שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ג', קטע 2

נחקור בדין קידשה סתם ונמצאו בה מומין האיך דעת הפוסקים בזה:

כתובות דף ע"ג רבא אמר תנא ספוקי מספקא לי' גבי איסורא לחומרא, ופרש"י דמספקא לי' על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא, והנה הרי כמו כן צריך לומר בסיפא גבי מומים דקתני בה נמי כנסה סתם תצא שלא בכתובה ונדייק הא גיטא בעי', וצ"ל דלרבה ור"ח הוא מדרבנן ולרבא הוא ספק מה"ת ועיין ברא"ש שכתב ג"כ כרש"י דלרבא הספק הוא על סתם בני אדם אם הוא מקפיד בנדרים ובמומים, והנה התוס' במשנה לתירוץ הראשון ס"ל דדוקא נקט הכא קידשה סתם וכנסה סתם דצריכה גט, אבל קידשה סתם לחודא ונמצאו בה מומים א"צ גט כלל לכ"ע, ובתי' השני כתבו דל"ד הוא וגם בקידשה סתם לחודא צריכה גט או מדרבנן או מספק, ובודאי דלפי מה שפירשו רש"י והרא"ש דהספק הוא על סתם אדם אם מקפיד הא ודאי לא ידענו שום סברא ומקום לחלק בין קידשה גרידא סתם לקידשה וגם כנסה סתם אליבא דשמואל דלא ס"ל הא דאין אדם עושה בעילתו זנות, וכיון דכל עיקר הספק הוא שמא סתם בני אדם אינם מקפידים הא ודאי דגם בקידשה סתם לחודא צריכה גט, והתוס' שנסתפקו בזה הוא ע"פ דברי הר"ן שכתב וז"ל תנא מספקא כלומר בסתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא, אי נמי אם מחיל לנדרים כיון שקידש וגם כנס סתם ולדבריו שפיר י"ל דבקידש לחודא א"צ גט כלל, אבל לפרש"י והרא"ש הא פשיטא דצריך גט, ועיין ברא"ש במשנה שלא הביא רק תי' השני של התוס' וכ' בודאי דצריכה גט ואזיל בזה לשיטתו, אמנם כל זה מוכרח רק לרבא אבל לרבה ור"ח דאמרי גט מדבריהם הא ודאי דיש מקום מצד הסברא להסתפק ולומר דרק דוקא נקטה הגמרא קדש סתם וכנס סתם דאז החמירו בו רבנן משום גזירה ולא בקידש סתם לחודא וכמו דחזינן דהחמירו ב"ש במיאון דנשואה אינה יוצאה במיאון וארוסה יוצאה במיאון בלא גט, וגם י"ל דהכא החמירו וגזרו גם בקידש לחודא, ועיין ברא"ש במשנה שהקשה למה תני במשנה ע"מ שאין בה מומים אינה מקודשת והלא גם בקידשה סתם אינה מקודשת דהא מש"ה לא אכלה בתרומה דחייש לסימפון, וכ' דלרב דהסיפא קיימא ארישא ניחא דלעולם גם בסתם אינה מקודשת ונקט ע"מ משום סיפא דכנסה סתם תצא שלא בכתובה פי' דהוא רבותא דגם בקידשה ע"מ צריכה גט בכנסה סתם, אבל לשמואל דהסיפא לא קאי ארישא אמאי לא תני המקדש את האשה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וי"ל דנהי דחיישינן לסמפון ולא אכלה בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספיקא, הרי כ' להדיא דלשמואל גם לרבה ור"ח צריכה גט מדבריהם גם בקידשה לחודא, דלא ס"ל להרא"ש לתרץ כמו שכ' התוס' בתי' הראשון דלשמואל נקט ע"מ משום דאיירי גם בכנס אח"כ סתם דא"צ גט, והטעם לזה כתבנו במק"א ואכמ"ק ומש"ה הוכיח מלשון המשנה דבקידש סתם צריך גט ומוכח כן גם לר"ח ורבה, אבל לפי מה שתי' התוס' בתי' הראשון ליישב לשון המשנה ואין מהמשנה ראי' לזה, שפיר י"ל ע"פ הסברא דלרבה ור"ח א"צ גט מדבריהם אבל עכ"פ לרבא הא פשיטא דלרש"י והרא"ש גם בקידש גרידא הוא ספק דאורייתא:

והנה כל זה מוכרח הוא לשמואל דס"ל דאינו חושש לבעילת זנות ובע"כ הא דצריכה גט הוא מדבריהם או מספק אם סתם מקפידין וא"כ מוכרח דגם בקידש לחודא הוא כן, אבל לרב דמפרש המשנה כפשטא דהסיפא קאי על רישא דגם בקידשה ע"מ דאינה מקודשת כלל ותני בסיפא דאם אח"כ כנסה סתם צריכה גט משום דאין עושה בעילתו זנות ולדידי' הא אין לנו שום מקום מוצא ויסוד לומר דגם בקידשה לחודא סתם דליכא חשש דביאת זנות דיהי' צריך גט מדבריהם או מספק דאורייתא שיסתפקו חכמים על סתם בני אדם אם מקפידים הם או לא, אמנם פשיטא דגם בלא שום ראי' אין לנו לחדש מחלוקת חדשה בין רב לשמואל בזה וכיון דחזינן דגם לשמואל אע"ג דלא ס"ל סברא דביאת זנות מ"מ צריכה גט או מדבריהם או מספק דאורייתא, ובזה מיושב היטב דברי האלפס דתיכף אחר המשנה כתב כנסה סתם תצא שלא בכתובה הא גיטא בעי מ"ש כו' אמר רבה מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא לי' כו' ואח"כ הביא הא דאיתא בגמרא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' ואח"כ הביא פלוגתא דרב ושמואל בקידשה על תנאי וכנסה סתם אם צריכה גט משום דאין עושה בעילתו זנות או לא ופסק בזה כרב, ומלבד דקשה טובא דשינה הרבה כל סדר הגמרא ולא ידענו למה, עוד הקשה הר"ן עליו דהרי רבה ור"ח ורבא אמרו דבריהם אליבא דשמואל אבל לרב הא צריכה גט בודאי מן התורה כיון דכנסה סתם וכיון דפסק אח"כ כרב למה הביא מקודם דבריהם, ובשביל קושיא זו העלה הר"ן דהרי"ף ס"ל דלהמסקנא גם לרב בקידש על תנאי וכנס סתם א"צ גט רק מדבריהם או מספק וכהיש מן הגדולים שהביא הרא"ש והך דרבה ור"ח ורבא נאמרו גם לרב יעו"ש, אבל אכתי מה דשינה סדר הגמרא קשה עדיין, אבל לפי"ז ניחא שפיר דאע"ג דפסקינן כרב מ"מ הרי הוצרך להביא דבריהם דהרי מדשמואל נלמוד לרב דגם בלא סברא דבעילת זנות מ"מ צריכה גט או מדרבנן או מספק ונ"מ לרב בקידשה סתם גרידא, ולכוונה זו שינה האלפס הסדר והביא להך דרבה ורבא קודם שהביא כלל הסברא דאין אדם עושה ביאת זנות דנלמוד מני' דגם בדליכא הך סברא צריכה גט מספק, ולעולם היכא דכנסה סתם שפיר י"ל דהרי"ף ס"ל דלרב צריכה גט בודאי מן התורה ודלא כהיש מן הגדולים שהובא ברא"ש, ואין שום ראיה מדברי הרי"ף האיך ס"ל בזה, והר"ן אזיל בזה לשיטתו שהבאנו לעיל שפירש דהא דאמר רבא תנא מספקא לי' היינו דהספק אם מחל התנאי כיון דכנס סתם, וא"כ קאי רק בכנס סתם ולא בקידש סתם גרידא וכן כתב הר"ן להדי' בסוף הסוגי' דאם קידש סתם לחודא ולא כנס כלל לא נמצא בגמרא כלל להצריכה גט ודחק בדעת הרמב"ם שכ' להצריכה גט ומש"ה הוכרח לדחוק בדעת הרי"ף דס"ל כהיש מן הגדולים, אבל לפרש"י והרא"ש דהספק אם סתם בני אדם מקפידים, ולדידהו מוכרח לשמואל דגם בקידש גרידא בעי' גט ומדשמואל נלמוד לרב, ומיושבין היטב דברי הרי"ף והרמב"ם וכמש"כ, ולדברים אלו שכתבנו נתכוין המ"מ בפרק ז' מה' אישות ה"ח דכ' הרמב"ם המקדש סתם ונמצאו עליה מן המומין כו' הרי זו מקודשת מספק, וכ' ע"ז המ"מ וז"ל בגמרא אמרו כתובה לא בעי הא גיטא בעי' כו' רבא אמר תנא מספקא לי' כו' והובא בהלכות והיא הלכה ואפי' לרב דאמר קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט, וכוונתו לכל מה שכתבנו דהרמב"ם איירי בקידשה סתם גרידא, והגמרא דאמרה דלשמואל צריכה גט מספק הא ודאי דקאי גם על קידשה לחודא דלשמואל הכניסה אינו מעלה כלל כיון דלא חייש לביאת זנות אבל לרב הא ליכא הכרח לזה וע"ז כ' דהובא בהלכות וכן הלכה ואפי' לרב דאמר בקידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט פי' דאע"ג דלדידי' ליכא הכרח לומר כן דבקידשה לחודא צריכה גט מ"מ ודאי דגם לדידי' הוא כן להלכה וכמש"כ, ועיין בלח"מ שהבין בכוונות המ"מ מש"כ ואפי' לרב כו' דנתכוין לקושי' של הר"ן על הרי"ף, דלרב הא בכנסה סתם צריכה גט בודאי ולא מספק ובודאי דזה אינו דא"כ ה"ל להמ"מ לכתוב זה לקמן בסוף הפרק דאיירי הרמב"ם בדין קידשה וכנסה אבל בהלכה זו לא איירי הרמב"ם רק בקידשה גרידא וברור דנתכוין למה שכתבנו, ועכ"פ תברר דגם לרב דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דגם בקידשה לחוד סתם צריכה גט וכתי' השני של התוס', וכן פסקו הטור ושו"ע בסי' ל"ט סעיף ה' דגם בקידשה לחוד צריכה גט מספק:

אמנם לפי המבואר קשה הא דבגיטין דף מ"ז המוציא אשתו משום איילונית רי"א לא יחזיר דחייש לקלקולא וכתב רש"י וז"ל שלא הכיר בה כשכנסה ומ"מ צריכה גט דאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות ובעל לשם קידושין ולכאורה אכתי תקשה לשמואל דלא ס"ל הך סברא אמאי צריכה גט רק דגם לשמואל הא ניחא דהא איירי בקידש סתם ובהא הודה שמואל דצריכה גט או מדבריהם או מספק וא"כ הא קשה למה הוצרך רש"י לכתוב משום דבעל ומשום ביאת זנות ומוכרח דס"ל לרש"י דלרב דקיי"ל כוותיה, ולדידי' מתרצי המשנה כפשטה דהגט הוא משום הכניסה לא ס"ל כלל הני סברא דרבה ורבא ולדידי' בקידש לחודא לא צריך גט כלל ומש"ה כ' רש"י הטעם משום דבעל דהא להלכה קיי"ל כרב, ובודאי קשה טובא דהא נתבאר לעיל דלרש"י לשיטתו הא מוכרח דלשמואל גם בקידש לחוד בעי' גיטא ומנ"ל לומר דרב חולק על סברא זו בלא ראי' מוכרחת.

והנה יש מקום לומר דלרבא דאמר תנא מספקא ולפירש"י דהספק הוא על סתם בנ"א אם הם מקפידים במומים לכאורה נראה ע"פ הסברא דהמשנה לא איירי רק בסתם מומים בנשים באלו שפוסלים בכהנים דדרך אנשים להקפיד עליהם ויש ג"כ אנשים שאינם מקפידים ובהא הוא דאיכא ספק אבל במומין הגדולים דתנן לקמן דף ע"ז דגם אם נולדו באיש דכופין אותו להוציא כבעל פוליפוס, ור"מ ס"ל שם דאפילו אם התנה עמה ונתרצית יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו אינני יכולה לקבל, ובהני הא ודאי נראה ע"פ הסברא דרובם ככולם מקפידים ואין מקום לומר דיהיה ספק על סתם אנשים אם מקפידים הם, ואין מקום להחמיר בהו לומר דצריכה גט לרבא מספק מן התורה, ורק לרבה ולר"ח דאמרו דצריכה גט מדבריהם, דס"ל דודאי כולם מקפידים ומה"ת בודאי אינה מקודשת ורק רבנן החמירו וגזרו שלא תהא אשה יוצאה בלא גט לדידהו נראה בודאי דאין מקום לחלק בין מום למום כיון דס"ל דבודאי מקפידים בכל מום גם בהקטנים ומ"מ הצריכו חכמים גט א"כ בודאי דגם במומים הגדולים כן, ונמצא דבדברי שניהם יש קולא וחומרא דבסתם מומים רבא הוא דמחמיר דקאמר דהוא ספק מן התורה ולרבה ור"ח הוא רק דרבנן, ובמומים הגדולים דבודאי מקפידים עליהם לרבא א"צ גט כלל ולרבה ור"ח צריכה מדבריהם, ויש לומר דזהו ג"כ טעמו של רב אלפס שהביא דברי רבה ור"ח וגם לדברי רבא ולא כתב הלכה כדברי מי ומוכרח דס"ל לפסוק להחמיר וא"כ לא הי' לו להביא רק דברי רבא ולחומרא, רק דס"ל כמש"כ וחשש להחמיר כדברי שניהם וכמש"כ, וא"כ הא י"ל דכן ס"ל לרש"י ובנמצא איילונית דהוא מום גדול יותר מכל המומים וכמש"כ התוס' בריש יבמות, ותדע דהא ביבמות דף י"ב ס"ל לרב אסי דנמצאת איילונית הוא מקח טעות וא"צ גט כלל ואפי' בנשואה דבכל המומים בקידש סתם וכנס סתם הא לכו"ע צריך גט רק דאיילונית שאני ואפילו למי שחולק על רב אסי מ"מ הרי ודאי דמודה דהוא מום גדול דאין אשה אלא לבנים וא"כ אין מקום להסתפק בו אם מקפידים עליו וא"כ לרבא א"צ גט כלל בלא בעל רק לרבה ור"ח צריך מדבריהם וס"ל לרש"י בעיקר פלוגתא דרבה ורבא דהלכה כרבא דבתראי הוא וכמו שכתבו הרמב"ם וטור ושו"ע דצריכה גט מספק וממילא באיילונית א"צ גט כלל לשמואל אליבא דרבא, ורק לרב הוא דצריכה. גט משום הביאה דאינו עושה ביאת זנות ומש"ה כתב רש"י כן, ולשמואל אליבא דרבא באמת צריך לאוקמא הך דהמוציא את אשתו משום איילנית דאיירי רק בספק איילנית וכמש"כ התוס' בריש יבמות וכמו לרב אשי ביבמות דף י"ב דס"ל דאיילונית בכל גווני א"צ גט הרי לכל המפרשים מוכח דמפרש לה בספק איילונית ורק דרש"י מפרש להמשנה כפרטי' בודאי איילונית וכרב דקיי"ל כוותי' דבבעל צריכה גט, ועכ"פ בשארי מומים י"ל דגם רש"י מודה להפוסקים הנ"ל דגם בקידש גרידא בעי' גט גם לרב:

ובדברים אלו יש מקום לישב דברי הנמוק"י ביבמות דקאמר רב אסי בדף י"ב דצרת איילונית אסורה והא דתנן וכולם שנמצאו איילונות צרותיהם מותרות איירי בלא הכיר בה ומשום מקח טעות ורבא מסיק הלכתא צרת איילונית שרי' ואפי' בהכיר בה, וכתב שם הנמוק"י במשנה וז"ל וכ' ר"ת דלרבא דאין טעם של המשנה משום מקח טעות אפשר דאיילונית שלא הכיר בה בעי' גט מדרבנן וא"ש המשנה דגיטין המוציא אשתו משום איילונית לא יחזיר, ולכאורה יש לעיין אחרי דר"ת ס"ל דלהמסקנא הוי' איילונית שארי מומים א"כ למה כתב דא"צ גט רק מדרבנן דהרי בכתובות פליגא רבה ורבא בקידש סתם וכנס סתם אי צריכה גט מדרבנן או מספק דאורייתא ונחלקו הפוסקים דיש סוברים דזהו רק לשמואל אבל לרב דקיי"ל כוותי' צריכה גט בודאי מן התורה, ואפילו להסוברים דפלוגתא דרבה ורבא קאי גם לרב וכהיש מהגדולים שהובא בהרא"ש מ"מ הא כל הפוסקים פסקו בזה לחומרא כרבא דהוא ספק מן התורה ולמה כ' רק מדרבנן, ונצטרך לדחוק דר"ת ס"ל בפשיטות דהלכה כרבה נגד רבא דרבו היה, אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דאיילונית גם אם אינו מקח טעות לגמרי מ"מ הרי הוא מהמומים הגדולים ולרבא דאמר דספק הוא בודאי א"צ גט, ורק לרבה ור"ח דאמרי' צריכה גט מדבריהם הוא די"ל דגם באיילונית הוא כן, ומש"ה לא כתב רק מדרבנן, דר"ת ס"ל דיש לפסוק להחמיר כשניהם וכמ"ש בדעת האלפס, וכמו שיבואר אי"ה דרוב הפוסקים ס"ל כן דיש לפסוק כרבה נגד רבא אם הוא להחמיר:

ואם כנים אנחנו בזה יש להעיר במה שכתב הרמב"ם בפרק ז' ה"ח המקדש אשה סתם ונמצאו עלי' אחד מן המומין הפסולים בנשים ה"ז מקודשת מספק וכ' המ"מ דפסק כרבא נגד רבה דבתרא הוא, ויש מקום לומר דהרמב"ם הא איירי בקידש לחוד ואפשר בדוקא נקט מן המומים הפוסלים בנשים דהוא סתם מומין ומש"ה מקודשת אבל במומין הגדולים הפוסלים גם באנשים לא כ' כלל דתהי' מקודשת דבהו הא ליכא ספק לרבא ואיהו פוסק לגמרי כרבא ומש"ה במומים הגדולים לא חיישינן לי' אפי' מדרבנן ובפרט לפמש"כ בראשית דברינו דלרבה דאמר מדבריהם יש מקום לומר דרק בקידש וגם כנס אבל בקידש לחודא גם מדרבנן לא אסרו וכמו דס"ל לב"ש גבי מיאון דארוסה ממאנת ולא נשואה, ובקידש וגם כנס הא לא הוצרך הרמב"ם לכותבו דהא קיי"ל כרב דגם בקידש מפורש על תנאי וכנס סתם בעי' גט מספק מן התורה וכתבו רמב"ם בסוף הפרק וכ"ש בקידשה סתם ובדוקא נקט כאן מומין הפוסלים בנשים, וגם אם לא נאמר כדברינו מ"מ כיון דהרמב"ם כ' רק טעמא דספק כרבא ולא נזכר כלל בדבריו סברת רבה דמדרבנן הצריכו גט גם אם בדבר דמה"ת א"צ ובע"כ פסק לגמרי כרבא וא"כ בגדולים א"צ ומש"ה כ' המ"מ הטעם דפסק כרבא דבתראי הוא ולא כ' הטעם משום דלחומרא משום דגם להקל וכה"ג פוסק ג"כ כרבא:

מסקנת הדברים דבקידש סתם לחודא דעת תי' הראשון של התוס' וכן הוא דעת הר"ן דא"צ גט ולתי' הב' וכן הוא דעת רוב הפוסקים צריכה מספק דאורייתא, ובמומים הגדולים כבעל פוליפוס וכדומה יש מקום לצדד דמה"ת אין ספק וא"צ, ורק מדבריהם יש לומר דצריכה:

והנה הרמב"ם כתב דבקידש מקודשת מספק הרי פסק בפשיטות כרבא, וכ' המ"מ משום דבתרא הוא, והאלפס הביא לרבה ולרבא וגם הרא"ש כ' צריכה גט או מדבריהם או מספק הרי דלא הכריע הלכה אי כרבה או כרבא, ולכאורה זה תלוי בהא דלקמן דף ע"ז גבי קידשה ע"מ שאין עלי' נדרים והלכה אצל חכם והתירה דרבה ס"ל דמקודשת ורבא ס"ל דבאשה חשובה אינה מקודשת וכ' שם הרא"ש דנסתפקו הגאונים היכא דפליגא רבה ורבא הלכה כמאן, וכן בשו"ע הביא שם שני דעות דבאשה חשובה הוא ספק אי מקודשת וא"כ לדידהו גם הכא יש להסתפק בהלכה אי הוא ספק קידושין דאורייתא כרבא או אינו רק מדרבנן וכרבה, [והא דפסק הרמב"ם גבי הלכה אצל חכם דמקודשת ולא חילק בין חשובה לאינו חשובה הרי דפסק בפשיטות כרבה עיין במ"מ שכ' טעם אחר בזה משום דאליבא דרבא מקשה הגמרא א"ה גבי אשה נמי כו' יעו"ש], וא"כ במומים גדולים דלרבא בודאי אינה מקודשת ורק לרבה בעי גט וכיון דגם לרבה אינו רק מדרבנן יש לנו לומר דבדרבנן הלך אחרי המיקל:

כתבו התוס' בריש מס' יבמות ובגיטין דף מ"ו דגם לרב דס"ל בכנס סתם דצריכה גט מ"מ בנמצאת איילונית א"צ גט דלהטעם משום מחילה מום דאיילונית ודאי דאינו מוחל ולטעמא דאין אדם עושה בעילתו זנות זהו רק בשארי מומים דשכיחין ומסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין אבל איילונית לא שכיח ולא מסיק אדעתי', ומדבריהם נראה דלאו דוקא נקטו איילונית רק גם בשארי מומים הגדולים אם אינם שכיחים לרב ג"כ א"צ גט, ולפי"ז יש להסתפק במום דנכפה דקבוע לו זמן דעיין בכתובות דף נ"ז דאמרינן דעבד כהן אוכל בתרומה דסימפון בעבדים ליכא כו' מאי איכא ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הני קלא אית להו, וכ' התוס' בשם ר"ת דודאי אם נמצא ליסטים מזוין דהוא מקח טעות וכן הביאו הא דבב"מ דשפחה שוטה או נכפית הוא מקח טעות רק ה"פ הני קלא אית להו ולא שכיחי ומש"ה לא חיישינן לי' ואוכל בתרומה וא"כ מוכח דנכפה לא שכיח ולא חיישינן לי' לגבי תרומה וא"כ הא יש מקום לומר דדינו כאיילונית ואפילו כנס סתם א"צ גט גם לרב, והגם דאין להקל מטעם זה לחוד דמאן לימא דנכפה דומה לאיילונית מ"מ כתבתיו לעורר המעיין, ואין להקשות מהא דכתובות דף ע"ד אמר עולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה הי' מעשה ולא הי' כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא והיא לא נתפשה ויש לך אחרת שאפילו לא נתפשה מותרת זו שקדושי' קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה, ומאי קאמר לאפוקי דלמא שם איירי במום גדול ולא שכיח ומוכרח דרק באיילונית לחודא הוא דהוי' מק"ט ובאיילונית הא לא מצינן לאוקמא הברייתא מדקתני אפילו בנה מורכב על כתיפה ומש"ה קאמר לאפוקי כו', גם זה אינו מוכרח דהא י"ל דהך לאפוקי אין הכוונה דפליג עלי' רק פירושו דהך דעולא בא להוציא מהא דאמר שם דבקידושי טעות ממאנת גם בבעל וקמ"ל עולא דבסתם מומין צריכה גט:

בסי' ל"ט סעיף ה' המקדש אשה סתם ונמצא עלי' א' מן המומים כו' ה"ז מקודשת מספק, וכ' הב"ש בס"ק ט"ז וכן אם קידש סתם וכנס סתם מקודשת ואין לה כתובה ומשמע מדבריו דחד דינא להו עם קידש סתם לחודא דאינו רק קידושי ספק וכ"כ להדיא בס"ק ז' דבקידש סתם וכנס סתם מקודשת מספק, ונ"מ דאם בא אחר וקידשה צריכה גט משני, ובאמת דדברים אלו לא נמצאו מפורש ברמב"ם וטור ושו"ע דכאן הא לא כתבו רק בקידשה סתם לחודא דהוא ספק, ולעיל בסי' ל"ח סעיף ל"ה כתבו דבקידשה על תנאי וכנס סתם דמקודשת מספק וצריכה גט גם משני אבל היכא דהכל הי' בסתם לא מצינו להם שיהי' רק ספק קידושין ושצריכה גט גם משני, ולא מבעי לדעת רש"י ותוס' שהביא הרא"ש דגם בקידש על תנאי ובעל סתם הוא ודאי מקודשת לרב דקיי"ל כוותי' ורק לשמואל הוא ספק אלא אפי' לדעת היש מהגדולים שכ' הרא"ש דגם רב לא מצריך גט בכנסה סתם רק מספק ויצא להם מהא דאמר בגמרא זה הי' מעשה ולא הי' כח ביד חכמים להוציאה בלא גט דמשמע דאינו רק ספק וכן הוא דעת רוב הפוסקים מ"מ הא עכ"פ חזינן דגם היכא דודאי מקפיד דהא מפורש התנה בעת הקידושין מ"מ מספקינן דלמא בעת הכניסה מחל על הקפידה או בעל לשם קידושין, וכיון דפסקינן דגם בקידש לחודא צריכה גט מספק ושם הוא הספק על סתם בני אדם אי מקפידים על המומים וכמש"כ רש"י והרא"ש, וכבר נתבאר לעיל דגם רב מודה בזה, וא"כ אם קידש סתם ואח"כ כנס סתם הא איכא שני ספיקות להחמיר שמא סתם אינם מקפידים ואסורה גם בלא כניסה ואפי' בהמקפידים הא איכא ספק שמא מחל בעת הכניסה אליבא דרב וא"כ אסורה בלא גט בודאי ואפשר אם קידשה אחר שרי' להראשון מכח ס"ס, הן אמת דבר"ן מבואר להדיא כהב"ש דבקידש וגם כנס בסתם דהוא רק ספק. אך הר"ן לשיטתו שכ' דבקידש סתם גרידא א"צ גט כלל ע"פ דינא דגמרא אבל לדידן הא צריכה גט מראשון מכח ספק ספיקא להחמיר וכודאי דמי, אמנם במומים הגדולים שהראנו פנים לעיל דבקידש לחודא שא"צ גט דודאי סתם אנשים מקפידים בקידש וגם כנס סתם אין בה אלא ספק קידושין: