שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 7

[ב] עוד כ' המ"מ שהקשו על הרמב"ם מה דמסיים דאלם אינו כחרש לפי שהחרש אינו בן דעת דהא בגמרא מסקינן דטעם של חרש אינו משום חיסרון דעת רק משום דאינו באמר ואמרה ועלה אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבת אלם ואלמת שחלצו חליצתו פסולה וא"כ חרש צריך להיות דינו כאלם כיון דחד טעם להו, והרי חזינן דרבא למד אלם מחרש, והנראה ברור דלא בא הרמב"ם כאן לאשמעינן דינו וגם הטעם של פסול דחרש משום דלא בן דיעה הוא דהרי בהלכה זו איירי בפסול חסרון קריאה ולא איירי כלל בפסול חיסרון דעת ולא ה"ל לכותבו כאן בהלכה זו וגם הרמב"ם מודה דמשום חיסרון דעת אין לפוסלו וכמו שהסבירו התוס' דכיון דב"ד מלמדין אותו בר כוונה הוא, רק בא ליתן טעם לדבריו מדוע אלם פוסל וחרש אינו פוסל והלא שניהם פסולם מטעם אחד והוא משום דחרש לאו בר דעת הוא פי' דהא מה דחליצה פסולה פוסלת הוא רק תקנתא דרבנן וכיון דבחרש יש בו עוד חיסרון אחר בגופו דאינו בר דעת מעצמו משו"ה לא תיקנו בו רבנן שיפסול, ומ"מ לענין דינא דאורייתא אין מקום לחלק בין חרש לאלם כיון דחרש ג"כ בר כוונה הוא כשב"ד מלמדין אותו ושפיר למד רבא אלם דפסול מדאורייתא מחרש. והנה עיקר דינו של הרמב"ם והחילוק שנותן בין אלם לחרש נראה מוכרח בגמרא לפי הטעם משום דאינו באמר וא"כ הרי ע"כ הך חרש דנקטה המשנה איירי באינו מדבר דהרי עיקר שם חרש בעצם הוא על חסרון השמיעה וכמו דאיתא בריש חגיגה כדכתיב ואני כחרש לא אשמע וא"כ ע"כ איירי באינו מדבר ואינו שומע וכן כתב בפרש"י דס"ל דאם הוא מדבר רק אינו שומע לחודא הרי הוא בר אמירה וא"כ הרי קשה על המשנה מדוע לא נקטה המשנה רבותא יותר אלם אע"ג דהוא שומע מ"מ פסול רק זה ניחא לשמואל לפי מה שכתבו התוס' בגיטין דמשמע ליה מלשון המשנה דפסול ופוסל נקטה המשנה רבותא חרש לאשמעינן דגם הוא פוסל ואלו תני אלם היה ס"ד דחרש אינו פוסל ג"כ, ולר' אלעזר שחולק על שמואל ומוקים להמשנה כרבנן דפירושה פסול ואינו פוסל ג"כ ובע"כ היה לו לר"א איזו הוכחה ומשמעות מלשון המשנה לדעתו ג"כ ניחא דנקטה המשנה חרש דוקא דהוא אינו פוסל ג"כ ושפיר כללה המשנה לחרש בחד בבא עם קטן שדומים זה לזה דלרבנן לא פסל ולא נקטה אלם דאינו דומה לקטן דהוא פוסל והמשנה נקטה רק הני דאין פוסלים כלל, ואפשר לומר דזהו גופה טעמו של ר"א שהוכיח דהמשנה הוא כרבנן דאי כר"מ הו"ל למתני רבותא יותר אלם, וכל זה רמזם הרמב"ם בהמשך לשונו שכתב דאלם פוסל ואינו דומה לחרש שאינו בר דעת דהרמב"ם דפוסק כר"א לדידי' מוכח מדנקט המשנה חרש ולא נקטה אלם דחרש אינו פוסל ואלם פוסל:

[ג] מדברינו אלה מיושב מה דלכאורה הי' קשה טובא על הרמב"ם מדברי הירושלמי וז"ל תנן חרש שנחלץ חליצתו פסולה אמר ר' יוחנן באינו באמר ואמרה, ותנינן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, הדא מסייע לר' יונה דאמר לית כללא דרבי כללין עכ"ד, פי' כיון דר' יוחנן מפרש הטעם משום דאינו באמר ולא משום דאינו בן דעת א"כ הא שומע ואינו מדבר ג"כ פסול [ואפשר גם מדבר ואינו שומע פסול דהרי אין יכולין ללמדו לומר הפסוקים] ובע"כ משנה זו יצאת מן הכלל שכלל רבי דכל חרש דתנן הוא רק אינו מדבר ואינו שומע, ולכאורה להרמב"ם שמחלק בין אלם דפוסל לחרש שאינו פוסל כלל הרי שפיר אתי' המשנה גם לפי הכלל ונאמר דהמשנה לא נקט רק מה דאינו פוסל ג"כ ודומיא דקטן דנקט במשנה וזה אינו רק באינו שומע ואינו מדבר אבל לפי מה שנתבאר דתלוי בפלוגתא דאמוראי דלשמואל חרש דתני במשנה פוסל ולדידיה הוכיח הירושלמי שפיר דהא ודאי גם אלם הוא בכלל המשנה אבל לר"א דמוכרח להיפוך דאינו פוסל לדידי' שפיר נשאר הכלל דהמשנה נקטה מה דאינו פוסל, ואדרבה מזה יצא לנו עוד טעם נכון על עיקר פסקו של הרמב"ם דפסק כר"א ולא כשמואל ובפרט לפמש"כ הלא סתמא דירושלמי הוא בשיטת שמואל ולפי הנ"ל ניחא דלשמואל מוכרח דלית כללא דרבי כללין ולר' אלעזר הא אתי' הך משנה כפי הכלל שכללה סתם משנה במס' תרומות וגם במס' חגיגה מסייע הגמרא להך כללא ומשו"ה פסק הרמב"ם כן, ועוד ראיה לזה מדברי רבא דקאמר השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומלשון זה הא משמע להדי' דאלם אינו נכלל בדברי המשנה רק רבא הוא דמחדש לה ולהירושלמי הרי הוא דברי המשנה ומוכרח דרבא ס"ל כר"א דהמשנה קאי על אינו מדבר ואינו שומע וחידש רבא דגם אלם פסול:

ולפי הדברים האלה נתבאר במה דלכאורה הי' מקום להסתפק בדעת הרמב"ם שכתב לחלק בין אלם דפוסל ובין חרש שאינו פוסל משום דאינו בן דעת על איזו חרש קאמר ומקום הספק, דבעיקר הדבר דחליצת חרש פסולה נחלקו הראשונים דדעת רש"י דהוא חרש שאינו מדבר ואינו שומע, ודעת הרמב"ן דהמשנה קאי גם על חרש שמדבר ואינו שומע דכל שאינו שומע אינו בכלל ואמר יובאו דבריהם בסימן שאח"ז ובדברי הרמב"ם לא נתפרש האיך ס"ל אם כרש"י דחליצתו כשירה אם כהרמב"ן, וגם אם ס"ל כהרמב"ן דחליצתו פסולה יש עוד להסתפק בזה דמחלק דחרש גרע מאלם דאינו פוסל ג"כ על איזו חרש נתכוין אם רק באינו שומע ואינו מדבר דהוא אינו בן דעת כלל או גם באינו שומע לחוד ג"כ גרע מאלם ואינו פוסל ומקום הספק השני הוא דאע"ג דהרמב"ם נתן טעם משום דאינו בן דעת מ"מ הלא זה אינו עיקר טעם פסולותם כמו שנתבאר למעלה דמש"ה לא גזרו בו חכמים שיהיה פוסל וא"כ אפשר דגם במדבר כל שאינו שומע אינו בן דעת גמור כמו אלם דאע"ג דאמרינן זה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם ומשמע דשוים הם לגמרי מ"מ הרי מצינו להרמב"ם שכתב בפרק כ"ט מה' מכירה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח במטלטלים ברמיזא אבל לא קרקע כו' אלם ששומע ואינו מדבר מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותי' קיים בכל בין במטלטלין בין בקרקע עכ"ד, הרי דמחלק דאלם השומע הוא פקח גמור ואינו שומע אע"ג דמדבר אינו בן דעת גמור ובדיני מכירה שוה ממש לאינו מדבר ואינו שומע וע"כ יש להסתפק בדעתו בהך דחליצה:

ועיין במ"מ בפ' מכירה שהקשה דמנ"ל לחלק ביניהם והרי על שניהם כאחד אמרי' זה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם ומשמע דשניהם שוים בדיניהם. אמנם הגם דעדיין לא מצינו אי' מקורו של הרמב"ם לחלק ביניהם לענין דינא אבל עיקר הדבר דאינם שוים לענין דעת הדבר מוכרח מהגמרא דהרי ביבמות דבתחילה רצה רבא לומר דאלם כשר והא דתנן חרש פסול הוא משום חסרון דעת ופריך אי הכי אפילו אלם נמי ואמר רבא בני דעה הוא ופומייהו הוא דכאיב להו, ולבסוף מסיק הטעם דחרש משום דאינו באמר ואמרה וגם אלם פסול, ופרש"י משום דסתם חרש הוא אינו מדבר ואינו שומע, והרמב"ן כתב דהמשנה איירי גם במדבר כל שאינו שומע מקרי אינו באמירה והוסיף הרמב"ן עוד וכ' דגם בתחילה דרצה רבא לומר טעם דחרש משום חסרון דעת קאי ג"כ על מדבר ואינו שומע וגם הוא אינו בן דעת גמור ואע"ג דאמרינן הרי הם כפקחין היינו לשארי דברים אבל אין בו דעת ברורה לענין חליצה דצריך כוונה, וא"כ להרמב"ן הא מבואר להדי' בגמרא דאינו שומע אין בו דעת ברורה ואלם יש בו דעת ברורה גם לענין חליצה דרק פומא כאיב ליה, אלא אפילו לפרש"י ג"כ מוכרח כן דהרי ודאי קשה טובא לפרש"י המפרש דהסוגיא איירי באינו שומע ואינו מדבר דמאי פריך א"ה אלם נמי והאיך ס"ד דמקשה להשוותן לענין דעת והרי משנה שלמה שנינו בפרק א' דמס' תרומות דאינו שומע ואינו מדבר אם תרם אינו תרומה כלל גם בדיעבד ואלם השומע ואינו מדבר לא יתרום לכתחילה משום הברכה ואם תרם הוי' תרומה, וגם בגיטין דף ע"א דחי הגמרא ואמרה אלם קאמרת ומביא להברייתא דתני זה וזה הרי הם כפקחין לכל דבריהם ולא הביא כלל לסברתו של רבא דפומא כאיב להו, וכאן לא הביא הגמרא להך ברייתא כלל והביא רק סברתו של רבא ולמה צריכינן לסברא כיון דבמשנה וברייתא תנן כן, וע"כ נראה ברור דגם רש"י לא כתב דבריו רק במסקנא דטעם דחרש משום אמירה וס"ל דאם הוא מדבר ואינו שומע הרי הוא בר אמירה אם כבר למד הפסוקים קודם שנתחרש וע"כ איירי המשנה שאינו יכול גם לדבר אבל מעיקרא דהטעם משום חסרון דעת גם רש"י ע"כ מודה דאיירי גם במדבר ובאינו שומע לחוד לא מקרי בר דעת לגבי חליצה ומשו"ה פריך שפיר אלם נמי, ויצא ליה להגמרא זה דהרי בכל מקום דמזכיר בגמרא חרש לענין חסרון מזכיר גם שוטה בהדי' והכא נקטה המשנה רק חרש וקטן לחודא ולא נקט שוטה בהדייהו, ועיי' בריש חגיגה דאמר בגמרא קתני חרש דומי' דשוטה וקטן תנינא להא דתנו רבנן חרש שדברו בו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר, ומזה גופה הוכיח הגמרא מדלא נקטה לשוטה מכלל דאיירי בחרש דלא דמי לשוטה והוא במדבר ואינו שומע ומשו"ה פריך א"ה אלם נמי במדבר ואינו שומע שוה לענין דעת לשומע ואינו מדבר דבשניהם חסר חוש אחד ומשני רבא דאלם שאני דפומא הוא דכאיב ליה, וא"כ לא שייך להביא כאן הברייתא דזה וזה הרי הם כפקחין דהכא בא ליתן בין שנחסר לו חוש השמיעה לנחסר לו חוש הדיבור, אבל לפי מה דמסיק דאינו באמר דמשום חסרון דעת ליכא למפסלא בחליצה וכמו שכתבו התוס' דהב"ד מלמדין אותו והפסול הוא משום חסרון אמירה א"כ הא לא שייך למתני שוטה בהדיא בהדי חרש אע"ג דבדינם שוים הם דגם שוטה פסול אע"ג הב"ד מלמדין אותם וכמש"כ התוס' מ"מ הרי הם שני ענינים דבשוטה הפסול משום חסרון והמשנה לא איירי כלל בדין זה רק בחסרון אמירה שפיר ס"ל לרש"י דאיירי באינו שומע ואינו מדבר, כן נראה ברור בדעת רש"י, ועכ"פ לכל השיטות מוכרח דבתחילה חילק רבא לענין דעת בין חסרון השמיעה לחסרון הדיבור דפומא כאיב ליה, ואע"ג דלמאי דמסיק אין לנו שום הכרח לומר חילוק זה מ"מ מאיזה סברא נאמר דהגמרא הדר בו, ובפרט שהוא דבר התלוי בחוש ולא שייך לומר בו פלוגתא כלל ובודאי מוכרח דאינו שומע אינו בר דעת גמור ואינו מדבר הוא בר דעת גמור כמש"כ הרמב"ם ונהדר לדידן מה דהי' מקום להסתפק בדעתו:

ולפי מה שנתבאר בסי' הקדום דכל דברי הרמב"ם נפק לי' מדיוקא של המשנה מדתני חרש ולא אלם דהוא רבותא יותר הא מוכרח דקאי על חרש שאינו שומע ואינו מדבר דאי במדבר ואינו שומע הגם דנתבאר דלענין חסרון דעת הוא גרוע מאלם מ"מ הרי פסולו בחליצה אינו משום חסרון דעת רק משום דאינו באמירה והלא בזה אלם גרע דאינו יכול לדבר כלל ושפיר נקטה המשנה רבותא יותר דחרש דאע"ג דמדבר מ"מ כל שאינו שומע אינו בכלל אמירה ומוכרח דהרמב"ם ס"ל כפרש"י וגם לפי מה שכתב הכ"מ להראות מקורו של הרמב"ם הא דחרש אינו פוסל דסמך על התוספתא דתני חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה ושוטה שחלצה והחולצת מן הקטן כו' תצא וי"ג דרכים בה, הרי דמדמה חרש לקטן ואינו פוסל, והרי התוספתא בודאי איירי באינו מדבר ואינו שומע כיון דתני לה בהדי שוטה וכדאיתא בריש חגיגה דקתני חרש שוטה וקאמר בגמרא קתני חרש דומיא דשוטה תנינא להא דתנו רבנן חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר, הרי מוכח דרק בכה"ג פסק הרמב"ם דאינו פוסל, וגם הספק השני נפשוט דבע"כ מדבר כשר דאי אפשר לומר דהמשנה פוסלת גם במדבר ואינו שומע א"כ הא לא הביא הרמב"ם כלל דינו של המשנה ומוכרח דס"ל דהמשנה איירי ג"כ רק בכה"ג:

ועל מה שהשוה הרמב"ם אינו שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע כלום דבשניהם אין מעשיהם קיימין בקרקע, והקשה המ"מ דהא אמרינן זה וזה הרי הם כפקחין לכל דבריהם ועיין בכ"מ שכתב בתי' השני דלא אמרו דה"ה כפקח אלא בשומע קצת רק שאינו שומע היטב ככל אדם, אבל מי שאינו שומע כלום הרי הוא כחרש גמור אע"ג דמדבר ומש"ה דקדק הרמב"ם וכ' ואינו שומע כלום, וקשה לי טובא לדבריו הא דאיתא בריש חגיגה הכל חייבים בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן וקאמר בגמרא קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו אף חרש דלאו בני דעה תנינא להא דתנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, ולהכ"מ הרי הי' יכול לאוקמא גם במדבר רק שאינו שומע כלום דגם הוא דומה לשוטה דלאו בר דיעה הוא כלל, וצ"ל דהגמ' תפיס לי' חד מהני תרי או אינו מדבר ואינו שומע ובאמת הי' יכול לאוקמא גם במדבר כך אינו שומע כלום, דגם הוא דומה לשוטה, וא"כ קשה דבמגילה הכל כשרים לקרא את המגילה חוץ מחרש שו"ק ומוקים לה בגמרא כר' יוסי דאמר בק"ש אם לא השמיע לאזנו לא יצא ודלא כר' יהודה דאמר דיצא, והרי גם הכא תנן חשו"ק והוי' חרש דומיא דשוטה רק הכא לא מצינן לאוקמא באינו מדבר ג"כ מדיכול לקרות וכמש"כ התוס' וא"כ בע"כ הכא אינו דומי' דשוטה ומש"ה לא מתוקים רק כר' יוסי אבל להב"י דאינו שומע כלום הוא ג"כ כשוטה הא ודאי דמוכרח לפרש הך משנה באינו שומע כלום כי היכא דיהי' דומיא דשוטה וא"כ בלא סברא דצריך להשמיע לאזניו פסול משום דלאו בר דעה הוא ופטור מכל המצות, ובע"כ מוכרח דכל המדבר גם באינו שומע כלום ה"ה כפקח וחייב במצוה דמגילה אי לאו משום דאינו משמיע לאזניו, וצ"ע, ולזה העירני קצת חכם אחד, ויש לדחוק קצת ולומר דאע"ג דמבואר במק"א דגם בהי' פקח ונתחרש אח"כ ה"ה כשוטה [ועיין בפתיחה לפמ"ג או"ח] לכל דבריו זהו באינו שומע ואינו מדבר דכל שנתקלקל אצלו השמיעה והדיבור ודאי נאבד ממנו דעתו, אבל במדבר ואינו שומע הרי בשביל חסרון חוש השמיעה לחודא אינו חסרון בדעת שלו דהא תנן ה"ה כפקחין לכל דבריהם והא דכ' הכ"מ דבאינו שומע כלום ה"ה כשוטה הוא בע"כ אינו מצד חסרון חוש השמיעה ורק טעמו דאם אינו שומע כלום לא הי' לו ממי ללמוד דעת ועיר פרא אדם יולד ואם לא ילמד דעת מאחרים אין לו דעת, וכל זה הוא באינו שומע מעיקרא אבל אם שמע מקודם ולמד דעת אע"ג דנתחרש אח"כ ואינו שומע כלום גם הב"י מודה דאינו כשוטה, וא"כ בהך דמגילה כיון דיודע לקרות המגילה כתקנה בע"כ דאיירי או בשומע קצת או בפקח ונתחרש אח"כ, ומש"ה מוקים לה בע"כ כר' יוסי. ואין להקשות דהרי הך מדבר ואינו שומע כלום שכ' הכ"מ דהוא כשוטה הרי ע"כ איירי בשמע מקודם דאל"כ מהיכן למד לדבר, זה אינו דודאי דמדבר דאמרינן בכל דוכתא אין הכוונה שיודע לשון המדינה או שאר לשון אחר, וגם מי שנולד בבית האסורים ולא למדוהו שום לשון גם הוא אינו בכלל אינו מדבר לענין דנחשבהו לחסרון דעת וכל שיש לו חוש הדיבור ויכול להוציא כלל ההברות והקולות הנצרכות לדיבור הוא נקרא מדבר אע"ג דאינו יודע שום לשון ורק מי שחסר לו חוש הדיבור שאינו יכול להוציא מפיו ההברות הנצרכות מחמת חסרון שבחושיו זהו הנקרא אינו מדבר לענין חסרון דעת ולא מחמת חסרון לימוד ועדיין צ"ע בכל זה, ויש לעיין במפרשים אולי נמצא קושי' זו על הכסף משנה וישוב לדבריו:

ועתה נבאר דעת הראשונים בדין חליצת חרש כי באו הדברים סתומים ואינם מפורשים כל כך בשו"ע בסדר חליצה סע"ו ט"ז מצריך שהיבם והיבמה לא יהי' אחד מהם קטן ולא חרש שאינו שומע ואינו מדבר ולא אלם, ומוכח להדי' דהמדבר ואינו שומע כשר, והנה ביבמות דף קי"ד דתנן חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת לקטן פסולה ומסיק בגמרא הטעם דאינו באמר ואמרה וכתב רש"י דתנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר וכ"כ הנמוק"י ומוכח מדבריהם ג"כ דמדבר ואינו שומע כשר ועיין בתוס' שהקשו דמנ"ל דהטעם משום דאינו באמירה תיפוק לי' דאינם בני דעת ותירצו כיון דהב"ד מלמדין אותם גם חרש בר כוונה הוא ועיין ג"כ בחידושי הרשב"א שהקשו ג"כ קושית התוס' ודחק לתרצה באופן אחר ועכ"פ הא מוכח מדבריהם ג"כ דמפרשים הך חרש ככל חרש האמור בש"ס דאינו שומע ואינו מדבר דהוא כשוטה דאילו מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח וכדאיתא בריש חגיגה זה וזה הרי הם כפקחין, ועיין באות הקודם דנתבאר דגם דעת הרמב"ם כן, אמנם בחידושי הרמב"ן וחידושי הריטב"א כתבו דיש מפרשים דהמשנה איירי גם בחרש המדבר ואינו שומע וכחרש שבלשון הפסוק דכתיב כחרש לא אשמע דכיון שאינו שומע אע"ג דמדבר לאו בר אמירה מקרי יעויין בדבריהם ואינו כסתם חרש המוזכר בש"ס:

והנה ז"ל הרמב"ן דכל שאינו שומע אע"ג דמדבר אינו בכלל ואמר ואמרה לפי שאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן, ומדבריו משמע להדיא דאם יכולין לומר הפסוקים דבתחילה היו פקחים ולמדו אמירת הפסוקים רק נתחרשו אח"כ כשר רק הא דתני במשנה חרש מפרש לי' הרמב"ן באינו שומע ועדיין אינו יודע לומר וא"א עתה ללמדן, ולפי"ז אם מבין מה שכותבין לו אע"ג דאינו שומע כלל הרי ג"כ יכולין ללמדו ע"י כתב לומר הפסוקים ג"כ כשר להרמב"ן. והנה בדעת רש"י יש להסתפק אם חולק על עיקר סברא זו וס"ל דכיון דהיבם מצד עצמו יכול לומר רק שאינו יודע מה לומר משום דאינו שומע זה לא מקרי אינו ראוי לבילה כיון דאין החסרון בגופו ומש"ה מפרש דאיירי באינו מדבר ג"כ, גם י"ל דבעיקר הדין גם רש"י מודה דפסול ורק דהי' קשה לי' לרש"י דהמשנה נקטה סתמא חרש פסול והאיך נימא דלא איירי רק בנתחרש קודם שלמד אבל אם נתחרש אח"כ כשר דא"כ לא הי' להמשנה למסתמא דחרש פסול, ומש"ה כ' דתנן חרש שדברו בו חכמים אינו שומע ואינו מדבר ושפיר נקטה המשנה סתם דכל סתם חרש שבמשנה קאי על אינו מדבר ג"כ אבל לדינא י"ל דמודה להרמב"ן דכל שא"א ללמדו ה"ל אינו ראוי לבילה, ובודאי דכן מסתבר לומר דכל למעוטי בפלוגתא עדיפא, אמנם דברי השו"ע בסדר חליצה א"א לפרש כן דמדכ' שלא יהי' חרש שאינו שומע ואינו מדבר בודאי מוכח דס"ל דמדבר ואינו שומע כשר אע"ג דלא למד הפסוקים דהרי כל אינו מדבר ואינו שומע אינו יכול לומר הפסוקים ומוכרח הא מדבר אע"ג דאינו יכול לומר הפסוקים כשר ובע"כ ס"ל דכיון דאין החסרון בעצמו רק מה שא"א ללמדו לא מקרי אינו ראוי לבילה, ועכ"פ בנתחרש אחר שלמד גם הרמב"ן מודה דכשר ואינו פוסל רק בנתחרש קודם שלמד, וגם בזה פסק בשו"ע דלא כוותי', אמנם בחידושי הריטב"א כתב וז"ל דלאו בני קריאה נינהו דמאי מהני הקריאה כיון דאין שומעין זה לזה, הרי ס"ל להדי' דגם בנתחרש אחר שלמד לא מהני כיון דהשני אינו שומע מה שהוא אומר לו, דס"ל דלשון אמירה הוא לא שיאמר בעצמו רק אומר לחבירו ואם אין חבירו שומע לא מקרי אמירה, ויש לעיין קצת בסוטה דף ל"ה כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו, ומשמע דעיקר הדבר הוא מדכתיב להם דבא הצווי לכהנים שיאמרו לישראל, ומזה הוא דידעינן דצריך בקול רם שיהי' ראוי לשמוע אבל מאמור לחודא בלא תיבת להם לא היינו יודעין דצריך דוקא אופן שיהי' ראוי לשמוע מה שהם אומרים וגם בלחש סגי דמקרי אמירה וצע"ק, ואפשר דשאני הכא דכתיב וענתה ואמרה ועני' הוא בקול רם כדמוכח בסוטה דף ל"ב, והרי אין הדבר מוגבל עד כמה יגביה קולו, ובודאי גדרו הוא שיגביה קולו עד שאחרים יוכלו לשמוע מה שהוא אומר, ומזה ידעינן בחליצה דצריך שיהי' באופן שישמיעו זה לזה, ועיין במס' גיטין דף ע"א בתוס' ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב שכתבו דלרב דחשיב בכתב הגדה הא דממעטינן חרש מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה דאמירה ודאי אינו אלא בפה ועוד דילפינן וענתה מוענו הלוים דצריך בפה כמו בלויים הרי דילפינן חליצה מלוים, וא"כ ילפינן מני' גם כן שצריך להיות בקול דהיינו שכל א' ישמע מה שחבירו אומר לו, אמנם גם זה אינו מספיק כל צרכו דהרי פשטות הפסוק משמע דכל דיבורם של היבם והיבמה הוא לב"ד דכתיב מאן יבמי להקים לאחיו שם וכן דברי היבם לא חפצתי לקחתה דנאמרו הכל בלשון נסתר ולא בלשון נוכח ומשמע דאמירתם הוא לב"ד ולא לחבירו וא"כ גם אם נאמר דגדר אמירה או עני' הוא כשאחר שומע אין לנו להצריך רק שהב"ד ישמעו אבל מנ"ל להצריך שהיבם ישמע דברי היבמה וצ"ע, ועיין בסדר חליצה סעיף נ' וז"ל צריך שיבין היבם דברי היבמה ומה הוא משיב לה, וכתב ע"ז בפירוש סדר חליצה דזה יצא לי' מדברי הקונטרסין שכתבו דשואלין אותו הבנת מה שאמרה, ולכאורה הוא כדברי הריטב"א, אמנם בודאי דאין כוונתו רק חומרא בעלמא דהא הבאנו לעיל דמדבריו בסעיף ט"ז מבואר להדיא דאינו שומע כשר, ועוד דגם לדעת הריטב"א דמצריך שיהי' חבירו שומע מה שאומר אבל זה לא שמענו כלל שיהי' מבין מה שאומר ואם אינו מבין פי' המלות דזה יהי' מעכב בחליצה לא שמענו גם להריטב"א שיאמר כן, ולא נזכר בפוסקים ראשונים שיצריכו ללמדם פירושם של הפסוקים: