שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 5

[ב] עוד נ"מ בזה הוא בזמן בית שני דלהסוברים משום דתלוי ביובל א"כ גם בזמן הבית היה דרבנן דגם אז לא היה יובל כיון דאין כל יושבי' עלה, אבל לדעת ספר התרומה דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבנן דאינו תלוי ביובל ורק משום דבטלה הקדושה א"כ בזמן בית שני היה שמיטה מדאורייתא, וא"כ גם בזמן הזה איכא נפ"מ גדולה ביניהם דלטעם משום דבטלה א"כ כל דיני שמיטה בזה"ז הוא מתקנת החכמים שהיו סמוכים להחורבן ובודאי דיש מקום לומר דדיני שמיטה הוא כמו כל האיסורין שהם מדרבנן, ובכל אופן דקיי"ל בכל האיסורים דבדרבנן להקל בכה"ג נוכל להקל גם בשמיטה אבל אם נאמר דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל והרי גם בזמן הבית לא היה יובל א"כ חיובו עתה בזה"ז מכוחו של התקנה שתיקנו עולי גולה אז בימי עזרה וקיבלו עליהם לשמור שמיטה אע"ג דאין יובל א"כ לא נקרא שמיטה דרבנן רק הוא דברי קבלה דתקנות עזרא הרי בא בפסוק מפורש בנחמיה קאפיטיל יו"ד וכמו שכתוב שם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וחותמים ועל החתום שרינו לויין לכהנים ועל החתומים נחמי' כו' [יעויין בכתוב שחשיב שם כל החתומים] ובאים באלה ובשבועה כו' וניטוש את השביעית ומשא כל יד, הרי דכל עולי הגולה קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטה הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים ובודאי דיש לו דין כל חומר איסורא דאורייתא כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם ואין מקום להקל בזה"ז יותר מבזמן הבית ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ק סי' ע"ז שהביא תשובת הר"ן שכתב דגם חרם ר"ג שלא לגרש בעל כרחה הוא איסור דאורייתא יעויין שם

[ג] ובזה מיושב לנו היטב מה דקשה להסוברים שהוא דרבנן וכמו דמשני אביי על פרוזבול בשביעית בזה"ז דרבנן וכן משני על הא דמשקין בית השלחין, והקשה ע"ז הרמב"ן מהא דגיטין דף ל"ז דקאמר ר"י דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ומביא ברייתא דתניא כוותיה וכשבא עובדא קמי הורה דמשמט ואמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דדלמא הברייתא אתי' כב"ש יעוי"ש ובדרבנן הא עבדינן והדר מותבינן פי' לדבריו דהא גם אם נדחה הראי' מ"מ הרי מידי ספק לא נפיק ואמאי הכריע דמשמט ובפרט דהחיוב היה בודאי והספק הוא בהפטור אם נפקע החוב ע"י שמיטה, ועיין בבעל העיטור שהקשה גם כן על זה מהך סוגי' דגיטין דף נ"ג דקאמר ורמי דר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים כו' ולטעמך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי דקרי לשביעית דאורייתא והוא קושי' גדולה והיותר תמוה שלא ראיתי לאחד מן הסוברים שהוא דרבנן שיחושו כלל לתרץ קושי' זו ולא הביאו כלל בדבריהם לסוגיא זו ולישבה לדעתם, וראיתי להמשכנות יעקב שדחק לתרץ דקרי לשביעית דאורייתא משום דעיקרו היה דאורייתא בזמן הבית ובודאי דהוא דוחק גדול דאכתי מאי מקשה על ר"מ דקניס בדרבנן ולא בדאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי שני ושני דשבת הוא ממש דאורייתא ושביעית הוא עתה דרבנן ומשו"ה קניס ומנ"ל למקשה דכל דעיקרו דאורייתא לא קניס ר"מ כמו בממש מדאורייתא, ואין לדחות עיקר הקושי' דס"ל להגמרא דמדנקט ר"מ בסתם בשביעית יעקור איירי גם בזמן הבית דהיה שביעית דאורייתא מדמחלק בין שבת לשביעית משמע דאיירי גם בזמן דשביעית הוא דאורייתא כמו שבת מדלא מחלק בשביעית גופה בין זמן הבית לבזה"ז דזה אינו דהרי הגמרא משני שם על ר' יהודה משום דבאתרי היה חמור שביעית הרי דקאי על זמן הזה, וקושי' זו קשה טובא להפוסקים להלכה דהוא דרבנן דהא חזינן דסתמא דגמרא ס"ל בפשיטות הוא דאורייתא וגם להפוסקים להלכה דהוא דאורייתא קשה ג"כ קצת דמאי מקשה על ר"מ דלמא ס"ל לר"מ כרבי דשמיטה תלוי ביובל והוא דרבנן, ועוד קשה יותר לכל השיטות דהרי נוטע בשביעית אינו אלא דרבנן דתולדות לא אסר רחמנא וכן הוא מבואר בפ"א מה' שמיטה ברמב"ם דהנוטע מכין אותו מכות מרדות מדבריהם אבל לפי הנ"ל דגם לרבי דס"ל דתלוי ביובל מ"מ אחר שקיבלו עליהם בימי עזרא באלה ובשבועה דינו כדאורייתא באיסור שבועה ניחא שפיר, וגם הך דנטיעה ניחא דהא סתמא קיבלו לנטוש שביעית ובודאי גם תולדות קיבלו אז דהא אסמכו לתולדות אקרא:

[ד] והא דאמר אביי על פרוזבול והא דמשקין בשביעית בזה"ז דרבנן ניחא ג"כ וכמו שיבואר, והוא דבתקנות עזרא יש בו שני ענינים אחת שהוא תקנות ב"ד הגדול של כל ישראל עולי הגולה, ועוד נוסף בו איסור אלה ושבועת הציבור שקיבלו עליהם. והנה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וזה שייך על עיקר התקנה הראשונה דלא בטלה אלא א"כ ב"ד האחרון גדול מהם אבל איסור האלה והשבועה הרי יש לו דין אחר דציבור שגזרו בחרם הרי גם דור הבא אחריו יוכל להתירו בלא שום פתח כמבואר ביו"ד סי' ולא נזכר שם דצריך שיהיה האחרון גדול בחכמה מהראשון, וא"כ גם בדורו של הלל שתיקן פרוזבול ודורו של חכמים בעלי המשנה שאמרו משקין בתי השלחין כיון שהיה אסיפתם של כל חכמי ישראל ומנהיגיהם בדורם הרי איסור השבועה והחרם הותר ולא נשאר רק עצם ההנהגה של עזרא דזה אי אפשר לבטלו וא"כ אינו רק מדרבנן ושפיר אמר אביי בשביעית בזה"ז דרבנן, וכל זה הוא רק במה שהתירו החכמים בעלי המשנה אבל מה שלא התירו הם והניחו אותו באיסורו הרי יש בו איסור שבועה וכמו דאיתא ביו"ד סי' הנ"ל דחרמי ציבור שהותר מקצתו לא הותר כולו ונשאר באיסור שבועה הקודם היוצא מזה דאע"ג דעיקר האיסור הוא מדבריהם ושפיר כתבו הפוסקים שהוא מדבריהם מתקנת עזרא אבל אחר שאסרוהו חמיר איסורו כדאורייתא:

[ה] גם מיושב בזה דדעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומות דגם בימי עזרא הי' תרומה רק מדרבנן דגם בתרומה צריך ביאת כולכם והקשה ע"ז הכ"מ מהא דביבמות דף פ"א קאמר ר' יוסי דאנדרוגינוס מאכיל בתרומה וקאמר ר"ל דרק בתרומה שהוא מדרבנן מאכיל ולא בחזה ושוק ור' יוחנן אמר דלר' יוסי מאכיל גם בחזה דס"ל דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא וא"כ אין חילוק בין תרומה לחזה ושוק ומביא ר' יוחנן ראי' מהא דאמר ר' יוסי אשר ירשו אבותיך וירושתה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם דס"ל דקדושה שני' לא בטלה ומאי ראי' הוא דאע"ג דקדושה שני' לא בטלה מ"מ י"ל דתרומה דרבנן מטעם דלא הי' ביאת כולכם וגם בזמן הבית הי' דרבנן ולפי הנ"ל ניחא שפיר דאע"ג דמן התורה לא הי' עליהם חיוב תרומה מ"מ אחר שקיבלו הוא כדאורייתא דהא גם תרומה כתיב בפסוק בנחמי' שקיבלו עליהם בשבועה ואין מקום לומר דיהי' בזה"ז דרבנן לגמרי רק אם נאמר דקדושת עזרא ג"כ בטלה וע"ז מביא ראי' דאמר שלישית אין להם דלא בטלה א"כ חיובם השתא נמשך מתקנת עזרא ויש לו כל חומר דאורייתא ומביא ראי' שפיר דגם בחזה ושוק מאכיל ור"ל דמחלק אליבא דר' יוסי בין תרומה לחזה ושוק הוא משום דסבירא ליה דר"י סבר דקדושה שני' בטלה:

[ו ] ועיין עוד בפרק רביעי מה' תרומות שהאריך המל"מ להוכיח דאע"ג דהרמב"ם פוסק דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ בכל ספיקות דידי' פוסק גם הרמב"ם לחומרא. ולכאורה הא גופא טעמא בעי למה נשתנה תרומה מכל איסורי דרבנן ובזה ניחא דכיון דהרמב"ם פוסק דקדושה שני' לא בטלה וגם פוסק בימי עזרא הי' דרבנן משו"ה ספיקו להחמיר:

ז [א] עוד זאת דע כי לא כל תקנות דרבנן דומים ויש בהם חילוקים. א' יש מהם מה שאסרו חכמים או מה שתיקנו בדבר שבעצמו של זה הדבר אין בו איסור דאורייתא ורק משום סייג לגדר שלא יפגעו בדאורייתא וכדומה ובזה הוא דאמרו ספק דרבנן להקל, אמנם מה שהדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש אשר התורה ציותה עליו ורק מצד אחר אינו מחויב בה בזה"ז וכמו איסור שביעית אם נאמר דלא בטלה הקדושה גם עתה וא"כ הרי המקיימה עושה הוא מצוה דאורייתא דרצון התוה"ק דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ורק אין החיוב בה עתה משום דאין היובל נוהג ורבנן תיקנו שיתחייבו בה עתה אבל עצם העשיה בשמירת שביעית הוא מצד עצמה מצוה דאורייתא הוא חמור יותר משארי דרבנן והמקיימה שכרו גדול, ואם הפסוק אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי וחוקותי ותורותי ואמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה והכתוב משבחו על זה, א"כ ק"ו השתא שכבר ניתנה התורה וכבר נתחייבו בה ושמרו שביעית ורק לשעה נפטרו מחיובה ולמחר יבנה בהמ"ק בב"א ובודאי דלא גרע השתא מקודם מתן תורה ובודאי רצון התוה"ק שישמרו אותה ישראל אע"ג דחיובא ליכא, ועל כגון זה בא ג"כ חיוב מדברי קבלה על ידי הנביאים וכמו שאמר הכתוב בירמי' ל"א הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שימי לבך למסילה ברך הלכת שמזהיר הנביא דגם במצות שאינו נוהג בזמן הגלות עכ"ז תזהרו בהם ותציב לך ציונים להדרך אשר כבר הלכת בו מקודם בזמן הבית פי' שכבר היית חייב בהם ושמרת אותם, וקרוב הדבר שהיא מצוה דאורייתא וכמו דאיתא בפרשת עקב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' ועבדתם כו' ועצר כו' ושמתם את דברי כו' וקשרתם וכתבתם וכתב שם רש"י דברי הספרי וז"ל אף לאחר שתגלו תהיו מציונים במצות עשו תפילין קבעו מזוזה כדי שלא יהי' לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים עכ"ל הספרי הרי שמן התורה הוזהרו לעשות כן, ובזה ניחא הא דקרי לשביעית דאורייתא ומשו"ה ג"כ החמיר ר' יוחנן בספיקא דדינא ופסק דגם בשטר שיש בו אחריות נכסים משמט, וסברא זו שייך רק להטעם משום שאין יובל אבל להאומרים דקדושה שני' בטלה לא שייך זה דהרי כששומר שביעית בזה"ז אינו עושה מצוה דאורייתא בעצם דהמצוה דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ועתה אם נאמר דבטלה הקדושה הרי הוא כעושה ולובש ציצית בלא בגד של ארבע כנפות שאין עושה מצוה דאורייתא ולדידהו הוי' שביעית בזה"ז כשארי דברים שתיקנו רבנן משום גדר וסייג: [ב] ואגב אכתוב ביאור הסיפרי, הכתוב אומר השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' ושמתם את דברי כו' וקשרתם כו' וז"ל הסיפרי הובא ברש"י אף לאחר שתגלו היו מציונים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר בירמי' [קפיטיל ל"א] הציבי לך ציונים ומפורסם בפי העולם לומר דבסיפרי הי' כתוב ראשי תיבות והי' כתוב הפרושו תו"מ והכוונה תרומות ומעשר ובטעות נדפס תפילין ומזוזות, וזה קשה דהרי הסיפרי קאי לדרוש הפסוק דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ כו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם וזהו דדרש דגם אח"כ הניחו תפילין אבל תרומה ומעשר לא נזכר כאן כלל, ושמעתי רבים מתפלאים בראותם דברי הסיפרי הללו דנראה לפום רהיטא דמצות תפילין עתה אינו רק לזכר בעלמא ואינה מצות עשה מדאורייתא והרי היא חובת הגוף ואינה תלוי' בארץ ונוהגת גם בחו"ל, וזה אינו דהרי הסיפרי דרש כן מפסוק הנאמר בתורה דכתיב ושמתם כו' וקשרתם אחר הפסוקים הנאמרים למעלה בענין הגלות א"כ הרי הוא גם עתה מצוה דאורייתא כיון דכתיב בתורה דגם עתה בגלות מחוייבים בתפילין, והסיפרי לא בא רק ליתן טעם על המצוה בגלות שהוא תועלת לע"ל ואין שום חילוק בין מצוה הכתובה בתורה שהוא זכרון למה שנעשה בזמן העבר כמו מה שהוא זכרון ליציאת מצרים ובין מצוה הכתובה בתורה שהוא לזכרון ותועלת לימים הבאים לע"ל כיון דעל שניהם נצטווינו מפורש בפסוק, אמנם להבין כוונת הסיפרי בדברים הללו הוא, דבפסוק נאמר וקשרתם לאות על ידך ופירושו נאמר בתורה שבע"פ שהוא לקשור תפילין על היד, והנה ברוב המצות שבתורה עצם המצוה כתובה בתורה שבכתב והכוונה והתכלית שבה הוא מקובל בתורה שבע"פ לבד בקצת נזכרה גם התועלת והטעם שבה וכמו במצה כתיב למען תזכור את יום צאתך ממצרים כו' אמנם בתפילין עצם המצוה והוא התפילין והנחתן על היד והראש לא נאמרה בתורה שבכתב כלל ורק נאמרה הכוונה והתכלית של המצוה דהתפילין יהיו לאות על היד והוא לשעבד היד לעבודתו שלא יעשה בידו רק רצון ה' שמירת כל התורה והתפילין יהי' לאדם לאות שלא תשכח ממנו שיעבודו וחיובו אבל עצם המצוה נתבאר ע"י פירוש התורה שבע"פ, והנה זה התכלית שבתפילין הי' מגיע לנו בעת שהי' ישראל באה"ק ולא היו משועבדים אבל בגלות שהיו משועבדים בעבדות לאוה"ע וכמו שהיו במצרים ובבבל ואוה"ע היו מכריחים לעשות היפך התורה וכמו חילול שבת שמוכרח לעשות מלאכתן גם בשבת וכדומה לזה וכן לא היו מניחים להם לעשות המצות עשה ונמצא דעתה התועלת מן התפילין ועיקר הכוונה שבמצות תפילין שכתוב בתורה אינו אם משום שעבוד הגוף אם מטרדת המוח ע"י כובד הפרנסה וע"ז בא הכתוב דמ"מ מחוייבים בעיקר המצוה דבמהרה יבנה ביהמ"ק ותחזרו למעלתכם ואז תתקיים המצוה לתכליתה והמכוון שבה, ונמצא דעתה המצוה היא בבחינת ציון למה שהי' לנו זו המצוה קודם השעבוד שהיו אז בתכליתה וכן ציון למה שיהי' לע"ל ומ"מ הרי היא מצוה דאורייתא בשביל זה, רק דעתה היא בבחינת ציון למה שיהי' לע"ל שתקויים בתכליתה, ועל זה שאה"כ והי' לאות על ידך שפיר אמר הסיפרי דאע"ג דבגלות קשה לקיים האות והזכרון עכ"ז יעשו אותה כדי שיהי' בנקל לקיים לע"ל, וזהו כוונת המדרש פ' קדושים ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שיש בידך ומציון יסעדך מציון מעשים שבידך והכוונה דיש כמה מצות שלא שלט בהם יד הגלות להמעיטם וכמו מצות צדקה לעני דגם בגלות כשנותן הוא גדולה כמו באה"ק ואדרבה עתה היא יותר גדולה מבקודם שהעניים דחוקים יותר ונצרכים יותר וגם המעט שנותן נחשב להרבה עתה יותר מקודם כשהיו ישראל בארצם, וכדומה כמה מצות ויש מצות, דעתה בגלות א"א לקיים בשלימותם ותכליתם וכמו תפילין שכתבנו, וכן כל המצות שהי' בבהמ"ק דבעו"ה אין בידינו לקיימם ולא נשאר לנו מהם רק זכר מהם וכמו תפלה דהם זכר להקרבן וכמו שאה"כ ונשלמה פרים שפתינו והם בבחינות ציון והכנה שנוכל לקיימם אי"ה לע"ל, וזהו שחלק המדרש לשני אופנים קידוש מעשים שבידך וציון מעשים שבידך דקאי על השני אופני המצות שזכרנו, והנה עזר וסעד ג"כ הם שני עניינים חלוקים דעזר פירושו ישועה גמורה וכמו מי שהוא בצער והשי"ת עוזרו ומוציאו ממנה לישועה, וסעד הוא פחות מזה והוא רק משענה והוספת כח לסבול היסורים שיש לו עד שיגיע הזמן שיכלו היסורים, וכמו שאמרו הקב"ה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי דהפירוש הוא שנותן לו כח לסבול היסורים שלא יכלו אותו חלילה ונותן לו כח עד שיגיע הזמן שינצל מהם, וזהו שאה"כ ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך דבזכות המעשים שהם בתכליתם וקדושתם תזכה להעזר לגמרי, ומציון יסעדך דזהו מדה כנגד מדה דבזכות המצות שהם בגדר ציון והוא הכנה כדי שיוכלו לקיימם כתיקונם לע"ל תזכה שיהי' לך כח בזמן הגלות ותזכה להגאל לע"ל וכמשה"כ אתם נצבים היום כלכם ואתה תהי' נצב וקיים:

ח [א] והנה אחד מן המתירין כתב כיון דעיקר שביעית בזה"ז הוא מדרבנן יש להתיר כיון שזהו יסוד ועיקר פרנסתם וכמו דמצינו בריש מו"ק דמשקין בית השלחין בשביעית ופריך בגמרא חרישה בשביעית מי שרי ומשני אביי בשביעית בזה"ז דרבנן ורבי היא פי' ובמקום פסידא לא גזרו רבנן, והנה דברים אלו לקוחים מתשובות מהר"י מטראני ח"ב סימן נ"ב. אמנם דברי מהרי"ע שם באו בקוצר כי כתבם תשובת על שאלות רב אחד ולא נדפס שם דברי הרב השואל שנדע מהם על איזו ענין ואופן היה השאלה ותשובתו של מהרי"ט ואיזו אונס ודחק היה שם וזה הכותב לקח הדברים כמשמען להתיר כל איסורי שביעית חרישה וזריעה ועל ידי הישראל בעצמו וגם בשדה של ישראל ועיקר היסוד משום דיושבי הקאלאניות אין להם כעת פרנסה אחרת וע"כ ראיתי לבאר חילוקי הדברים שיש בזה. הנה בודאי כי גם מלפנים היו עניים בישראל אשר כל פרנסתם היו מהשדות ולא חדל אביון מקרב העם ואפ"ה מבואר בכל מס' שביעית לאסור כל המלאכות וגם מה שאינו מלאכה גמורה מן התורה רק גדר וגזירה למלאכה גמורה אסרו ולא נתנו חילוק בין עני לעשיר, ולא התירו להשקות רק בית השלחין משום שאם לא ישקוה תתקלקל כל השדה וז"ל הרמב"ם משקין בית השלחין כו' ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלה מדבריהם לא גזרו על אלו, אבל מה שיהיה לבעל השדה מניעת ריוח וחוסר פרנסה לא התירו, דהרי זהו עיקר החילוק שבין בית השלחין דהוא פסידא התירו ובית הבעל דליכא פסידא רק מניעת ריוח אסור להשקות וכמבואר כל זה להדי' בגמרא ריש מו"ק. ועוד דלא נמצא בשום מקום שיאמרו דמותר משום הפסד מרובה רק היכא דההפסד בא מצד סיבה אחרת וכמו בית השלחין דהשדה תתקלקל וקלקולה של השדה לא נצטווינו עלי' ואינו מעצם המצוה אבל מה שיהיה מניעת הריוח עי"ז שימנע מזרוע שדיהו הרי זהו עצם המצוה שנצטווה שלא לזרוע וכל המונע מזרוע הוא מניעת הריוח האיך נתיר לו כיון דזהו בעצם האיסור, וכי מי שאין לו עסק אחר רק שיהיה סרסר בהלואה בריבית נתיר לו לכל הפחות אבק ריבית משום דאינו אסור רק מדרבנן, וקרוב הדבר למה דאיתא בב"מ דף ע"ה על מלוה בריבית שאומרים אלו היה יודע משה רבינו שיש ריוח בדבר לא היה כותבו:

[ב] וכל זה הוא לאביי דלדידיה מותר במקום פסידא אבל לרבא מוכרח מהך סוגי' דגם פסידא אסור דהרי רבא משני שם אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא תולדות לא אסרה פי' וכיון דהשקאה הוא מדרבנן לכו"ע ולא אסרו במקום פסידא ולרבא דמחלק בין אבות לתולדות הרי מוכח מהמשנה דאשמעינן האי היתר דבמקום פסידא גבי השקאה דהוא תולדה הא מוכח דאב אסור גם במקום פסידא מדלא נקטה המשנה רבותא יותר דגם אב שרי אם יהיה אופן דמקום פסידא, וא"כ לרבא הא מוכרח מהמשנה אחד משני דברים או דאתי' כרבנן דשביעית הוא מן התורה ומשו"ה אסור אבות אבל לרבי דלדידיה שביעית דרבנן מודה לאביי בעיקר הדין דגם אבות מותרים במקום פסידא ואם נאמר כן הא פשיטא דלרבא הלכה כרבנן כיון דהך סתם משנה לא אתי' אלא כרבנן וא"כ בארץ ישראל ממש להלכה אסור אבות גם במקום פסידא, ובמקום שלא כיבשו עולי בבל דשם ודאי דשביעית הוא דרבנן שרי גם אבות במקום פסידא, ולהפוסקים שפסקו כרבי דשביעית דרבנן הרי בע"כ נצרך לפרש דהא דאמר רבא אפ"ת רבנן פירושו דמצי אתי המשנה גם כרבנן אבל גם כרבי מצי אתיא וא"כ מוכרח דגם לרבי אבות אסרו גם במקום פסידא דאע"ג דלרבי עיקר שביעית דרבנן מ"מ לא התירו רק תולדות דגם בזמן הבית היה דרבנן אבל אבות דמקודם היו דאורייתא אע"ג דהשתא הוא דרבנן לא התירו וא"כ חולק רבא על אביי בעיקר דבריו ממה דס"ל דלרבי מותר הכל במקום פסידא, והרי בכל מקום הלכה כרבא נגד אביי. ועכ"פ לרבא מוכרח מהמשנה דזריעה וקצירה בודאי דאסור רק יש להסתפק בטעם הדבר או דהמשנה ס"ל דשביעית הוא דאורייתא או דס"ל דגם בדרבנן אסור אבות ואם נבא להתיר זריעה וקצירה משום פסידא הכי יאחז החבל בשני ראשין לומר דהלכה כרבי ולהתיר במקום פסידא גם אבות והרי זה נסתר מפורש מהמשנה, ובזה נתבאר היטב דברי הראב"ד בסנהדרין דף כ"ז מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכ' הראב"ד בהשגות בפ"א וז"ל אנו קבלנו אנסי ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזל אותה המנו ובמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא הי' שביעית נוהג בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעובדם מפני האונס ולא במה שהחזיקו עכ"ל הרי דמפרש דההיתר בארנונא הוא משום פסידא שיגזלו מהם השדות ואיהו מפרש דרבא מוקים המשנה רק כרבנן ומוכח מהמשנה דשביעית דאורייתא בזה"ז אבל בעיקר הסברא אין חולק על אביי דאם היה מדרבנן גם אבות היה מותר ומשו"ה במקום שלא החזיקו מותר גם זריעה ובמקום שהחזיקו אסור בזריעה, ומשו"ה פוסק ג"כ הראב"ד דשביעית בזה"ז דאורייתא דלשיטתו הא מוכרח לרבא כן, וכמו שנתבאר: