שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן ו'

סימן ו'

בו יבואר דין דרישה וחקירה בעדי קידושין ועדי זנות

[א] בנודע ביהודה מה"ק סי' נ"ז וסי' נ"ח כתב דעדי קידושין שאמרו שאינם יודעים הזמן שנתקדשה כשרים גם מן התורה וכן כתב בסי' ע"ב באריכות לענין עדי זנות לאסור אשה לבעלה דכשרים מן התורה באמרם אינם יודעים. ויען כי הוא דין חדש שלא הוזכר בראשונים ואחרונים ואדרבה מדבריהם מבואר להיפוך אמרנו לעיין בזה, והנה כל יסודו וטעמו הוא דהרי דרישה וחקירה וגם בדיקות צריכין מן התורה ואמרי' בגמ' דסנהדרין דף מ"א ע"ב דמש"ה בחקירות אינו יודע פסול ובבדיקות כשר משום דאם אינו יודע בחקירות ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן משא"כ בדיקות דאין הזמה תלוי בהן כלל וא"כ עדי זנות וכן עדי קידושין הרי אם יזימום הא לא שייך בהו חיובא דכאשר זמם כלל ולא נאסור על העדים נשותיהם א"כ הא לא בעי בהו עדות שאתה יכול להזימה ושוב ה"ל חקירות כבדיקות דלכתחילה צריך ואם אמרו העדים שאינם יודעים כשר מן התורה והא דמבואר בפוסקים דעדי זנות צריך דו"ח היינו שיש על הב"ד לחקור מדאורייתא אבל אם אמרו אינו יודע כשר, זהו תורף דבריו, ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו שם היה עובדא ששאלו הב"ד להעדים הזמן ואמרו שאינם יודעים וכ' שם הריב"ש דגם בקידושין שייך נעילת דלת כמו בהודאות והלואות ועידותן קיים מדרבנן יעו"ש מה שהאריך בזה, ומבואר להדיא דלא כהנו"ב דמה"ת פסולים כה"ג, וגם דברי התוס' בסנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה והביא שכתבו דלאסור אשה על בעלה צריך דו"ח דלא גרעי מגזילות וחבלות והרי בחבלות פסול אינו יודע וכמו כן הוא בעידי זנות להתוס', ועוד דאם נאמר כדבריו דחקירות הם רק כבדיקות והא רק מצוה על הב"ד לעשות ואם אמרו אינו יודע כשר הא ודאי דאם לא עשו ב"ד החקירות דכשר דהא בבדיקות אם לא עשו ב"ד וגמרו הדין דינם דין ולא מצינו שיהיה מעכב דיעבד, דהא לענין דיעבד אין נ"מ כלל בין לא עשו כלל להיכא דשאלו ואמרו העדים אינם יודעים כשר דמה נרויח בשאלתן כיון שלא השיבו העדים עליהם וכיון דאינו יודע כשר פשיטא דגם לא שאלו כלל כשר, והרי כל הני פוסקים שכ' דעידי זנות וקידושין צריכים דו"ח הא איירי לענין דיעבד שאין אוסרין אותה על ידיהם ופשיטא דלדידהו אם אמרו העדים אינו יודע שפסול:

[ב] ולענין קושייתו של הנו"ב אמינא בה תלתא טעמי' א' נאמר דהא עיקר הדבר דבעי עדים דו"ח הרי אין עיקר הטעם משום דיהיה יכול להזימן דהא מקרא מלא אמר ודרשת וחקרת ובסנהדרין דף מ' מביא הגמרא דרשות לכל השבעה חקירות ולא סגי ליה בהך טעמא דבעינן יכול להזימן, והטעם לזה דהא ודאי דגם אם לא אמרו באיזו יום יכול להזימן ע"י שיאמרו עמנו הייתם כל היובל, והא דמפרשינן הטעם דבחקירות אם אמרו אינו יודע פסול משום דאינו יכול להזימן דע"כ ה"פ דהגמרא באה ניתן טעם דהרי בדיקות צריך ג"כ מדאורייתא ואפ"ה אם אמרו אינו יודע כשר וע"כ דהא דהצריכה התורה בדיקות אין זה תנאי בדיני עדות דבלא"ה יהיה פסול רק הוא מצוה מיוחדת על ב"ד שיבדקו אותם בכל אשר יעלה על דעתם דלמא מתוך הבדיקות יתבדו העדים והרי הוא כמו שמצוה על הדיינים לפתוח בזכות תחילה וכדומה מהדינים שעל הדיינים אבל קיום העדות אינו תלוי בזה כלל ומש"ה כשאמרו העדים אינם יודעים כשר וכן אם עברו הב"ד ולא עשו הבדיקות הרי חסרו מצוה ועדותן קיימת ואמאי בחקירות פסול אינו יודע ומוכרח דהפסוק של הדו"ח בא ליתן תנאי בהעדות דבעינן דוקא שיתברר בעדותן זמן של המעשה וכל שלא נתברר אינו עדות כלל וזהו דפריך מכדי האי דאורייתא והאי דאורייתא מנ"ל דחלוקים הם בהאי סברא, ושפיר משני דהלא בלא אמרו כלל שום זמן של המעשה הרי אי אפשר להזימן כלל בשום אופן והרי עדות שאי אתה יכול להזימן פסול וידעינן מזה דהגדת הזמן שהצריכה התורה הוא תנאי מדיני עדות דבלא זה אין עדותן כלל וממילא ידעינן מזה דכל הזמנים שהצריכה התורה לעכב נאמרו וגם באיזו שעה מעכב אע"ג דבלעדו יכול להזימן בכל היום, ועכ"פ זהו מוכרח דעיקר הדבר דצריך דו"ח ידעינן מהפסוק, והסברא דיכול להזימן הוא רק מגלה ביאורו של הפסוק ודרשת וחקרת דלעכב נאמר, וא"כ גם בהני דברים דלא שייך בהו חיובא דכאשר זמם אטו בשביל זה משתנה בהם פירושו של הפסוק כיון דכבר ידעינן דהפסוק לעכב נאמר הרי ממילא בכל הדברים דמרבינן בהו דו"ח וכמו בממון דילפינן ליה מקרא דמשפט א' יהיה לכם דהפסוק של ודרשת וחקרת קאי גם על ממון וכן בעדי נשים דילפינן להו בג"ש דבר דבר גם בהו מעכב ולתנאי בדיני עדות נאמר ואינו יודע פסול:

[ג] עוד י"ל דהרי הא דבעינן שיהיה יכול להזימן נפקא לן מקרא דכתיב בהו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו [ודרשינן שתשקר גופו של עדות דהיינו הזמה של עמנו הייתם] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, וא"כ הרי בהאי קרא כתיב דאם יתזמו העדים ע"י עמנו הייתם יתחייבו כאשר זמם, ובאה הקבלה דאין עדותן מתקיים רק כשאפשר לקיים בהו האי קרא, וא"כ הא דאמרינן בכמה דוכתי בגמרא דבעינן עדות שיכול להזימן סובל שני ענינים וכוונות. אחת דבעי דוקא שיהיה יכול להזימם דהיינו להכחישם ע"י הזמה דעמנו היתם וכדכתיב בקרא והנה עד שקר העד, שנית דבעינן שיוכל לקיים בהם חיובא דכאשר זמם כדכתיב סיפא דקרא ועשיתם לו כאשר זמם, וא"כ גם בהני עדיות דלא שייך בהו חיובא דכאשר זמם כלל בשום אופן וכמו בעדי בן גרושה דממעטינן מדכתיב לו ולא לזרעו, מ"מ גם בהו בעי שיהיה יכול להזימם דהיינו לבטל עדותם ע"י הזמה דעמנו הייתם ולקיים בהו קרא דוהנה עד שקר העד לשקר גופו של עדות ולסתור דבריו, דאע"ג דסיפא דקרא דכאשר זמם לא שייך בהו מ"מ רישא דוהנה עד שקר העד הא שייך גם בהו דלא מתכשרי שום עדות רק שיהיה אפשר לקיים בהו הך והנה שקר העד, וזה א"א בלא דו"ח, ומש"ה גם בהו פסול אינו יודע, והרי דעת הש"ך מבואר להדי' כן דבחו"מ סי' ל"ח הביא הש"ך דברי המאור דעדות בשטר אפי' כתוב בו בזמנו כתבנוהו מ"מ אם הוזמו אין משלמין ממון דחיובא דכאשר זמם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו כשהעידו בעל פה ולא בשטר, וכ' הש"ך דמ"מ מודה המאור דמהני גם בהו הזמה למפסלינהו מהא דפרכינן בסנהדרין דיני ממון מי בעי דו"ח ורמינהו שטר שכתוב בו בא' בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם שטר כשר ועדים כשרים שמא איחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעי דו"ח האיך אמרינן שמא איחרוהו פי' דאי בעי דו"ח ע"כ מוכרחין לכותבו בזמנו דאל"כ הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ומסיק דהוא מדרבנן הרי עכ"פ מבואר דגם בעדות בשטר שייך הזמה עכ"ד, הרי להדי' כתב הש"ך דאע"ג דבשטר ליכא חיובא דכאשר זמם מ"מ פריך הגמרא דשטר מאוחר צ"ל פסול משום דאי אפשר להזימן והכוונה שאי אתה יכול לפסול השטר ולהכחיש העדות ע"י הזמה, הרי להדיא כמש"כ דגם אי ליכא חיובא דכאשר זמם מ"מ בעינן שיהיה יכול לפסול עדותן ע"י הזמה, והתימא על הנו"ב שלא הביא כלל לדברי הש"ך הללו בכל התשובה שהם סותרים כל עיקר חידושו:

[ד] גם עוד נראה לומר דהרי בהני דברים דאין בהם חיובא דכאשר זמם מ"מ אם הוזמו לוקין משום והצדיקו כמבואר בריש מכות, וכן עדי זנות הא ודאי דלוקין אם הוזמו וכמו דמבואר ברמב"ם בפרק כ"א מה' עדות דעדי קינוי וסתירה לוקין ומקורו ברוך דכן הוא מבואר להדי' בירושלמי פרק א' דסוטה, וכן הוא בתוס' ריש מכות גבי עדי נערה המאורסה דאינם נהרגין משום דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וכ' התוס' דאם הוזמו לוקין משום והצדיקו, והרי הא דקיי"ל בכל דוכתא דבעינן עדות שאתה יכול להזימן הא לא נמצא על זה דרשה מיוחדת ורק משום דכתיב בקרא דעדים נאמנים בעדותן וגם מצינו בקרא דאם הוזמו חייבים כאשר זמם ידעינן מסברא דלא האמינה התורה להעדים רק אם הם בזה האופן דנוכל לקיים בהו החיוב הכתוב עליהם אם יתחייבו, וא"כ גם בהני עדות דליכא בהו חיובא דכאשר זמם ויש בהם חיוב דוהצדיקו אין עדותן קיים עד שיהיה באותו אופן שנוכל לקיים בהו הך חיובא, ומה לי בין חיובא דכאשר זמם דמעכב בעדים ובין חיוב של והצדיקו וזה ברור, וא"כ גם בהו פסול באומר אינו יודע הזמן דבעי שיכול לקיים והצדיקו, ואין לחלק ולומר דבשלמא בכאשר זמם דאינו רק ע"י הזמה דעמנו הייתם וכדדרשינן במכות דף ה' דבעי שתשקר גופה של עדות וזה אי אפשר בלא אמרו הזמן ומש"ה פסול עבור זה באינו יודע אבל במלקות של והצדיקו דאיכא גם בהכחשה בלא עמנו הייתם וכמו דאיתא בב"ק דף ע"ד עדים שהוכחשו בנפש לוקין ופרש"י דלוקים משום והצדיקו, וזה הא יוכל להתקיים גם בלא אמירת הזמן, זה אינו דאע"ג דמשכחת לה חיובא דידיה בהכחשה מ"מ כיון דע"י הזמה של עמנו הייתם הא ג"כ חייבים משום והצדיקו משו"ה בלא אמרו הזמן פסול דבעינן שיהיו העדים יכולים לקיים בהן החיוב בכל האופנים שהם חייבים וכמו דחזינן בנפשות דכל השבעה חקירות מעכבים בהם משום זה הטעם דיהיה יכול להזימם והרי גם אם לא יאמרו באיזו שעה נוכל לקיים בהו כאשר זמם על כל היום כלו שיאמרו עמנו הייתם כל היום ורק דכיון דמשכחת לה חיוב הזמה על ידי השעה לחודא מש"ה גם איזו שעה מעכב וכמו כן הוא בוהצדיקו כיון דע"י הזמה דעמנו הייתם ג"כ לוקים, וכיון דהתורה הצריכה בהו דו"ח בעינן שיהיה יכול לקיים זה החיוב גם באופן זה ומש"ה אם השיבו שאינם יודעים הזמן פסול, וגם דבלא"ה בעדי קידושין וזנות קשה לצייר שיהיו לוקין משום והצדיקו בלא הזמה דעמנו הייתם דהרי בב"ק שם פריך אמאי לוקין בהכחשה תרי ותרי נינהו ומשני כשבא הרוג ברגליו וא"כ בקידושין וזנות הא לעולם הם תרי ותרי ורק ע"י הזמה דעמנו הייתם משכחת לה דגזה"כ הוא דהאחרונים נאמנים, ועכ"פ הרי מכל הני טעמים שכתבנו בודאי דכמו דלכתחילה הא כו"ע מודים דעדי נשים מן התורה צריכין דו"ח כמו כן מן התורה פסולים באמרו אינו יודע:

והנה בסנהדרין בדף כ"ח ע"א אמר רמי בר חמא דעדים קרובים זה לזה פסולים משום שאאילה"ז דאם יזימום נמצא נהרג בעדות אחיו, וכן הא דאין עד נעשה דיין כתבו התו' בכתו' דף כ"א סע"ב משום דלא יקבלו הזמה על עצמן, והרי מצינו דגם בענינים דלא שייך בהו הזמה כלל לא לענין חיוב דכאשר זמם וגם לא שייך בהם מלקות משום והצדיקו ואפ"ה הא פסולים הני גווני, ויותר מכל גווני תנן בר"ה דף כ"ב ע"א גבי עדות החודש אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין זה עם זה כו' והרי בזה לא שייך כלל כאשר זמם וגם והצדיקו את הצדיק לא שייך שם וא"כ תקשה לרמב"ח אמאי אין מצטרפין, וכן תנן שם דף כ"ה ע"ב ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כו', הרי דגם שם אין עד המעיד נעשה דיין, ומוכרח ע"כ לומר כיון דבעדות החודש כתיב משפט ממילא פסול בהו כל מה דפסול בדיני נפשות וממון אע"ג דעיקר טעם פסולן לא שייך בעדות החודש מ"מ ידעינן מקרא דמשפט אחד יהיה דכל דבר דנקרא משפט דינו שוה זה כזה וחודש נקרא ג"כ משפט כדאי' בר"ה שם דף כ"ה, וא"כ הא ק"ו בדברים שהם בעצם משפט הגם דלא שייך בהו כאשר זמם דפסול בהון כל הני,, וא"כ עדי זנות ועדי קידושין דהם משפט בעצם וכמו שיבואר אי"ה בסמוך ודאי דפסול בהו כל מה שפסול בדינים אחרים משום עדות שאילה"ז, דאם נאמר דאיכא משפטים בתורה דהני כשר בהו א"כ מאי מעליותא דעדות החודש מה דנקרא משפט, ומוכרח דגם אינו יודע פסול בהו דמה מקום לחלק בין עדים קרובים זה לזה לרמי בר חמא דפשיטא דפסול בהו, לאומרים אינו יודע הזמן, והרי אדרבה יותר יש ללמוד פסול באינו יודע מפסול דקרובים וכמו שכתבנו בסי' ה' אות י"א יעו"ש:

ואגב נאמר דהרמב"ם כ' בפרק ב' מה' קידוש החודש ה"ב דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש דאפילו קידשו החודש ע"פ עדים ונמצאו זוממין ה"ז מקודש משקלקלו האפיקורסים כו' התקינו כו' ושיהיו דורשין וחוקרין כו', ומשמע לכאורה מדבריו דס"ל דמדין תורה א"צ בעדות החודש דרישה וחקירה כלל, ולכאורה קשה דהא לרמי בר חמא הא דקרובים פסולים הוא משום שיהיה יכול להזימן ואפ"ה פסולים גם בעדות החודש ואמאי יהי' כשר בלא דו"ח דבלא דו"ח הא ג"כ אי אפשר להזימן, ולכאורה נראה מוכרח כמש"כ הלח"מ דכוונת הרמב"ם הוא על שארי חקירות שהיו מרבים עליהם כמו כמה הי' גבוה ולאין היה נוטה, אבל הזמן לשאול להם באיזו שעה ראו הלבנה דמעכב בכל הדינים גם בזה מעכב, אמנם עיין באו"ת סי' למ"ד שחולק על הלח"מ וכ' דכוונות הרמב"ם כפשטו דא"צ דו"ח כלל ולדידיה הא קשה מ"ש מקרובים לרמב"ח, וההכרח לחלק קצת דגבי דו"ח דכתוב ודרשת וחקרת היטב והנה אמת נכון הדבר, הרי גילה הכתוב טעם להא דצריך דו"ח כדי שעי"ז יתברר אם האמת כדבריהם ומש"ה בקידוש החודש דגם אם קידש וע"פ עדי שקר מקודש א"צ דו"ח, אבל הקרובים דפסול לרמב"ח אינו משום שחסר הבירור שהאמת כדבריהם רק דגזה"כ הוא שאין לדון ע"פ עדים שאי אפשר להזימן ממילא פסולין גם בזה אע"ג דכאן בלא"ה אי אפשר להזימן כיון דלא אמרו באיזו שעה ראו וכמש"כ הסברא לעיל סי' ה' אות ט' יעו"ש ועדיין צ"ע בזה:

והנה הנוב"י הביא דברי חידושי ריטב"א בסוף יבמות דאמר שם דעדי נשים א"צ דו"ח משום דאיכא כתובה למשקל כד"מ הוא, והקשו שם דכי בשביל הכתובה נקל בעיקר האיסור וכ' הריטב"א בשם רבינו פנחס דעדי נשים ע"פ דין תורה א"צ דו"ח דלא ילפינן דבר דבר מממון רק לענין זה דבעי שני עדים ולא דיצטרכו העדים דו"ח ורק דהי' לנו לדמהו לנפשות דשרינן א"א לעלמא וע"ז קאמר דאדרבה יש לדמהו לממון משום כתובה, ועכ"פ הרי מבואר בדבריו להדי' דעדי נשים מן התורה א"צ דו"ח, אמנם אין מזה ראיה כלל, דגם הוא לא כתב כן רק על הא דאיירי שם בגמרא גבי עדי מיתת הבעל דשם הא ליכא שום הכחשה להעדים ורק דהוקשה לו דהא ילפינן דבר דבר ממון דאין דבר שבערוה פחות משנים וגם בליכא שום הכחשה וסכסוך בזה כלל ורק דכל אשה שהיא בחזקת היתר או בחזקת איסור אין יכולין להוציאה מחזקתו הן להתיר או לאסור רק בשני עדים וע"ז תי' דהך ג"ש לא באה רק דצריך שני עדים אבל אין דינו כמשפט להצריך בו דו"ח, אבל היכא דאיכא הכחשה וכמו בעדי זנות דהאשה אומרת לא פעלתי און או בעדי קידושין והיא מכחשת אותם הא ודאי דהוא משפט גמור, ומה בין מעידים על א' שחייב או פטור ממון ובין מעידין שזו זנתה ובעלה אסורה לה והיא אין לה כתובה ומזונות עליו הרי ודאי דזהו דין גמור ולזה אין צריך ללומדו בג"ש דבר דבר כיון דהוא בעצמו משפט וריב והוא בכלל משפט אחד יהיה לכם ושפיר צריך בו דו"ח מן התורה לכו"ע, ועיין במרדכי ר"פ אחד דיני ממונות בעובדא שהעידו על אשה שנתקדשה ושוב חזרו בהם, והשיב הר"י דע"פ דין א"צ גט כי העדים הבאים לאוסרה צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרו עדותן נאמנים לומר מבודין היינו דמ"ש מהעידו שהוא בן גרושה דמבואר בתוספתא דיכולין לומר מבודין היינו כל שלא נחקרה עדותן, הרי מבואר להדי' כדברינו דגם אם נאמר דבליכא הכחשה א"צ דו"ח מ"מ בהכחשה צריך והחילוק בהם כמו שכתבנו:

והנה כל מה שחקרנו לעיל הוא בעדי נשים האיך דינם מן התורה אם מעכב בהו דו"ח ונתבאר דלכו"ע מעכב בהו מן התורה ואם העדים אינם יודעים הזמן פסולים מה"ת אם האשה מכחשת אותם, אמנם אחר שתיקנו רבנן דבממון אינו מעכב וא"צ דו"ח משום נעילת דלת בזה יש מחלוקת גדולה בין הראשונים האיך הדין בעדי נשים, ובעדי עיגונא נחלקו ר"ט ור"ע בסוף יבמות דר"ט סבר בודקין דכיון דשרינן א"א לעלמא כנפשות דמיא ור"ע סבר אין בודקין כיון דאיכא כתובה למשקל כממון דמי' ופסקו שם כל הפוסקים כר"ע דא"צ דו"ח, אמנם בתוס' סנה' דף ח' ע"ב ד"ה והביא כתבו דעדי זנות צריך דו"ח לאוסרה על בעלה דהוא כגזילות וחבלות דגם אחר התקנה צריך דו"ח, וכן הביא הב"י באה"ע סי' י"א שכן כתב הסמ"ג והגהות מיימוני, ולא הובא בב"י שם גם לאחד מן הראשונים שיאמר להיפוך דמדרבנן א"צ דו"ח בזנות כמו בממון, והנוב"י בסי' ע"ב כתב דהב"י בחו"מ סי' למ"ד הביא כמה פוסקים דזנות א"צ דו"ח, וצ"ע דבב"י לא הובא שם שום דעה רק הביא שם הא דפסקו דאין בודקין עדי נשים וגם הביא שם דברי הרשב"א דכ' דעדי קידושין א"צ דו"ח משום נעילת דלת ומכל זה אין ראי' דחולקים על סברת התוס' דזנות שאני דהוא כגזילות וחבלות, ולא מלבי אני אומר רק כן ראיתי למהרח"ש בקונטרס עיגונא שהביא ג"כ לדברי הנמוק"י שכ' בפ' אד"מ דעדי קידושין וגיטין א"צ דו"ח ובפ"א דסנהדרין כ' הנמוק"י דזנות צריך דו"ח, ומוכרח דס"ל לחלק כן, וא"כ אין שום ראי' דיש חולקים בזנות, ורק מלשון השו"ע שכ' י"א דהמעידים על א"א שזינתה צריך דו"ח משמע דיש חולקין על זה [ויש לדחות], וגם הרא"ש בתשובה הביאו הב"י שם אחרי שהביא פלוגתא דר"ט ור"ע כתב ולאוסרה אשה לבעלה כו"ע מודים דצריך דו"ח, הרי דגם הוא כ' לחלק בין באו לאסור או להתיר, ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ג מה שכתב לחלק למה צריך בעדי זנות יותר דו"ח מבעיגונא ולא ידעתי למה דחק בזה ולא ניחא לי' בזה שכתבו התוס' בסנהדרין דזנות שאני:

אה"ע סי' מ"ב ס"ד כתב הרמ"א עדי קידושין א"צ דרישה וחקירה אם לא בדבר שנר' שיש בו רמאות, וכ' הב"ש ס"ק י"ד אע"ג דלאסור אשה על בעלה בעי דו"ח [פי' דבסי' י"א כ' כן המחבר] שם הטעם משום חשש עיגון, או משום דין מרומה שהרי האשה מכחשת וכן בעדי קידושין היכא דהיא מכחשת בעי דו"ח, ולדבריו צ"ל הא דסתם הרמ"א דא"צ דו"ח מיירי רק בשאינה מכחשת וכגון שמעידים שאבי' קידשה בקטנותה והיא אינה יודעת או שאמרה לשלוחה שיקבל קידושין בעבורה ואינה יודעת אם קיבל, ובודאי דהוא דחוק טובא לאוקמא דברי הרמ"א רק באופן זה, ועיין בריב"ש סי' רס"ו בעובדא דידי' דהאשה הכחישה להעדים וגם כבר קיבלה קידושין מאחר וכ' הריב"ש דא"צ דו"ח ורק פלפל שם אח"כ במה שהרבה להראות כמה טעמים שהענין בעצם נראה מרומה יעו"ש, גם בעיקר הסברא אינו מובן דמשום דהבעל דין מכחיש להעדים יהי' נקרא מרומה והרי בכל דיני ממון הנתבע מכחיש להעדים ואפ"ה לא חשבינן לי' למרומה להצריך דו"ח, [דאין לחלק דשאני ממון דכמו כן התובע מכחיש להנתבע בלא העדים וכיון דבלעדם איכא הכחשה והם מעידים כאחד מהם לא נקרא מרומה משא"כ בעדי זנות דאין מכחיש להאשה לומר עלי' שזינתה רק העדים מש"ה נקרא מרומה, זה אינו דהא בממון גם בכה"ג שאין התובע מכחיש להנתבע וכגון בטוענו בספק ע"פ עדים הא פשיטא דג"כ א"צ דו"ח] א"ו דלא נקרא מרומה רק אם בעצם המעשה יש הוכחות שהוא שקר וכמש"כ רש"י בסנהדרין דף ל"ב ע"ב מרומה שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענות רמאי בדבריו, וגם בלא כל הנ"ל לכאורה קשה לסמוך להקל בזה דהרי גם הב"ש לא כ' כן רק לתרץ הא דבסי' י"א כ' דעדי זנות צריך דו"ח, והרי גם שם כתב רק יש אומרים דעדי זנות צריך דו"ח, ומוכח דיש מהראשונים החולקים על זה, וא"כ הא דכ' כאן הב"ש וכן בעדי קידושין היכא דהיא מכחשת בעי דו"ח הא ע"כ לא כ' כן רק להני יש אומרים דסי' י"א אבל להחולקים בזנות גם באיכא הכחשה בקידושין א"צ דו"ח, ועוד דכיון דכל ההיתר נסמך ע"ז דבהכחשה נקרא מרומה ובעי דו"ח והרי בחו"מ סי' ט"ו דכ' המחבר דעדי ממון א"צ דו"ח ורק במרומה צריך וכ' על זה הרמ"א ומ"מ אין דינו כנפשות שיפסלו אם אמרו העדים אינם יודעים בא' מן החקירות רק שיחקרו בדין מרומה כל מה דאפשר, ומקורו מדברי הריב"ש הנ"ל שכ' דגם במרומה תקנו חכמים דלא יהי' מעכב דו"ח וגם באינם יודעים הזמן כשר עדותן רק שב"ד צריך לחקור דבריהם כדי שיתבררו הדברים יעו"ש, [ובאמת דדברי הרמ"א בעצמן קשים קצת דכאן סתם הדברים וכ' דבמרומה צריך דו"ח ומשמעו ככל מקום שצריכים דו"ח ע"פ דין דפסול באמרו אינו יודע, והרי כיון דהרמ"א פוסק דקידושין א"צ דו"ח וס"ל דהוא כדיני ממון והרי בממון גם במרומה פסק בחו"מ דאינו יודע כשר וצ"ע]: ועיקר הדבר יעויין במרדכי סנהדרין ר"פ אחד ד"מ דנשאל הר"י בעדים שהעידו על קידושין ואח"כ חזר א' מהם, והשיב ר"י דלולא הלעז לא היתה צריכה גט ע"פ דין דעדים הבאים לאוסרה צריכים דו"ח הואיל והיא מכחישתם וכל זמן שלא נחקרו עדותן יכולין לומר מבודין היינו דמ"ש מהעידו שהוא בן גרושה דאי' בתוספתא דיכולין לומר מבודין היינו כ"ז שלא נחקרה עדותן, ועוד דאפי' בהודאות והלואות צריך דו"ח [פי' במרומה] עכ"ד, למדנו מדבריו דכשהאשה מכחשת צריך דו"ח וכמש"כ הב"ש ולא מטעמו דהא הר"י לא מטעם מרומה קאתי עלה דהרי אח"כ הוסיף טעם השני משום דהוא מרומה דגם בממון צריך ובתחילה כ' הטעם הואיל והיא מכחשת, [ועיין בב"י חו"מ ריש סי' למ"ד הביא דברי מרדכי הללו וז"ל דעדים הבאים לאוסרה צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן וכ' הב"י וז"ל כלומר דאי הודית הא שויתה נפשה חד"א וכ"כ הב"י שם בסי' כ"ט, ודבריו צ"ע דזה לא הוצרך הר"י לכתוב דאם הודה האשה אין כאן ספק וכל השקלי' וטרי' הוא רק משום הכחשה דידה אם העדים נאמנים, והנראה ברור דר"י נקט הואיל והיא מכחישה הוא טעם לדבריו דמש"ה ס"ל דצריך דו"ח], דס"ל דהא דפליגי תנאי בסוף יבמות דר"ט אמר בודקין עדי נשים בדו"ח דכיון דשרינן א"א לעלמא כנפשות דמי' ור"ע סבר אין בודקין כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי' ופסקו שם הפוסקים כר"ע דאין בודקין וס"ל לר"י דלא פליגי שם אלא בדליכא הכחשה ובעדי מיתת הבעל דאיירי בההיא סוגי' דהאשה אינו יודעת כלל ורק משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"א להוציאה מחזקת איסורא דא"א רק ע"י שני עדים דיליף דבר דבר מממון ובהא הוא דפליגי אם תקנו בה רבנן דלא לבעי דו"ח כמו בממון או לא תקנו, אבל עדים הבאים לאוסרה ע"י זנות או ע"י קידושין והיא מכחשת אותם ס"ל לר"י דבהא לא פליגי כלל ולכו"ע העמידוהו על דין תורה וצריך דו"ח, ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ו סי' א' בעדים שהעידו על אשה אחר שנשאת שנתייחדה עם בעלה הראשון אחר שנתגרשה ממנו, והביא הרא"ש הך סוגיא דיבמות דפליגי תנאי אי בודקין עדי נשים בדו"ח וסיים ובנידון זה לאסור אשה על בעלה הכל מודים דצריך דו"ח, הרי דגם הוא ס"ל דלא בכל האופנים איירי ביבמות, ור"י ס"ל דלא איירי שם רק בליכא שום הכחשה והעדים באים להתירה אבל כשבאים לאוסרה והיא מכחשת הרי הוא דין גמור, ומה בין מעידים שנתקדשה ואסורה לשוק או מעידים שהוא בן גרושה ופסול לכהונה דמוכח בתוספתא דבעי דו"ח מדיכולין לחזור בהם כל זמן שלא נחקרו הא מוכרח דדו"ח מעכב בהם וחשיב לא נגמרה עדותן, [ועיין בסי' י"ז סעיף כ"א אין בודקין עדי נשים בדו"ח וכ' הב"ש הא דבסי' י"א כ' דלאסור אשה על בעלה צריך דו"ח שאני הכא דנוטלת כתובה מש"ה יש לו דין ממון אבל שם ליכא ממון דגם אם היא שרי' אין לה כתובה עכשיו, והוא דחוק טובא דודאי נראה דמה שמפסדת כתובה ג"כ נקרא דין ממון, וגם הא מפסדת מזונות מעכשיו, אבל לפי מה שנתבאר ניחא דבסי' י"א הרי האשה מכחשת להעדים ומש"ה צריכין דו"ח]: