שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 6

[ג] עוד הביא המתיר ראיה מהא דסנהדרין דמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו משום ארנונא, הבין דהכוונה משום הפסד ארנונא שיצטרך ליתן מס חינם ויפסידו אותו הממון וגם לפי הבנתו אין משום ראיה להתיר משום חסרון הרוחה וכמו שנתבאר. אמנם הרי לפי מש"כ לרבא גם במקום הפסד אסור אבות קשה, אמנם באמת ניחא דהרי התוס' שם כתבו בשם הירושלמי דשם היה פיקוח נפש דהמלך שואל המס וכשלא היה להם ליתן היו מתים בתפיסה אי נמי סבר שביעית בזה"ז דרבנן ובגיטין דף ס"ב הוסיפו ביאור לזה דמשום דהוא מדרבנן ואע"ג דמדרבנן אסור לכותי אחר גבי מלך התירו עכ"ד הרי דההיתר היה משום שלום מלכות וא"כ ניחא גם לרבא דאע"ג דגם במקום פסידא אסור מ"מ משום שלום מלכות מותר דאם לא יזרעו יהיה נפסד הכנסת המלך והמדינה, והכל מחויבים בכבוד המלך, ובשלומו שלום לכל העם וכמה דברים מצינו שמותר משום שלום מלכות וכיון דס"ל שביעית דרבנן מותר גם זריעה, וזהו שכ' התוס' ואע"ג דלכותי אחר אסור גבי מלך התירו, והרי ע"כ מש"כ דלכותי אחר אסור כוונתם שיהיה אופן כמו הך דארנונא דיגיע הפסד במה שמונע מלזרוע מ"מ אסור אם אינו מלך, וזהו כמש"כ, ועוד דהרי הראב"ד כתב דאיירי במקום שלא החזיקו עולי בבל דוקא, וגם הרמב"ם כתב וז"ל שהטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מזונות לחילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהם ה"ז עושה, הרי דאע"ג דהרמב"ם סובר דשביעית מדרבנן עכ"ז כתב דרק כשיעור הניצרך לארנונא שרי לא יותר, וע"כ הטעם שלא יחסרו לחיל המלך מזונותיהן אבל משום פסידא לא התיר, ושוב כתב עוד אופן אחר דמי שכפאו אנס שיעבוד לו עבודתו וכמו שכופין לעבודת המלך פי' דגם מי שאינו מלך רק אנס רק שהוא אלם וכופה לזרוע לו דוקא והכפי' הוא ע"י יסורים והכאה רשאי לעשות ודוקא בחינם ואסור ליקח שכר על זה. אבל אם לא יחסר להמלך הארנונא שיש לישראל במה לשלם לו אסור ועכ"פ אין מכאן שום ראיה להמתיר משום ריוח פרנסה והך דר' ינאי מצי אתי' שפיר גם לרבא, וחכם א' מידידי' הראה לי מה דאיתא במדרש רבה פרשה ויקרא וז"ל, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דבריו במה הכתוב מדבר אר"י בשומרי שביעית הכתוב מדבר כו', דין חמי חקלי בוריי כרמו בוריי ויהיב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה עכ"ל, הרי דגם בנותן ארנונא אסור לזורעה, ובע"כ איירי באופן שלא היו אונסין אותם דוקא לזרוע והשרים מקבלין גם מעות בארנונא וכשיש להבעלים במה לשלם משו"ה אסור ועובדא דר' ינאי כשהשרים מקפידין שיזרעו דוקא או שאין לו לשלם ממקום אחר משו"ה שרי:

[ד] ולכאורה יש מקום לומר דר' ינאי דאמר פוקו וזרעו לא להתיר ולהקל להם בא בהכרזתו רק החמיר עליהם ולהפרישם מאיסורא נתכוין, דודאי דלשון הגמרא דאמר מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית לשון זה משמע שזירזם והכריז עליהם שימהרו לצאת ולזרוע בשביעית וזירוז זה לא ידענו מה טיבו, וע"כ נאמר דר' ינאי נתכוין להקל מהם האיסור דהם היו מוכרחים לחרוש ולזרוע דשרי המלוכה היו אונסים אותם לזרוע דוקא כדי שיהיה מוכן מזונות להחיל של מלך, ודרך כל הזורעים הוא לחרוש בתחילה ואח"כ זורע ושוב חוזר וחורש לכסות הזרעים וכמו דאיתא בשבת דף ע"ד האי תנא בא"י קאי דזרעי והדר כרבי ואם היו עושין כן בשביעית היה בזה שני איסורים החרישה והזריעה דגם בעת הזריעה איכא איסור אע"ג דעדיין צריך לחרוש שנית מ"מ הא גם בלא חרישה השני' תצמח ותגדל התבואה רק לא הרבה והחרישה השניה הוא רק להוסיף בהתבואה ושם זריעה עלה ובעת הזריעה עובר על ל"ת, ותדע דהא בשבת שם דחשיב אבות מלאכות הזורע והחורש ומפרש דאיירי במקום דזרעי והדר כרבי הרי דחייב על הזריעה שקודם החרישה משום זורע בשבת וה"ה דמקרי זורע לענין שביעית, וזהו שהכריז עליהם ר' ינאי וזירזם פוקו זרעו ציוה עליהם דבשביעית לא יעשו כמו שעושים בכל השנים ודחקם שיקדמו לזרוע גם קודם חרישה ראשונה ובשיחרשו אח"כ ג"כ תצמח ויהיה להם השיעור שצריכים לארנונא והרי בלא"ה כתב הרמב"ם שאינו מותר רק כדי הארנונא בלבד [ובזה ניחא אמאי לא הכריז עליהם להתיר חרישה מקודם] וא"כ בעת הזריעה ליכא שום איסור דהא אם לא יחרשנה אח"כ לא תצמח כלל ולא נקרא זריעה כלל, ואח"כ כשיחרשו אע"ג דר' ינאי בעצמו אמר במס' מכות דהחופה בזרעים חייב משום זורע מ"מ הרי הוא רק תולדה ותולדה הא מותר במקום הפסד גם לרבא וכ"ש במקום אונס, והחרישה מצד עצמה אפשר ס"ל לר' ינאי כמ"ד בריש מו"ק דחרישה בשביעית אינו מן התורה רק מדבריהם וא"כ אין אנו צריכין לש"כ רש"י והתוס' בחד תי' דר"י ס"ל שביעית דרבנן דגם למ"ד מן התורה תולדה הוא דרבנן, כן היה נראה נכון לומר לכאורה. אמנם ראיתי בירושלמי פרק ד' דתנן שדה שנתקווצה תזרע למוצאי שביעית שנטייבה לא תזרע ואיתא שם שנתקווצה תמן אמרין שניטלו קוצא רבנן דהכא אמרין שחרשה איזהו טיוב כל העם חורשין פעם אחת והוא חרש שני פעמים והסביר הרא"ש בפי' המשנה דחרישה הראשונה קורא נתקווצה שבאה להמית הקוצים ואינה ראויה כל כך לזריעה והשניה מתקנה לזריעה ושני החרישות הללו הם קודם זריעה ואמר שם עוד בשעת בראשונה כשהיה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהי' חורש חרישה ראשונה עכ"ל הירושלמי, וא"כ מבואר שר"י התיר להם חרישה קודם זריעה רק הורה להם שיחרשו רק פעם א' דגם זה מספיק להם שתגדל התבואה ויהיה בה כשיעור הנצרך לארנונה והשניה שקודם הזריעה שהוא להוסיף בתבואה לא התיר לה וזהו דלא כדברינו הנ"ל, וגם לפי"ז ניחא שזרזם תיכף אחר חרישה הראשונה ואמר להם פוקו זירעו ולא יהיו חורשים עוד הפעם קודם הזריעה, והנראה דמהירושלמי הלז הוציא הרמב"ם מה שכתב דלא יזרעו רק כפי מה שצריך לארנונא לא יותר ומפרשי הרמב"ם לא כתבו מקומו:

ט [א] פסחים דף ק"ח אמרי לה תרי כסי קמאי בעי הסיבה אומרי לה בתראי, והשתא דלא איתמר הילכתא כולהו בעי הסיבה, וכתב הר"ן ואע"ג דקיי"ל איפכא ספק דרבנן לקולא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כן פירש"י ולי נראה דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואם נקיל בתרווייהו מעקר מצות הסיבה לגמרי עכ"ל, והנה מדבריו הא מוכרח דס"ל דאם שכח ושתה א' מהכוסות בלא הסיבה דא"צ לחזור ולשתות בהסיבה דבזה לא שייך שני הטעמים הנ"ל דטעם הראשון משום דליכא טירחא עבדינן לרווחא דמילתא הא לא שייך רק בתחילה כשבא לשתות דאמרינן לי' שיסב משום מהיות טוב אבל אין לחייבו משום זה לשתות שנית, וגם טעמו של הר"ן דאין להקל בזה יותר מבזה ותעקר התקנה ג"כ הא לא שייך רק לענין קביעות ההלכה דאי אפשר לקבוע ההלכה להקל לא באחת מהן ולא בשניהם אבל אם נתחדש ליחיד ע"י מקרה וסיבה ששכח להסב הא לא שייך סברא זו כלל והדרינן לכללא דספק דרבנן להקל, והברור דס"ל לרש"י והר"ן דאם שכח א"צ לחזור ולשתות, וגם בלא"ה מוכרח דס"ל להר"ן דעיקר תקנה דהסיבה בכוסות לא הי' רק למצוה לכתחילה ולא לעכב בדיעבד דאל"כ הא אינו מובן תירוצו השני שכתב דאין מקום להקל בשניהם דתעקר התקנה והרי אין מקום להקל רק בכסי קמאי לחודא אבל אם כבר שתה קמאי בלא הסיבה הרי בע"כ מוכרח להסב בבתראי ממה נפשך אי משום דבתראי הוא דצריכה הסיבה או משום דשתה קמאי בלא הסיבה וה"ה כאלו לא שתה וצריך לחזור ולשתותן בהסיבה ומוכרח כמש"כ דס"ל דהסיבה אינו מעכב כלל בכוסות, וא"כ הרי נתברר בזה דכמה מהראשונים חולקים על הטעמים של הר"ן דהרי התוס' נסתפקו אם הסיבה מעכב בכוסות, והרא"ש כתב בפשיטות דצריך לחזור ולשתות ועיין במרדכי שנסתפק ג"כ בזה ובשו"ע פסקינן דבקמאי מחויב לחזור ולשתות ורק בבתראי כיון דבין שלישי לרביעי אסור לשתות יין ע"פ דין סמכינן בדיעבד על הפוסקים שכ' דבזה"ז שאין המנהג להסב א"צ הסיבה כלל, ועכ"פ מדברי כולם נלמד דלא כהר"ן, ולדידהו מוכרח דס"ל דהא דאמרינן דהשתא דלא איתמר הילכתא כולהו בעי הסיבה הוא עפ"י דין גמור [ולא לרווחא דמילתא לחוד] דכיון דהוא ספק בהלכה צריך להחמיר בשניהם גם בדרבנן וגם היכא דלא שייך סברת הר"ן דתעקר התקנה:

[ב] ולהפוסקים הנ"ל לכאורה צריך לומר הטעם דלא אמרינן כאן ספק דרבנן להקל כמש"כ התוס' בביצה דף י"ד גבי דיכת תבלין דאמרי הטעם דלא בעי שינוי משום דאין כל הקדירות צריכות תבלין אי נמי משום דמפיג טעמו ואמרינן דאיכא בינייהו בידע מאי קדירה בעי לבשולי אי נמי מוריקא וכתבו התוס' דלהלכה אידי ואידי בעי שינוי דלא שייך לומר בדרבנן להקל כיון דבכל צד איכא קולא וחומרא צריך להחמיר בשניהם וכ"כ התוס' בשבת דף קמ"א וכ"כ הרא"ש בביצה שם וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם, אע"ג דשם לא שייך סברתו של הר"ן דתעקר התקנה ומש"ה נמי מחמרינן גבי הסיבה בשניהם, וא"כ צ"ע טובא על הר"ן דהא בביצה שם הביא ג"כ סברא זו של התוס' ויעו"ש דלא נחלק עליהם בעיקר הך סברא דבכה"ג יש להחמיר גם בדרבנן וא"כ למה דחק כאן גבי הסיבה, ואפשר לדחוק דס"ל להר"ן דרק שם דהוא מילתא דאיסורא מחמרינן בשניהם דהרי אם ידוך בלא שינוי בידע מאי קדירה לבשולי ואח"כ יזדמן לו לדוך מוריקא וידוך ג"כ בלא שינוי הרי עכ"פ בודאי עבד איסורא דרבנן מש"ה מחמרינן בשניהם שלא יבא לידי איסור אבל בהסיבה דאינו רק מצוה לחודא ולא איסורא ובפרט להר"ן דאינו רק מצוה לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד ס"ל דגם בכה"ג יש להקל בדרבנן אי לאו הני טעמא שכתב. ואינך פוסקים שהבאינו ס"ל דגם במצוה יש להחמיר בשניהם בכה"ג:

[ג] גם עוד יש מקום לומר ליישב סתירת דברי הר"ן הנ"ל אהדדי, והוא דזהו שני כללים, כלל אחד דספק בדרבנן הוא להקל וזה אמרינן בספק במעשה או גם בספק כדין וכגון איבעי דלא איפשיטא דבדרבנן הוא להקל, אבל ספיקא בפלוגתא דתנאי או אמוראי זה לא נכנס בכלל ספק דרבנן להקל וגם בדרבנן מחמרינן ורק מקילינן בי' משום כלל אחר דאמרינן במס' ע"ז דף בשל סופרים הלך אחרי המיקל ומש"ה בהך דביצה כיון דלכל חד איכא צד להקל וצד להחמיר א"כ לא שייך לומר בו הלך אחרי המיקל דאין זה מקיל יותר מזה וספק דרבנן להקל לא שייך בפלוגתא מש"ה יש להחמיר בשניהם, רק ס"ל להר"ן דזהו רק היכא דפליגא תנאי או אמוראי אליבא דנפשייהו אבל בהך דהסיבה דהני תרי לישנא לא פליגא אליבא דנפשייהו רק מחולקים האיך אמר רב נחמן והספק הוא האיך אמר רב נחמן ס"ל להר"ן דזהו ממש כמו בעי' דלא אפשיטא דבדרבנן אזלינן לקולא וס"ל דגם באופן דלכל צד יש קולא וחומרא יש להקל, ודייק בלשונו של הר"ן דבביצה שם כ' וז"ל דבכה"ג לא שייך לומר בדרבנן הלך אחרי המיקל וכאן כתב וז"ל, ואע"ג דקיי"ל ספק דרבנן להקל והוא משום דהך שני כללים מופרדים ומחולקים בדיניהם, וכמו שכתבנו, ועיין במרדכי במס' ע"ז פרק כל הצלמים שכתב שם בשלטי הגבורים שכתב לענין דין ניצוק שנחלקו רש"י ור"ת וז"ל ואע"ג דקיי"ל בשל סופרים הלך אחרי המיקל היינו היכא דאיכא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי אלא מספקא לן מאי אמר קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים, וכה"ג אמרי בפסחים דכולהו צריך הסיבה אע"פ דשל סופרים הוא, וכן שמעתי בשם הר"ש מדרוי"ש, הרי דכתב להדיא כמש"כ דכיון דלא פליגא אליבא דנפשייהו אינו נכנס בהכלל דבשל סופרים הלך אחרי המקבל, וכן ס"ל להר"ן רק דהר"ן חולק על הש"ג מהיפוך להיפוך ממש דהש"ג ס"ל דבלא פליגא אליבא דנפשייהו יש להחמיר בשניהם, והוכיח כן מהך דהסיבה דמחמרינן בהו, ואם פליגא אליבא דנפשייהו הא מוכרח דס"ל דאזלינן לקולא גם באופן דבכל צד יש קולא וזהו מוכרח מדבריו שהביא ראי' לדבריו מהא דמחמרינן בהסיבה משום דלא פליגא אליבא דנפשייהו ומוכח דאם היו חולקים אליבא דנפשייהו היינו פוסקין להקל וחולק על סברת התוס' דביצה הנ"ל רק יש לדחות דבדבר ספק איסור גם הוא מודה להתוס' דביצה וכמש"כ לעיל להר"ן, והר"ן הא ס"ל כהתוס' דביצה ורק היכא דלא פליגא אליבא דנפשייהו הרי הוא כמו איבעי דלא אפשיטא דספיקא להקל גם במקום דאיכא לכל צד קולא וחומרא והך דהסיבה מישב לה משום דתעקר התקנה לגמרי, ונהדר לדידן דעכ"פ מדברי הפוסקים שכתבו דצריך לחזור ולשתות הא מוכרח דחולקים על הר"ן וס"ל דע"פ דין מחמרינן בשניהם וגם היכא דלא שייך סברתו של הר"ן:

[ד] והנה בשנים הללו קנו איזו משפחות שדות באה"ק ונתעוררה השאלה מה יהי' משפטם בשנת תרמ"ט שהיא שנת השמיטה לחשבונו של הרמב"ם, והמכתב העיתי המליץ הדפיס התרים מאיזו אנשים, והנה המתיר הראשון כתב כיון דשביעית בזה"ז הוא דרבנן וכיון דמחלוקת הראשונים הוא בחשבון השמיטה אם בשנת תרמ"ט או בשנת תרכ"ה העבר א"כ הוא ספק בדרבנן להקל וע"כ מותרים לחרוש בשניהם, ולא נזכר שם שמו של המחדש הסברא הלזו רק נראה שהכותב מתפאר בחידושו זה ובאמת עיקר הסברא לאו דידי' הוא רק לקחה מדברי המל"מ פ"א מה' מגילה שהביא שם דברי המבי"ט שהחמיר לנהוג קדושת שביעית גם בפירות עכו"ם והא דהעולם נהגו בו היתר אולי משום דנחלקו בחשבונו ה"ל ספק דרבנן ע"כ רפו ידיהם מלנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם עכ"ל, אבל אדרבה המביט הרי פוסק להחמיר ולנהוג קדושת שביעית הרי דס"ל דצריך להחמיר בו ולא כתב רק קצת טעם על שרפו ידיהם ואיהו ס"ל דהוא מנהג בטעות, עוד באו שם כותבים אחרים והזכירו לדברי הרלב"ח וקיצרו בדבריו וכיחשו בו כאלו מדבריו יצא להם היתר, וזה אינו והנני כותב בקיצור עיקר יסוד דבריו שם, בתחילה האריך שם לברר דהעיקר להלכה כחשבונו של הרמב"ם, ואח"כ כתב דלכאורה כיון דאיכא מחלוקת הפוסקים בחשבונו הי' ראוי לאסור הזריעה בשני השנים וכמו דמצינו דהחמירו גבי הסיבה אע"ג דהוא דרבנן ועל זה כתב דזה אינו והביא דברי הר"ן שנתן טעם על הא דמחמרינן בשניהם גם בדרבנן משום דלמה נקל בזה יותר מבזה ואם נקיל בשניהם תעקר מצות הסיבה לגמרי וכאן הא לא שייך לומר למה נקל בזה יותר מבזה כיון דהעיקר להלכה הוא כהרמב"ם ואין להקל כלל בשמיטת הרמב"ם ומשו"ה נוכל להקל בשני' משום ספק דרבנן, הרי דלא הקיל בשני' רק משום דהעיקר כהרמב"ם והם כתבו להקל גם בשמיטת הרמב"ם דעכשיו לא נהגו רק כרמב"ם לחודא] והרי אדרבה אם נחשבו לספק השקול צריך לאסור בשניהם וכמו שהוכחנו שכן הוא דעת רוב הפוסקים וגם להר"ן הוא כן דהא תעקר מצות שביעית ובפרט כי רוב הפוסקים הכריעו כהרמב"ם וכן כתבו הב"י והרמ"א בחו"מ סי' ס"ז וכן נהגו כל העולם כוותי' בענין פרוזבול

גם עוד נראה דגם תי' הראשון שבר"ן שהוא מפרש"י שכ' הטעם דלאו מילתא דטירחא הוא אין הכונה דבלא"ה היה לנו לפוטרו לגמרי מהסיבה דודאי דאין שום סברא לומר כן רק קושייתו הי' במה דאמר והשתא דלא איתמר הלכתא כולהו בעי הסיבה וע"ז הוקשה לו כיון דכבר היסב בתרי קמאי לא יהי' צריך בבתראי משום דהוא ספק דרבנן, ועיין בר"ן בפר"ק דמס' מגילה וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה או לו הורו הגאונים ז"ל שהולכים בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול הוה ליה כו' לפיכך קורא בראשון ופטור בב' ודאמרי' בגמ' גבי טבריא וכו' במדת חסידות היה נוהגין כן משום ספיקא] ועל זה תי' כיון דאינו טירחא כו', והר"ן מתרץ דאין לנו לקבוע הלכה להקל בבתראי יותר מבקמאי וע"כ חייבוהו בשניהם כדי שלא תעקר המצוה לגמרי, ועכ"פ נתברר דאין להמקיל שום סמך אפילו סמיכה כל דהו בסברא זו וגם אין לצרף זה לסמוך לשארי התרים, ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל דלהפוסקים שכתבו דשביעית דרבנן משום דאין יובל יש לילך בספיקו להחמיר כי הוא דברי קבלה:

היוצא מהדברים דדעת רוב מהראשונים נוטה דגם בזמה"ז הוא דאורייתא והטור ורוב האחרונים כתבו דהוא דרבנן, אבל מדרבנן כו"ע מודים דאסור ולא מצינו גם לאחד מן הפוסקים שיורה הלכה להיתר וגם הרז"ה לא הקל אלא בכספים לחוד ובחוץ לארץ דוקא ובצירוף עוד טעמים, אבל בעבודת קרקע גם הוא אוסר, וגם במלאכה דרבנן אין מקום להקל דהרי בכל מס' שביעית נקטה לאיסור וכמעט רובם הם מלאכה דרבנן, ובשדה של נכרי מבואר ברמב"ם וסמ"ג דמ"מ אסור לישראל להיות לסייעו ומפורש בגמ' דגם במלאכה דרבנן אסור ורק בספר התרומה נסתפק דלהסוברים דגם קדושה שני' בטלה אפשר דמותר בשדה של נכרי:

סימן ב

בו יבואר איזו הערות בדין חרש:

[א] במס' יבמות דף ק"ד תנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה, ואמרי' אמר רב יהודה אמר רב [והתוס' גורסים אמר שמואל] זו דברי ר"מ פי' דפוסל מיהא על האחין אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ואינו פוסל ג"כ, והנה הרמב"ם כ' בפרק ארבעה מה' יבום דקריאה לא מעכב בד"א שהיו יכולים לדבר שראוים לקרות אבל אלם או אלמת אין חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינם כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש והחרשת אינם בני דעת עכ"ל, פי' לפיכך אלם פוסל וחרש אינו פוסל, ועיי' במ"מ שהביא דהרמב"ן ורשב"א חלקו עליו, וכתבו דגם חרש פוסל כמו אלם, וראייתם מבואר בחידושי רשב"א דמדקאמר שמואל אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום הא מוכח דחכמים לא פליגא על ר"מ רק בקטן לחודא דאל"כ לא ה"ל לשמואל לפרש קטן להדיא וה"ל לומר סתמא חכמים אומרים אין חליצתן כלום והוי' קאי על כל האמור במשנה, ועיי' במ"מ מה שדחק ליישב הקושי' להרמב"ם דס"ל לשמואל דהא דתנן במשנ' חליצתן פסולה ומשמע דפוסלת לא קאי רק על קטן לחודא ומשו"ה לא הזכיר בדבריו רק קטן ובודאי דהוא דוחק, ולא זכיתי להבין למה דחקו בזה, דלכאורה נראה דדברי הרמב"ם מיושבים בפשיטות והרמב"ם והרשב"א שניהם אזלי כאן לשיטתייהו, דזה ודאי דלא נאמרה מחלוקת דר"מ ורבנן רק בקטן לחודא ביבמות דף צ"ו אבל בחרש לא נזכר כלל שיפלגו בו, אמנם הא חזינן דהמשנה כללה חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וקטן בחדא בבא ותני על כולם חליצתן פסולה ובודאי מוכרח מהמשנה דחד דינא להו בלא שום הבדל כלל, וא"כ הא בריש פרק כל הגט קאמר שמואל כל מקום שאמרו חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין, במערבא משמיה דר' אלעזר קתני קטן ואנפליא פסולה ואין פוסלות וע"ש בתוס' ד"ה קטן שהקשו מאי פליג שמואל ור"א בקטן והרי הוא פלוגתא דר"מ ורבנן ותירצו דפליגא בפירושה של המשנה דקתני חולצת מן הקטן פסולה דשמואל משמע לי' לשון המשנה דפסולה ופוסלת קאמרה ואתי כר"מ ור"א משמע ליה הלשון דאינה פוסלת ואתי' כרבנן, וכ"כ התוס' ביבמות דף צ"ו יעו"ש, וא"כ לשמואל דמשמע ליה פסולה ופוסלת וכר"מ וא"כ הא מוכרח מה משנה דגם חרש פוסל, והרי לא מצינו שיחלקו רבנן על ר"מ רק בקטן לחודא ומהיכי תיתי נחדש פלוגתא מעצמינו ומוכרח דבחרש לכו"ע פוסל ומשו"ה שמואל לשיטתו אמר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ושפיר הוכיחו מזה הרמב"ן והרשב"א דחרש פוסל לכו"ע, אבל לר' אלעזר הרי אדרבה מוכרח ההיפוך ממש כיון דהוא מוקים המשנה כרבנן וכוונת המשנה הוא פסולה ואינו פוסלת א"כ הא מבואר להדי' במשנה דגם חרש אינו פוסל והרי לא מצינו לר"מ שחולק על רבנן רק בקטן ולרבנן הא מוכרח מהמשנה דס"ל אינו פוסל ומנ"ל לומר שר"מ חולק עליהם בחרש ובודאי צ"ל דבחרש לכו"ע אינו פוסלו ועכ"פ לרבנן הא ודאי מוכרח דס"ל כן. ופוסק הרמב"ם כר' אלעזר, וטעמו בזה דפסק דלא כשמואל י"ל דהרי עיקר הדבר דחליצה הפסולה מן התורה תהיה פוסל מיהא על האחין הרי הוא רק מדרבנן דמן התורה כיון דפסולה היא אינה כלום ואין לה לפסול רק רבנן אסרוה ובדרבנן פסק כר"א המקיל, והרי גם באנפליא פסק הרמב"ם שם הלכה י"ח כר"א דאינו פוסל, וע"ש במ"מ שהביא דהרשב"א פסק דאנפליא פוסל דס"ל הלכה כשמואל ומשו"ה ג"כ כ' בחרש דפוסל כשמואל, והוא תי' נכון וברור דאזלי' לשיטתייהו: