שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ה

סימן ה

בו יבואר דעת הפוסקים בדיני ממון אם צריכין העדים דרישה וחקירה מן התורה או לא, ובעדי קידושין וזנות מה דינם בזה:

בנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ב כתב דבממון מן התורה א"צ עדות שאתה יכול להזימה וגם באינו יכול להזימן כשר מן התורה, וגם כתב דאע"ג דקיי"ל דגם בממון צריך דרישה וחקירה מן התורה זהו רק דלכתחילה צריכין הב"ד לחקרם ולשואלם באיזו זמן, אבל אם העדים השיבו שאינם יודעים הזמן עדותן כשר מן התורה יעו"ש, והנה מלבד שהוא דבר חדש ומדברי כל הראשונים וסתימותן נראה ברור דמן התורה ממון ונפשות שוים בדו"ח בכל הפרטים ואינו יודע פסול בהו כמו בנפשות, עוד זאת כי גם מלשון המשנה מוכרח כן דקתני בסנהדרין דף ל"ב אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות בדו"ח שנאמר משפט אחד יהיה לכם, מה בין ממון לנפשות ד"מ בשלשה כו' ופריך בגמ' ד"מ בדו"ח וכו' והתניא שט"ח המאוחרים כשרים ומשני ר"ח דהמשנה קאי על דין תורה דמה"ת צריך רק רבנן תיקנו דא"צ משום נעילת דלת, הרי מהמשנה מוכרח דבדו"ח שוים הם לגמרי מה"ת דאל"כ בסיפא דקתני מה בין ד"מ כו' טפי ה"ל למתני הך חילוקא שיש ביניהם בדין דו"ח דאיירי בה ברישא דבממון אינו יודע כשר ותפסה המשנה חילוקים אחרים בדינים אחרים, ובודאי מוכרח מהמשנה דבדו"ח אין שום חילוק ביניהם כלל בשום דבר, והנו"ב הביא ראיה לדבריו דהא ר"פ משני שם דהמשנה איירי בדין מרומה הרי דבדין מרומה לא תקנו רבנן כלל ואוקמא אדין תורה והרי כ' הב"י בחו"מ סי' למ"ד בשם הריב"ש דדין מרומה אע"ג דבעי דו"ח מ"מ אין דינו כנפשות ואם אמרו אינו יודע כשר הובאו דבריו ברמ"א חו"מ סי' ט"ו, והתימא גדולה עליו דבשו"ת הריב"ש מבואר להדיא להיפוך דאחר שכתב הריב"ש סברתו דבמרומה כשר אינו יודע, הקשה בעצמו וז"ל ואע"ג דבמשנה תני א' ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח ומשמע דשוים הם לגמרי ותי' הריב"ש דר"פ הוסיף על דברי רבא דמוקים להמשנה בדיני קנסות ובהם צריך דו"ח כנפשות ממש, ובא ר"פ והוסיף דגם בהלואה אם הוא מרומה צריך קצת דו"ח, הרי דכ' להדיא דמהמשנה מוכח דשוים הם לגמרי ורק דמוקמינן לה בקנסות ובהו גם אינו יודע פסול, ור"פ בא לחדש דין חדש דבמרומה צריך קצת דו"ח לכתחילה אבל אינו יודע כשר בהו ולא דמוקים להמשנה במרומה [דס"ל לריב"ש דגם בנראה מרומה מ"מ הי' בה התקנה להכשיר בלא דו"ח משום נעילת דלת ורק דלכתחילה צריך הדיין לחקרם כל מה דאפשר כדי שיבורר לו הדברים], וא"כ לר' חנינא דמפרש דהמשנה איירי בכל ממון ובדין תורה קודם התקנה הא מוכרח דמן התורה פסול אינו יודע בממון, והנראה דלא היה להנו"ב בעת כתבו תשובה זו ספר שו"ת הריב"ש ולא ראה דבריו רק מה שהובא בב"י, ולדינא בודאי מוכרח מהמשנה דאינו יודע פסול מן התורה:

[ב] גם מה שכתב הנוב"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה מן התורה צע"ג, והוא נגד כמה מהראשונים והרי ז"ל הרמב"ם בפרק י"ז מה' מלוה מכאן אתה למד שטר שאין בו זמן ומקום כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בדרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין, הרי מוכח להדיא מדבריו דמה"ת גם בממון צריך עדות שאילה"ז, וז"ל בעל העיטור שהביא הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז א' ד"מ וא' ד"נ כו' שלא תנעול דלת בפני לוין הילכך לא בעי עדות שאילה"ז אלא בד"נ, לשון זה צ"ע קצת דהרי דיני קנסות אמרו בסנהדרין דצריך דו"ח וכן בדין מרומה הרי דבהו לא תיקנו כלל והעמידו על דין תורה ובהו הרי גם עדות שא"א להזימה פסול ולמה כ' בעל העיטור רק בד"נ ומשמע דבממון כולם שוה, ובשלמא ממרומה לא קשה כ"כ די"ל דס"ל כהריב"ש דגם במרומה הי' תקנת חכמים אבל מדיני קנסות צע"ק], וכן מוכח מלשון הנמוק"י שהובא בש"ך שם, וצ"ע על הנו"ב דבכל תשובתו הגדולה שבאותו סימן אשר העמיק והרחיב בה בפלפול גדול לא הביא כלל לדברי הראשונים הללו אשר הם מנגדים להדיא לכל דבריו, ועכ"פ להלכה הדבר ברור בלא ספק דמה"ת ממון שוה לנפשות בזה בכל הפרטים:

[ג] והנה בכלל הביא שם הנו"ב שתי ראיות שמהם הוכיח דעתו דבממון לא בעי עדות שאילה"ז מה"ת, ונפרשם, א' הביא מהא דבמס' מכות דף ו' איתא דעדות מיוחדת כשר בממון דכתיב לא יומת על פי ע"א אבל בממון כשר, והקשו שם התוס' והרי עדות קרובים דפסולם נפקא מקרא דלא יומתו אבות על בנים דדרשינן בעדות בנים ואפ"ה הא פסולים גם בממון מקרא דמשפט אחד יהי' לכם, ותירצו התוס' דע"כ לא קאי הך קרא בממון דהא ע"א קם לשבועה, הרי מבואר דמדחזינן דע"א קם לשבועה דלא שייך בו פסול עדות מיוחדת ממילא כשר מיוחדת גם לממון, וא"כ גם בהא דאילה"ז הרי ע"א המעיד לשבועה אם יזימו אותו לא יתחייב לא ממון ולא מלקות ומוכרח דלענין חיוב שבועה לא בעי שיהי' יכול להזימה ושוב ידעינן מני' דלממון לא בעי עדות שאילה"ז זהו תורף ראייתו, וכן הסביר הנו"ב ראי' זו בסי' ע"ד יעו"ש, וראי' זו אינה מכרעת כלל, דודאי דאין ללמוד ממון משבועה דהרי עיקר עדותו של ע"א יוכיח דמהני לשבועה ולא מהני לממון עד שיהיו שני עדים והאיך נלמוד ממון משבועה לדינים אחרים וגם מסוגיא זו עצמה מוכרח דאי אפשר ללמוד ממון משבועה דבגמרא הא אמרה טעם אחר על הא דכשר עדות מיוחדת בממון דכתיב לא יומת ע"פ ע"א במיתה הוא דפסול אבל בממון כשר ומוכרח דבלא"ה לא היינו למדין ממון משבועה, רק התוס' הקשו דהא בפסוק זה לא נאמר מיעוטא לממון ורק כיון דכתיב לא יומת לא ידענו מפסוק זה לפוסלו גם בממון ועל זה הקשו דאע"ג דהפסוק נאמר בנפשות מ"מ נילף ממון מני' מקרא דמשפט אחד וכמו בפסול קרובים דכתיב בנפשות ולמדין ממון מני' וע"ז תירצו דע"כ הך קרא דמשפט אחד לא קאי על דין דמיוחדת דהרי חזינן דע"א קם לשבועה דהרי קרא דמשפט אחד כולל כל הדינים שבתורה וגם שבועה, דהא פסול קרובים דידעינן בממון מקרא דמשפט א' הא פסול קרוב גם לשבועה ומוכרח דגם שבועה בכלל משפט א' וכיון דע"א כשר לשבועה הרי מזה מוכח דמשפט אחד לא נאמר על דין דמיוחדת ושוב לא נוכל ללמוד לפוסלו בממון, ועכ"פ הרי זה חזינן להדיא מוכרח מהגמ' דאי לא קרא דלא יומת ע"פ ע"א רק דהי' כתוב בתורה פסולא דמיוחדת סתם ולא היינו צריכין ללמוד ממון מנפשות ע"י דרשה דמשפט א' לא היינו מכשירין אותו בממון מהוכחה זו מדחזינן דע"א קם לשבועה, וא"כ הרי הפסול דעדות שאי אתה יכול להזימה לא כתיבא בנפשות כלל ואין אנו צריכין ללומדו בממון מנפשות דהרי ילפינן לי' מקרא דוהנה עד שקר העד ועשיתם לו כאשר זמם והאי קרא הא קאי גם על ממון כדכתיב יד ביד דהיינו ממון הא ודאי דאין להכשירם בממון מהא דלשבועה לא צריך עדות שאילה"ז ועיין בנו"ב דבכמה מקומות באותה תשובה חקר אמאי לא ילפינן דצריך בממון עדות שאילה"ז מקרא דמשפט א' מנפשות, ולא ידעתי למה לנו ללומדו מנפשות דקרא דכאשר זמם כתיב בממון כמו בנפשות], וזה פשוט וברור:

[ד] והנה מדברי התוס' הללו יש לנו ללמוד דגם ע"א המחייב שבועה מן התורה צריך דו"ח ואם אמר שאינו יודע הזמן פסול דהרי הא דצריך בממון דו"ח וא"י פסול בו ילפינן לי' בסנהדרין מקרא דמשפט א' ממון מנפשות דעיקר דינא דדו"ח כתיב בתורה בנפשות ואם נאמר דע"א המחייב שבועה א"צ דו"ח מן התורה הרי שוב ליכא ללומדו בממון מנפשות וכמו שנתבאר, וכן נראה גם לפי הסברא דהרי כ' הרמב"ם בפרק ה' מה' עדות וז"ל כל מקום שע"א מועיל אשה ופסול מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעד כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב הנשבע ממון על פיו כו', וא"כ הרי ודאי דצריך דו"ח מה"ת דבהעיד בלא דו"ח או אינו יודע הזמן הא גם אם יצטרף אח"כ עמו עוד ע"א לא יתחייב ממון על פיו מה"ת דלממון הא בעי דו"ח וזה נראה ברור:

[ה] עוד הביא הנו"ב ראי' מהא דבמס' סנהדרין דף ל"א מכשיר ר' נתן לשמוע דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והרי אם יזימום לא יתחייב הראשון לשלם דיאמר דרק לחייבו שבועה באתי ולא ידעתי דלמחר יבא עוד ע"א ויצטרף עמדי לחייבו ממון והרי בגמרא שם מבואר דר' נתן מכשירו מן התורה ומוכרח דמה"ת לא בעי' עדות שאילה"ז, ולפי מה שנתבאר לכאורה בודאי נראה מוכרחין אנו לומר דבאמת ר' נתן אינו מכשירו רק מדרבנן ואחר התקנה דהפקיעו חכמים דין דו"ח בממון משום נעילת דלת ושוב לא איכפת לן מה דאינו יכול להזימן דהא בלא"ה אי אפשר להזימן כיון דלא אמרו הזמן ומש"ה מכשיר ר' נתן גם לשמוע דבריו של זה היום, וע"ש בסנה' דמפרשינן פלוגתא דת"ק ור"נ דת"ק ס"ל ע"א כי אתי לשבועה הוא דקאתי ור"נ סבר אטו כי אתו בהדדי בחד פומא מסהדי אלא מצטרפין ה"נ מצטרפין, אבע"א פליגא בקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד כו' ודכו"ע ס"ל כת"ק דריב"ק דאמר אין מצטרפין עד שיראו כאחד ת"ק סבר מקשינן הגדה לראי' ור"נ סבר לא מקשינן, ולכאורה חזינן דפליגא אי כשר מדאורייתא, רק גם זה ניחא דה"פ דת"ק ס"ל דמקשינן הגדה לראי' וא"כ לשמוע דבריו של זה היום הוא פסול מצד עצמו ואפילו היכא דאין לפוסלו משום שאי אתה יכול להזימה וכגון בעדות קרקע או קנס דלא יכול העד הראשון לומר לחייבו שבועה בא דהרי אין נשבעין, או כגון שהנתבע חשוד דמה"ת פטור לגמרי כיון דאינו יכול לשבע ובע"כ לא בא העד רק להצטרף אם אח"כ יבא עוד אחר להעיד כמוהו וא"כ הרי הוא יכול להזימו ואפ"ה פסלתו התורה, דהוא פסול מצד עצמו, וא"כ גם עתה אחר התקנה דהפקיעו חכמים דין דרישה וחקירה בממון מ"מ פסול לשמוע דבריו של זה היום דהרי שארי דינים הפוסלים בעדות הרי גם עתה הם פסולים, ור' נתן ס"ל דלא מקשינן ולא בעינן הגדה כאחד ומש"ה מצד עצמו אין בו פסול וכגון בהני אופנים שכתבנו דלא שייך לומר בו דלחייב שבועה בא, ואע"ג דבשארי ממון פסול משום דאי אפשר להזימן מ"מ עתה דהפקיעו חכמים דין דו"ח והכשירו בממון גם באינו יכול להזימה ממילא כשר בכל דיני ממון לשמוע דבריו של זה היום:

[ו] אמנם עדיין קשה לפי"ז דברי הרמב"ם בפרק ד' מה' עדות שכתב עידי נפשות כו' אבל עדי ממון א"צ לכך, וכן בעת שמעידין יבא א' ושומעין דבריו היום וכשיבא חבירו למחר שומעין לו, ומדסתם הדברים משמע דכללא הוא דבכל עידי ממון כשר ורק בנפשות לחודא הוא דפסול, והלא בדין מרומה דהעמידו על דין תורה וצריך דו"ח הרי צריך להיות פסול משום דאי"ל, ובשלמא על הא דלא הוציא הרמב"ם מהאי כללא דיני קנסות לא קשה דהא אין נשבעין עליהם ולא יכול לומר לחייבו שבועה באתי, וגם מדנקט בלשונו עידי ממון ממילא אימעוט עידי קנס דאינם בכלל עידי ממון, אבל בדין מרומה דשייך בו שבועה הרי צ"ל פסול, ולכאורה יהיה מזה הוכחה דס"ל להרמב"ם כדעת הריב"ש שהובא בחו"מ סי' ט"ו דגם במרומה הי' התקנה להכשירו בלא דו"ח רק דלכתחילה הצריכו לחוקרו שמא יתברר לו האמת מתוך דבריהם אבל אם אמרו שאינם יודעים הזמן כשר וא"כ גם במרומה הכשירו עדות שאינו יכול להזימה ומשו"ה גם בו כשר לשמוע דבריו של זה היום דבזה אין חילוק בין מרומה לאינו מרומה ואין בירור שדבריהם אמת כשמעידין יחד יותר משמעידין זה שלא בפני זה, אבל להחולקים על הריב"ש וס"ל דבנראה מרומה לא תיקנו בו חכמים כלל והעמידוהו על דין תורה דלא שייך בו נעילת דלת צ"ל פסול לשמוע דבריו של זה היום, והרי לפום רהיטא נראה דהרמב"ם לא ס"ל כהריב"ש דהא כתב בפרק ג' מה' עדות וז"ל א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח אבל אמרו חכמים שלא תנעול דלת בפני לוין אין עידי ממון צריכין דו"ח, בד"א בהודאות והלואות אבל דיני קנסות צריכין דו"ח וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו צריך דו"ח, ובודאי דלשונו משמע דמרומה שוה ממש לדיני קנסות דלא תיקנו בו חכמים כלל והעמידוהו על דין תורה, ועיי' בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ה' שראה ספרי הרמב"ם המועתקים מכת"י הרמב"ם עצמו וכתב בהם וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו צריך דו"ח כעידי נפשות, והוכיח מזה דהרמב"ם חולק על הריב"ש, וא"כ הא יש לעיין מדוע סתם הדברים ולא ביאר דבמרומה צריך שיעידו דוקא שני העדים כאחד. וי"ל:

[ז] גם קשה לי במס' מכות דף ג' קאמר רב עד זומם משלם לפי חלקו, ופריך אילימא דהאי משלם פלגא והאי פלגא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במכות ואי דאיתזם חד מנייהו והתניא אין עדים זוממין משלמין ממון עד שיזומו שניהם, ואמאי לא מוקים לה בפשיטות כשהעידו העדים זה שלא בפני זה וכדר' נתן דמכשיר לשמוע דבריו של זה היום, דרב הא ודאי ס"ל כר' נתן דהא רב פסק בסנהדרין דף למ"ד כריב"ק דגם ראיות העדות לא בעי כהדדי וא"כ כ"ש בהגדה וכדאיתא בגמרא שם דריב"ק ס"ל כר"נ השתא ומה ראיה לא בעי בהדדי הגדה לא כ"ש, ואח"כ הוזמו שניהם דהעד הראשון פטור דיאמר לחייבו שבועה באתי והשני דודאי ביאתו הוא לחייבו ממון משלם ורק פלגא לפי חלקו דהרי על ידי שניהם בא החיוב על הנתבע ואין לנו לחייבו יותר מפלגא, וקושי' זו לא שייך לדברינו הנ"ל רק קשה לכל הסברות שנאמר, דלא מבעי לדעת הנו"ב דמן התורה כשר לשמוע דבריו של זה היום דהי' יכול לאוקמא דרב בכה"ג אלא אפי' אם נאמר כמש"כ דרק מדרבנן כשר מ"מ הא ודאי אם הוזמו מחויבים כאשר זמם כיון דעכ"פ עתה הועילה עדותן לחייבו להנתבע [ועיין בנתיבות המשפט סימן א' ס"ק א' וס"ק ד'] ונימא דרב איירי בכה"ג וצ"ע:

[ח] גם עוד יש לעיין בזה דהנה בהא דקיי"ל דאין עד נעשה דיין כתבו התוס' דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן דהם לא יקבלו הזמה על עצמן, וכן כתבו האלפס והרא"ש בפרק זה בורר בשם הירושלמי דמש"ה לא יהיו העדים קרובים לדיינים, וכבר הקשה הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז דעתה אחר התקנה שביטלו דו"ח בממון יהיה עד נעשה דיין וכן יהיה עד הקרוב לדיין כשר [כיון דבלא"ה הא אי אפשר להזימן כיון דלא אמרו הזמן], ועיי' באו"ת שתי' בטוב דלא תיקנו חכמים רק דגם עד שלא יהיה באפשרי בשום אופן להזימו יהיה ג"כ כשר אבל דבר דגם אם יזימו אותם לא יתנו כאשר זמם. וכמו בעד הקרוב לדיין דגם אם יאמר העד הזמן וגם יזימו אותו אח"כ לא יתחייב דלא יקבלו ההזמה זה לא תיקנו כלל דיהיה כשר, דהרי יהיה משפט מעוקל דהמזימין לפנינו ושומע אין להם ומשו"ה גם עתה פסול קרוב ודבריו ברורים ומוכרחים, ולפי"ז הרי צ"ל הא דכשר לשמוע דבריו של זה היום לפי מה שכתבנו דהוא רק מדרבנן צ"ל דגם בכה"ג הוא בכלל התקנה להכשיר דאע"ג דגם אם יזימו לא ישלמו מ"מ הרי ע"פ דין יהיה פטור והכשירו חכמים בכל גווני בין אם לא יהיה אפשר להזימם כלל וכמו בלא דו"ח וכן אם לא יהיה אפשר לחייבם כלל כאשר זמם ע"פ דין וכהך דלשמוע דבריו של זה היום דע"פ דין פטור הראשון דיאמר לחייבו שבועה באתי את הכל הכשירו חכמים, ורק בהך דעד נעשה דיין דאם יזימום הרי ע"פ דין יהיו חייבים לשלם ורק שהב"ד לא יקבלו ההזמה, או בעד הקרוב לדיינים דהב"ד לא יהיו יכולים לדונם זהו משפט מעוקל ופסול גם עתה, וא"כ הרי קשה לפי מש"כ המרדכי בשם השר מקוצי דהטעם דאין עד נעשה דיין משום דעד זומם למפרע הוא נפסל וכשיזימום הרי יהיו פסולים למפרע לדון ונמצא למפרע נפסל הגמר דין שעשה מקודם ועד זומם הא אינו משלם עד שיגמר הדין, והרי בזה יהיו פטורים ע"פ דין מלשלם ואפ"ה אין עד נעשה דיין גם עתה אחר התקנה, ולדבריו הא מוכרח דגם באופן שיהיו העדים פטורים מלשלם דין הזמה ע"פ דין גם כן לא הכשירו, ולא הכשירו רק בלא דו"ח דאי אפשר להם לבא לידי הזמה כלל אבל דבר דאפשר להם לבא לידי הזמה רק יהיו פטורים ע"פ דין גם זה לא הכשירו חכמים כלל, ולדבריו הא תשאר הקושי' אמאי כשר לשמוע דבריו של זה היום וגם עתה אחר התקנה צ"ל פסול:

[י] וע"כ נראה יותר לומר דעל עיקר ההנחה והכלל שהניח הנו"ב דבמעידים זה שלא בפני זה גם אם יזימום יהיה הראשון פטור דיאמר רק לחייבו שבועה בא יש להשיב ולומר, דגם עד הראשון חייב לשלם חלקו דהא פשיטא דהעד לא בא לחייבו שבועה דהרי הוא אומר שחייב לשלם ולא שחייב לשבע, ולפי דברי העד מוכרח לשלם ואסור לו לשבע בשקר רק דבשבועה הוא נאמן להכחיש להעד, אבל העד אומר שחייב לשלם, וגם דהא קודם שנשבע להכחיש העד הרי הוא חייב לשלם וכמ"ש התוס' בב"ב ל"ד ע"א דמשו"ה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם יעוי"ש, והא דע"א המעיד יחידי כשיזימוהו אינו חייב לשלם זהו משום דהא לא נגמר הדין על פיו לחייב הנתבע לשלם דבידו להכחישו להעד ע"י שבועה וכל זמן שלא נגמר הדין ליכא כאשר זמם, אבל אם בא אח"כ עוד ע"א ונצטרף להראשון ונגמר הדין ע"י שניהם גם הראשון חייב לשלם חלקו אם יוזמו, דזה לא יכול הראשון לומר לא ידעתי שיבא עוד א' ויגמר הדין על ידינו דא"כ כל עדים זוממים יאמרו כן דהרי גם אם שני עדים מעידים על הדבר ג"כ עדיין יש ספק אם יוגמר הדין כדבריהם וכמה עיקולי ופשורי איכא בדיני ממון עד שיצא הדין שיתחייב לשלם, ועכ"פ שפיר ניחא הא דכשר לשמוע דבריו של זה היום:

[יא] והנה הנו"ב הביא בעצמו מה דקשה על שיטתו מהא דאין עד נעשה דיין ועדים קרובים לדיינים דפסולים משום דאינו יכול להזימן והרי הם פסולים גם בממון, ותי' הנו"ב דכיון דבנפשות פסולים משום שאאילה"ז ממילא פסול גם בממון מקרא דמשפט אחד יהיה לכם אע"ג דבממון א"צ ילה"ז אבל עיקר דין דילה"ז ילפינן ליה דא"צ בממון מהא דחזינן דע"א קם לשבועה ומהא דהכשירה התורה לשמוע דבריו של זה היום, זהו תורף דבריו הגם כי באו שם בארוכה בפלפולו, ודברים אלו קשים להבינם ולא ידענו שום חילוק מה בין עד נעשה דיין דפסול משום משפט א', ומה בין אומר שאינו יודע הזמן דכשר בממון כיון דבתרווייהו הטעם משום דאאילה"ז, והרי אדרבה הדברים ק"ו אם פסלו בעד נעשה דיין דלא ידענו בו שום עיקר רק משום שיהיה יכול להזימה מ"מ פסלוהו גם בממון, ק"ו בדו"ח דעיקר מה דצריך הא אינו משום הזמה ורק הא דפסלינן באינו יודע הוא משום הזמה להנו"ב יהיה כשר בממון, וגם סיום דבריו קשים מאד שכ' מדהכשירה התורה לשמוע דבריו של זה היום ילפינן מניה דבממון לא בעינן יכול להזימה, ובאמת לא מצינו בגמרא שום דרשה להכשיר זה שלא בפני זה, ואדרבה מאן דפסל לשמוע דבריו של זה היום יליף מקרא דמקיש הגדה לראיה, ומאן דמכשיר טעמו משום דלא ס"ל הך היקשה וכיון דליכא דרשה לפוסלו ממילא מכשירו יעויי' בגמרא. שוב מצאתי בנו"ב תניינא חלק חו"מ סי' י"ח שהקשה לו חכם א' כן על דבריו. והנו"ב השיב לו דהסוגי' הא אזל דכ"ע ס"ל כת"ק דריב"ק דראי' בעי שיהיה כאחד אבל לפי מה דקיי"ל כריב"ק דלא בעינן ראיה כאחד הא אמר שם דלדידי' כ"ש דלא בעי הגדה כאחד ושוב י"ל דאדרבה האי דמכשיר מקיש הגדה לראי' להכשיר גם שלא יהיה כאחד ושפיר ילפינן מני' דלא בעי ילה"ז, זהו כוונת דבריו באותו תשובה, ודברים אלו אינם מספיקים כלל חדא דהרי בריב"ק ג"כ איכא תרי לישנא בגמרא ובל"ק טעמו דמכשיר בראי' הוא רק מסברא משום דאמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי ולית לי' קרא להכשיר וא"כ הא ליכא למילף מני' על הגדה כיון דבהגדה יש טעם אחר לפסול משום דאי אפשר להזימן, וא"כ אין להביא ראי' מראי' להגדה כלל, וגם מסוגי' הגמרא בעצמו מוכח דאמר דריב"ק בע"כ ס"ל כר"נ השתא ומה עיקר ראי' לא בעי בהדדי הגדה מבעי' ומאי ק"ו הוא דנהי דמצד עצמו לא בעי בהדדי מ"מ צריך משום הזמה וזה שייך רק בהגדה ולא בראי' [ובע"כ יהי' מוכרח לומר דהסוגי' אזלא אחר התקנה דלא איכפת לן באילה"ז], ואפי' ללישנא בתרא דפליגא בקרא דת"ק ס"ל והוא עד מדאפקא בלשון אחד וריב"ק ס"ל או ראה או ידע מכל מקום, גם לפי"ז אין לנו ללמוד מזה כלל דהך קרא איצטריך דגם כשלא ראו כאחד עדותו כשרה מצד עצמו ונפקא מינה בעדי קנס וקרקע דלא יכול לומר לחייבו שבועה באתי או בפחות משני כסף דליכא עלי' חיוב שבועה למ"ד כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בתוס' שבועות דף מ' ע"א וקמ"ל קרא דאין בזה פסול מצד עצמו, אבל היכא דהפסול מצד אחר שאינו יכול להזימה ובאופן דהעד מחייבו שבועה אפשר דפסול וליכא למילף מהאי קרא דגם בזה כשר, ועוד דלפי הנראה הא דקאמר או ראה או ידע מכל מקום אינו יתורא למילף מני' רק דקאמר דאין למעטו מקרא דוהוא עד, ותדע דהא במכות דף ו' ע"ב קאמרי' דעדות מיוחדת דכשר בממון דכתיב וכו' ושם איירי באחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה ואמאי לא נפק לי' מהך או ראה או ידע דגם במעידים על מעשים נפרדים מהני בממון, אלא ודאי דליכא ריבוי בהך קרא כלל רק דקאמר דמקרא והוא עד אין ראי' לפוסלו, א"ו מוכרח כמש"כ או דהך דריב"ק איירי רק אחר התקנה או דגם עד הראשון יתחייב לשלם וכמו שנתבאר, ועיין עוד בסימן שאחר זה: