שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 8

ולכאורה הי' מקום מטעם אחר לפקפק באינו שומע אע"פ שיודע לומר הפסוקים, מהא דאיתא בירושלמי והוא שיהיו הדיינים יודעים להקרות, אית תנא תני אפילו אין יודעים להקרות, מאן דתני והוא שיהיו יודעים מדסמכוהו אמקרא ומאן דאמר אפילו אין הדיינים יודעים להקרות עד שלא סמכוהו אקרא, וענתה ואמרה אין עני' אלא מפי אחרים, הרי חזינן דאחר דסמכוהו אמקרא מצריך דוקא שיהיו הדיינים יודעים להקרות ולא מהני מה דהיא בעצמה יכולה לקרא הפסוקים דבעינן שהדיינים יהיו יודעים כדי שיהי' ראוי לקיים בהיבמה להיות עונה ע"פ אחרים, והירושלמי הא ודאי דאיירי גם כשהיא בעצמה יודעת לומר הפסוקים דאין לפרש דאיירי כשהיא בעצמה אינה יודעת לקרא דא"כ בלא"ה פסולה ומאי שייך לזה הך דרשה דאין עני' אלא מפי אחר, וא"כ באינה שומעת אע"ג דכבר למדה ויכולה לומר הפסוקים מ"מ הרי אין יכולים להקרות מפי אחרים, וכמו דאם החסרון הוא בדיינים שאינם יודעים להקרות הלא כמו כן הוא אם היא אינה שומעת הרי עכ"פ הדיינים אין יכולים להקרותה, ואע"ג דזה פשיטא דבכל יבם ויבמה גם אם אמרו בעצמם כשר דהא לא גרע מאם לא קראו כלל דכשר מ"מ ראוי להקרות בעינן, ולכאורה הי' מקום לפי זה לומר דגם חידושי הרמב"ן נתכוין לזה במה שכתב וז"ל אע"ג דמדבר אינו בכלל ואמרה לפי שאין יכולין ללמדן ולהקרותן פי' דגם אם כבר למד מ"מ אין יכולין להקרותה מפי אחרים וא"כ לדינא הרמב"ן והריטב"א שוין הם דגם בלמד מקודם לא מהני רק חלוקים הם בטעמם, דלהרמב"ן משום דא"י להקרותן ולהריטב"א משום דחבירו אינו שומע לא מקרי אמירה ונ"מ לדינא אם נתחרש היבם אחר שכבר אמר לא חפצתי לקחתה דלהרמב"ן יהי' כשר דהיבמה הרי היא פקחת והיבם כבר אמר ולהריטב"א כיון שנתחרש היבם לא הוי' אמירה דידה אמירה וא"כ הוא אינו בכלל ואמרה עי"ז שהוא חרש אמנם בודאי דאין כוונת הרמב"ן לזה דהא ודאי הא דאמר בירושלמי אין עני' אלא מפי אחרים אינו רק אסמכתא בעלמא וכדאמר בירושלמי דסמכוהו אקרא, ועוד דיעויין במס' ביכורים בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהי' מקרין את הכל וע"ש בר"ש ובפירוש הרמב"ם הביאו דברי הירושלמי דסמכוהו אקרא וענית ואמרת אין עניה אלא מפי אחרים, והרי המשנה אמרה מפורש דהך משום דנמנעו מלהביא התקינו ובלאו הך חששא היו מניחין אותו שיודע לקרא מעצמו ואם נאמר דהוא דרשה גמורה הא גם בלאו הך דנמנעו היו צריכין להקרות גם להיודע, דאע"ג דגם הם ראוין להקרות ושוב אינו מעכב וכמו בראוי לבילה מ"מ הרי לכתחילה צריך לעשות המצוה כתיקונה בכל פרטי' וכמו בילה דלכתחילה צריך לעשות בילה ולא סמכינן על הא דראוי לבילה ועיין במס' נדה דף ס"ו בתוס' שם שכתבו דבדבר שהוא מצוה צריך לעשותה לכתחילה והרי קריאת ביכורים הוא מצוה ומוכרח בע"כ דהפסוק אינו רק סמך בעלמא להחזיק התקנה ומדוע נאמר ביבמה דצריך דוקא להקרותה, וגם אם נאמר דמדרבנן הצריכו להקרותה דוקא מ"מ קשה לומר דאם אינה ראוי' להקרותה יהי' החליצה פסולה בשביל זה דבשלמא דקריאה בעצמה דצריך מדאורייתא שפיר אמר דבאינה יכולה לומר דפסולה, אבל ביכולה לומר בעצמה רק אינה יכולה להקרותה יהי' פסול זה ודאי דחוק לאומרו, ועוד דהרי וענתה כתוב באמירה דידה אבל באמירת היבם לא כתוב עני' והניחא לר"מ דפוסל בקטנה משום דמקשינן אשה לאיש ונאמר דכמו כן מקשינן איש לאשה לענין דצריך עני' אבל לרבנן דמכשרי חליצת קטנה דלא ס"ל ההיקש א"כ אמאי פסול לדידהו חרש שנחלץ והרי משמע להדיא דחרש שנחלץ דתני במשנה אתיא גם כרבנן דרק על קטנה שחלצה אמר בגמרא זו דברי ר' מאיר ומשמע דחרש א"ש גם כרבנן, וגם דהרי דעת התוס' דגם לר"מ אין ההיקש רק מדרבנן, ועוד דהא במשנה תני חרש שנחלץ כו' והחולצת מן הקטן פסולה וודאי דהוא פסול דאורייתא דומיא דחליצת קטן דתני בהדיא וא"כ הא בודאי דאין מקום לומר דלזה נתכוין הרמב"ן דפסול משום דא"י להקרותה דהוא רק אסמכתא בעלמא והרי גם בחלצה לפני עמי הארץ שאינם יכולים לקרות כ' הרמב"ם דחליצתה כשירה*) וברור דכוונת הרמב"ן כמש"כ דמפרש דהמשנה איירי בלא למדו מקודם ואי אפשר ללמדה, אבל ביכולה לומר גם להרמב"ן כשר, ורק לדעת הריטב"א לחודא הוא דגם בזה פסול דאורייתא משום דכל שאין השני שומע מה שזה אומר לא מקרי אמירה וכמש"נ:

והנה הרמב"ן וריטב"א סייעו שיטתם דהמשנה קאי גם על חרש המדבר ואינו שומע מדברי הירושלמי וכתבו דבירושלמי מבואר כן, וז"ל הירושלמי תמן תנינן הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן חברייא בשם ר"א למען ישמעון ולמען ילמדון עד כדין מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר. ר' הילא בשם ר"א למען ילמדון [פי' שיכול ללמד לאחרים] א"ר יונה הדא אמרת לית כללא דרבי כללין כו' תנינן חרש שנחלץ כו' פסול אר"י שאין יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינא חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר הדא מסייע לר' יונה לית כללא דרבי כללין, פי' דכיון דהטעם משום דאינו באמר ואמרה מוכח דכאן יצא מן הכלל שכללו דסתם חרש הוא אינו שומע וגם אינו מדבר, והכא איירי גם בא' מהם, והנה אין לפקפק ולומר דהירושלמי ג"כ לא אמר רק דהכא ע"כ קאי גם על אינו מדבר לחודא אע"ג דהוא שומע דהוא ודאי פסול, דזה אינו, דודאי א"א לומר דחרש דתני הכא קאי רק על שומע ואינו מדבר דזה עיקר שמו אלם ולא קאי על מדבר ואינו שומע דהוא עיקר הנקרא חרש כדכתיב כחרש לא אשמע ובודאי כיון דהירושלמי אמר דהך משנה יצאה מן הכלל בודאי דקאי גם על מדבר ואינו שומע וזה ראי' ברורה לשיטתם, ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ובחגיגה פ"א וז"ל חרש שנחלץ כו' אר"י בשאין יכולין לומר ולשון זה משמע להדיא כהרמב"ן דלא בכל אופן פוסל חרש ורק באין יכול לומר אבל ביכול לומר אע"ג דעתה נתחרש ואינו שומע כיון שיכול לומר כשר, אבל בירושלמי דיבמות הגירסא אר"י שאין יכולין לומר ולפי גירסא זו נוכל לומר כהריטב"א דבכל גוונא מקרי אינו יכול אע"ג דמדבר וגם למד מקודם פסול, ועיין מש"כ בסי' שאחר זה בישוב דברי הרמב"ם דלפסק הלכה אין הכרח מהירושלמי דיש לומר דעיקר הדבר תלוי בפלוגתא דאמוראי יעויין שם:

מסקנת הדברים דמי שאינו שומע ויכול לדבר אם אינו יודע לומר הפסוקים פסול להרמב"ן וריטב"א דאינו ראוי לבילה מקרי, ואם כבר למד לומר הפסוקים אין ראיה מדברי הרמב"ן לפוסלו ורק להריטב"א גם זה פסול: