשקר דסברה שמא ברח וניצול שייך רק על בדדמי הראשון דלא ראתה בו דבר רק משום דלא חזר מהמלחמה אבל על בדדמי השני דראתה דמחו לו כבר בגירא דלא מבעי אם לפי דמיונה כבר ראתה מת אלא אפי' אם נאמר כפירוש השני דהניחהו חי רק סבורה שאי אפשר לו לחיות אחר הכאה כזו א"כ הרי הוא בודאי דומה לרעבון ואמאי מהני על מטתו ניחוש דמשקרת משום בדדמי השני, ואין לדחוק דגם היא יודעת מזה דאיכא דעביד סמתרא וחי רק סומכת בדעתה דמי יעשה לו הרפואה אבל מ"מ יראה היא לשקר בשביל זה והא דנקט רש"י שמא ברח וניצול חדא מנייהו נקט על בדדמי הראשון וה"ה על בדדמי השני יראה היא לשקר דסברה שמא יעשו לו סמתרא דמלבד דהוא דוחק ועוד דגם. לשון הגמרא דנקט זימנין דמחו לי' בגירא וסברה ודאי מת הרי מלשון זה משמע דלפי דמיונה אין לה עוד שום ספק דבודאי מת מהמכה וא"כ הרי הוא ממש כרעבון [ובזה מדוקדק היטב לשון התוס' בכתובות דף פ"ז שכתבו דהיכא דסובר דאומר אמת לא שייך להאמינו במיגו והביאו ראי' לזה מהא דאינה נאמנת לומר מת במלחמה במיגו דמת על מטתו משום דאין כוונתה לשקר רק אומרת בדדמי דמחו לי' בגירא וסברה דמת האריכו התוס' בדבריהם והביאו הך בדדמי השני משום דעל בדדמי הראשון הא י"ל כמש"כ לרש"י דיראה שמא ברח וניצול וא"כ הא ליכא מיגו וכמו שכתבנו לעיל רק התוס' ס"ל דהא עיקר הטעם דאינה, נאמנת הוא משום בדדמי השני דעל הראשון הרי רבא בעצמו אמר כיון דשלום בינה לבינו נטרה ואין לחשוש רק שמא אמרה בדדמי השני ובזה הא לא שייך דיראה שמא יבא כיון דלפי דעתה ודאי מת והוכיחו מזה התוס' דבכה"ג לא שייך מיגו), ועכ"פ לרש"י קשה אמאי נאמנת על מטתו ניחוש דאמרה בדדמי השני ובשביל זה אומרת שקר:

והברור בדעת רש"י דס"ל כמו שכתבנו לדעתו לקמן בסוגי' דע"א במלחמה דס"ל דאין לחוש למשקר רק במקום דע"פ דין תורה אין להאמינה רק דחכמים האמינוה משום חומר שבסופה והיכא דשייך בדדמי אינה יראה ושוב יש לחוש דמשקרת אבל באופן דהיתה נאמנת על פי דין תורה בלא סברה דחומר שבסופה לא שייך לחששה דמשקרת כיון דבעצמה היא נאמנת וא"כ היכא דידענו דכבר מחו לו בגירא דרובא דרובא הוא לאבד ורק מיעוטא הניצולין ע"י סמתרא וא"כ אין בזה רק חששא מדרבנן בעלמא אין לחוש בזה למשקרת דהא בכה"ג ע"פ דין תורה ע"א נאמן ואפילו בדבר שבערוה והרי כל היכא דע"א גם הבע"ד בעצמו נאמן ומהיכי תיתי נאמר בה דלמא משקרת ובכה"ג אין לחוש רק דלמא לא ראתה יותר מזה ומה שאמרה שכבר מת הוא משום בדדמי ולא לחשודה למשקר ומשו"ה במלחמה אם באנו לחוש לבדדמי השני וא"כ כבר ראתה דמחו לו אין שום סברא לחושדה למשקרת ומשו"ה נאמנת ע"פ דין אכל דבריה מה שאומרת ונאמנת לומר מת שלא במלחמה, ורק משום דהא יש לחוש גם במלחמה דלמא אמרה בדדמי הראשון דלא ראתה בו דבר רק סברא כל הני איקטיל ואיהו פליט דבכה"ג הא יש עליו עדיין איסורא דאורייתא ואפילו אם נאמר דגם בכה"ג איכא רובא לאבד מ"מ הא איכא חזקת חיים דידיה וחזקת איסור דידה העומד נגד הרוב ושוב יש לחוש בה דמשקרת כיון דע"פ דין תורה לא היתה נאמנת דאין דבר. שבערוה פחות משנים ועל זה כתב רש"י דא"כ הרי היא יראה לשקר דסברה שמא ברח וניצול אבל ברעבון דכל החשש הוא דלמא פחדה על העתיד שלא יהיה לה מה לאכול ומשו"ה ברחה משם אבל בהבעל לא היה שום ריעותא עדיין והניחתו כשהוא עדיין בריא אולם וא"כ ה"ה בחזקת איסור אשת איש גמורה וגם אינה יראה לשקר ברעבון חשדינן לה במשקרת דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן היכא דאינה יראה מהחומר ומבוארים דברי רש"י היטב:

שם רעבון גריעי ממלחמה דאלו מלחמה כו' הא מת על מטתו נאמנת ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו הנה מכאן מוכח דכ"ש דמהני במלחמה וקברתיו בק"ו מרעבון דאם נאמר דבמלחמה דוקא על מטתו מהני אבל קברתיו לא מהני א"כ במאי גרע רעבון ממלחמה כיון דמאי דמהני ברעבון לא מהני במלחמה וכבר הקשו הראשונים מכאן על הרמב"ם שכתב דבמלחמה לא מהני קברתיו, ועיי' במגיד משנה במה שדחק לתרץ קושי' זו. אמנם גם אם נאמר כתי' המ"מ עדיין לא ביארו מאין הוציא הרמב"ם סברתו זו להוציא הך סוגיא מפשטה. ולכאורה נראה ברור דיצא ליה להרמב"ם מהמשך לשון המשנה דכללה הני שני דינים ביחד. דאם הי' מלחמה בעולם או שהי' קטטה בינו לבינה אינה נאמנת ובודאי מוכח דהני שני אופנים שוים הם בדיניהם בלא שום הבדל וגבי קטטה אמרינן לקמן מאי טעמא דקטטה ר' חנינא אמר משום דמשקרא ופרש"י דמרוב שנאה היא מתכוונת לאסור עצמה עליו ור' שימי בר' אשי אמר משום דאמרה בדדמי ופרש"י דבכל דבר סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת הואיל וסניא לה לא תדייק כולי האי, והנה לר' חנינא הא ודאי פשיטא דלא מהני גם וקברתיו דהא חשודה לומר שקר גמור במזיד, וכן סתם השו"ע בסעי' מ"ח בשם הגמ' וכן מבואר להדי' בדברי הראשונים ולדידי' ודאי דמוכח מלשון המשנה דגם במלחמה לא מהני והרמב"ם הא פסק כר' חנינא דהרי כתב הטעם דקטטה משום דהוחזקה שקרנית ומשו"ה פסק דגם במלחמה לא מהני:

והנה לר' שימי דאמר טעם דקטטה משום דאמרה בדדמי הובא במהרש"א לקמן דף קט"ו בשם המזרחי דגם לדידיה לא מהני קברתיו דהיכא דיהיה לה במה להתלות ותאמר בדדמי תאמר אז גם שקר גמור יעו"ש אמנם בדברי המגיד משנה מבואר להדיח דלר' שימי מהני דלא חשדינן כלל לשקר דכתב דהרמב"ם פסק כר' חנינא ולחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם הרמב"ם וכתב שהוחזקה שקרנית ומבואר דעתו דלר' שימי מהני וכן מבואר להדי' בחידושי הרשב"א וריטב"א שכתבו על מה דאמר דאיכא בינייהו דארגיל הוא קטטה דה"ה דהמ"ל דוקברתיו איכא בינייהו דלר"ש מהני, וא"כ הא אין צריך לדחוק כאן וי"ל דגם הרמב"ם מודה דמדברי רבא דכאן מוכח דגם במלחמה מהני ורק דרבא ע"כ ס"ל כר' שימי דמהני בקטטה והרמב"ם דפסק כר' חנינא משו"ה פסק דלא מהני גם במלחמה. אמנם לפי זה הא תקשה על עיקר הדבר מדוע פסק כר' חנינא כיון דרבא דהוא בתרא ס"ל כרב שימי אמנם עיין לקמן בס"י מבואר טעם נכון דלשיטה זו של הרשב"א דלר' שימי מהני וקברתיו מוכרח דהלכה כר' חנינא יעו"ש:

ולהסביר עוד החילוק דמאיזה סברא גרע מלחמה מרעבון בזה י"ל לפי מה שכתבנו לעיל לשיטת רש"י דמשו"ה מהני ברעבון וקברתיו משום דקשה לה לומר בשקר על בעלה שהניחתו חי לומר עליו שמת ולהזכיר עליו קבורה שקברה אותו, וא"כ הרי חששא של בדדמי יש בו שני אופנים אופן אחד דהניחתו חי רק דלפי דעתה סבורה שודאי סוף סוף ימות וכמו דאמר רבא ס"ד דבפורתא דנפפיתא דשבקת לי' חי אבל הניחתו חי ואופן אחר דסבורה שכבר מת ובאמת חי הוא וכמו דאמר במלחמה ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט דכיון שהלך למלחמה ולא שב לביתו סבורה דבודאי כבר נהרג וכמו שהסביר הרמב"ם דכיון דנהרגו הראשונים והאחרונים מסתמא גם הוא נהרג וגם הבכדדמי השני דמחו לי' בגירא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי דאיהי סברה דכבר מת ובאמת אינו רק נתעלף מהמכה ויכול להתרפא, וא"כ הרי י"ל דרק במי שהניחתו חי קשה לה לומר עליו קבורה אבל על מי שבדעתה הניחתו כשכבר מת יכולה לומר גם שקברה, ומשו"ה גבי רעבון דהחשש הוא שברחה מחמת פחד העתיד שלא יהי' לה לאכול אבל היא בודאי הניחתו חי דזה אין מקום לחשדה דלמא הניחתו כשכבר נתעלף מחולשת הרעב וסבורה היא שכבר מת דודאי לא היתה מניחתו עד שתדע בירור הדברים אם מת או עדיין יש בו רוח חיים וכמו דאמר רבא כיון דשלום בינה לבינו נטרה עד דחזיא דפחד של הרעב לא שייך רק דבשביל זה תתירא להתעכב בה זמן ארוך אבל על זמן קצר כיום אחד או שעה אחת לידע בירורו של דבר לא שייך ברעבון ומשו"ה מהני קברתיו אבל במלחמה כיון דראתה אותו דמחו לו בגירא סבורה שכבר מת והיא מתייראת לעמוד שם אפילו כרגע משום זריקת החיצים כמש"כ התוס' ויראה להמתין ולבודקו ויש לחוש שהיא סבורה דודאי מת כבר וא"כ אינה חוששת לומר שקברה אותו, ואפילו אם נפרש דהא דקאמר דמחו לו בגירא וסברה ודאי מיית אין הכוונה שסבורה שכבר מת דבכה"ג גם במלחמה היתה ממתנת שמה עוד זמן קצר ולבודקו ע"י טלטול וכדומה ורק הכוונה שסבורה שבודאי לא יתרפא מן המכה ובודאי סופו למות ממנה וא"כ הרי הוא דומה ממש לרעבון מ"מ הרי במלחמה איכא גם בדדמי הראשון דס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט דסבורה דודאי כבר מת ומשו"ה לא מהני קברתיו, ואדרבה בזה יהי' מיושב הא דאמר רבא מ"ט דמלחמה דאמרה בדדמי ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא כו', ולכאורה צ"ע דלמה אמר רבא כלל להך בדדמי הראשון וה"ל לומר רק השני לחודא, ולפי"ז ניחא דמשום בדדמי השני הי' מהני קברתיו כמו ברעבון ומשו"ה אמר להראשון דבזה לא מהני ועיקר הטעם ס"ל לרבא להראשון רק הוסיף דאם תפקפק עליו ולומר דאין לחוש לו דודאי נטרה הנני אומר לך גם השני ואפשר דלפי"ז באמת יהי' מועיל וקברתיו, אבל רבא בעצמו ס"ל דיש לחוש גם לבדדמי הראשון וגם הרמב"ם הביא רק להראשון ולא הביא להשני דמחו לו בגירא ומשו"ה כתב דלא מהני. וכל זה הוא לפי שיטת המ"מ דהרמב"ם מפרש דגם לרבא לא מהני:

והנה לדעתו הרי יש מקום ליישב קושי' התוס' על הא דמבעי לי' בהחזיקה היא מלחמה אי אמרינן מיגו והקשו התוס' מאי שייך מיגו כיון דהיא סבורה לומר אמת וי"ל דהאבעי' הוא באמרה מת במלחמה וקברתיו דל"מ וזה הוא לא משום חשש בדדמי רק דחשדינן לה שמשקרת במה שאמרה שקברה אותו ושפיר שייך בזה מיגו, אמנם הגם דסוגי' הגמרא יש מקום לישב כן אבל בדעת הרמב"ם אין זה מספיק דא"כ בלא אמרה קברתיו לא קמבעי' לי' כלל ובודאי לא שייך מיגו והרי הרמב"ם כתב לא הוחזקה מלחמה. בעולם ובאת ואמרה מלחמה הי' במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא ואם ניסת לא תצא דהרמב"ם פוסק בכל הני אבעיות דלא תצא ומדסתם הדברים הא מוכרח דגם בלא אמרה קברתיו לא תצא ומוכח דמפרש כן להאבעי' גם בלא אמרה קברתיו, ועיי' עוד בב"ש ס"ק ק"נ דאדרבה כתב להיפוך מכל זה דכ' דבאמרה קברתיו לא קמבעי' לי' וגם להרמב"ם תנשא לכתחילה כיון דבזה ליכא חשש של בדדמי רק חשש דמשקרת פשיטא דמהני לה מיגו יעויי"ש:

עוד יש מקום לומר דהרמב"ם יצא ליה מהך אבעי' דמבעי' אי מהני מיגו במלחמה וס"ל להרמב"ם דמזה הא מוכרח דגם הך חשש של בדדמי שייך לנאמנות שהרי היא אומרת שבודאי מת בלא ספק רק אנחנו חושדין אותה שאומרת כן משום בדדמי דלפי אומדן דעתה כבר מת וע"כ אומרת בברי שכן הוא ומשו"ה שייך למבעי אם מהני לה מיגו והרי כמו כן כתבו התוס' בשבועות דף מ"ה בד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך והקשו התוס' מאי שייך מיגו כיון שאנו תולין שסובר שפרע כי שכח מחמת שהוא טרוד ותירצו דכיון דהוא טוען ברי שלא שכח שייך שפיר מיגו וס"ל להרמב"ם דכמו כן שייך לענין בדדמי, וזהו ששאל מי אמרינן מיגו במקום חזקה דזהו חזקה שהחזיקו חכמים דבמלחמה ודחי יראה האשה להמתין עליו עד שיתברר לה בירור גמור רק מיד שתראה דמחו לו בגירא תברח מחמת יראת החיצים, וא"כ כיון דהגמרא נסתפקה אם מהני לה מיגו לסתור חזקה זו כ"ש דבלא מיגו אינה נאמנת לומר שהמתינה עליו וגם קברה אותו ומשו"ה פסק דלא מהני גם וקברתיו:

עוד סמך לדברי הרמב"ם מהא דמבעי' במ"א במלחמה ושיטת האלפס דאיירי באמר קברתיו דליכא חשש של בדדמי והאבעי' אם העד נאמן ולא חיישינן דמשקר והקשה ע"ז הרשב"א דהרי בקברתיו גם אשה נאמנת במלחמה וכ"ש ע"א דעדיף מינה כדאיתא לעיל דף פ"ח גבי ע"א ביבמה דאמרי' הא לא מבעי' ליה דאפילו איהי מהימנא כ"ש ע"א ושוב כתב הרשב"א לתרץ דלעולם י"ל דאיהי עדיפא מע"א דאיהי מדייקת טפי שלא תקלקל את עצמה ולעיל גבי ע"א ביבמה כיון דכל הריעותא של העד הוא רק משום זימנין דסניא ליה קאמר שפיר כיון דאיהי בעצמה מהימנא כ"ש ע"א ודיחוי זה א"ש למאן דלא גרסי הכא באבעי' דע"א במלחמה זימנין דסניא ליה אבל הרי האלפס גורס כן להדי' א"כ גם הכא כל הריעותא של העד הוא רק משום דידה והדרא הקושי' לדוכתה אבל אם נאמר דגם בוקברתיו האשה עצמה לא מהימנה ניחא שפיר: